היחסים עם סגן הקונסול

בשנה הראשונה לפעילותו במוגדור, זכה גינצבורג כאמור לשיתוף פעולה של הגורמים השונים בעיר. בשנים הבאות הסתבך בעימותים עם סגני הקונסולים של בריטניה וצרפת במקום, עם המושל והקהילה היהודית.

עד פברואר 1876 יחסי גינצבורג עם סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי היו טובים. סגן הקונסול ואשתו נכחו בתפילות שניהל גינצבורג. בסוף ינואר הפסיק ר׳ דרומונד האי להשתתף, וב־7 בפברואר כתב לגינצבורג מכתב ובו הודיעו, כי בגלל האופי האישי החמור והבלתי מקובל שבו פונה הנמען לקהל בזמן הטכסים הדתיים, הוא נאלץ להפסיק את השתתפותו. גינצבורג ענה לו בלשון ידידותית ומפויסת וביקשו לשקול שוב את החלטתו. למחרת קיבל מסגן הקונסול מכתב נוסף המגיב על פנייתו של גינצבורג, והאומר כי אין לו כל כוונה אישית כלפיו, אבל עליו לחזור על כך שלשונו גסה ושהיא נושאת אופי של הטפת מוסר, ולא של דרשה טכסית. הפסקת ביקוריו של סגן הקונסול בכנסייה לא השפיעה בשלב זה על היחסים ביניהם.

באותה השנה ביקר במוגדור ג׳והן דרומונד האי, ובארבעת השבועות של שהייתו בה בא לכנסייה יחד עם אשתו ובנותיו, וכן נכח שם בנו סגן הקונסול, עם אשתו. כל אלה הוזמנו על ידי גינצבורג לארוחה, ובה נפגשו עם הקהילה האירופית בעיר. באותו זמן גילה גינצבורג כי הוגשו תלונות על כי הטכסים שהוא מנהל אינם תואמים את הרגליהם של האנגלים, והופצה שמועה כי דתו שונה מזו של סגן הקונסול, כלומר אינה אנגליקנית. כוונת השמועה הייתה להזיק לפעילותו ולחבל בדימויו בעיני השלטונות והאוכלוסייה המוסלמית. בהקשר זה הזכיר גינצבורג, כי כבר בבואו למוגדור הופצה ידיעה כי הוא מטיף לדת חדשה המאיימת להשחית כל דת ומוסר. ייתכן שידם של הקתולים הייתה במעל זה, כי לדברי גינצבורג, אלה הפריעו לפעילותו מראשית בואו למוגדור.

לדבריו, עד 14 בינואר 1877 עלה מיום ליום מספר המשתתפים בתפילות בכנסייה ובלימודים בבתי הספר. גינצבורג כתב שהוא זכה לכבוד מצד האוכלוסייה המוסלמית והיהודית ומצד השלטונות, שהכירו בכך ששליחותו היא בעלת רצון טוב לכל אדם באשר הוא אדם. זו הערכה סובייקטיבית של גינצבורג, ודומה שהמשבר עם היהודים החל כבר קודם.

עמדת הרבנים

אף שהרבנים ראו בעין יפה את השירותים הרפואיים שהגיש המיסיון, לא יכלו להשלים עם פעילותו החינוכית, וכבר בשנה הראשונה התנגדו לכך שילדים וילדות יהודים ילמדו אצל מורים נוצרים. התנגדות זו גרמה לכך שמספר התלמידים לא היה גדול. ב־1876 למדו בבית הספר המיסיונרי 30 יהודים. בשיעורי הערב למבוגרים נכחו שמונה עשר יהודים וחמישה מוסלמים. מספרים אלה היו קטנים מהמצופה על ידי הצוות. גינצבורג היה מודע ליחסם השלילי של הרבנים כלפיו וראה בהם את המכשול העיקרי להצלחת שליחותו.

את מועדון התפירה לנשים שנוסד על ידי הגברת גינצבורג, ראו החכמים בעין יפה, כי לפי תפישתם מקומה של האישה בבית, ומלאכת החוט והמחט תואמת את העיסוק המסורתי של האישה מקדמת דנא. לא נעלם מגינצבורג כי לאחר שכי״ח פתחה בית ספר לבנים, פנה אליה הרב יוסף אלמאליח בינואר 1875 וביקש עזרה לשם פתיחת בית ספר לבנות, שלאחר מכן נתמך גם על ידי יהודי אנגליה. לדברי גינצבורג, חינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים כדבר בזוי, הוא הכיר את ההתנגדות המסורתית של החכמים ללימוד תורה לנשים.

בתגובה לפעילות המיסיון, בייחוד בתחום החינוך, שבה ראו הרבנים סכנה גדולה ליהדות, הם הטילו חרם, כנראה בתחילת 1877, על כל מי שמתקרב ל״מצפה״, מספק לצוות ולמבקריו מצרכים, כולל מזון, או משרת את המוסד. חל איסור על קבלת שירותים כלשהם, לרבות שירותי המרפאה. אלה שהועסקו על ידי ״מצפה״, נצטוו להפסיק את עבודתם. דומה שהיה תיאום בין הרבנים והקונסולים לגבי צעד זה. הכרוז שהכריז במלאח, כי מי שיתקרב ל״מצפה״ יוחרם, הודיע כי זו פקודה של הרבנים והקונסולים גם יחד. אין פלא אפוא שזעמו של גינצבורג היה מופנה לא רק כלפי ״הרבנים העשירים״, אלא גם כלפי הקונסולים. לדברי גינצבורג, אמר לו שיך היהודים (הנגיד) שהוא מצטער על החרם, הפוגע בחינוך של המיסיון. כן הביע תקווה שה ״ניצחוך בוא יבוא וציין שדרושה סבלנות.

בית הספר נחל מכה ניצחת כשקטן מספר התלמידים. אבל ככל שהדבר תמוה חלה עלייה במספר הבנות הלומדות. חלה ירידה במספר הספרים שהופצו. באיסור על מכירת מצרכי מזון לצוות היה ניסיון להרעבתם. ניכר קושי במציאת יהודים לביצוע שירותים ל״מצפה״, אפילו תמורת תשלום הוגן. לדוגמה, סבלים יהודים שמדי יום ראשון היו נושאים אנגלי זקן ומוגבל לכנסייה — הפסיקו להובילו, ומוסלמים לא היו מוכנים לבצע שירות זה עבור הנוצרים. חולים שנזקקו למרפאה ולבית המרקחת חששו לבוא. אחדים הביעו את צערם בפני הרוקח מר דהאן, ופנייתם לרבנים להסרת החרם לא הועילה. הדבר יצר תסיסה נגד הרבנים, ויהודי אחד הגיב: ״אין לרבנים שלנו ראש ולב, יש להם רק כיסים ואלה בלבד קדושים״. בין שגינצבודג הכניס דברים אלה בפיו של היהודי, ובין שהדברים אותנטיים, הם מרמזים שהחרם פעל.

למרות החרם, לא הפסיק צוות המיסיון להעניק שירותים ליהודים שנזקקו להם. הגב׳ גינצבורג, למשל, טיפלה בעיניהם החולות של ילדים יהודים. המעשה זכה להערכה מצד היהודים, ואישה יהודייה אמרה לה: ״אנו מקללים אתכם והקללות חוזרות אלינו, ככל שאנו מעליבים אתכם יותר, אתם אדיבים יותר כלפינו״.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

עמוד 60