היהודים והמיסיון האנגליקני


היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

היהודים במרוקו במאה ה 19 והמיסיון האנגליקני פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גןהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספר המתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

יהודי מרוקו במאה ה־19

הפריסה הגאוגרפית של הקהילות היהודיות ומספר הנפשות

ברחבי מרוקו היו עשרות קהילות יהודיות, בהן כאלה שראשיתן בתקופה הטרום־ערבית, בתקופה הערבית וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. ניתן לחלקן לפי מיקומן הגאוגראפי לערים השוכנות לאורך חופי הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי מחד, ולאלה השוכנות בפנים הארץ, מאידך.

ערי החוף (ממזרח למערב, ומצפון לדרום: מלילה, תיטואן, טנג׳יר, ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור) ניהלו קשרי מסחר עם מדינות אירופה, וגם יהודים נטלו חלק בהם ונהנו ממעמד טוב יותר ממעמדם של היהודים בערים הפנימיות.

תושבי הערים הפנימיות ( מצפון לדרום: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת ), הושפעו פחות מהעולם החיצוני, המוסלמים שם היו בדרך כלל קנאים יותר והיחס כלפי היהודים היה קשה יותר. הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שכנו בפאס, במראכש ובמוגדור!

והיו גם קהילות קטנות בעשרות רבות של עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, כולל בדרומה, בהרי האטלס ובעמקיו, שמנו כמה מאות ולעתים רק עשרות משפחות, או פחות. רוב היהודים היו נתונים למרותם של הסולטאנים ( ״בלאד אלמח׳זן״ ) וזכו לחסותם, ואלה שישבו בין שבטי הברברים ( ״בלאד אלסיבה״ ), בהם כאלה שמוצאם ברברי והתייחדו, נהנו מחסותם של ראשי השבטים, ומעמדם היה בדרך כלל טוב מזה של אחיהם שחיו תחת חסות הסולטאנים.

קשה לקבל תמונה ריאלית על מספרם הכולל של יהודי מרוקו במאה ה־19. תיירים, דיפלומטים והארגונים היהודיים האירופיים שקיימו קשרים עם יהודי מרוקו, מוסרים הערכות שונות, מהן מופרזות, הנעות בין 60,000 ל־500,000 נפש.

במספר קטן יותר וכנראה ריאלי נקב דה פוקו( Foucauld ), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1884-1883, מחופש כיהודי. לדבריו, חיו בכל מרוקו 7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי אחר שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכ־90,000 עד .100.000

לפי נתונים שנאספו בידי כי׳׳ח, ב־1904 הגיע מספרם ל־103,000 נפש. יש להניח שבמאה ה־19 היה מספרם קטן יותר. גם ההערכות בדבר מספר התושבים הכללי במרוקו, 5,000,000 עד 10,000,000, הן ככל הנראה מופרזות, בהשוואה למפקד אוכלוסין משנת 1921 לפיו מנתה מרוקו בסך הכול 3,371,000 נפש.

היהודים והמיסיון האנגליקני-אליעזר בשן..חיי המשפחה

חיי המשפחההיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

את חיי המשפחה של יהדות מרוקו, שהייתה חברה פטריארכאלית, בה הזקן עמד בראש הסולם החברתי, מאפיינים זיקה משפחתית חזקה ומגורים משותפים של המשפחה המורחבת. השאיפה להמשכיות והחשש לאבדנה בעקבות תמותת תינוקות גבוהה, מחלות ומגפות, היו גורם מרכזי במלחמת הקיום.

על רקע זה יש להסביר את התופעות הבאות: נישואי בוסר — בנות נישאו בגיל שבין 12 ל־13 ובנים בגיל שבין 15 ל־18; נישואי ביגמיה — אף שהיה נהוג לרשום בכתובה שאין לבעל רשות לשאת אישה שנייה אלא ברשות הראשונה, תנאי זה בטל אם  אישה עקרה, או ילדה רק בנות, או ילדה בנים ואלה נפטרו, ואפילו אם חיו, והבעל טען שרוצה צאצאים נוספים כשהראשונה פסקה מלדת:

נישואי זקן וצעירה, כדי שתלד:, מעמד ההורים בחברה היה גבוה יותר ככל שהיו להם צאצאים רבים יותר, ובייחוד בנים: גיל הבלות של האישה ותוחלת החיים שלה היו נמוכים יותר מבימינו.

פרנסתם של יהודי מרוקו הייתה על מגוון של מקצועות," ביניהם אלה שהיו אסורים על מוסלמים בגלל אמונתם או שהיו בזויים בעיניהם, כמו מלאכות אופייניות לנשים. בצורפות, למשל, הייתה ליהודים שליטה כמעט מלאה בערים אחדות, בייחוד בפאס. הם עסקו במסחר זעיר, בהלוואה בריבית, ובכפרים בהרי האטלס גם בחקלאות זעירה ובגידול צאן.

קצתם נדדו בין הערים ובין שבטי הברברים למכירת מרכולתם. מיעוט קטן היה מקורב לשלטון — אלה היו סוחרי המלך ( ״תוג׳אר אלסולטאן״ )  – אודות נושא מרתק זה, ניתן למצוא אותו באתר לנו בשירשור " תאג'ר אל סולטאן – שנהנו ממונופול על ענף כלכלי.

מקצת יהודים היו מעורבים במסחר בינלאומי: חלקם פעלו באופן עצמאי או בתור מתווכים לסוחרים אירופים, והיוו את המעמד הגבוה. היהודים נחשבו גורם יצרני ומצליח, כך למדים אנו ממקורות אירופיים.

מעמדם

מעמדם המשפטי של היהודים במרוקו כמו בשאר ארצות האיסלאם היה מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. היהודים והנוצרים כונו ״ד׳מיים״ ( =בני חסות ) והיו רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי תמורת תשלום מס גולגולת ובתנאי השפלה.

ההשפלה יושמה לאורך דורות באמצעות פקודות השליטים, ואלה קובצו למסמך מרוכז הקרוי ״תנאי עומר״.

בין ההגבלות וההשפלות: לבוש בטיב ובצבע שונה מזה של המוסלמים ( במרוקו — שחור ), אי הידמות למוסלמים בתסרוקת, התחייבות לא למכור למוסלמים יין, לא ללמוד ערבית ( שפת הקוראן ), איסור על רכיבה על סוס ועל נשיאת נשק, איסור על הקמת בתי כנסת חדשים, איסור על רחצה בבית מרחץ מוסלמי, אי קבילות עדות של יהודים בפני הקאדי, איסור בניית בתים גבוהים מאלה של המוסלמים, איסור העסקת משרת מוסלמי, איסור החזקת עבד מוסלמי, שותפות במסחר עם מוסלמי רק בתנאי שהרווח יהיה של האחרון בלבד ועוד.  

תמורת זאת הובטחו חייהם ורכושם של היהודים והם נהנו מחירות דתית ומזכות להתארגנות קהילתית. לא כל התנאים יושמו בכל התקופות והמקומות. במרוקו נאכפו הגבלות אלה בדרך כלל בקפדנות, ואף הוסיפו עליהם. כך למשל בכניסתם לרובע המוסלמי, נאלצו היהודים לחלוץ נעליהם, ובשכונות מעורבות נהגו כך בעברם ליד מסגד.

מצבם של היהודים היה תלוי ביציבות השלטון המרכזי. זה דאג בדרך כלל להבטחת חייהם ורכושם, אבל מפעם לפעם גזרו הסולטאנים או מושלים מקומיים גזירות נוספות. זעזועים כלכליים ומדיניים, מרידות של שבטים, מותו של סולטאן, ואפילו שמועה על מותו, יצרו אנרכיה שנוצלה לעתים לשם התנפלות על יהודים.

אף שהמוסלמי ביזה את היהודי, נוצר ביניהם גם דו־קיום בחיי היום־יום: הם נשאו ונתנו, וחלקו מנהגים ואמונות עממיות כגון הערצת קדושים. במקרים של בצורת או מגפה היו המוסלמים פונים לחכמי ישראל שיתפללו לגשם ולהפסקת המגפה, והאמינו ביכולתם לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המגפה.

רוב היהודים נאלצו מתוקף פקודה לגור ב״מלאח״, רובע מוקף חומה ששעריו היו ננעלים בלילות, בשבתות ובחגים, ונפתחים בבוקר, עת יצאו למלאכתם. על היהודים הוטל לשלם את שכרם של שומרי השערים. המלאח הראשון במרוקו שבו נאלצו יהודים להתגורר הוקם בפאס ב־1438, ובעקבותיו הוקמו נוספים בדורות הבאים גם בערים אחרות.

במראכש ב־1557 (או 1560), במכנאס ב־1682, בתיטואן, סלא, רבאט ומוגדור ב־1808. שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי. במלאחים לא היו תנאים תברואתיים נאותים, והצפיפות והלכלוך ששררו שם גרמו למחלות ומגפות. אולם היו גם יתרונות למגורים הכפויים במלאח.

החומות שמרו על ביטחונם של היהודים, והגנו עליהם מפני התנפלויות. ובדומה למיעוטים דתיים אחרים, הם נטו לגור יחדיו מרצון, בגלל שירותי הדת ומוסדות הקהילה המשותפים. עם זאת, הכפייה נתפשה בעיניהם כחלק מכוונת השלטונות לבודדם ולהשפילם.

יש לציין, שהיהודים האמידים יכלו לגור מחוץ למלאח, לעתים יחד עם הסוחרים האירופים. בטנג׳יר, ארזילה, קזבלנקה, מאזאגאן, סאפי, אגאדיר, אלקסאר ווזאן לא היה מלאח נפרד, ובערים אלה התגוררו היהודים לצד מוסלמים.

ליהודי מרוקו זיקה דתית וקהילתית חזקה שנשמרה במשך דורות רבים. בראש הקהילה עמדו חכמים ונגידים ( ״ראיס אליהוד״, או ״שיך אליהוד ״), שגם התקינו תקנות לצורכי הזמן. התקנות שתוקנו בפאס ובהן תקנות קאשטיליה מהתקופה שלפני גירוש ספרד, היו מקובלות על ידי חלק גדול מהקהילות.

הנגידים היו רשאים להעניש ולקנוס את העבריינים. הנגידים גם ייצגו את האינטרסים של קהילתם בפני השלטונות והיו השתדלנים בעת הצורך. מחובתם היה להבטיח את התנהגותם הטובה של בני קהילתם, בין השאר לוודא שישלמו את מס הגולגולת ויקיימו את ״תנאי עומר״.

האירועים המדיניים העיקריים מבית ומחוץ

היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

ב־1792 עלה לשלטון סולימאן השני, המכונה ״החסיד״ ו ״המשקם״, ושלט עד נובמבר 1822. האוריינטציה המדינית שלו הייתה פרו־בריטית, והיא שהנחתה אותו בניסיונו לכבוש את העיר סבתה שבידי ספרד. באוקטובר 1808 הוא הוציא הוראה שחייבה את היהודים לגור במלאח בערים תיטואן, סלא ורבאט.

יהודים בעלי רכוש מרבאט שסירבו לעבור למלאח התאסלמו. ב־1799 וב־1818 פרצו מגפות שהביאו לתמותה רבה בקרב האוכלוסייה. סולימאן השני סבל ממרירות של שבטים ברברים. שמועה על מותו ב־1820, גרמה לפרעות ביהודי פאס.

למדינות אירופה ובייחוד לבריטניה, צרפת וספרד היו אינטרסים כלכליים במרוקו. קשרי מסחר התנהלו עם מרוקו דורות לפני המאה ה־19. האירופים רכשו בה חומרי גלם, ושיווקו לה מוצרי תעשייה ונשק. פעילותם של הפיראטים המרוקנים הפריעה לתנועת הסחר וגרמה לעימותים בין הצדדים.

בימי עבד ארחמאן השני ( שלט בשנים  1859-1822) התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנג׳יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אניותיה.

לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר ב־1830 , גברה המתיחות בין צרפת לבין מרוקו. האחרונה תמכה בעבד אלקאדר (  1883-1808) שמרד בצרפתים, ונתנה לו מקלט. ב־1844 פרצה מלחמה ביניהן, צי צרפת הפציץ את הערים טנג׳יר ומוגדור.

ההרס במוגדור היה גדול במיוחד, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות של שבטי הסביבה. ידה של צרפת הייתה על העליונה. ב־14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן ב־10 בספטמבר אותה שנה ערך הסכם שלום ביניהן שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר, ומרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע.

לראשונה התערב אז גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו, דבר שנמשך בדורות הבאים. משה מונטיפיורי ( 1885-1784 ), שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ״ט׳היר שריפי״ ( צו מלכותי ) להגנת היהודים. בלונדון הקים מונטיפיורי ועד פעולה שיסד קרן בשם  Morocco Relief Fund לעזרת היהודים שסבלו, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של מוחמד הרביעי( שלט בשנים  1873-1859) פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה. רבים מיהודי תיטואן וטנג׳יר חששו לגורלם וכ־5,000 מהם מצאו מקלט בגיברלטר ובאלחזיראס שבספרד.

ספרד כבשה את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. הפיכת מסגד לכנסייה גרמה להתגברות העוינות נגד הנוצרים. העיר הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס ( כ־5 מיליון ליש״ט ), שניתנו כהלוואה על ידי בריטניה לסולטאן.

חלק מהיהודים העוזבים חזרו לתיטואן ולטנג׳יר. היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כישלונה של מרוקו במלחמה הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, וחציהן הופנו נגד היהודים.

גם בעקבות מלחמה זו נעזרו יהודי תיטואן וקהילות מרוקו האחרות בקרן הנ״ל. ב־1860 נשלח מ״ח פיצ׳יוטו  (Picciotto ) למרוקו בשליחות המועצה הממונה על הקרן כדי לדווח על מצבם של פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכים לעזור גם לשאר היהודים בארץ זו. מסקנתו הייתה שהפתרון טמון במערכת חינוך מודרנית, בעיקר לשכבות העניות.

החשש להרעת מצב יהודי מרוקו דרבן את יהודי אנגליה וצרפת להתארגן לעזרתם. ב־1860 נוסדה בפריס Alliance Israelite Universelle ( להלן כי״ח ). וב־1871 האגודה המקבילה Anglo-Jewish Association  (להלן ״אגודת אחים״ ) בלונדון, שפעלה יחד עם כי׳׳ח ועם ועד שליחי הקהילות באנגליה.

הן שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה, וכן ביקשו להביא לקדמה תרבותית, לסייע לנרדפים ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות יהודיות בגרמניה ובארצות הברית, פעלו לשיפור מצב אחיהן במרוקו וכן במדינות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג׳יר לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את המושל או את העבריינים.

כי״ח יסדה בתי ספר, בחלקם תמכה גם ״אגודת אחים״, תחילה בערי החוף ל'בנים, ולאחר מכן לבנות, דבר שתרם להעלאת רמת ההשכלה והחיים של ״הודים. בית הספר הראשון לבנים נפתח בתיטואן ב־1862, בטנג׳יר שנתיים לאחר מכן, במוגדור ב־1867 .

בשנים הבאות הוקמו בתי ספר גם בערים אחרות. ב־1912 היו בתי ספר לבנים ב־15 ערים במרוקו. בכך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו, הפער התרבותי והחברתי בינם לבין המוסלמים העמיק, והוגברה העוינות. החינוך החילוני נתקל לעתים בהתנגדות ההורים והרבנים, ועל מנת לפייסם ניתנו גם שיעורי תורה.

עד אז למדו הבנים ב ״כותאב״ בתנאים עלובים, הישגיהם היו דלים, ומטרת הלימודים הייתה הכנת הנערים להשתתפות בתפילה ובקריאת התורה. רבים מהנערים נאלצו לעבוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מיעוט בעל יכולת כספית או בעל כשרון ומסירות מבין הבנים שהגיעו למצוות, המשיך לימודיו בישיבה.

מהם צמחו תלמידי החכמים, הדיינים וכלי הקודש, משרות שעברו בדרך כלל בירושה. אבל היו חכמים שלא זכו לתפקידים, והתפרנסו מיגיע כפיהם. אחדים מהם היו נערצים בחייהם ובמותם בזכות צדיקותם, וקבריהם הפכו מוקדים ־'ביקורי המונים.

הבנות לא קיבלו כל חינוך ממוסד, כי הן לא היו פעילות בחיי בית הכנסת. בחברה רווחה דעתו של ר׳ אליעזר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״ ( סוטה, פרק ג, משנה ד ). האימהות והסבתות נהגו להדריך את הבנות לקראת התפקיד של אם בישראל, והיו מלמדות אותן את המלאכות האופייניות לנשים ואת הדינים הנוגעים לנשים ולמשק הבית.

ב־1865 פתחה כי״ח בית ספר לבנות בטנג׳יר, ובשנים הבאות גם בערים אחרות. ב־1912 היו ב־12 ערים במרוקו בתי ספר לבנות, מספר התלמידות ־כולל היה נמוך מזה של הבנים. ההורים והחכמים השלימו עם חינוך ממוסד זה לבנות הודות לעובדה שהבנות הוכשרו למלאכות, ומחשש שתלמדנה אצל המיסיונרים וכך תצאנה לתרבות רעה.

היהודים והמיסיון האנגליקני

מסעו של משה מונטיפיורי למרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

אירוע חשוב בחיי יהדות מרוקו היה מסעו של מונטיפיורי למרוקו בסוף 1863. זה נערך בעקבות עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. סגן הקונסול הספרדי דרש להוציאם להורג, ואכן זה היה גורלם של שניים מהם.

מונטיפיורי הצליח לשחרר את שני האחרים ממעצרם. מקרה זה וכן גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם, והדבר דרבן להתערבות.

מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן במראכש בפברואר 1864, וביקשו, בין השאר, שיוציא הוראות להגנה על היהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו. עוד ביקש שלא יציקו להם, ושיוכלו ליהנות מהיתרונות השמורים ליתר נתיניו של הסולטאן, ומאלה של הנוצרים הגרים בערי הנמל של מרוקו.

בבואו לסולטאן קידם את פניו של מונטיפיורי משמר כבוד של 6,000 פרשים, דבר שהרשים אותו ביותר ונטע בו את התקווה ששליחותו תצליח ויחול שינוי במצבם של יהודי מרוקו.

תגובת הסולטאן שנמסרה למונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 הייתה ט׳היר שריפי הכולל הצהרה שמעמדם של היהודים יושווה לזה של שאר הנתינים, ויזכו לשוויון בפני בתי המשפט, וכן הוראה לכל המושלים כי עליהם לנהוג ביהודים במידת הצדק, לשמור על חייהם ורכושם, לא לעשות להם כל עוול, והעבריינים ייענשו.

שום סוחר או אומן יהודי לא ייאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ותשולם מורה לעבודתו. היהודים ייהנו בעתיד מיתר ביטחון. ההוראה חודשה ב־1872 ברם, צו זה, שחזר עליו יורשו, הסולטאן חסן הראשון ( שלט בשנים 1894-1873 ) ושצוטט בשנים הבאות על ידי דיפלומטים אירופים שהתערבו למען היהודים, נותר על הנייר.

ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הם נותנים אמון ב׳׳חסדו״ של הממשל. התנכלויות ליהודים גברו ובאו לידי ביטוי בשוד, בפרעות, בעלילות, בגירושים וברציחות. מ־1864 עד 1880 נרצחו — לפי מידע שהגיע לאירופה — 307 יהודים, ואין זה כולל את כל מרוקו.

הרוצחים לא הועמדו לדין. אירופים ויהודים נאורים באירופה השלו את עצמם שיהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים, לפי הדגם האירופי במאה ה־19, אך הדבר מנוגד ל״שריעה״ ( =ההלכה ) האיסלאמית. רק בערי החוף ובייחוד בטנג׳יר, שבה ישבו הדיפלומטים, שופר מצב היהודים: הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי.

התחרות בין מדינות אירופה על השפעתן במרוקו

בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ובשלב מאוחר יותר גם גרמניה התחרו ביניהן על ההשפעה במרוקו. גרמניה, שנחלה תבוסה במלחמתה נגד צרפת ב־ 1871 , לטשה עיניה לאפריקה. משלחות סחר גרמניות הגיעו למרוקו משנות ה־70 ואילך.

צרפת כבשה את תוניסיה ב־ 1881 , ושאפה לספח את מרוקו, ואילו המדיניות של בריטניה הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי הגבירה את תלותם במדינות אירופה: משלחות של קצינים אנגלים וצרפתים הדריכו את צבא הסולטאנים, המסחר עם מדינות אירופה מילא את קופתם, והם היו תלויים גם במוצרי התעשייה ובכלי הנשק שהובאו מאירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן לשיפור מעמדם ולמתן חסות, היו חלק מן המערכה והתחרות על מעמד הבכורה במרוקו החלשה.

בהתאם להסכמים בין מרוקו למדינות זרות, ביניהן 'בריטניה (1856), ספרד (1861), צרפת (1863 ), הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במדינה זו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המשמשים בתור תורגמנים, סוכנים או בתפקידים אחרים.

תעודות אלה פטרו את מקבליהן מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על הד׳מיים. היו יהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים, אבל מעגל הנהנים בפועל מתעודות החסות הורחב גם ליהודים שלא מילאו כל תפקיד בקורפוס הדיפלומטי, מהם שעמדו בקשרי סחר עם האירופים, ואחרים שידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה.

נושא הענקת החסות היה שנוי במחלוקת. מספרם הגדול של הנהנים מתעודות החסות לא היה לרוחו של הסולטאן חסן הראשון. גם גורמים זרים ביקשו להפסיק את מכירתן לאנשים שלא היו זכאים להן על פי ההסכמים.

ג׳והן דרומונד האי ( Drummond Hay ) — קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגריר בין השנים 1886-1860 ,שייצג גם את האינטרסים של אוסטריה, דנמרק, הולנד ורוסיה במרוקו, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר — ייצג את עמדת בריטניה בהגנה על היהודים הנדכאים.

הוא טען שרק מיעוט קטן ואמיד ( מאות ספורות ) מבין היהודים נהנה מן החסות, והרוב הוא קרבן שלה, שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. לעומת זאת, האגודות היהודיות כי״ח ו״אגודת אחים״ בלונדון, ועשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת החסות.

הענקת תעודות החסות לבעלי הממון העמיקה את הפער ההברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים לשלטונות הוטל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים היו פטורים ממנו.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות 14 מדינות, וארצות הברית בכללן, ובה הוחלט על תקנות מגבילות לעומת הקלות שבה ניתן היה עד אז להשיג חסות זרה. גם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקני לאחר זמן מסוים, וסבל מההגבלות החלות על הד׳מים.

בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הלא מוסלמים. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה אל הסולטאן בו דרשו כי יבטיח חופש דת לכל נתיניו, נוצרים ויהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק — ייענש. בשנים הבאות נטו הדיפלומטים להסיר את החסות מיהודים שלא היו זכאים לכך.

בשליש האחרון של המאה ה־19 סבלו יהודי מרוקו מעריצותם של מושלים מקומיים. הוראות הסולטאן למושלים להתייחס ליהודים ״בצדק״ לא הועילו, והוא עצמו לא שימש דוגמה חיובית. בתזכיר שנכתב ב־3 בפברואר 1888 על ידי ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות והוגש לשר החוץ הבריטי, נכללים 27 סעיפים של הגבלות והשפלות החלות על היהודים.

יהודים ונשותיהם נאלצו לבצע עבודות כפויות, גם בשבתות ובחגים., אחרים היו קרבנות של עלילות." בין 600 ל־700 יהודים ובהם נשים וטף, גורשו משלושה כפרים בהרי האטלס בחורף 1891, לפי הוראת הסולטאן. רק לאחר התערבות דיפלומטית הורשו לחזור לבתיהם שנשרפו בינתיים.

בעקבות ידיעות שהגיעו ללונדון על כך שיהודי דמנאת נתונים לפרעות, ויהודי מראכש סובלים מאכזריותם של המושל והקאדי, מצוקה שגרמה להתאסלמותם של אחדים מהם, ביקר במרוקו בדצמבר 1893, שמואל מונטגיו, עסקן ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי. פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ ופנייתו לשפר את מצבם של היהודים לא נשאו פרי.

לאחר מותו בשדה הקרב של הסולטאן חסן הראשון ב־9 ביוני 1894, עלה על כס השלטון בנו בן ה־14 עבד אלעזיז הרביעי. בשנות שלטונו ( עד אוגוסט  1908) התרופפה היציבות המדינית והכלכלית של מרוקו. אי היציבות נוצלה להגברת המעורבות של מדינות אירופה, והכשירה את הקרקע לפרוטקטורט של צרפת על רובה של מרוקו ולפרוטקטורט של ספרד — על מיעוטה, ב־1912.

פגעי טבע שונים כמו בצורת, שנמשכה לעתים שנים, מגפות ומכות ארבה, גרמו למחסור במזון ולהאמרת מחירים. מחלות, שלעתים הפכו למגפות המוניות בייחוד ברבעים היהודיים הצפופים והמלוכלכים, חסרי התנאים התברואתיים ההכרחיים, העלו את שיעור התמותה. תופעה אופיינית בתקופה זו הייתה נהירה מהכפרים לערים, מהערים הפנימיות לערי הנמל.

ומשם היגרו יהודים אחדים לארצות אירופה ואמריקה. העניים, שהיוו את הרוב הגדול של יהודי מרוקו התרוששו יותר, בעוד העשירים נהנו מרמת חיים גבוהה ומתנאי מגורים טובים מחוץ למלאח הצפוף. זה הרקע החברתי־כלכלי לפעילותם של המיסיונרים האנגליקנים במרוקו במאה ה־19.

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקו

 

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

במאה ה־19 פעלו במרוקו עשר אגודות מיסיונריות של הפרוטסטנטים, רובן החלו לפעול בשנות ה־80 של המאה. האגודה הפעילה והחזקה ביותר הייתה האגודה הלונדונית: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews. אגודה זו, שנוסדה ב־15 בנובמבר 1809, הקימה מרכז קבוע במוגדור ב־1875 , אבל שליחיה פעלו בעיר זו ובערים אחרות במרוקו עוד לפני כן.

האגודה הלונדונית הוציאה כתבי עת ובהם דיווחים חודשיים ושנתיים על פעולות שליחיה ברחבי העולם. מטרתה כפי שנוסחה בסעיף הראשון בתקנון שלה היא: ״תיקונם הרוחני של היהודים״. נוסח דומה לזה מופיע גם בתקנון האגודות האחרות. כך, למשל, בתקנון האגודה  British and Foreign Bible Society, שפורסם ב־7 בינואר 1867, נאמר בסעיף א' כי ״מטרתה הבלעדית היא תיקון רוחני ונצחי של היהודים, דבר שהיא משתדלת לבצע על ידי הפצת דבר ה׳ ופרסומים אשר יחשפו את הדוקטרינה הגדולה של הנצרות כפי שזו מתבטאת בייחוד בברית הישנה, ועל ידי פעולותיהם של המיסיונרים״.

למעשה כוונתן של האגודות המיסיונריות הייתה להכניס את היהודים תחת כנפי הנצרות. הן ניסו להשפיע גם על מוסלמים, העניקו להם שירותי רפואה ובדרך זו ניסו לקרבם לנצרות, אבל נתקלו בהתנגדות חזקה של השלטונות.

היו אמנם מוסלמים בודדים שהוטבלו לנצרות בסתר, אך הם נאלצו למצוא מקלט בארץ נוצרית. על רקע זה ניתן להסביר את העובדה שעיקר הפעילות של האגודות המיסיונריות הייתה ממוקדת ביהודים.

גישושים ראשונים של אגודה מיסיונרית של הכנסייה האנגליקנית לפעילות במגרב נערכו ב־.1816 צעדים מעשיים של האגודה הלונדונית במגרב החלו ב־1828. שליח שלה ששהה בליוורנו באותה שנה, העיר את תשומת לבם של הממונים עליו בלונדון לאפשרות של פעולה מיסיונרית במגרב, לאחר שהבחין כי יהודים מאזור זה באו לליוורנו וקנו ספרי תנ״ך מדפוסי האגודה.

ספרים אלה היו בוודאי זולים יותר מאלה שהודפסו על ידי יהודים בעיר זו. יש להעיר כי עדיין לא היה דפוס עברי במרוקו, וספרים הודפסו והובאו בעיקר מליוורנו. שני מיסיונרים, ש׳ פארמאן (Farman ) וג׳ ניקולאיסון ( Nicolayson ) שהיו במלטה, נתבקשו לבקר בארצות המגרב

הם יצאו לטריפולי ב־10 בנובמבר 1829 , ואתם ־׳ספרי קודש״ שהוצעו למכירה בבתי כנסת. משם עברו לתוניסיה, ביקרו בג׳רבה, ספאכס וסוסה, הגיעו לעיר תוניס ב־26 בדצמבר, ושהו בה עד 15 בינואר 1830. מסקנתם הייתה כי יש סיכוי להצלחת המיסיון למרות הקנאות הדתית של יהודי המקום.

ניקולאיסון המשיך לעיר אלג׳יר והגיע אליה ב־1 באפריל 1831, כשהוא נושא עמו ספרי תנ"ך וספרי ״הברית החדשה״ בעברית, ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. את ספרי התנ״ך הוא מכר, אבל את ״הברית החדשה״ היהודים סירבו לקבל.

פעילותה הקבועה של האגודה הלונדונית באלג׳יריה החלה ב־1832, בתוניסיה שנה לאחר מכן, ובמרוקו ב־.1843

קדמה לאגודה זו במרוקו האגודה British and Foreign Bible Society, בשמה המלא The British Society for the Propagation of the Gospel among Jews. היא נוסדה ב־1804, ונציגה הסופר ג׳ בורו  ( Borrow ) פעל בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור.

עוזרו היה היהודי חיים בן עטר, שב־1839 מכר עותקים של ״הברית החדשה״. ב־1848 בא בשליחותה למרוקו אברהם בן עוליל, יליד טנג׳יר (1826) שמשפחתו היגרה לגיברלטר ומשם לאנגליה, ובה התנצר בגיל 18. ב־1850 קיבל המלצה משר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון ( Palmerston ), כדי שיזכה להגנת הקונסולים הבריטיים במרוקו ובארצות הים התיכון.

ב־1852 הוסמך בתור כומר. בשנים הבאות פעל בתור שליח האגודה באוראן. ב־1854 שלח את אחיו משה להפצת ספרי המיסיון בכמה ערים במרוקו, תפקיד שמילא במשך תשע שנים. לקראת ביקורו החוזר של אברהם בן עוליל בערי מרוקו, פנה מזכיר האגודה לשר החוץ ב־7 בינואר 1867 בבקשה לצייד את בן עוליל במכתב המלצה לשם קבלת חסותם ושירותיהם של הקונסולים של בריטניה במרוקו.

ניתנה לו המלצה לשם קבלת סיוע מהקונסולים של בריטניה, אבל הדבר לא הקנה לו חסות פורמאלית, בהיותו נתין של הסולטאן (ראה תעודות 1, 2). הדבר גם מעיד על היחס המסויג של השלטונות הבריטיים לשליחי הכנסייה האנגליקנית במרוקו, ועל חששם מחיכוכים עם הממשל במרוקו, כפי שאירע בשנים הבאות.

בן עוליל ביקר ב־1868 בטנג׳יר, בתיטואן, ברבאט, במלא ובקזבלנקה. אין פרטים על מעשיו, וכנראה לא הצליח במשימתו. חלה הפסקה בפעילות אגודה זו במרוקו עד 1883, אותה שנה הקימה מרכז קבוע במרוקו.

תעודה מספר 1

7 בינואר 1867. מכתבו של מזכיר האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים אל שר החוץ הבריטי. נכתב לקראת ביקורו של שליח האגודה אברהם בן עוליל בערי החוף במרוקו, וכותבו מבקש מהנמען להעניק לבן עוליל, יליד מרוקו, מכתב המלצה כדי שיזכה להגנתם ולשירותיהם של הקונסולים הבריטים במרוקו. הוא מזכיר שלורד פלמרסטון נתן לבן עוליל מכתב כזה ב־1850, והדבר הועיל במילוי שליחותו.

British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews 96 G1 Russell S' Bloomsbury Square, W.C.

London, 7  January 1867

To the Right Honourable Lord Stanley

My Lord,

The Rev. Abraham Ben Oliel, one of the Missionaries of the above Society, stationed at Oran in Algeria, is about to visit the coast of Morocco, of which country he is a native, and is anxious to obtain from your Lordship a letter of recommendation to the protection and good offices of Her Majesty's Consuls in Morocco and the Mediterranean.

The late Lord Palmerston gave Mr Ben Oliel a letter of a similar kind dated May 22, 1850,  which was often of great service.

Mr Ben Oliel, though a native of Morocco, was educated in this country, is an ordained missionary of many years standing, possesses the entire confidence of the Committee on whose behalf I am instructed to make this application.

I am, my Lord Your Lordship's most obedient servant John Gill

Association Secretary of above Society

תעודה מספר 2

14 בינואר 1867. תשובת משרד החוץ לפנייה הנ״ל: מצורף מכתב המלצה בזכות מתן סיוע קונסולרי לבן עוליל, אבל אין הוא זכאי לחסות רשמית, בהיותו נתין של הסולטאן.

F.O. Jan[uary] 14, 1867

Draft

Society for Propagation of the Gospel among the Jews 96 Great Russell S׳ Bloomsbury

Sir,

In compliance with the request contained in your letter of the 7th Inst. I am directed by Lord Stanley to transmit to you the accompanying letter toHM's Consuls in Morocco and the Mediterranean in favor of the Revd Abraham Ben Oliel.

I am however to request you will inform Mr Ben Oliel that that letter is given for the purpose of obtaining for him that ordinary assistance which HM's consuls might be able with propriety to give, but that it would not be proper for them to assure a right to protect in Morocco a native born Subject of the Sultan of Morocco.

המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני – אליעזר בשן

המיסיונר אלכסנדר לויהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844

לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.

לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.

תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.

אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן

מוזכרות בתורה.

לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו  1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.

לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.

הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.

זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.

לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.

ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.

הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור  בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה )  ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994

מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי

ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)

נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.

 הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.

״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.

אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור  כד.

 לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.

את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״

״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.

פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.

 הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.

עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.

 שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.

ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.

 אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?

ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.

המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני

%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99

לוי חידש את פעילותו ב־25 בנובמבר 1844 והפעם מהעיר טנג׳יר ששימשה לו בסיס זמני. לדבריו, יהודים התעניינו בבשורתו, אבל מספרם היה קטן מזה שבמוגדור. מה שחיבל, לדעתו, במפגשים אתו והכשיל את חיפוש ״האמת״ מצד היהודים ולבסוף את התנצרותם היה חששם שיידחו על ידי הקהילה, ולא יוכלו להמשיך ולחיות בין אחיהם. על יהודי עני שיתנצר איימו במאסר, ועל עשיר — בהחרמת רכושו ובאילוצו להגר למדינה נוצרית. היות שהיהודים האמידים שלטו במידה רבה במסחר ובענפי כלכלה אחרים, הרי פרנסתן של השכבות הבינוניות והעניות הייתה תלויה בהם. האיום החברתי והכלכלי על המתנצרים יופיע גם בשנים הבאות כהסבר למספר המצומצם של יהודים שהתנצרו, למרות כל הפיתויים של המיסיונרים.

בסוף 1845 ביקר לוי בתיטואן, בלאראש ובמקומות אחרים. במכתבו מלאראש ב־12 במאי הוא ציין כי שהה שם רק ארבעה ימים, נפגש עם מספר יהודים ומסר להם עותקים של ״הברית החדשה״. הם לא זיהו את תוכן הספר, ונישקו את ידו בקבלם אותו.

יהודי נכבד ביקש ממנו עותקים נוספים, כדי להעבירם לרבני פאס לשם קבלת חוות דעת. לוי נתן להם גם ספר תפילות וספרים אחרים. פאס הייתה בכל הדורות המרכז הרוחני של יהודי מרוקו, ורבניה היו בני סמכא להכריע אם הספר ראוי לעיון.

לוי הביע צערו על כך שיהודים נרדפים על ידי אחיהם רק משום שהם מתעניינים בנצרות ומשתכנעים בצדקתה. כמו המיסיונרים שאחריו, ציין לוי כי היהודים בורים ומאמינים באמונות תפלות. אי הכרתם באמונה ה״אמיתית״ — הנצרות, אף היא אחד מביטויי בורותם.

מלאראש הוא הפליג לגיברלטר כדי לקבל טיפול רפואי, ולאחר מכן המשיך לאוראן. שליחותו של לוי הייתה אפיזודה בודדת ללא המשך רצוף, וחלפו שבע שנים עד שנשלח שליח אחר למרוקו. בדו״ח השנתי של האגודה מ־1848 נאמר, כי בגלל מחסור באישים מתאימים לשליחות, נאלצה היא, לצערה, לדחות את תכניתה לפעול בין מאות אלפי היהודים במרוקו.

המיסיונר מרקהיים-היהודים והמיסיון האנגליקני-אליעזר בשן

המיסיונר מרקהיים

בשנים 1854-1852 פעל במרהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקניוקו אדם בשם ח״א מרקהיים, יהודי יליד קרקוב, שהתנצר על רקע מצוקה כלכלית. הוא הוגדר על ידי שולחיו, האגודה הלונדונית, בתור ״שליח נודד״, והיה מיועד לפעול בחוף הצפוני של אפריקה.

לפני בואו למרוקו מילא שליחות מיסיונרית באיזמיר, ומ־1850 בתוניס ובערי אלג׳יריה אוראן ותלמסאן." חכמי תלמסאן אסרו לרכוש ספרים שהוא הפיץ שם. בהגיעו לטנג׳יר עם אשתו, קבע בה את מושבו הזמני, והתייצב בפני הקונסול הבריטי ג׳והן דרומונד האי.

בהסתמך על ההמלצה שהביא מלורד פלמרסטון, ובהיותו בעל חסותה של בריטניה, הצטייד בהמלצה מהקונסול במטרה לקבל סיוע מסגני הקונסולים הבריטיים במהלך סיוריו. בשנת 1852 ביקר בערים השוכנות לחוף האוקיינוס האטלנטי: ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור, וכן בערים השוכנות לחוף הים התיכון ממזרח לטנג׳יר עד תוניס.

דרומונד האי ביקש מסגני הקונסולים לדווח לו על ביקורי מרקהיים. לפי דו״חות שנשתמרו בארכיון הבריטי, שהה מרקהיים יומיים בביתו של סגן הקונסול בעיר לאראש, ולא ביקר אצל שום יהודי. באמצע נובמבר 1852 ביקר ברבאט, ועל סמך המלצתו של דרומונד האי אירחו סגן הקונסול הבריטי בביתו במשך שישה עשר ימים. בעקבות בקשתו להציגו בפני יהודים, הופגש עם יהודי משכיל, אחיו של בנקאי. בשיחה הטיח היהודי במרקהיים כי אין הוא מבין את הדת היהודית, דבר שהכעיס את השליח, וזה האשים את היהודי בבורות. הוא נפגש גם עם הרב הראשי של הקהילה. מרקהיים ביקש לעבור לסלא, הקרובה לרבאט, נפגש עם המושל, אבל לא ביקר במלאח. מכר בה ספרים אחדים ולא הטביל אף אחד ( ראה תעודה  3). במוגדור שהה ארבעה ימים, מכר ספרי מיסיון תוך הבטחה שאין בהם דבר בגנות ההלכה והאמונה היהודית. כיוון שהוכח ההפך, ביקשו הקונים היהודים להחזיר לו את הספרים. מרקהיים סירב, והכחיש את דבריו על תוכנם. בכל הדיווחים נכתב שהאיש לא נהג בנימוס, והתנהגותו היתה רגשנית ומוזרה.

תעודה מספר 3

 

14 בדצמבר 1854. הקונסול הבריטי ברבאט, ויליאם ג׳ימס אלטון, מדווח לג׳והן דרומונד האי על ביקורו של מרקהיים בעיר זו בנובמבר 1852. בזכות ההמלצה שהעניק דרומונד האי למרקהייס, איכסנו אלטון בביתו, והפגישו עם יהודי נכבד.

מרקהיים התווכח עם האחרון בעברית וכל אחד מהם טען לבורותו של זולתו בהכרת היהדות. מרקהיים פגש גם את הרב הראשי של העיר. ביקר בעיר סלא, נפגש עם המושל אבל לא הלך למלאח של היהודים. חזר לטנג׳יר בדרך היבשה מלווה על ידי חייל. כנראה מכר ספרים אחדים אבל ספק אם מישהו התנצר. לדעתם של יהודים, התנהגותו של מרקהיים היתה גסה.

Rabat December 14th 1854

J.H. Drummond Hay Esquire Tangier

Sir,

I have the honor to acknowledge the receipt of your despatch of the 5th instant, and in reply I beg to inform you, that Mr Markheim, the person you inquire about, arrived here in the middle of November 1852, and on account of the letter of recommendation you had given him, I invited him to take up his residence in my house, during his stay here, which I think was sixteen days, during this period, upon several occasions, 1 thought his conduct most extraordinary, and I mention some parts of it I recollect.

Soon after Mr Markheim's arrival, he requested me to introduce him to some of the respectable Jews of this town, and I sent for one, named Isaac Majuty (a brother of the Monopolist of bank) who I consider very intelligent, this person and Mr Markheim entered into a discussion in Hebrew, and in a short time Mr Markheim became very much excited, he requested my son (who with myself was present) to tell Majuty in Arabic, that he Mr Markheim said, he was a jackass and a fool, which my son declined doing; Mr Markheim then said that Majuty, had had the impertinence to tell him, that he Mr Markheim did not understand the Jewish religion, as well as he Majuty did, and Mr Markheim said he thought it was my duty to send Majuty to thBasha, and that the Basha should send for the chief Rabbi, and before him, Majuty should retract his words, and if he refused, that I ought to insist upon the Basha punishing him; I of course said that I could not act as he desired.

After witnessing his conduct with regard to Majuty, I did not introduce him to any other Jews; but one day, he brought the chief Rabbi to my house, and his manner during their conversation was similar to what it had been with Majuty.

Mr Markheim requested me to go over with him to Sallee which I did. Accompanied by my son, when we had nearly reached the gate of the town, Mr Markheim said, in the most emphatic manner, "now I hope that you and you" (addressing me and my son) "and I may be insulted, and then a squadron will be sent down and the rascally Moors will get a thrashing, which they deserve, as the Bishop of Gibraltar says"; we entered the Moors town, visited the Governor, and a Moor named Hadj Cassem, and returned without being insulted; we did not enter the Jews town, as Mr Markheim did not express a wish to go there.

When Mr Markheim had determined upon going to Tangier by land, mules were brought for him to hire for that purpose, and he prepared to mount one, and said he would ride outside the town to try it, I requested him to wait until my soldier came (who was not in the house at the moment) and he should go with him, he said he wished to go by himself that he might be insulted, and that would give me some trouble, I told him that after what he had said, if he went without my soldier, and was insulted, he could not expect redress, and he waited for the soldier who went with him.

Those Jews with whom I conversed regarding Mr Markheim's visit, appeared to think him as a person of very violent temper; 1 believe he sold some books here, but I am not aware that he made a convert to Christianity.

I have &c.

(Signed) William James Elton

מרקהיים היה איש ריב ומדון, והסתכסך עם דרומונד האי ועם תומס ריד השני בהיררכיה הקונסולרית בטנג׳יר. הוא העליל עליהם עלילות שווא: על ריד העליל כי חילל כבודן של נשים ובנות יהודיות, ואת דרומונד האי האשים כי הסית לשדוד את ביתו וכי התייחס ליהודים באכזריות.

על נושאים אלה נערכה התכתבות ענפה בין מזכירות האגודה, משרד החוץ והנוגעים בדבר במרוקו. התכתבות זו, שהתנהלה בין 16 בספטמבר 1852 ל־2 ביוני 1855, זורה אור נוסף על מעשיו של מרקהיים במרוקו, וכן על יחסם של הדיפלומטים הבריטים לפעולות המיסיון.

המיסיונר מרקהיים – היהודים והמיסיון האנגליקני

 

היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקניג׳והן דרומונד האי, שיחסיו עם יהודי מרוקו היו טובים, והוא נחלץ לעזרתם בשעות של מצוקה, ביקש ממרקהיים שלא יתערב באמונת היהודים, וכי אם ילמדם תנ"ך, יעשה זאת בדרכם של היהודים. זה המסר שהעביר למיסיונר באמצעות תורגמנו היהודי (ראה תעודה 4).

תעודה מספר 4

29 ביולי 1854. מכתבו של המיסיונר מרקהייס למזכיר האגודה הלונדונית. הוא כותב על נסיעתו לגיברלטר כדי להשיג מורה יהודי לבית ספרו, דבר שלא עלה בידו בגלל המכשולים שמציבים בדרכו מנהיגי היהודים, הרוצים שבני עמם יישארו ״בבורותם״. הוא מאשים בכך גס את ג׳והן דרומונד האי שתבע ממנו ללמד את התנ״ך ״בדרכם של היהודים״, על ידי מורה יהודי, ולא להתערב בחיי הדת של היהודים.

Tangiers, July 29th 1854

Rev. C.J. Goodhart My dear Sir,

In my last I could hold out no encouraging prospect of realizing my efforts with respect to the School, according to my intention therein expressed I continued my struggling endeavours and went over to Gibraltar to procure a Jewish Teacher, the result of which proves to me, that I cannot establish it for the present, until it please the Lord to remove the obstacles thrown in the way by those that are in authority, and who think it their interest that the people should be left in ignorance in order that their evil deeds may not be made manifest — artful machinations have been employed.

One for instance, it was thought that as a Missionary School I would not consent for the New Testament not to be taught in it — that difficulty removed, I was told by Mr Hay, that the Old Testament must be explained according to the "Jewish way", in fact the Jews must be the teachers and there must be no interference with them in their religion.

This he also communicated to his interpreter Jews, who spread it abroad, and my poor brethren in this Western Egypt dare not accept me as their Moses against our English Pharoah (sic). My Jewish friends in Gibraltar put me in possession of much secret undermining influence that is at work here to get me away — that no Jew will dare either to come to me or send his child to a School of mine — that nothing can be done that Mr Hay does not choose.

(Signed) H. A. Markheim

הדבר לא הניח את דעתו של מרקהיים, וכתגובה העליל על דרומונד האי כאמור לעיל. מרקהיים ביקר בגיברלטר בחפשו אחר מורה יהודי לבית הספר שהוא עמד לייסד, אבל נכשל. נראה שאף לא יהודי אחד ניאות לעבוד אתו. במכתבו למזכיר האגודה ששלחה אותו הגיע למסקנה שאינו רצוי כאן, ושאף יהודי אחד לא יעז לבוא אליו או לשלוח את ילדיו לבית הספר שלו, וכי ״אי אפשר לעשות כאן צעד כלשהו ללא הסכמתו של דרומונד האי״.

האחרון קיבל מזקני קהל טנג׳יר מכתב המלצה בשם כל הקהילה, המעיד על יחסים טובים בינם לבין הדיפלומט. דרומונד האי שלח מסמך זה לשר החוץ, כדי להזים את עלילות מרקהיים, ותבע מהאגודה לפטר את המיסיונר, ולכתוב כי האשמותיו חסרות כל בסיס. ואם יסרבו — ידרוש לחקור את הנושא עד תום, וכן איים לתבוע את האגודה על הוצאת דיבתו.

גם האגודה דרשה לחקור את הסכסוך כדי להגיע לאמת. בנובמבר 1854 התבקש מושל גיברלטר על ידי ממשלת בריטניה למנות את התובע הכללי שם לחקור בפרשה. ג׳ורג׳ בראון( Brown ) הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו ניסה לפייס בין הצדדים לאחר שמרקהיים הציע התפייסות.

בתחילת 1855 ביקר מרקהיים בעיר אלג׳יר, לאחר מכן בגיברלטר, ודומה שהתחמק מחקירה. בסופו של דבר ויתרה האגודה על החקירה לאחר שבאה למסקנה שהשליח שלה אשם, והפסיקה את שליחותו במרוקו. המכתב האחרון בנושא זה, שכתב משרד החוץ לאגודה המיסיונרית, הוא מיום 2 ביוני 1855, ונאמר בו כי שני הדיפלומטים ראויים לפיצוי על הפגיעה בהם.

זהו תקדים ראשון לסכסוך בין מיסיונר אנגליקני לבין הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה במרוקו, תופעה שתחזור בשנים הבאות בדרכים אחרות. בדיווחים שמסר מרקהיים לשולחיו, ושפורסמו על ידם, אין זכר למתיחות ששררה בינו לבין הגורמים במרוקו. הוא כתב על מצב היהודים במקומות שבהם ביקר. התרשמותו ממצבם העגום לפי דבריו, היתה זו:

א.  בין רבבת היהודים במוגדור אין אף אחד המסוגל להציע תרופה למחלות הפורצות שם מפעם לפעם, ובוודאי לא לרפא את החולים.

  • אין הם דואגים לחינוך נאות לילדיהם, למרות טענת הרבנים הזקנים שהם כואבים את מצבם הרוחני הירוד. לטענתו, יש יהודים בטנג׳יר השולחים את בניהם לבית ספר קתולי, אף כי הם מעדיפים חינוך בבית ספר פרוטסטנטי בשל האפשרות ללמוד תנ״ך. אבל אין באפשרותו למלא העדפה זו.
  • למרות הדיכוי וההשפלות תחת עולם של המוסלמים — אין היהודים מצליחים להתאחד. מסקנתו הייתה כי יש כר נרחב לפעילות מיסיונרית. הוא דיווח שבגלל עוניים של היהודים, מכר להם את הספרים במחיר נמוך מהנדרש.

האמין שאין הם משמידים אותם למרות החרם, אלא תולשים מהם דפים כדי ללמד את בניהם לקרוא. כדוגמה להצלחתו מספר מרקהיים כי זקן ושמו רבי יצחק, יליד פאס, שגר במרתף עלוב, קנה עותק של ״הברית החדשה״ בפרנק אחד, סכום השווה לסכום התמיכה השבועית שמקבל אותו זקן למחייתו.

הזקן אמר למרקהיים שהוא ובנו החולה יתפללו למענו לאריכות ימים בזכות העובדה שמכר לו את הספר במחיר מוזל.

על מיסיונרים שליחי כיתות שונות — אנגליקנים, מתודיסטים, ופרסביטריינים, שפעלו במרוקו בשנות ה־60 וה־70, התפרסמה ידיעה ב־1873 . זו אומרת שכבר 8-7 שנים קודם לכן הפיצו כיתות אלה חומר תעמולה בספרדית, בצרפתית, באנגלית ובעברית ומשערים שגם בערבית.

בין המפיצים היו גם נשים. קהל היעד היה ספרדים קתולים ויהודים. ילדים יהודים התגודדו סביב השליחים כדי לקבל פרוטות. הצלחת המיסיונרים התבטאה בהטבלת יהודי ״נכבד״ שתמורת הסכמתו הובטח לו תשלום יומי. הגורם הכלכלי לנכונותו של יהודי להתנצר ראוי לתשומת לב, והוא חוזר גם בשנים הבאות.

פעילותו של המיסיונר גינצבורג-אליעזר בשן

פעילותו של המיסיונר גינצבורגהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

ג׳ימס ברנט גינצבורג ( ב־1886 הוסיפו לו את שם המשפחה Crighton היה יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה ב־1846, והוטבל לנצרות ב־16 במאי 1847. בשנת 1849 התקבל לקולג׳ ללימודים תיאולוגיים, ולמד בו שלוש שנים .ב־ 1851 התאזרח בבריטניה, אבל לא קיבל זכויות מלאות, דבר שהיה לו לרועץ בשנים הבאות. הוא הצטרף לאגודה הלונדונית, וב־1853 נשלח מטעמה למולהאוזן שבאלזס, בה פעל עד 1857. מכאן נשלח לקונסטנטין שבאלג׳יריה, ושהה בה עד 1864. ב־1862 קיבל מהבישוף של גיברלטר את התואר Deacon of the Church of England ושנתיים לאחר מכן הוכתר בגיברלטר בתור .Priest ב־1867 הוא נזכר בעמוד השער של תקנון האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים, בתור חבר כבוד של האגודה.

מ־1864 עד 1875 כיהן בתור כומר באלג׳יר באישורם של שלושה בישופים מגיברלטר, ופעל בין היהודים לשם העברתם על דתם. ב־1875 יסד מרכז קבוע למיסיון במוגדור, אך כעבור כארבע שנים נאלץ לעזבה. חזר אליה ב־1882, וב־1886 נשלח לאסטנבול ופעל בה עד מותו ב־1898.' גינצבורג נשא אנגלייה לאישה (בתום לימודיו), והיא נפטרה באלג׳יר ב־10 בנובמבר.1868 הוא נשא שוב אישה אנגלייה, הנזכרת לראשונה בסוף 1871.

בשנת 1891 פרסם גינצבורג אוטוביוגרפיה אנונימית, שראשיתה בשלבים הראשונים בחייו ואחריתה בהתנצרותו. עיקרי הדברים: בגיל 13 , בהיותו תלמיד ישיבה ברוסיה, נודע לו על כת פרוטסטנטית הדבקה בתנ׳׳ך ודוחה את התלמוד. כבר אז פקפק אם התלמוד ניתן בהר סיני, ורצה להכיר יהודים שפרקו את עול ההלכה התלמודית.

הוא הצטרף לקבוצת צעירים בעלי דעות דומות לשלו, שחסכו כסף כדי להגר לאנגליה. יחד עם חבריו התוודה על חטאיו, נפרד מקהילתו, ולאחר מות אביו השתקע עם אחותו בווילנה. הוא התכתב עם אחיו על הדת, וזה, מששמע את ספקותיו, הציע לו להתמסר ללימוד התנ״ך, ולזנוח את שאר לימודיו.

גינצבורג הצעיר יצא לדרך שהובילה אותו מרוסיה למערב. בברלין התוודע לשני מיסיונרים פרוטסטנטים מומרים, שורץ וד״ר ויזנטל. האחרון הוכיח לו שהתלמוד לא ניתן בהר סיני, ושהוא מנוגד לתורה שבכתב.

גינצבורג קיבל ממנו המלצה למיסיונר בהמבורג, משם עבר לפרנקפורט ולשטרסבורג, ובכל מקום למד ממיסיונרים פרוטסטנטים. נודע לו על כת ושמה: Anglo-Jewish Sect שבהשפעת ישו ״המשיח״ דואגת ליהודים. הוא הגיע לאנגליה והתנצר שם.

ביקוריו במרוקו בשנים 1875-1857

 

עוד בהיותו באלג׳יריה בין השנים 1875-1857, ביקר גינצבורג פעמים מספר במרוקו. ב־1864 בא לטנג׳יר בראשונה, והתקבל בה על ידי השגריר הבריטי ג׳והן דרומונד האי. זה נתן לגינצבורג מכתבי המלצה לסגני הקונסולים של בריטניה בערי מרוקו, וכן לממשל המרוקני. גינצבורג ביקר בלאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור. לדבריו, התקבל בכל מקום בסבר פנים יפות, חילק ספרי תנ״ך, ספרי ״הברית החדשה״ וספרי תפילות.

קיימת הנחה כי ביקוריו במרוקו נועדו לאפשר דריסת רגל למיסיון האנגליקני נוכח התפשטות השפעתם של הקתולים במדינה זו. ספרד הייתה בעלת חזקה על המיסיון הקתולי במרוקו. בחסותה הקימו נזירים פרנציסקנים בתי ספר, בין היתר בקזבלנקה, ולפי מידע משנות ה־60 של המאה ה־19, למדו בהם גם תלמידים יהודים. בטנג׳יר נפתח בית ספר של הפרנציסקנים ב־1870. במוגדור הוקמה ב־1869 כנסייה פרנציסקנית, שבוודאי נועדה לשמש לא רק מקום תפילה לקתולים הספרדים בעיר, אלא גם מרכז מיסיונרי.

בקיץ 1870 חזר גינצבורג וביקר שוב במרוקו. מאלג׳יר בא לטנג׳יר, שבה מצא, לדבריו, בכל אחד מתשעת בתי הכנסת בעיר, ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון. הפעם ביקר בשתי ערים חשובות בפנים הארץ שאותן לא הכיר עד אז: פאס ומראכש. את סיורו סיים במוגדור, עיר החוף שבה ביקר שש שנים קודם לכן. בפאס הייתה הקהילה היהודית הוותיקה והגדולה ביותר במרוקו. גינצבורג הגיע אליה מטנג׳יר, לאחר שבעת ימי הליכה ( מרחק של כ־250 ק״מ ), ושהה בה תשעה ימים. על יהודי העיר פאס רשם את התיאור המפורט ביותר. הוא תיאר את דיכויים והשפלתם, את מצבם הכלכלי וחיי המשפחה. ואלה עיקרי הדברים: " בעיר חמישה עשר בתי כנסת המלאים אדם, ומחוסר מקום אין נשים וילדים מבקרים בהם. המלאח המלוכלך מוקף חומה ששעריה ננעלים בלילות, ועל היהודים לשלם את שכרם של שומרי השערים.

בעוזבם את המלאח עליהם לחלוץ נעליהם. עליהם לשלם מס גולגולת, להעניק מתנות בחגים המוסלמיים לאישי הממשל, וכן בעת לידת נסיך ונישואיו. לבושם חייב להיות שונה מזה של המוסלמים. אסור להם לרכוב על סוסים, על חמור מותר לרכוב במרחק מסוים מהעיר, לאחר תשלום מיוחד. חל איסור על שימוש במקל להגנה עצמית. אסור לכתוב ולקרוא בערבית, ולא להתקרב למעיין או לבאר שממנו שותה מוסלמי. לבסוף, אין היהודי רשאי לתבוע זכותו בפני בית דין מוסלמי.

הגבלות אלה שחלקן מעוגנות ב״תנאי עומר״, מתאשרות גם על ידי מקורות אחרים, ואופייניות לא רק ליהודי פאס, אלא ליהודי מרוקו כולה, אף כי בפאס הוקפד על ביצוען בחומרה, בהיותה עיר שמרנית יותר, בעלת אופי דתי קדום, שבה מסגדים ו ״ מדרסות ״ ( =בתי מדרש ללימוד האיסלאם ) רבים יותר מבכל עיר אחרת. לדעתו של גינצבורג, הדיכוי וההשפלה המתמשכים השפיעו על אופיים והתנהגותם של היהודים: הופעתם מפוחדת, וכדי להתגבר על קשיי החיים הם מתרפסים וערמומיים.

להערכתו, רוב יהודי פאס עניים, מאמינים באמונות תפלות, בקמיעות ובאסטרולוגיה. הם מעריצים את כתבי הקודש ואת רבניהם. בבתי הספר לומדים רק הבנים, וקריאה בעברית בלבד. הבנות נישאות בגילים שבין 8 ל־10, ופוליגמיה מותרת. היהודים מצפים למשיח שיגאל אותם מהרדיפות האכזריות של המוסלמים. לדעתם, הם זקוקים לתשובה לשם גאולתם. אבל גינצבורג בדעה, שלא עליהם לשנות התנהגותם אלא על המוסלמים לגלות יחס חיובי יותר כלפיהם.

תיאור זה מצטיין בריבוי פרטים, שאינם קשורים לשליחותו של גינצבורג, ואין הוא חוזר על כך בביקוריו בערים אחרות. בהמשך הוא מתאר את הצלחתו בתפקידו. לדבריו, התקבל באדיבות, וזכה להאזנה קשובה. ספרי התנ״ך ו״הברית החדשה״ שחילק נקראו ״בצימאון״. ברחובות פאס עצרו אותו מדי פעם קבוצות של ארבעה עד עשרה יהודים, על מנת שישמיע פרקים מ״הברית החדשה״ בערבית או בעברית. רבים התדפקו על דלת ביתו עד שנאלץ לעתים לנעלה בפניהם. הוא ציין כי גם לפניו ביקרו אירופים בפאס ובמראכש, אבל מעטים הביאו לשם את בשורת הנצרות. ביקורו ללא נשק, בלבוש אירופי, וספרים בידו, היה תופעה חדשה במקומות אלה. הוא סבר ששליחותו נחלה הצלחה.

מוגדור הייתה כאמור תחנתו האחרונה של גינצבורג לפני שובו לאלג׳יר. בעיר זו כבר היה גרעין של כנסייה פעילה, אבל רק הודות לו היא הפכה לבסיס מיסיונרי קבוע ומרכזי במרוקו. בדו״ח על ביקורו קבע כי מוגדור היא המפתח לפעילות מיסיונרית בכל מרוקו, שבה חיים יותר מחצי מיליון יהודים (מספר מופרז). הוא ביקר במלאח וראה שיהודים קוראים את ״הברית החדשה״. אימהות הציעו לו שיקח את ילדיהן לחנכם לנצרות. כדוגמה להצלחתו מספר על רוקח יהודי שמששמע על בואו, עזב את מלאכתו כדי לבוא אליו, והציג לו את הוריו ואחותו. חכם שפגש הזכיר לו שביקר במרוקו בשנת 1864, כאשר שהה בה משה מונטיפיורי. החכם הביע אכזבה מהשר משה, שלא שחרר את היהודים ממצוקתם, למרות עושרו ונדיבותו, וציין שעזרתו של גינצבורג מועילה יותר. החכם קיבל ממנו עותק של ״הברית החדשה״, ואמר: ״זו מתנה יקרה יותר מזהב״.

ב־1873 יצא גינצבורג שוב למסע במרוקו. היה זה ביקורו השלישי והאחרון לפני השתקעותו במוגדור. הפעם סייר בערים הפנימיות: אלקסאר, פאס ומכנאס ( בזו בפעם הראשונה ), ולאחר מכן בערי החוף: רבאט, קזבלנקה, אזמור, סאפי ולבסוף שוב במוגדור. הוא שם לב שבערי החוף, הודות לקונסולים האירופים, מצב היהודים טוב יותר, לעומת ההשפלה שהייתה מנת חלקם של הגרים בערים ובעיירות הרחוקות מהחוף.

הפעם הוא תקף את הרבנים, על שהאזינו לו מתוך הסתייגות והתנגדו לפגישותיו עם פשוטי העם, כי חששו מפני כוח השכנוע שלו. לדעתו, נוסף לדיכוי על ידי המוסלמים, סובל העם מעול הרבנים, שהם חסרי סובלנות. יש מהם בעלי רכוש המנהלים עסקי מסחר עם אירופה, ובעלי השפעה על השלטונות, והם מדכאים את חירותם של אחיהם העניים.

הוא מנה פגמים נוספים בהתנהגותם של הרבנים: מאפשרים גירוש נשים בקלות, והם עצמם נושאים שלוש עד ארבע נשים. נציין שלפרט האחרון אין כל אישוש ממקורות אחרים. למרות כל המגבלות הגיע גינצבורג למסקנה כי יש במרוקו כר נרחב לפעילות מיסיונרית.

אליעזר בשן-היהודים במאה ה-19 והמסיון האנגליקני

הקמת בסיס קבוע במוגדוד בראשותו של גמצבורג ב־1875

כשבע עשרה שנים פעל גינצבורג בהצלחה באלג׳יריה." לאחר מכן נשלח יחד עם מיסיונרים אחרים למוגדור, והגיע אליה ב־1875. סיבת עזיבתו את אלג׳יריה הייתה שנויה במחלוקת שנים לאחר מכן. בואו למוגדור פתח תקופה חדשה ואינטנסיבית בפעילות האגודה הלונדונית במרוקו.

זו הפעם הראשונה שיש במרוקו בסיס קבוע של אגודה אנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים. נינצבורג כתב ב־1880, כי עד בואו לא היה אף שליח אחד של המיסיון ברחבי מרוקו, ״שבה חיו שמונה מיליון תושבים ומהם חצי מיליון יהודים״ (כאמור, מספרים מופרזים).

הוא לא דייק, שהרי כבר בשנות ה־30 של המאה ה־19 פעל בה שליח של האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים, בשנות ה־40 פעל שליח האגודה הלונדונית א׳ לוי, ואחריו בשנות ה־50 — מרקהיים — כפי שתיארנו בפרק הקודם — אבל פעילותם הייתה אקראית ולא רצופה. יצוין, כי רק לאגודה הלונדונית היה מימון מובטח לפעולותיה, לכן הצליחה לייסד בסיס קבוע במוגדור, לעומת אגודות פרוטסטנטיות אחרות שחלקן החלו לפעול במרוקו בשנות ה־80 של המאה, והיקף פעילותן היה מוגבל.

בחירתה של מוגדור כמרכז לפעולות המיסיון היא פרי החלטתו של גינצבורג, ולא של האגודה ששלחה אותו. כך כתב ב־1880, ונימק החלטתו בכך שבמוגדור חיים לפחות 10,000 יהודים מתוך כלל 25,000 התושבים.

יש הערכות שונות על מספרם של היהודים שחיו בשנים אלה במוגדור, הן נעות בין 5,000 ל־11,000, וכן על מספר התושבים הכללי בעיר, בין 13,000 ל־22,000. אולם אין ספק שזו הייתה הקהילה האמידה ביותר במרוקו בתקופה זו. לפי מקור אחד היה בה רוב יהודי, ואף אם יש בדבר הפרזה, הרי זה מעיד על משקלם של היהודים.

דומה שהסיבה העיקרית לבחירתה של מוגדור על ידי גינצבורג, הייתה העובדה ששיעור האנגלים בקרב האירופים שהתגוררו בה, היה גבוה. כפי שנראה להלן מספרן של החברות האנגליות עלה על אלה של בני מדינות אחרות.

ב־1871 התגוררו בעיר 171 אנגלים, שהשתייכו לכנסייה האנגליקנית, ואילו בערים אחרות התגוררו בעיקר אירופים קתולים. ראש המשלחת נהג לנהל את הטכסים הדתיים לקהילתו האנגלית, וגינצבורג הניח כי האנגלים והקונסול שלהם יסייעו בפעילותו המיסיונרית בקרב היהודים, אך הנחה זו התבדתה.

גינצבורג טען שלא בחר עיר זו בגלל יופייה. הוא מכנה אותה ״עיר עלובה״ השוכנת על חולות, קרוב לשפת הים, ללא צמחייה, ללא עץ או פרח בסביבתה, והיא אינה נוחה למגורים בגלל היתושים השורצים בה. את בחירתו בה הדריכה השאיפה למלא את ״שליחותו הקדושה״.

ייחודה של מוגדור

 

הפיכתה של מוגדור ( הידועה גם בשמה אצווירה = המבצר הקטן ) למרכז מסחרי ולנמל סחר עם אירופה החשוב ביותר באוקיינוס האטלנטי, היא פרי יזמתו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757), ששאף לפתח את ארצו מבחינה כלכלית.

הוא סגר את נמל אגאדיר, ובמקומו בנה נמל חדש על חורבותיה של עיר פורטוגלית ממערב למראכש. הסולטאן תבע מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. נשלח אליו הארכיטקט הצרפתי קומו שישב בגיברלטר, ומ־1760 , במשך שבע שנים, נבנה הנמל תחת פיקוחו, ״בשלוש השנים שנותרו עד סיום המלאכה הועסקו בכך מהנדסים ואומנים אירופים אחרים. נמל זה הפך לנמל העיקרי ליצוא של חומרי הגלם המצויים בדרומה של מרוקו, בעמקי הסוס והנון, בדרעה ובנאות המדבר בסהרה. בין המוצרים שיוצאו היו עורות תיישים, שמן, שעווה וגומי. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו במוגדור ויפתחוה, וכפיתוי העניק ליצואנים הנחה במכס.

העיר משכה אליה סוחרים אירופים, וגם יהודים יסדו שם בתי מסחר. הם תרמו רבות לשגשוגה הכלכלי של העיר בדורות הבאים ובמאה ה־19. הם שימשו מתווכים, תורגמנים לסוחרים האירופים, וכן יצואנים ויבואנים עצמאיים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר, וארצות אירופה, ומהם היו ״סוחרי המלך׳ — חוכרי מונופולים מלכותיים של מוצרים מסוימים.

משקלם היה כה מכריע עד כי בעשור השני של המאה ה־19 נכתב כי רוב הסחר הבריטי מנוהל על ידי ארבע משפחות יהודיות. בתחילת שנות ה־50 של המאה ה־19 פעלו במוגדור 24 יהודים מתוך כלל 39 ״סוחרי המלך״. לפי דו״ח מ־1866 פעלו שם 30 חברות יהודיות, לעומת שבע מוסלמיות, 11 של אנגלים, שתיים של ספרדים, אחת איטלקית ואחת צרפתית. בראשית שנות ה־80 פעלו בעיר 50 חברות, מתוכן 30 יהודיות.

מן השגשוג הכלכלי נהנו משפחות מועטות, שהעושר והמונופול שלהן עברו מדור לדור. אלה היו יהודים שהיגרו ממרוקו לגיברלטר או לאנגליה ואחר כך חזרו למוגדור בתור אזרחי בריטניה, או מקומיים שקיבלו תעודות חסות של בריטניה או של מדינות אירופיות אחרות, ומכוח זה היו פטורים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על אחיהם לפי ״תנאי עומר״.

כל אלה גרו בבתים מרווחים ב״קסבה״, הרובע שבו גרו גם האירופים. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 חיו בקסבה עשרים משפחות יהודיות עשירות. בין היהודים העשירים היו בעלי חסותה של ארצות הברית, שקנו עבדים מידי מוסלמים, דבר שעורר ביקורת של האגודה הבריטית נגד עבדות.

לפי דו׳׳ח שמסר מנהל בית הספר של כי״ח בטנג׳יר, מר הירש, ב־1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 800 עד 1,000 יהודים, לעומת 7,000 במלאח. הוא מציין גם שיהודי הקסבה מתעלמים ממצוקת אחיהם במלאח.

ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו בין השאר, הוא מותח ביקורת על 12 משפחות של גבירים, העושים עסקים עם הסולטאן, מתנשאים מעל אחיהם, ומעוררים את זעמו של הרב הראשי בשל התעלמותם מאחיהם וזלזולם בהלכות, המתבטא בשתיית יין נסך אירופי.

לעומתם, בני שכבת הביניים והמעמד הנמוך לא רק סבלו ממחסור, אלא נאלצו לשלם מס גולגולת ומסים שרירותיים לשלטונות. תנאי המגורים שלהם במלאח, שממנו נאסר עליהם לעבור לרובע אחר, היו גרועים וצפופים. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4.5 נפש לחדר.

היו בתים שבהם גרו 20-18 נפשות בחדר. ביומנים של מבקרים מבני ברית ונוכרים מתוארים הלכלוך במלאח, הילדים המתרוצצים שם עירומים או בבלויי סחבות וללא השגחה. פער זה בין העניים הרבים במלאח לבין העשירים יצר מתיחות חברתית ועורר זעם אצל השכבות הנמוכות.

היזמות בין שנות ה־70 לשנות ה־90 של המאה על מנת לשפר את התנאים במלאח ולהרחיבו והתרומות שהושגו למטרה זו, לא פתרו את הבעיה. החלכאים והנדכאים היו אפוא טרף קל להשפעה מיסיונרית, שאמצעיה התבטאו גם בסיוע חומרי.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

השנה הראשונה לפעילותו

גינצבורג מדווח כי בהגיעו למוגדור התקבל בסבר פנים יפות על ידי סגן הקונסול הבריטי בעיר רוברט דרומונד האי( בנו של ג׳והן דרומונד האי, השגריר הבריטי במרוקו ). גינצבורג מסר לסגן הקונסול את תעודת מינויו מהאגודה, ודרכונו נרשם בקונסוליה. סגן הקונסול אמר לו שדרכונו תקין.

השלב הבא היה שכירת בית באוגוסט 1875 שישמש את פעולותיו.28 גינצבורג קראו בשם התנ״כי ״מצפה״, בהשפעת המקום בו שפט שמואל הנביא את העם ושם כעסם (שמואל א ז, 16 ; י, 17), וישעיה כא, 8-6 : ״כי כה אמר אלי ה' לך העמד המצפה אשר יראה יגיד. וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. ויקרא אריה על מצפה ה׳ אנכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנכי ניצב כל הלילות״.

את הטכסים הדתיים בימי ראשון ניהל בשתי שפות: בבוקר באנגלית בשביל -אנגלים, ובערב בצרפתית. בשלב מאוחר יותר הם נוהלו בעברית ובערבית בשביל המתנצרים היהודים. בלילות שבת נקראו פרקים מהתנ״ך ומ״הברית החדשה״.

מראשית התבססותו במוגדור, שם גינצבורג דגש חזק על החינוך. הוא פתח כיתות לימוד לנערים ולנערות, שבהן למדו ילדי יהודים וגם ילדי נוצרים, לרבות קתולים. לדברי יוסף הלוי, שנשלח על ידי כי״ח למרוקו ב־1876, קיבלו המיסיונרים הפרוטסטנטים במוגדור רשות מהשלטונות לפתוח בית ספר, הודות לבקשת השגרירות של בריטניה.

הוא הוסיף שהרבנים התנגדו לכך שילדים יהודים ילמדו בו. (יש לציין, כי כי״ח, בסיוע כספי של יהודי אנגליה, פתחה בית ספר במוגדור כבר ב־1869, הודות להשתדלותו של הרב יוסף אלמאליח, שראה במוסד זה את ״הרע במיעוטו״ לעומת הסכנה בחינוך הנוצרי.) גינצבורג פתח בית ספר לימי ראשון, ומועדון תפירה לנשים בניהול אשתו. הוא ארגן מגורים לחסרי אמצעים, העניק להם הכשרה מקצועית בבית מלאכה לסנדלרות ולנגרות. כל זאת עשה מכספו הפרטי. כמעט כל הריהוט לכנסייה שבבניין נתרם על ידי מאמיניו האנגלים באלג׳יר, כאות תודה לרועה שלהם, על שבנה למענם כנסייה ודאג לבית קברות. גינצבורג גם יסד מרפאה ובה בית מרקחת. תרופות לעצות רפואיות ניתנו ללא תשלום לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.

בשבתות היה גינצבורג מבקר את היהודים בקסבה בלוויית רעייתו, ועוזרו הנאמן זרביב היה מבקר במלאח. גינצבורג כותב כי בשבתות היהודים נינוחים ומוכנים להאזין לדבריו, יותר מבימי החול, שבהם הם עמלים לפרנסתם.

לטענתו, הוא הצליח בהפצת ספרי המיסיון, כולל ״הברית החדשה״, דבר שהיה אחד הקריטריונים להישגים. אמנם היו יהודים שחששו, והתקרבותם למיסיון הייתה זהירה. הוא מספר כי קיבל מכתב מיהודי המבקש לשלוח לו עותק של ״הברית החדשה״, ולהשמיד את מכתבו לאחר קריאתו, לבל יוודע הדבר ליהודים.

גינצבורג סיכם את השנה הראשונה לפעילותו כמוצלחת מבחינת השגת המטרות שהציב לעצמו — הסביר ליהודים מהי האמונה הנוצרית, ומה מקומו של התנ״ך באמונה זו.טבעי שיהודים עניים וחסרי השכלה נטו ביתר קלות לקבל את בשורתו, באשר אלה גם נהנו משירותי החסד שלו. ואמנם כבר בשנה הראשונה התנצרו שני יהודים. אבל הדבר עורר תגובה שלילית בקרב ״החוגים השבעים״. הצד הסוציאלי בשליחותו בא לידי ביטוי בדו״ח שכתב במאי 1876, כעשרה חודשים לאחר בואו למוגדור. הוא מתח ביקורת על העשירים המתעלמים מצרת אחיהם העניים, ומגלים יזמה רק כאשר המיסיונרים משמשים להם דוגמה. גם עזרתו שלו מתקבלת לעתים בהסתייגות, ומלווה בנזיפה במקבל העזרה. כהוכחה מספר כי פגש חכם שחי בתת־תזונה ובתת־דיור, כמעט עירום, סובל מקור ונרטב מן המים הזורמים מן הגג על גופו. כיוון שגינצבורג עזר לו, נזפו היהודים במסכן וגם איימו עליו בחרם. יהודי אחד גילה נכונות לסייע לחכם, רק בתנאי שהנצרך יחזיר את הכסף שקיבל מהמיסיון.

גינצבורג חש כי למרות מעשי החסד שלו, החברה היהודית מגלה חשדנות כלפיו. הוא מספר על מקרים אלה: אם אישה מסתכסכת עם בעלה ובורחת עם ילדיה אל ה״מצפה״ לקבלת מקלט, עוד לפני שהיא נקלטת שם, מופצות שמועות המוציאות שם רע למקום. ילד מוכה שבורח מביתו לרחוב, מחפשים אחריו ב״מצפה״ בהנחה שמצא שם מקלט. גינצבורג מתנחם בכך שיום־יום פונים אליו יהודים מרצונם החופשי.

אירועים מקריים ושמועות שוא ליבו את העוינות והחשדנות כלפיו. גינצבורג תקף פעם נער יהודי, והפרשה נסתיימה רק הודות להתערבותו של סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי שיישב את העניין עם אבי הנער, והודות לסכום כסף שנתן גינצבורג לאב. הופצה שמועה, שנער יהודי שנעלם ואישה שנטשה את בעלה פותו על ידי המיסיון, ומצאו ביתם ב״מצפה״. משהתבדו השמועות, חזרו הנער לביתו והאישה לבעלה, והרוחות נרגעו. לדברי גינצבורג, יהודים שירקו על ״מצפה״ באו להתנצל ולהודות בטעותם.

המפתח להצלחת שליחותו או לכישלונה היה בידי המנהיגות ובראשם הרבנים. גורם חיובי שזכה להערכה גם על ידי הרבנים הייתה המרפאה. רוב החולים והפונים אליה ואל בית המרקחת היו יהודים, אף כי שירותיה הוענקו גם למוסלמים ולנוצרים. לפי דו״ח מן השנה הראשונה לפעילותו, פנו למרפאה 610 יהודים, לעומת 155 מוסלמים ו־29 אירופים. הרב הראשי עצמו ביקר שם ולחץ את ידו של גינצבורג בחמימות ואיחל לו שה׳ יגמול לו ולצוות על מעשי החסד שלהם. מספרם הגדול של היהודים שפנו למרפאה מוסבר כנראה על רקע העובדה שעקב תנאי המגורים הצפופים במלאח, סבלו היהודים ממחלות וממגפות שפרצו שם מפעם לפעם, ורופאים יהודים לא היו בנמצא במוגדור בשנים אלה.

לדברי גינצבורג, ביקרו שני הרבנים הראשיים ב״מצפה״, והביעו הוקרה על השירות שהמוסד מעניק ליהודים. אם אמנם הדברים נכונים, הרבנים היו תמימים, ולא הבינו עדיין את המטרות האמיתיות של המיסיון. אחד הרבנים הראשיים, ששמו לא נזכר, הביע תקווה שלימוד התנ׳׳ך וחיי ישו יביא להתפייסות בין שתי הדתות. לדברי גינצבורג, שני רבנים אלה השתתפו בטכס אשכבה שנערך בכנסייה, כשמחצית המלווים היו יהודים.

צוות שפעל עם גינצבורג

בדין וחשבון שנמסר על שנת 1875 נכתב, כי צוותו של גינצבורג כלל את שלמה דרמון, ובעלי התפקידים האלה: מחסנאי, מפיץ ספרים, מנהל בית ספר, שלוש עוזרות, מורה ועוזר לבית ספר ערב למבוגרים — בסך הכול תשעה עובדים.

בדו״ח זה נזכר רק שם אחד. מתעודות ומדיווחים אחרים ידועים השמות הבאים: אשתו שרה גינצבורג, שהייתה לו לעזר וגילתה יזמה עצמאית עוד בהיותם באלג׳יריה. במוגדור הקימה מועדון תפירה לנשים שפעל בימי שישי, ומטרתו לעודד רווקות ונשואות ללמוד את אומנות התפירה וכן לספק ביגוד לנצרכים. בין המדריכות היו נשים אנגליות שביקרו בעיר.כמו כן עסקה שרה בחינוך בנות ונשים. היא ניהלה בית ספר בימי ראשון לילדי מתנצרים ולנשים, שרוב התלמידות בו היו יהודיות ומיעוטן מוסלמיות, וכן בית ספר יומי לבנות. הדריכה נשים באופן אישי, וניהלה טכסי תפילות לנשים בימי שישי וראשון. היא נהגה ללוות את בעלה או את עוזרו אלי זרביב בביקוריהם בשבתות בבתי היהודים. בעת הצורך טיפלה במרפאה בעיניהם של ילדים יהודים. בשנים 1880-1879 התמסרה למאבק למען הענקת חסות בריטית לבעלה והחזרתו למוגדור, לאחר שנאלץ לעזוב את העיר. הריצה מכתבים לשגריר בריטניה טנג׳יר ולמשרד החוץ הבריטי בנידון. בהיעדרו קיבלה על עצמה תפקידים נוספים בשליחות המיסיון.

העוזר החשוב ביותר של גינצבורג ואישיות מיסיונר בזכות עצמה, בהיעדרו של גינצבורג ממרוקו, היה תיאודור אלי זרביב. הוא נולד בקונסטנטין שבאלג׳יריה ב־1840, והיה בעל אזרחות צרפתית." התנצר סמוך ל־1860 על ידי גינצבורג. פעל לידו באלג׳יריה ולאחר מכן במוגדור. אשתו הראשונה נפטרה  ביולי .1881

אשתו השנייה הייתה אנגלייה בשם-Emily Heathcote   ב-1873נלווה לביקורו של גינצבורג במרוקו. החל מ־1875 כיהן בתור מנהל בית הספר של המיסיון במוגדור. מילא שליחויות מטעם האגודה הלונדונית בערי מרוקו ובאלג׳יריה בזמנו של גינצבורג וגם לאחר שהאחרון עזב את מרוקו. ידע עברית וערבית, והיה מתרגם לערבית את דרשותיו של גינצבורג, שנאמרו בעברית בטכסי התנצרות. נוסף לכך היה פעיל באגודה לביטול העבדות. גם אשתו השנייה כמו נשות מיסיונרים אחרים, הייתה פעילה בהדרכת נערות באופן אישי, וכן בהוראה בבית הספר לנערות.

שלמה דרמון המכונה ״צעיר המתנצרים״ היה דמות מיוחדת. נולד באלג׳יר ב־1850. בן ארבע התייתם מאביו, ואז עבר עם אמו לקונסטנטין. שם נוצר הקשר בין גינצבורג לבין האם ובנה. בגיל שבע החל שלמה ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגליקני. בגיל עשר התלבט בין הנאמנות לתורה שבעל פה לבין התורה שבכתב, וחש שישו הוא המשיח הנזכר במקרא. אבל רק בגיל עשרים גילה את דבר אמונתו החדשה באוזני אחותו. כעבור שנתיים התנצר. בהשפעתו של גינצבורג, קיבל על עצמו להתמסר לפעילות מיסיונרית בקרב אחיו, ופעל בשליחות האגודה הלונדונית.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג עמ' 54-49

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

 היהודים-במרוקו-והמיסיון-האנגליקני
היהודים-במרוקו-והמיסיון-האנגליקני

צוות שפעל עם גינצבורג

בדין וחשבון שנמסר על שנת 1875 נכתב, כי צוותו של גינצבורג כלל את שלמה דרמון, ובעלי התפקידים האלה: מחסנאי, מפיץ ספרים, מנהל בית ספר, שלוש עוזרות, מורה ועוזר לבית ספר ערב למבוגרים — בסך הכול תשעה עובדים.

בדו״ח זה נזכר רק שם אחד. מתעודות ומדיווחים אחרים ידועים השמות הבאים: אשתו שרה גינצבורג, שהייתה לו לעזר וגילתה יזמה עצמאית עוד בהיותם באלג׳יריה. במוגדור הקימה מועדון תפירה לנשים שפעל בימי שישי, ומטרתו לעודד רווקות ונשואות ללמוד את אומנות התפירה וכן לספק ביגוד לנצרכים. בין המדריכות היו נשים אנגליות שביקרו בעיר.כמו כן עסקה שרה בחינוך בנות ונשים. היא ניהלה בית ספר בימי ראשון לילדי מתנצרים ולנשים, שרוב התלמידות בו היו יהודיות ומיעוטן מוסלמיות, וכן בית ספר יומי לבנות. הדריכה נשים באופן אישי, וניהלה טכסי תפילות לנשים בימי שישי וראשון. היא נהגה ללוות את בעלה או את עוזרו אלי זרביב בביקוריהם בשבתות בבתי היהודים. בעת הצורך טיפלה במרפאה בעיניהם של ילדים יהודים. בשנים 1880-1879 התמסרה למאבק למען הענקת חסות בריטית לבעלה והחזרתו למוגדור, לאחר שנאלץ לעזוב את העיר. הריצה מכתבים לשגריר בריטניה טנג׳יר ולמשרד החוץ הבריטי בנידון. בהיעדרו קיבלה על עצמה תפקידים נוספים בשליחות המיסיון.

העוזר החשוב ביותר של גינצבורג ואישיות מיסיונר בזכות עצמה, בהיעדרו של גינצבורג ממרוקו, היה תיאודור אלי זרביב. הוא נולד בקונסטנטין שבאלג׳יריה ב־1840, והיה בעל אזרחות צרפתית." התנצר סמוך ל־1860 על ידי גינצבורג. פעל לידו באלג׳יריה ולאחר מכן במוגדור. אשתו הראשונה נפטרה  ביולי .1881

אשתו השנייה הייתה אנגלייה בשם-Emily Heathcote   ב-1873נלווה לביקורו של גינצבורג במרוקו. החל מ־1875 כיהן בתור מנהל בית הספר של המיסיון במוגדור. מילא שליחויות מטעם האגודה הלונדונית בערי מרוקו ובאלג׳יריה בזמנו של גינצבורג וגם לאחר שהאחרון עזב את מרוקו. ידע עברית וערבית, והיה מתרגם לערבית את דרשותיו של גינצבורג, שנאמרו בעברית בטכסי התנצרות. נוסף לכך היה פעיל באגודה לביטול העבדות. גם אשתו השנייה כמו נשות מיסיונרים אחרים, הייתה פעילה בהדרכת נערות באופן אישי, וכן בהוראה בבית הספר לנערות.

שלמה דרמון המכונה ״צעיר המתנצרים״ היה דמות מיוחדת. נולד באלג׳יר ב־1850. בן ארבע התייתם מאביו, ואז עבר עם אמו לקונסטנטין. שם נוצר הקשר בין גינצבורג לבין האם ובנה. בגיל שבע החל שלמה ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגליקני. בגיל עשר התלבט בין הנאמנות לתורה שבעל פה לבין התורה שבכתב, וחש שישו הוא המשיח הנזכר במקרא. אבל רק בגיל עשרים גילה את דבר אמונתו החדשה באוזני אחותו. כעבור שנתיים התנצר. בהשפעתו של גינצבורג, קיבל על עצמו להתמסר לפעילות מיסיונרית בקרב אחיו, ופעל בשליחות האגודה הלונדונית.

בתחילת 1877 יצא דרמון בשליחות המיסיון ממוגדור למראכש, שהה בה ארבעים יום, והצליח להכניס תחת כנפי הנצרות יהודי בן 27. שם הכיר אישה בת 26, בתו של משה עשור ממאזאגאן. היא הייתה אלמנתו של יהודי אזרח בריטניה בשם קומטה. היא התרשמה מהטפותיו של דרמון, ולאחר התכתבות ממושכת באה למוגדור, קיבלה הדרכה נוספת, התנצרה ושמה הוסב .Reina Christina. יהודים ניסו לשכנעה שתחזור ליהדות, ואביה דרש שתחזור לביתו, אך היא סירבה. אירוע זה שימש בין השאר עילה להתקפה על ״מצפה״.

בני הזוג נישאו במרס 1877 ואת טכס הנישואין ניהל גינצבורג. בסוף דצמבר נולדה להם בת. עקב החרם שהוטל על ידי בית הדין על מי שישתף פעולה עם המיסיונרים, לא הורשתה שום מיילדת יהודייה לסייע בלידה. בנובמבר 1878 נשלח דרמון עם אשתו ובתו למראכש. לאחר מכן ביקר במכנאס, בפאס וברבאט, ושב למוגדור.

הוא היה אדם רגיש ודאג לנצרכים ולסובלים, ביניהם לקרבנות הבצורת של שנת 1878 , ועל רקע זה הבטיח לו הרב הראשי במוגדור שבעתיד לא יתייחס אליו בעוינות. ב־1 בנובמבר 1878 נאסר בפקודת הקונסול של צרפת, ושוחרר כעבור ימים אחדים. הוא הלך לקונסול ולמושל כדי לשחרר מתנצר ששמו סטפאנוס שנעצר והולקה. ניהל ויכוחים עם יהודים שהתאספו ליד ביתו של המושל, כדי להביע התנגדות לשחרורו של מתנצר ששמו ששפורטש. למחרת חלה בטיפוס, ולפי גרסה אחרת נדבק במחלה מהמטופלים שלו בזמן הבצורת והמגפה. הוא מת בליל שבת, 28 בפברואר 1879, בן 29. קונסול צרפת, אף על פי שהיה קתולי וגילה עוינות למיסיון האנגליקני, הוריד את הדגל לחצי התורן לאות אבל על מות דרמון. ״צעיר המתבצרים״ נקבר ליד המתנצרת המבוגרת ביותר הגברת חנה הרוש המכונה ראמו ( ראה עליה להלן ). רעייתו המכונה "Bible Woman" פעלה בשירות המיסיון לאחר מות בעלה בתחומים הבאים: ביקרה חולים יהודים מוסלמים יחד עם הגב׳ גינצבורג ניהלה עמה את התפילות בימי ראשון אחר הצהריים; תרגמה והסבירה בשיעורים שניתנו לנשים בימי ראשון על ידי הגב׳ גינצבורג: לימדה לימודים עבריים בשפה האנגלית בבית הספר לבנות.

איוב  דהאן, אזרח צרפת, רוקח במקצועו, פעל בצוות של גינצבורג, ולאחר עזיבתו של האחרון את מרוקו ב־1886, המשיך ופעל בצוות של זרביב. ביקר חולים בבתיהם, קיבל אחרים בביתו וב״מצפה״ לשם טיפול. אגב הטיפול היה משוחח עם המטופלים כדי לשכנעם בצדקת הנצרות ומוסר להם ספרי תנ״ך ו״הברית החדשה״, סיסמתו הייתה שהמשיח הוא ״רופא הנפש״. רוב חוליו היו יהודים, ומיעוטם מוסלמים ואירופים. בין השנים 1886-1877 ביקר בערים פאס, מאזאגאן, קזבלנקה, רבאט, ומספר פעמים במראכש. נוסף לכך עסק בהוראה תחת ניהולו של זרביב.

אדולף מישקוביץ, יהודי שנולד בהונגריה ב־1836, סנדלר במקצועו, הוטבל לנצרות ב־ 1862בקונסטנטין על ידי גינצבורג. קיבל אזרחות של צרפת, ושם נשא לאישה את הלן מוטאס שילדה לו שלוש בנות ושני בנים. במוגדור נמנה עם צוותו של גינצבורג ועסק בהפצת ספרי המיסיון. ביולי 1879 גורש ממוגדור יחד עם זרביב והורשה לחזור ב־1880. משנאלץ גינצבורג לעזוב את מוגדור וזרביב מילא את מקומו, פעל בצוות שלו מ־1886 ואילך. לפי דיווחים, מ־1882 ועד פטירתו ביולי 1908, ביקר בעשרות קהילות בחופי הים התיכון והאוקיינוס ובאזורים הפנימיים, כולל במקומות שבהם היה מסוכן לאירופי לבקר, דוגמת עיירות בהרי האטלס, ולשם כך היה לובש בגדי מוסלמי.

יקותיאל לימד עברית בבית הספר של המיסיון, מ־1875 ואילך. הוחרם ב־4 בפברואר 1879. הוא ומשפחתו נאלצו לעזוב את המלאח, ומצאו מקלט ב־׳מצפה״. מסעוד המכונה ״מסעוד הקדוש״ ובשמו הלועזי פליקס, יליד כרוקו, ניהל את הלימודים העבריים בבית הספר. הוא נזכר בדו״ח של גינצבורג מ-1883. עסק גם בהפצת הנצרות. בשנה הנ״ל הגיע לדמנאת (כ־90 ק״מ ממזרח ־מראכש).

ביולי 1879 נזכרים בשירותו של גינצבורג אחיו של חיים ששפורטש, נער בן 16,ואמו. באותו מכתב נזכרת גם הגברת סאמיחראסט בין אנשי צוותו. לא ידוע מה היה תפקידם של הנ״ל.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג עמ' 57

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר