מורשת יהדות מרוקו

ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-אפרים חזן

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ושלוחותיה

ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע, הוא מציע לקורא מסע קסום אל עולם הפיוט הספרדי ושלוחותיו בצפון אפריקה במזרח ואף באשכנז ואל עולם מופלא של מנהגי קהילות ישראל: שירת הבקשות, זמירות שבת, שבת חתן, ברית מילה, ועוד. הדיון בכל פרשה משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. חלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכדי עיון וניתוח. לחלקם זהו אף פרסום מדעי ראשון. כל פיוט זוכה לביאור מפורט ולהצגת מחברו. מפת הפיוטים והפייטנים פרושה על כל קהילות ישראל, כך שהקורא מתחבר אל קהילתו, מנהגיו ואל הניגונים ששתלו אביו ואמו.

אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחבר האקדמיה ללשון העברית, עוסק בחקר הפיוט ושירת הקודש בספרד, במיוחד בשירת רבי יהודה הלוי, ונחשב לראש המדברים בחקר השירה העברית בצפון אפריקה. בעל עיטור ׳יקיר ירושלים׳ וחתן פרס בן־צבי למפעל חיים בחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תש״ף.

על העטיפה: הפיוט שני זיתים לשבת חנוכה, מאת רבי שלמה אבן גבירול, מתוך מחזור אשכנז כתב יד דרזדן(מתוארך לשנת 1290), הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית של דרזדן.

ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-אפרים חזן-פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ושלוחותיה.

בסיום התפילה העגומה הזאת, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובניגוניה, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על־פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצחיסיעל היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אוירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים ופייטנים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה שבספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים

קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור^: ״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״

(איכה ה-כ, כא).

השירה היהודית־עממית במרוקו

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

אנסר ספי או־עללקו, וזונה עליה מתכייא,

או קפר בללי כללקו והווא עליה יתקייא.

וואיין שכינה אננקייא, כאנת תקתל לברראני,

ווליום סאות מרכייא, חתתא דכללהא ננצראני.

פרס ותלה יריעות הספר, וזונה עליו נשענה לנוח,

וכפר האויב ביוצרו, אשר בו אני הייתי בטוח.

והיכן השכינה הטהורה, אשר שרפה בלהבה כל נוכרי?

וכאשר היוס כבר תשושה, נכנס וחילל אותה צוררי.

הוואל כתיר זאד עלינא בדכולו לירושלים,

ווזמע כבאר למדינא, עלא האד אדרם עאיים.

קאלולו דמם לבהאיים ווכתרח חחיראני,

כיף מוצציין דאיים, נקררכו לקורבאני.

בהלה גדולה נחתה עלינו, ועל לירושלים הכובש קפץ,

אסף גדולי האומה, ושאל אודות נחל הדמים שפרץ.

אמרו לו, זהו דמם של שוורים ופרים בני בקר,

כי כך אנו מצווים, להקריב קורבנות על ההר.

תלפת גיהום ייא וואייל, או בהטהום בגדבו,

קאללהום אס האד למסאייל אללי קודדאמי תגדבו.

ווידא קולחו צחיח זררכו, חתתא ללי נרא בעיוני,

מא זכרו לאיין יהרבו, בקאוו סאכתין ייא חזאני.

נתבלבלה דעתם, והבהילם בחרון ובזעם נמהרים,

אמר להם מה אלה תירוצים! ובפני אתם מכזבים בשקרים?

ואם אמת דיברתם, הוסיפו נסיון ועיני יראו.

לא מצאו לשקר מפלט, נותרו בלי מענה וייראו.

לכבארהום הווא נאדא, קאללהום עידולי כיף צאר,

כאן קאלולו וואס כיף האדא, קתלנא זכריה כיף כאן.

ודממו כא יפור פי האד למכאן, האדא צחיח לדדי ימכן

חחחא יווררי לברהמאני, יקסמוה עלא סורסאני.

הוסיף וקרא לנכבדיהם, אמר: ספרו לי מה אירע?

השיבו ואמרו כבר זה היה, זכריה הנביא הרגנו בפשע.

ודמו רתח בזה המקום, זאת האמת וכזה האסון,

כי חפץ הורותנו ישרות, ביתרנוהו לרצון ההמון.

ביכ אדעא בינא ווקבל אללאה דעותו

ונובכדנצר יכלינא ווסמע אללאה גוואתו אמא חנין בצאוותו,

לא חניו וואלא רחמאני, לעדו נקסעת מרוותו,

ווטלק אששביל ייא כוואני

בשמך אותנו הוא קילל, והאל קיבל קללתו,

נבוכדנצר יחריבנו, שמע האל קול צווחתו.

לא חנון ולא חומל, מהצורר ניטלה נחת רוחו,

ושילח בנו אש וחרב, ונחת זרוע כוחו.

נדק לעדו בהאד ללפדא, קאללהום טחנו חדאיידכום,

וותחזזמו תחזימא מנפפדא, ליום הווא עידכום.

ישראל נעטאו פידיכום, באמר אררחמאני,

אידא כססכום זזיוס נעטיכום, וותטירו בלזנחאני.

פקודתו הביע האויב לגייסות, אמר להם: השחיזו חרבותיכם,

חיגרו אזורי הלצים מועילים, כי חג לכם היום בכל מושבותיכם.

בני ישראל בידיכם נמסרו, במאמר הריבון הרחמן.

אם יחסרו צבאות אוסיפכם, בכנפיים תעופו כענן.

נכלאת ירושלים, פי לארד גרקו צווארהא,

נהאד זוגבי דאיים, חין תעווזו קצודהא

או – נכלאו דייארהם, בכיוו עליהא ייא כוואני,

מן צאב גיר נזורהא, וונרא ציון בעיוני.

חרבה ירושלים, ולארץ כרעו חומותיה,

יום ארור ומקולל תמיד, כאשר התמוטטו עמודיה.

הושחתו בתיהם, אחים ושאו בכי ונהי,

מי יתן ואראה, ואביט בנחמת ציון בעיני ומהי?

אסבר נפתאח אלכיר, תקבלו סרוטו עלינא,

זמאעין כביר ווסגיר כולנא בתוואיילינא.

בעמורנא נזלינא, ארזאל וונסוואני,

ומא חקק האדא עלינא, נמסיוו בלעוצייאני.

הסבל הוא מפתח השפע, נקבל תנאי מצוותיו ברצון,

כולנו גדולים וקטנים, כולנו בנפש ובממון.

חיים לגלות הוגלינו, נשים גם גברים,

ואין אנו צודקים, כי את פיו אנו ממרים.

יאסר מא זרא בינא, סאיין לא נקדר נוצצף,

גבינתנא מא סבחת גבינא, לחורד מא ינבאעס אוציף.

האדא הווא לקציף, מא ילו מן יעיד תאני.

אמא מאתו בססיף, וונחרקו בנניראני.

המון אסונות היו לנו, איכה נוסיף לקונן נהי ואבל,

אין דומה לקדרותנו, בני חורין לעבודת ולסבל.

זהו סיפור השואה, מה יתרון לספרו פעם נוספת,

כמה מתו בחרב, וכמה נשרפו באש רושפת.

ייא נאס תובו ללאה, ותרבו פעאייל ארדייא,

יירפד עלינא בלאה, וואלא נראוו סי מאזרייא.

בית למקדש תרזע מחדייא, וונראוו אררחמאני,

ווסעידא למורדייא, פי כול יוס לקודבאני.

בני אדם! שובו אל האל, ועיזבו מעשי בושה,

יסיר מאתנו הנגע הזה, ולא נראה מחלה אנושה.

יבנה המקדש שיהיה נשמר, ונחזה בפני הרחמן,

ועולות התמיד לרצון, ובכל יום הקורבן.

מלך המשיח נראוו בעינינא, ווררבאב ידדל גיר יציית,

עלא בית למקדש לחסינא, פיסאע תרחם עלינא.

ויכונו קטורת רוואייח בלהאני,

מעא עשוב ולפוואייח ארחים אררחמאני.

במלך המשיח תחזינה עינינו, הנבל בקולו תמיד יופיע,

למען המקדש המפואר, מהר יקשיב ויושיע.

ויפוצו ענני ניחוחות, ובנחת זבחי אשמים,

עם עצי בשמים וקטורות הסמים.

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

15/07/2025