יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצת חנה וסבע אוולאדהא-לחן "יבכו השרפה אשר שרף ה'
קצצת חנה וסבע אוולאדהא
ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצווס ביהא פוואדי,
מן המם חנה צדיקה, אתהייזת דוחי וונכאדי.
כמן שדדא וכמן דיקא, קצצאח חנה דון עדאדי,
חצדא חצרא פי פרד גודווייא, תקדוחת חנה בשבעה
משווייא.
קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה
הוי המונים! זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני מעי,
מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי.
היה אסון והיתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים,
אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים.
אווילי באויל עלא מא זראלהא, וונזדד עליהא חזאני,
שבע אוולאד באנו אילאהא, מלאת צורה לכול עיוני.
וודבחהום לעדו חדאהא, ווחכבבסו מחל זדייאני,
וולמקרוחא מרמייא, וובדממהום הייא מסלייא.
אוי לי ואבוי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים,
בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עינים.
טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים,
והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים.
שמעו ייא סאדאת קצצחהום, וומאדא זרא ביהום,
קיסר פי סנסלא ניידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום.
ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאב יבדדלו איסם רבבהום,
והומא כאנת נייתהום קווייא, פעבאדת ללאה רבב לאזלייא
שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם,
קיסר בשלשלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם.
דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהותם,
ולהם היתה תמימות עצומה, ועם אל עולמות עבודתם.
פלחין זבד כבירהוס וובדא ביה, וסאר ייגוויה בסיב כלאמו,
וונצר עליה עלאס יוואתיה, וזאב צליב מעבוד קדדאמו.
וקאל סזד אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילב יוואתיה,
נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מא נסזד אילו בלבוהתייא.
מייד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו,
נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו.
השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו,
הביע ואמר בן האלמנה: לא אשתחווה ברמאות לו.
אבאדן מא נסזד לכסבא ייאבסא, וואלא נבדדל יסם כלאקי,
שמע ישראל מא ננסא, וואלא תקסע בססין׳ ענקי.
אס נהו דינב ייא בן למנדוסא, לא דין איללא דין נקי,
פלחין שארעוה ייא מוואלייא, וודבחוה בצפרא הנדייא.
חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי,
שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי.
ומהו דינך, בן המנודה? אין דין אלא הדת הזכה,
ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה.
פלחין נאדא לכוה תתאני, ווגללסו עלא כרסי חדאה,
קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה.
אילא סזדת לצצנאם עייני, תרבע אילו וותצללי חדאה,
זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעסייא.
כאשר קרא לאחיו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו,
אמר לו: עופר איילים, עורה משנתך והביטה בו,
אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת,
זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת.
מא נבגי נסזד וואלא נרבע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא,
וואמננא ווליה נעבד, הווא אדדחים אדרחמינא.
לפדיד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא׳
כאלק לעלווייא ווסספלייא, מן דון אזריה ובלא אזדייא.
לא אובה השתחות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים,
בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרחמנים.
האחד האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיענו,
בורא הרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו.
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצת חנה וסבע אוולאדהא-לחן "יבכו השרפה אשר שרף ה'
כתיבת תגובה