מורשת יהדות מרוקו

מנחת יהודה – מהדורה בתרא

הספר 'מנחת יהודה' נדפס לראשונה בעיר מכנאס בשנת תש״י (1950). בקולופון שבסוף החיבור נכתב: 'הנה נשלם מה שכיוננו אליו בחיבור הלז בשנת ה' אלפים וארבע מאות וארבעה וארבעים ליצירה' (דף קלו ע״ב). כלומר כתיבת החיבור הסתיימה בשנת תמ״ד (1684).

בהשוואה שהשוויתי לפני כארבעים שנה, בין הנדפס לבין כתבי-יד, התברר לי שבחלק מהכתבי-יד יש שינויים מפליגים מהנדפס הן בנוסח והן בתוכן, מכאן הסקתי על קיומה של מהדורה נוספת של 'מנחת יהודה', והודעתי על כך ברבים עוד בשנת תשל״ט (1979). עקב כך התעוררה השאלה, האם שתי המהדורות יצאו מתחת ידי המחבר או שמא השינויים הם מעשי ידי המעתיקים. ואם אכן שתיהן מעשה ידי המחבר, מה קדם למה, מהדורת הדפוס או הכתב יד.

אגב עיון בכתבי יד של 'מנחת יהודה', הנמצא במוזיאון 'היכל שלמה' בירושלים, מצאנו תשובה ברורה לשאלות הנזכרות.

כתב יד חסר בתחילתו ושלם בסופו. הוא פותח בדף ו' – פרשת נח. בו קס״ד דפים + 11 דפים שאינם ממוספרים, בהם מפתח שלם לפי נושאים ערוך לפי א״ב. כתוב בכתב יפה ברור ומסודר. בשוליים יש רישום של תת נושאים הנדונים בתוך הדרשה. בסוף החיבור (דף קסד, ב) קולופון מהמעתיק כדלהלן:

ותהי השלמת העתק הספר הנחמד הלזה, מזה בן מזה, מתזה שד״י יחזה. אמרותיו אמרות טהורות, שפע טל אורות, ביום שנתלו המאורות. הן הנה מתוקים ערבים על שומעיהם כנופת צופים ומן, מעשה ידי אומן, באי לחדש אב הרחמן, משנת שסימנה לפרט האלף הששי עת"ה שבנו זה פעמים. וסימניך הסיף והספר ירדו מן השמים, קולו אלקים חיים.

כלומר הספר הועתק בחיי המחבר, ביום שלישי א' מנחם אב שנת תעייה (1715). לא מוזכר שם הסופר. מתחת לקולופון נמצא קולופון נוסף בכתב יד מאוחר, שנכתב לפחות לאחר מות המחבר:

זה ספר מנחת יהודה ביאור עת"ה עספה"פ ומחו"ל[על התורה על סדר הפרשיות ומחובר לו.] שיר מבתם על הלכות שחיטת להרב פיר וקדיש אור ישראל וקדושו הרב הגדול כמוהרייר יהודה בן עטר זצוק״ל וזיפייא.

קולופון זה בכתב זהה נמצא בתחלת כתב היד, בדף המגן של שער החיבור.

מהקולופון הנוסף אנו למדים, כי הקובץ במקורו כלל גם החיבור 'שיר מכתם', אשר נתלש במשך הזמן. הקובץ כתוב בכתב רש״י יפה הדומה לכתב רש״י שבדפוס, מסודר וברור, קל לקריאה וברווחים גדולים בין שורה לשורה. מזה מוכח כי ההעתקה נועדה לשם הדפסה.

קיימים שינויים מפליגים בין כתב יד זה לבין הנדפס, במבנה הדרשה, בסגנונה ובניסוחה. מצאתי עוד מספר כתבי יד הזהים לכתב יד זה, ואחד מהם נמצא בספריה הלאומית בירושלים (מסי 4-113 מ״ס 651), הועתק בידי רבי דוד בן גיגי, אשר החל בעריכתו בשנת תק״ך (1760). וזה התאריך שרשם בסוף ההקדמה שכתב לספר, ועריכתו הסתיימה בעיר תלמסאן בשנת תקכ״ב (1762). בכתב יד זה השתמרה הקדמתו של רבינו מוהריב״ע לספר 'מנחת יהודה', שבה תיאר את המניע לכתיבת החיבור על שתי מהדורותיו. הקדמה זו נותנת לנו את הפתרון לשאלות שהצבנו על המהדורות השונות, דרכי התהוותן ומי קדם למה.

ההקדמה כתובה בלשון מליצית השזורה קטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, שממנה ניכרת בקיאותו הרבה ושליטתו של מוהריב״ע בתנ״ך ובספרות התלמודית, המדרשית וההלכתית. ממנה עולה כי כל ימי חייו התמסר להרבצת תורה ברבים, וכבר בצעירותו בהיותו כבן עשרים ושבע, זכה להעמיד תלמידים רבים ברמות שונות, בהם בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי הלכה ותלמידים הבקיאים בכל תחומי היהדות. הוא אהב את תלמידיו ודאג להלעיטם בלימודים ולעשות מהם אנשי אשכולות. וכדי ללמדם ולאמנם במלאכת הדרוש והנאום, קיים שיעור מיוחד בימי שבת אחר הצהרים, שבו דרש הוא ראשון בפרשת השבוע – מעין שיעור לדוגמה – ואחריו לפי התור, דרש בכל שבת אהד התלמידים. להלן קטעים מההקדמה:

ואפן ואראה והנה טוב בעיני אלוהים ואדם, לחניכם ולהדריכם ולעודדם, למען תהיה תורת ד,׳ בפיהם, ותפקחנה עיני דעתיהם, והיה מדי שבת בשבתו בעת רצון שעת המנחה, … זאת אעשה למו להקים בחירקאי אחד מהם, איש יומו לדרוש ענין סדר היום להם…. ואתנה אל לבי לדרוש ולתור בדברי רז"ל ספיר מתם, תזל כטל אמרתם, וחיברתי עם דברי קדשם קצת מקראי קודש השייכים לסדר היום לגמור פרשתי …

מאחר שכל דבר שעשה מוהריב״ע השתדל לעשותו בשלמות, הרי גם בעניין זה נהג להשקיע בהכנת הדרשה ואף לנסחה בכתב. בסוף השנה הקיפו דרשותיו את כל פרשיות השבוע, ובלא כוונה תחילה נוצר חיבור שלם. ברוב צניעותו, שמר רבי יהודה את חיבורו זה בסוד ולא חשב לפרסמו בדפוס, כפי שהוא ממשיך לתאר בהקדמתו:

ויהי לתקופות השנה ראיתי והנה נשלם היבור שלם נתון בירכתי ביתי. מאשר טרחתי וריביתי, אם כי לא לשם כך נתכוונתי. והיה זה בשנת דמת"ה לתמר, (על פי שיר השירים ז, ח. שנת התמ״ד(1684) ואני כבן ז״ך שנים, ומאז והלאה בחדרי משכתי [משכבי!] צפנתיו ולא הראתיו,

הוא מציין שזה היה בשנת תמ״ד (1684), זהה לכתוב בקולופון בסוף הספר 'מנחת יהודה' הנדפס: 'הנה נשלם מה שכיוננו אליו בחיבור הלז בשנת ה' אלפים וארבע מאות וארבעה ־ארבעים ליצירה',

בשנת תע״ג(1713) החליט מוהריב״ע להעמיד את חיבורו 'מנחת יהודה' לקיום לדורות, לכן שב לעיין בספר ולערוך אותו במהדורה שניה, בה הוסיף והשמיט דברים. אך עול הציבור ־היחיד שהיה מוטל עליו ואליו הקדיש את רוב זמנו, לא איפשרו לו לערוך כדבעי את כל הספר, ועל כך רמז בהקדמה, שבה כתב:

עד שנת הגע"ת למלכות למלחת, ' העיר ה' את רוחי לחזור על דברי הספר מהדוא תנייא, והשמטתיי ממנו מה שנראה בעיני, ונסעתי מלשון ארוכה לקצרה והכנסתי תוכו מאז ועד הנה…ואף גם זאת אפס ממני הסכמת הפנאי, מחמת תת קודש וצבא ה' עול סובלו עלי מן בקר עד ערב…

מכל האמור ברור כי החיבור שנדפס הוא מהדורה ראשונה של 'מנחת יהודה' ואילו כתב היד הוא מהדורה אחרונה.

ברית מספר 39 בעריכת מאר שר כנפו- הרב פרופ' משה עמאר הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר.

עמוד 10