אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון
אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
בתוך סיפור המבול על עוצמתו הרבה – חורבן העולם והתחלה חדשה – בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. השליחה השנייה היא היונה. היונה ממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: ״ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה…וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ״. ובפעם השנייה: ״ וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״. ובפעם השלישית: ״וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד״.
תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק, ״ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים...״: ״לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…״ (תהלים נו, א).
משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל, והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה, ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי, שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.
הפיוט ״יונת רחוקים נגני היטיבי״, למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא, ״ופני אלי קנך לדרך אהלך״. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית, והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד. כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ״יונה נשאתה״:
יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וְקִנֲנָה בְּחֵיקֶךָ / תּוֹךְ חַדְרֵי חֲדָרִים
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדֲדָה בַיְעָרִים
וּמִכֹּל עֲבָרִים / פּוֹרְשֵׁי מַכְמוֹרִים?
יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים –
וְהִיא בְּמִּסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.
וּבֶן-דִּישָׁן וְדִשׁוֹן / יַחֲלִק לָהּ לָשׁוֹן –
וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִשָּׁהּ הָרִאשׁוֹן.
היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ״יונה״ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ״כנפי נשרים״, ״הנשר״ בצד ״היונה״ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואף על פי שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נישאת על כנפי הנשר.
נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי. האחת, העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד׳. והאחרת, המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.
ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיוצא בזה.
מכל התיאורים הנפלאים של היונה ככנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם, הזמר לשבת ״יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח״, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נח בבראשית ח, ט. ולא הסתפק המשורר בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסוף השיר כשהוא מסיים, ״כאשר נשבע על מי נח״, והוא שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט, ״כי מי ניח זאת לי אלזר נשבעתי מעכר מי ניח עוד על הארץ״. נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ״כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי״(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם, ״לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה״. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע, ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל.המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.
אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון
עמוד 31
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שלישי
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שלישי
- 3. שמואל פאלאץ׳ האיש ופעלו
שמואל, החשוב שבמשפחה היה איש משכיל ופיקח ששלט בשפות רבות. שלטונות מארוקו הטילו עליו למן שחר ימיו שליחויות דיפלומטיות שונות באירופה. מעמדו איפשר לו לפתוח את שערי הולנד בפני יהודים ואנוסים ולעזור להם לחזור בגלוי ליהדות.
בשנת 1608 מינה הסולטאן מולאי זידאן את שמואל לשגריר מארוקו בהולנד. שנתיים לאחר מכן עלה בידו להביא לידי ברית בין שתי המדינות, הברית הרשמית הראשונה בין ממלכת מארוקו המוסלמית לבין מדינה נוצרית. המאורע עשה רושם עז בעולם, לא רק מפני שבימים ההם נודעה לדת השפעה ניכרת על כל דרכי העמים, אלא גם מפני שהברית היתה פחות או יותר מכוונת נגד ספרד והיתה פרי מאמציו של יהודי. מאז היה שמואל לידידו של מורים מנאסאו, ויש לשער, כי בזמן ההוא הוענק לו התואר רוזן.
סמלי האצולה חרותים על מצבת קברו (מגן מוארך עם ציור של אריה ומעליו כתר של ״רוזן הצבעים בלתי ידועים). ר׳ Henriques de Castro, שם ע׳ 91). ייתכן שהסמל הופיע גם על מרכבת־
- de Barrios, Triumpho del Govierno popular y de la antigüedad holandesa, Amsterdam
לאחר מותו של הסולטאן בשנת 1603 היתה מארוקו נתונה לזעזועים פנימיים. שנים של בצורת ומצוקה כלכלית הכשירו את הקרקע למרידות. התמרמרות הציבור משכה מן ההרים ומנאות המדבר המוני אנשים רעבים, שבראשם הלכו ״מאראבוטים״ שההמון ראה בהם קדושים ורודפי צדק, והם מאז ומתמיד גורם למרידות במארוקו. הסולטאן הסעדי מולאי זידאן סבל רבות מפלישותיהם, ואילו העם המשולהב לא נטשם אלא לאחד שהתנסה ברעב ובמגפות.
באותם הימים חי שמואל פאלאץ׳ באמשטרדם חיי פאר, ההולמים מעמדו של שגריר הסולטאן.
הוא נשא את נפשו להשפיל את ספרד, בקוממו נגדה את שני העמים, שהביאם לברית. והסתבך כאשר החל ללכוד, ברשות מלכו, את הגאליונים הספרדיים, העמוסים זהב וכל טוב, בדרך שובם מאמריקה.
- 4. מאסרו של שמואל ומזימותיו של שגריר ספרד
- בראשית חודש יולי 1614 תפס שמואל בסביבות האיים הפלאומיים[כך קראו הספרדים במשך תקופה ארוכה לאיים האזוריים.] אנייה ספרדית, בפקדו על ספינת המלך ועל עוד אניה שתיהן חמושות היטב, ועליהן מלחים שגויסו בנמלי הולנד. הוא ציווה להעביר את האניה השבויה לנמל הקטן ורן ופנה לקראת הגאליונים הגדולים שהיו עוברים בדרכם מאמריקה את איי מאדירה. שם בזז ביזה עצומה והביא אותה לרוטרדם. לאחר מכן חזר וירד לים כדי להשתלט על אניתו, שמלחיה התמרדו. הוא לא השיג את האניה המהירה ובחודש אוקטובר הופיע בתעלה. מחמת סערה נאלץ לבקש מקלט בפלימות; בידו ״כתב־ בטחון״ מאת מלך אנגליה שאותה שעה כבר השלים עם ספרד. כשנודע הדבר לשגרירד של ספרד בלונדון, דיאגו דה קונה, דרש לאסור את שמואל, בעוון שוד ימי ובעוון עזיבת הנצרות ושיבה ליהדות, כדי שיידון לתליה. שמואל הוחזק במאסר בבית של ״אלדרמן" של עירית לונדון, ומבית כלאו שיגר מכתבים לאספת המעמדות של ארצות־השפלה, ולאחיו יוסף, שמלא בהיעדרו את מקומו כנציג הסולטאן בהאג.
באגרותיו ניסה להוכיח את חוקיות מעשיו ואי־חוקיות מאסרו. יוסף הגיש, בתוקף תפקידו ״במקומו ובשמו של האדון שמואל פלאץ/ אחיו, שגריר הוד מלכותו״ תלונה לאספת המעמדות. האספה הסבירה באיגרת לג׳יימם הראשון את שליחותו של שמואל ואת נסיבות מאסרו, וביקשה לשחררו, כמו כן הורתה לנציגה באנגליה, נואל דה קארון (Noel de Caron) להתערב בדבר. אגרתה של האספה היתר, פושרת למדי ואף התערבותו של נואל דה קארון היתר, רק מן השפה ולחוץ. שמואל הוסיף וכתב למורים מנאסאו, להגיד לו את כל הקורות אתו. בינתיים הובא בפני מועצת המלך, ולפי דבריו של שמואל האזינה לטענותיו ונהגה עמו ב״אהדה מסוימת״. הוא ביקש לשחררו והבטיח לא לצאת מלונדון עד למשפט. המועצה דחתה את החלטתה ובינתיים הטיל שגריר ספרד את מלוא השפעתו, בזבז כסף רב ושיחד אצילים אחדים כדי להניע את המועצה שתוציא פסק דין מוות. כנגד זה קיבל נואל דה קארון הוראות חדשות, נמרצות יותר, הן מאת אספת המעמדות הן מאת הנסיך מאוראנייא. הלה כתב גם לג׳יימס הראשון וביקשו לשחרר את ידידו פאלאץ׳, שנאסר ״בגלל איזו עלילה, שהעליל עליו שגריר ספרד בפני הוד מלכותך״.
המועצה ציוותה לשחרר את פאלאץ׳ עד למשפט ומזכיר המועצה קוטינגטון הוצרך להעביר את הצו לשלטונות המשפטיים לשם הוצאתו לפועל. אולם המזכיר, שקיבל שוחד מידי שגריר ספרד, השאיר את הצו בידו, ולא עוד אלא שהוציא במרמה מאת סיר דניאל דן, שופט האדמירליות, פקודת מאסר חדשה נגד פאלאץ׳.
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שלישי
עמוד 250