מורשת יהדות מרוקו

דוד קורקוס־אבולעפיה

שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון

המלצה לקרוא את ההערות, המידע הטמום בהן, חשוב לא פחות מאשר המאמר עצמו

שמואל פאלאץ' שגריר מארוקו בהולנד, הוא אחת הדמויות המעניינות ביהדות של המאה הי״ז, ואף על פי כן לא הקדישו לו ההיסטוריונים אלא שורות מעטות. שמו נזכר בהרבה תעודות הדנות בענייני מארוקו, שנשמרו בארכיונים שבבירות אירופה. חומר זה נפתח לפנינו עם פרסומם של ״המקורות שעוד לא ראו אור על תולדות מארוקו". מפעלם הענקי של הנרי דה קאסטר וממשיכיו, עליו בעיקר מבוסם המאמר הזה.

הערות המחבר

הוא נזכר בספר ״מקוה ישראל״ מאת בן־זמנו מנשה בן ישראל. ההיסטוריון הראשון של קהילת אמשטרדם דניאל לוי די באריוס (Miguel de Barrios) מזכיר אותו בכתביו. באנאז׳ (Basnage) שאב מאצל די באריוס את המלים האחדות על פאלאץ׳ שבספרו Continuation de Josèphe ou Histoire des Juifs. שמו של שמואל פאלאץ׳ מופיע שוב רק במאה האחרונה, במחקרו המקיף של קנן (Koenen) על יהודי הולנד. על־פי די באריוס, דרך קנן, נודע שם זה לגרץ ולאחרים.

התעודות המתייחסות למשפטו של פאלאץ׳ הן בעיקר המכתבים של שגריר ארצות־השפלה בלונדון והחלטות של ״אספת המעמדות" Staten-General וכן כמה מסמכים אנגליים, אמנם יש לציין כי כמה מן הפירושים לתעודות טעונים בדיקה, ולכמה דברי המבוא חדרה עמדה עוינת לגבי היהודים בכלל ומשפחת פאלא׳ץ בפרט, שהיא אופיינית לרבים מחוקרי תולדות מארוקו הצרפתיים.

בצלאל רות העירני על קבוצת מסמכים המתייחסים למשפט זה הנמצאת עכשיו ברשותו של מוכר עתיקות בלונדון

1-הרקע

לאחר קרב אל־קצר אל־כביר (1578) שבו נפלו דון סיבאסטיאן מפורטוגל ושני סולטאנים מארוקניים ״(קרב שלושת המלכים״)  הפכה מארוקו למעצמה שהעמים חפצים בידידותה. אפילו ספרד אויבתם המושבעת של המוסלמים ושל היהודים׳ שאפה לכרות ברית עם הסולטאן מולאי אחמד אל־מנצור, המכונה ״המוזהב״.

לאחר מותו של דון סיבאסטיאן, עבר כתר ממלכת פורטוגל לפיליפ השני מלך ספרד. המשימות העיקריות שראה לפניו בנו הקפדן של קארלום החמשי היו: להלחם עד חרמה בכל הסוטים מדרך הכנסייה הרומית, למנוע גידול השפעתן של האומות שנתפשו לריפורמה, ולמנוע הסגות גבול מצד הקיסרות העותומאנית. ואילו אנגליה וארצות־השפלה ניצלו אותה שעה את כוחן הכלכלי, המדיני והצבאי כדי להכשיל את ספרד העשירה והמשתלטת מאבק זה נכפה על מארוקו בשל מצבה הגיאוגרפי והמוניטין שיצאו לה אותה שעה.

היהודים, אשר גורשו באכזריות מארץ, שתרמו לעושרה ולחכמתה במשך יותר משבע מאות שנה, סייעו בכל מאודם לאויביה של ספרד. בקושטא הוסיף לנהל נגדה מאבק בלתי־פוסק יוסף נשיא, שחי קודם לכן בתורת נוצרי בארצות־השפלה הספרדיות ועודד את ההולנדים להשתחרר מעול ספרד. המגורשים במארוקו(כגון משפחות באלינסי, רוזאליס, רותי, קורקוס, קאביסה, אבן־ יעיש) נלחמו, עתים בסתר עתים בגלוי, נגד אויב עמם. במרכזיהם החדשים (פאס, תטואן, סאלי, סאפי ומאראכש) היה מאבק זה ידוע לכל; כל אחד ניהל אותו על פי דרכו, וכולם עסקו בו בכל לבם. ליהודים היה חלק רב בעצוב דמות הכלכלה של מארוקו. במדיניות החוץ השפעתם היתד, ניכרת והם שימשו המתווכים הטבעיים בין אירופה לאפריקה.

מגורשי ספרד, אשר מקצתם התיישבו באירופה במסווה של נוצרים, סייעו— עד —1560לערך להתעצמותה הכלכלית של פורטוגאל על חשבון ספרד וחיזקו את המדיניות האנטי־ספרדית של תורכיה. אף פעולתם במארוקו באותו כיוון לא הייתה מבוטלת, אם כי לא תמיד היו שם נסיבות נוחות לכך. אנו רואים, למשל, כי בשנת 1555 ציווה הסולטאן מחמד אל־מהדי לנהל את המשא ומתן עם הספרדים לשם גירוש התורכים מצפון־אפריקה בסודיות גמורה; התנגדות היהודים לברית עם ספרד עלולה היתד, להכשילה, ויהודי פאס ואוראן עמדו בקשרים עם אחיהם באלג׳יר.

 הערות המחבר: היהודים שנמלטו למארוקו לאחר גירושם מחצי־האי האיברי, לא התיישבו בפאס בלבד. לפאס עצמה הגיעו גלים של פליטים בזה אחר זה, וזה במקומו של זה. כדוגמת הרבנים המפורסמים יעקב בירב, דוד בן אבי זמרא (עיין י״מ טולידנו ״נר המערב״), אברהם סבע, עברו מקצתם לארץ ישראל וגם לאיטליה ולתורכיה ואילו רובם נתפזרו במארוקו. כך משך עמנואל הראשון מלך פורטוגל מספר רב של פליטים, הן מספרד והן מפורטוגל, לערי־הגבול (Fronteiras) שלו על חופה האטלנטי של מארוקו, בהעניקו זכויות גדולות ליהודי סאפי (רשיון המלך שניתן בעיר Evora, ביום 4 במאי 1509 ! העתק ממנו בארכיון הלאומי Torre do Tombo, עיין Livro das ilhas גליון 179/179, מקורות… תעודה 32 פורטוגל כרך א' ע׳ 174 ואילך) וליהודי אזימור (רשיון המלך מיום 28 ביוני 1514, עיין Livro das Tehas, גליון 141 מקורות, פורטוגל כרך א' ע^׳ 175 הע׳ 1). יש להביא בחשבון גם את העובדה, שיהודים ספרדים מסוימים, ובמיוחד יוצאי רמון־ספרד (גרנדה) העדיפו לחיות עם המוסלמים האנדאלוסיים הקרובים להם במנהגיהם ובלשונם. דאסון המשותף איחדם והם השתקעו יהד (E. Mercier, Histoire de l'Afrique septentrionale, Paris 1888, כרך ב׳ ע׳ 416) בעיקר בתטואן וברבאט־סאלי, ערי המקלט של כל אויבי A. Cour)Tte0, שם ע׳ 136). הקהילה היהודית בסאלי גדלה עד 1580 במספר וברכוש (כותב דברי ימי פורטוגל עלום השם, תרגום דה קאסטר, שם ע׳ 107). לבסוף, עם עלותם לשלטון של הסעדים, עלתה מאראכש על פאם והיתה לעיר הבירה (1554)¡ הרבה יהודים ספרדיים התישבו שם (עיין הע' 9).

לאחר מותו של דון סיבאסטיאן ללא יורש ישיר הכריז עצמו דון אנטוניו (בנו שלא מן הנישואין של דון לואים ושל ביולאנטי גומיס, יהודיה שהמירה את דתה), בשנת 1580 למלך על פורטוגל. הוא נוצח על ידי פיליפ השני, נמלט לצרפת ומשם לאנגליה; שם נתמכה טענתו לכתר פורטוגל. המלכה אליזבת קיותה, שכוחו של בן בריתה מולי אחמד אל־מנצור יספיק כדי לעזור לבן חסותה. האנוסים בפורטוגל היו מראשי התומכים בדון אנטוניו, על אף הקשר שזמם נגדו אחד מהם, רופאה של המלכה אליזבת, רודריגו לופיס, שסופו ידוע. יהודים אחרים העבירו לדון אנטוניו בשבתו באנגליה ידיעות ממארוקו (Relation de Pedro Anez de Canto, הארכיון הלאומי, אוסף k 1560 Simancas מס. 21. מקורות… צרפת, סידרה א' ירך ב׳ עמ׳ 98. יעקב רותי איש אמוניו של הסולטאן, עליו הוטל לקבל את שליחה של המלכה אליזבת שבא למרוקו להסדיר ענייני דון אנטוניו. עי^, Public ,Lettres de Edward Prynne à Walsingham Record Office, State Papers, Foreign, Barbary States, כרך י״ב תעודה 5 ! מקורות … אנגליה כרך ב׳ ע' 20 ואילך). זמן קצר לאחר מכו חגגו הסוחרים הנוצרים במראכש, אנגלים, הולנדים וצרפתים, דבר השמדתה של הארמדה (מקורות… אנגליה כרך ב׳ ע' 13 הערה 1). סוחרים אלה התגוררו בדומה לשגריריהן ולסוכניהן של מעצמות אירופה במלאח (עיין בין היתר Jean Mocquet, Voyage Afrique etc., Rouen 1647, מקורות… צרפת, סדרה א׳ כרך ב' ע^, 400) ואין ספק כי יהודי מראכש שכפי הנראה היו אז כולם מגו­רשי ספרד(עיין 1586 Diego de Torres, Relación del origen y successo de los Xerifes, Sevilla. תרגום צרפתי פריז 1636 ע' 82 המזכיר שני מלאחים במאדאכש, שבהם ״היהודים הם אלה שגורשו מספרד" נטלו חלק בשמחת הנוצרים. (מלאת— היא השכונה היהודית במארוקו).

דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון

עמוד 255