דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק רביעי ואחרון.
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק רביעי ואחרון.
- 5. הקשר והמשפט
אחרי כן שלח שגריר ספרד שניים מאנשיו לביתו של אותו ״אלדרמן ו״ סְבִּירִים ״ (משרתי בית דין) עמהם. על אחד מהם הטיל להוציא את פאלאץ׳ לחפשי על יסוד צו המועצה, ומיד לחזור ולאסרו בתוקף הצו מאת האדמירליות ולהטילו לתוך בית הסוהר הכללי יחד עם הפושעים הפליליים. קשר זה כמעט שהצליח. ה״אלדרמן״ שחרר את פאלאץ' אך בראותו שחוזרים ואוסרים אותו הבין את התכסיס והחזיר את פאלאץ׳ לביתו, באמרו, שלא שילם עדיין כל הוצאות מאסרו ומסים שונים. הספרדים הנזעמים ציוו על ה״סבירים״ לתפוס את פאלאץ׳ בכוח, אך נואל דה קארון, ששמע על כך מפי ה״אלדרמן, שלח אנשים משלו, שהניסו את המתקיפים. שגריר הולנד הודיע על מאורעות חמורים אלה למועצת המלך. הדברים הובאו בו ביום לפני ג׳יימם הראשון והוא כינס את האצילים למושב מיוחד, כדי לשמוע את הודעת נואל דה קארון על הפרשה כולה.
יחסם של אנשים אלה ליהודים בא לידי ביטוי ברור בדבריו של דה קארון בפני האספה. לאחר שהצדיק את מעשיו של שמואל הוסיף: ״אמנם פאלאץ׳ זה הוא יהודי, ואינו ראוי שיתייחסו אליו יותר טוב מלכלב! חלילה למעלתם האצולה והרמה וחלילה לי, הפועל בשמה, מתמוך בדתו, היהדות הכופרת, של פאלאץ׳ זה. אולם הוא שליחו של מלך כל־יכול, סוכנו ושגרירו ליד מעלתם האצילה, לכן אני טוען בפני הוד מעלתכם ואצילותכם ודורש את שחרורו ואת זיכויו״. ובהזכירו, כי הסולטאן האדיר מולאי אחמד אל מנצור שלח שגריר יהודי למלכה אליזבת, אמר: ״אני מזכיר זאת להוד מעלתכם ואצילותכם כדי להוכיח, כי הוד מלכותה, אם כי ראתה בשגריר האמור יהודי ובדברי, לא נמנעה בכל זאת מלכבד ולהוקיר אותו, בהתכוונה לטובת המדינה". בנאום זה כרך נואל די קארון נסיון להציל את פאלאץ׳ והבעת האיבה, המשותפת לו ולאנגלים כלפי היהודים, שלא נמצאו אצלם יהודים מדורות. דבריו נמשכו למעלד משעה ונשמעו בענין רב, תחילה בסקרנות ואחר כך באהדה, והוא לא הופסק אפילו פעם אהר. שלא כנהוג באסיפות מסוג זה.
- 6. סיום המשפט ושחרורו של שמואל פאלאץ׳
לפרשת פאלאץ׳ נודעה חשיבות מדינית ניכרת. אספת המעמדות האיצה בשגרירה להודיע לה יום יום על מהלך המשפט ודרשה ממנו להשתדל בכל מאודו וללא ליאות אצל המלך ומועצתו לבל יאונה לשמואל כל רע. לאמור: ״תקנה בכך זכות כלפי ארצך״. על פי הדברים האלה נפגש נואל דה קארון כמה פעמים עם המלך ג׳יימס. באחת מפגישותיו העיר מתוך נימוס את אוזן המלך לכך ש״הספרדים מענים את המאמינים (הפרוטסטנטים) לא פחות מאשר את היהודים והתורכים, שכן גם אותם הם שורפים חיים. לאחר שיגרשו וישמידו את כל היהודים הללו — הוסיף קארון — ניאלץ אנחנו להתגונן בפני השתררותם של הספרדים״. ובהרגישו את התועלת שצמחה להולנדים משירותו של פאלאץ׳ כשגרירו של שולטאן מארוקו, חזר ואמר: ״עלינו להזהר שלא יוסיפו עוד (הספרדים) להסיג גבול כדי להשתלט על כל נמלי ברבריה המבוצרים וכך לסגור בסופו של דבר את הים ואת המעבר דרך המיצר (של גיברלטר) בפני נתיני הוד מלכותך וכן בפני נתיניה של מעלתם האצילה״. ג׳ימס הביע את שמחתו על כך, שדיאגו דה קונה לא שפט בעצמו את פאלאץ׳ ״שכן הוא מתעקש ברצונו לתלות אותו״.
חודש לאחר מכן נתקיימה הישיבה האחרונה של המשפט והפעם נוכח בה גם שמואל. משנכנס לאולם מועצת המלך קמו אצילים אחדים לאות כבוד, והיושב ראש הושיבו לידו והרשה לו להשאר בכיסוי ראש, בעוד שאפילו ראשי השרים היו חייבים לגלות את ראשם. אף הורשה לסניגורו להשמיע ״השוואות חצופות״, כגון שדיאגו דה קונה הוא שגריר ספרד ואילו פאלאץ׳ הוא שגריר מארוקו. קונה היהיר זעם: ״כיצד אתם נוהגים שווה בשווה בברברים ובנוצרים, בשעה שחובתכם לחזק את ידי מלכי להשמידם ולאבדם מן העולם ? וכי פשע הוא לטעון באנגליה לטובת ספרדים. אני מבקש כי שופט המסכים עם התנהגות כזאת יגורש מן המועצה בשוטים וילקה לעיני העם בכל חוצות לונדון. כך נהגו בימי מרי המלכה וכך יאה לנהוג״. כאשד חזרו לפגי המלך ג׳יימס על דברי השגריר, השיב עליהם בפשטות: ״השתנו העולם והזמנים מאז מלכה מארי המלכה, ולפיכך יש בידי להגן על פרקליטי מפני עונש כזה.
פאלאץ׳ שוחרר בעת הישיבה ויצא מאנגליה ימים אחדים לאחר מכן. הוא הורה למזכירו להישאר בלונדון ומסר בידו ייפוי־כח לסיים את הפרשה, שניצחונו בה היה בטוח מראש. ואילו דיאגו דה קונה, המאוכזב והנרגז, הודיע למלך ג׳יימס הראשון שבעוד שלשים יום יחדל מהיות שגריר באנגליה.
טרם שב פאלאץ׳ לארצות השפלה וכבר התנקם בספרד. מששטה ספינתו הנהדרת בעלת שלשת התרנים והמזוינת היטב על פני התעלה, התקיף את אניותיו של פיליפ השלישי ולקח מלקוח רב ״שכלל מכל שכיות החמדה וחפצים יקרים ונדירים״. הוא נתכוון לנסוע לקושטא כדי למסור לסולטאן התורכי אגרת ידידות ומתנות מאת מולאי זידאן. הוא שאף להקים ברית חדשה ולהוציא לפועל את תכניותיו נגד ספרד אולם המוות קידמהו ושם לאל את תחבולותיו.
בחיבור אחר על משפחת פאלאץ׳ בדעתי להרחיב את הדיון על דמותו המענינת של שמואל פאלאץ/ שכבש בקסמו האישי את הסולטאן מולאי זידאן והנסיך מאוראניה כאחד והשכיל לגשר בין ארצות האסלאם והנצרות. סופו שמת בעוני. כנראה שלא חס על ממונו למען המאבק עם ספרד.
שמואל מת בהאג ביום 5 בפברואר 1616. הוא נקבר בכבוד גדול בבית העלמין היהודי באודרקרק (Ouderkerk) על נהר אמסטל (עיין החלטה של אספת המעמדות מיום 9 בפברואר 1616, אספת המעמדות החלטות פנקס 563 גיליון 70! מקורות תעודה 226 ארצות השפלה כרך ב' ע׳ 623 והע׳ 1, 624. Henriques de Castro, שם ע' 91, 92).
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק רביעי ואחרון.
28/08/2025
עמוד 246
כתיבת תגובה