נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי אבלות

מנהגי אבלות

נהגו רבים לרכוש מקום קבורה, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ה), ומובא גם בגשר החיים (פרק ט״ז) ובשו״ת חתם סופר (סימן ש״ל), וראה בזה בספר הבית היהודי(ח״ג סימן לא ס״ב) וכמו שמצינו באברהם וביוסף וביהושע בן נון שקנו מקום לקבורה בחיים חיותם, ומעשה אבות סימן הוא לבנים:

נהגו רבים לתפור לעצמם תכריכין, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט), וקבלה בידם שהוא סגולה לאריכות ימים, וכמו כן כדי לזכור את יום המות, וכמו שמצינו במנהג הקיטל בכיפור ובפסח, ראה הרמ״א (או״ח סימן תר״י):

נהגו לשמור על האדם הגוסס בשעותיו האחרונות, שלא ייפטר מן העולם ללא קריאת שמע:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות (עמוד ע״ב), ומקורו מהשו״ע יו״ד (סימן של״ט ס״ד),וראה שם בנח״א שהאריך בשם רבינו מהרח״ו במעלת ק״ש לנפטר, וראה בערוך השלחן (שם סק״ח), ובבית היהודי ח״ג (סימן כ״ו ס״א) ובמקור חיים (פרק רע״ט סקכ״ב):

נהגו אחרי יציאת נשמה, ניגש אחד הבנים וסוגר עיני אביו, ואומר את הפסוק: ״ וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ' עַל עֵינֵיךָ״:

כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ט), ומקורו מהחזקוני על הפ^׳ הזה, וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ב) מש״כ בזה בשם הזוהר:

נהגו מיד אחרי יציאת נשמה, מפשיטים בגדי הנפטר, ומניחים את הגופה על גבי הקרקע, סמוך לפתח מצד שמאל, כשרגליו מופנות לפתח, ומכסים אותו בסדין לבן:

כן המנהג ומקורו מספר מעבר יבוק (שפתי רננות מאמר ג׳), והביאו בספר יהדות מרוקו (עניני אבלות), וראה שם טעם הדבר וראה עוד במקור חיים שם (ס״ס):

נהגו לא לנעול נעלי הנפטר, ובפרט אלו שהיו עליו בשעה הפטירה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א), ומקורו מחז״ל(חולין צ״ד ע״א), לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה עיי״ש:

נהגו לתלות סדין למחיצה בין הנפטר לבין היושבים לכבודו, ושני נרות דולקים סמוך

למראשותיו:

כן המנהג, והביאו בספר חסד ואמת(עמוד ח׳), וראה גם בספר אוצר מנהגי ישורון(סימן ע״ג), ובבית היהודי ח״ג(סימן כ״ו ס״ב), ובספר יהדות מרוקו(עניני אבלות), והוסיף שם שבשעה שפורסים את המחיצה אומרים: ״אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך׳ והטעם לכ״ז משום כבוד השכינה וכבוד המת:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי אבלות

עמוד 153