מורשת יהדות מרוקו

מהמגרב למערב – יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.

כתר מלכות

״כתר מלכות״ ערוך בצורה חפשית. צירוף פסוקיו המחורזים וחסרי־המשקל מזכירנו במידת מה את סגנון ״המקאמות״ המאוחרות לו. כמה צורות של שירת־ הקודש העברית מתמזגות בו, ונראה שהוא קרוב במיוחד לסוג ״הבקשות״ הגדולות, בהן החל רב סעדיה גאון, וגם ל״רהיטים״ שהיו רגילים בתפילת יום הכיפורים לפי מנהג ספרד. אמנם, אין לומר בוודאות, כי גבירול חיבר את המפורסמת שביצירותיו בכוונה תחלה לשם תפילה. אף־על־פי־כן אפשר מאד שלכך נתכוון. ״כתר מלכות״ מכיל וידוי שלם, כמקובל בתפילות לימים הנוראים, ובסיומו התאמות מרובות לטסה תפילת נשמת ולקדיש, ומסתבר שאינן מקריות. ״כתר מלכות״ מעורר במלוא חומרתה את הבעיה האסתיטית, שהטרידה אף את מבקרי ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה» האפשר ליצור מזיגה מושלמת בין חומר מדעי — שהוא לפי מהותו פרי מחקר והפשטה — והבעת הרגש והדמיון. בחלק השלישי של יצירתו מרחיב דאנטה את דיבורו על הבקעים המוזרים שעל פני הירח ואין הבדל מהותי בינו לבין גבירול, הדן בחלק השני של ״כתר מלכות״ בפרוטרוט על ליקויי החמה והירח וכיוצא בהם. בחלק זד, מובאים לא מעט מספרים, הבאים להסביר את מידות גלגלי השמים ואת מהירות סיבוביהם. קוראים אסטניסים, הדורשים כי שירה צרופה לא תכיל כל חומר לימודי, עלולים אולי להיפגע מריבוי נתונים אלו, השאולים מחכמת התכונה, ואולי לא ישלימו גם עם העניינים הפילוסופיים שבחלק הראשון של ״כתר מלכות״. אולם כל המוכן להתעמק ביצירה זו יכיר כי הבאת המספרים אינה כאן מטרה בפני עצמה. וודאי אין המשורר שואף להעשיר את ידיעותינו וללמדנו פרק בתורת התכונה, אלא רק להבליט את אפסות עולם הבריאה לעומת יוצרו. המידות הולכות וגדלות 1 כל גלגל עולה על קודמו בהרבה ונראה לנו שכבר הגענו לגבול האפשרי בשמענו על הממדים הענקיים של הגלגל השמיני» סיבובו דורש 36.000 שנים, ומכאן למדים אנו, שהוא לא הפסיק להשלים אפילו שביעית של סיבוב אחד מזמן בריאת העולם! ולפני שיכולנו להתרגל למחשבה זו פותח המשורר לפנינו פרספקטיבה חדשה: אותו גלגל שמיני הרי מוקף הוא בגלגל התשיעי, הגדול ממנו לאין ערוך, עד כי ״כל ברואי עולם בתוכו כגרגיר חרדל בים הגדול לתוקף גדלו וערכו״. ואף מחזה אדיר זה נעלם בפני הבא! ״והוא (הגלגל התשיעי) וגדולתו — כאין וכאפס לגדולת בוראו ומלבו!״.

גם המבנה ההגיוני והמוצק של היצירה כולה כוונתו הראשית להבליט את האינסופיות למול הסופי, דבר והיפוכו. פעמיים עובר המשורר בדמיונו את המרחק העצום המפריד בין השלב התחתון בעולם הבריאה וקצה השלב העליון, הוא הגבול שאליו מסוגל להגיע השכל האנושי. בפעם הראשונה עולה הוא בהדרגה מן האדמה ומארבעת יסודותיה דרך תשעת הגלגלים הנעים עד לגלגל העשירי הנח, מכון השלווה העילאית והתחנה האחרונה שלפני המרכבה של הקב״ה. הוא סוקר את מחנות המלאכים המקדישים את הבורא, רואה את מקומות העונש והשכר ואת מכון הנשמות שמתחת לכסא הכבוד. בפעם השנייה עובר הוא בקפיצה את המרחק שבין שני קצות עולם הבריאה: יחד עם הנשמה המנותקת ממקום מנוחתה בשמים מגיע הוא שוב לאדמה ומסתכל כאן בזיווגה לגוף האדם השפל והטמא. זוהי בשבילו נקודת־המוצא לתיאור חיי האדם, העוברים מראשיתם עד קצם בסימן צירוף משונה זה של חומר ורוח. ייתכן שלא בכל טור של ״כתר מלכות״ מגיע היסוד השכלי והלימודי לזיקוק מוחלט בכור המצרף של השירה. אולם האדריכלות המופלאה שבמבנה היצירה, אחידות המחשבה המתבטאת בה, סגנונה הנשגב — כל אלה מרתקים את הקורא ומעלים את רוחו לעולמות שמעבר לטבע. ומה רבה התפעלותו בהכירו, איך מקבלים גם עניינים מופשטים חיוניות ומוחשיות. פרשת תוארי האלהים, הממלאה את רובו של החלק הראשון, מראה לנו את נפתוליו הנואשים של המשורר, השואף למצוא הגדרה לכוח המסתורי שמאחורי עולם הבריאה. מובן שאין הדבר עולה בידו, ודווקא כשלון זה מעורר בקרבנו תחושת האלהות. ואולם במקום אחר מצליח הוא לתאר במלים תהליך שלעולם לא היינו יכולים להמחיש בעזרת ההגיון הקר — הריהי בריאת העולם יש מאין בדרך ההאצלה!

וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע,

וְאֶל הַיֵּשׁ-וְנִתְקַע,

וְאֶל הָעוֹלָם-וְנִרְקָע!

כֶּתֶר מַלְכוּת

בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גָּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת.

סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ לֹא בַאֲרִיכוּת.

שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.

א. נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד.

לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד.

לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד.

לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד.

לְךָ הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר בְּסוֹדָהּ נִלְאוּ רַעְיונֵינוּ לַעֲמֹד, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

לְךָ חֶבְיוֹן הָעֹז הַסּוֹד וְהַיְּסוֹד.

לְךָ הַשֵּׁם הַנֶּעְלָם מִמְּתֵי חָכְמָה, וְהַכֹּחַ הַסּוֹבֵל הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְהַיְכֹלֶת לְהוֹצִיא לָאוֹר כָּל תַּעֲלוּמָה.

לְךָ הַחֶסֶד אֲשֶׁר גָּבַר עַל בְּרוּאֶיךָ, וְהַטּוֹב הַצָּפוּן לִירֵאֶיךָ. לְךָ הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא יְכִילֵם שֵׂכֶל וְרַעְיוֹן,וְהַחַיִּים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם כִּלָּיוֹן, וְהַכִּסֵּא הַנַּעֲלֶה עַל כָּל עֶלְיוֹן, וְהַנָּוֶה הַנִּסְתָּר בְּרוּם חֶבְיוֹן.

לְךָ הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר מִצֵּל מְאוֹרוֹ נִהְיָה כָּל הוֹיָה, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה.

לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל, הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.

לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶׁר גָּנַזְתָּ לַצַּדִּיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ, וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.

סקירה על תוכן השיר

חלק ראשון: האלהים (א—ט! פתיחה (א) / אחדות האלהים (ב) / מציאותו (ג) / קדמותו (ד) / גדולתו (ה) / גבורתו (0 / אלהים הוא אור (ז) / אלהותו! אין להפריד בין תאריו (ח) / חכמתו; הרצון הנאצל מחכמת האלהים יוצר יש מאין (0).

חלק שני: הבריאה (י—לב) כדור האדמה וארבעת היסודות (י). / הגלגלים המקיפים את הארץ: 1) הירח (יא—יב) / 2) כוכב־מרקוריוס (יג) / 3) נוגה־וינוס (יד) / 4) החמה (טו—יז) / 5) מאדים־מרס (יח) / 6) צדק-יופיטר (יט) / 7) שבתי־ סאטורנוס (כ) / 8) גלגל המזלות (כא—כב) / 9) הגלגל המניע או ״היומי״ (כג) / 10) גלגל השכל (כד) / המלאכים (כה) / כסא הכבוד (כו) / נוה נשמות הצדיקים (כז) / מקום העונש (כח) / הנשמה (כט—ל) / הגוף (לא-לב).

חלק שלישי: תפלה (לג—מ)

אפסות האדם ושחיתותו (לג) / וידוי (לד) / האלהים גומל טובה לאדם (לה) / היצר הרע (לו) / חיי אנוש על אדמות (לז) / בקשת רחמים וסיום (לח—מ).

שיר פתיחה.   המשקל: ט״ז תנועות בכל בית.

1. 1. יסכון (איוב לד, ט) — ימצא תועלת. 3. כתר מלכות (אסתר א, יא) — השם רומז אולי לפעולת המלאכים ״הקושרים כתרים להקב״ה (פרקי דרבי אליעזר ד, ועוד), דהיינו משבחים אותו. יתכן כמו כן שהמלה ״מלכות״ מראה, כי יצירה זו נועדה מלכתחלה לימים הנוראים; שהרי ענין מלכותו של האלהים הוא מן הנושאים המרכזיים בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים.

א. 2—5. בעיקר צירוף פסוקים מקראיים, המתאימים בתכנם לרעיונות של      היצירה.

המשורר הולך בעקבותיהם של הפייטנים הראשונים, שנהגו להקדים לכמה מיצירותיהם (סליחות, ״רהיטים״ בקרובות וכו׳) קבוצות של פסוקים. נפלאים — תה׳ קלט, יד; לך — דהי״א כט, יא—יב; המה — תה׳ קב, כז. המלים ״לך…. יעידו כי״ הן תוספת המשורר, והשווה לעיל שיר 104, שו׳ 6.4. לך הגבורה — עיין להלן פיסקה ו. כאן עצם ההתחלה׳ אם כי המשפטים 6—7 קשורים בחרוזיהם לפסוקים המקראיים. 7. חביון העוז (חב׳ ג, ד) — כנראה כינוי של הרצון (״החפץ״), הנאצל מן האלהים; עיין להלן 78; הסוד והיסוד — כנראה: הצורה והחומר, אשר משניהם מורכבת כל הבריאה. 8. השם הנעלם — השם המפורש שאינו ידוע אפילו למלומדים. 8—9. על בלימה (איוב כו, ז) — על הכוח האלהי, עיין להלן 84—86 ובשיר 97א, שו׳ 6. 9. תעלומה (איוב כח, יא) — כפשוטו: לגלות כל נסתר, ואולי הכוונה לכוחות הצמיחה, הלידה והגידול הטמונים בצמחים ובבעלי חיים, כוחות המופעלים על־ידי הבורא. 10. ברואיך — בעולם הזה; הצפון — בעולם הבא. 12. והכסא — המרכבה. עיין להלן פיסקה כ״ו. 13. הנסתר — גם מלאכי השרת אינם רואים אותו. 14. המציאות — לשון זכר; מצל מאורו — ציור להתהוות העולם דרך האצלה: נאצל רק הצל ממאור מציאותו של הקב״ה ועל כן האור עצמו אינו נגרע. השקפת כמה פילוסופים מבני האסכולה הניאו־אפלטונית; גם גבירול מדבר על ״צל״ בקשר לעניין הרצון: ״התנועה הבאה מהרצון ו מ צ ל ו והקרנתו״ (״מקור חיים״ ה, לו); אשר — איכה ד, כ: אנחנו חיים בעולם זה שנאצל מצל מאורו. 18. הגמול — זיו השכינה או האור הגנוז לצדיקים בעולם הבא. עיין להלן 53־54, 263־264; ותרא (שמ׳ ב, ב) — כאן גוף שני וזכר: ראית, אלהים, וכו׳.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן-כֶּתֶר מַלְכוּת-שלמה אבן גבירול.