מורשת יהדות מרוקו

החיים בצפת לאחר העלייה לא היו קלים. הדירה שקיבלו אברהם ומסעודה הייתה זעירה, ובמשך שנת המגורים הראשונה עדיין חסרה מים זורמים וחשמל. כמו רוב העולים, נאלץ גם אברהם למצוא את מחייתו בייעור, העבודה היזומה העיקרית (׳עבודת דחק׳) של שנות החמישים. בניגוד לרובם, הוא נותר פועל ביערות הקרן הקיימת לישראל עד יציאתו לגמלאות. משכורתו הדלה לא הספיקה לכסות את צורכי המשפחה שגדלה והלכה, ומסעודה נאלצה לצאת בערבים לעבוד בניקיון(היא הפסיקה לעבוד רק לאחר הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳).

את העובדה שאברהם המשיך לעבוד בייעור עד לפרישתו אין לשפוט לכף חובה,

אף שבזיכרונם של רבים מהעולים נתפסה עבודה זו כמייצגת את הקשיים ואת ההשפלות שהיו מנת חלקם לאחר העלייה. באופיו היה אברהם כרוך אחרי חיי טבע וכפר, והשקיע הרבה מזמנו הפנוי בהפיכת חצר ביתו הסלעית לגן פורח. מאחר שהוא נעדר השכלה פורמלית או כישורים מקצועיים נחוצים, ערוצי תעסוקה רבים לא היו פתוחים לפניו ממילא, ואילו בעיסוקו שלו רכש בהדרגה ניסיון והתמחות, שתרמו לשיפור ניכר בתנאי עבודתו. אחרי השנים הראשונות בארץ, שבהם היטלטל עם חבריו ברחבי הגליל, עסוק בהכשרת קרקעות ובנטיעת עצים, מונה אברהם לטפל במטע ניסיוני של עצי בוטנה (פיסטוק) בהרי ביתה שליד צפת, מהמעטים שניטעו בארץ באותם ימים.

למרות הסכנה הטמונה בפרשנות לאחר מעשה, קשה להימנע מהפיתוי לראות במטע שבו בילה אברהם כשלושים שנים, עד צאתו לגמלאות, מקור השראה נוסף ליוזמתו. המטע הממוקם בעמק ציורי, מוקף פסגות מיוערות, מקרין יופי ושלווה. כיוון שהטיפול בעצים לא דרש עבודה אינטנסיבית פרט לעונת ההאבקה, היו רוב עתותיו של אברהם בידו, והיה יכול לבלות זמן רב בקריאת תהילים, סיפורי מוסר ואגדות צדיקים, או בשיחה עם חברים לעבודה, בקיץ בצל העצים ובחורף בצריף הפח שבמקום, מול האח המאולתרת. מכיוון שיומו במטע החל עם שחר, בשעות הצהריים המוקדמות כבר היה שוב בביתו. לוח זמנים זה היה למשמעותי מאמצע שנות השבעים, כאשר הניהול והאחזקה של ׳בית רבי דוד ומשה׳ החלו לתבוע חלק גדול מזמנו של אברהם.

מעבר ליופי ולשלווה שהמטע בביריה מקרין, הוא גם אפוף בהילה של רוחניות. שיפולי הרכסים בסביבה הקרובה משופעים בקברים, המיוחסים לדמויות מקודשות מתקופות שונות, וביניהם בניהו בן יהוידע, שר הצבא של המלך שלמה, יונתן בן־עוזיאל, מתרגם ספרי הנביאים לארמית, וצמד האמוראים הנודע, אביי ורבא.

הערת המחבר:  גילוי קברו של בניהו בן יהוידע מיוחס לרבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י הקדוש) במאה השש־עשרה, על פי ספר ׳שבחי האר״י׳(בחינת הדת, שפ״ט, עמ^׳ מד). מסורת קבריהם של אביי ורבא נזכרת, בין השאר, בכתביו של תלמיד האר״י, רבי חיים ויטאל, ׳שער הגלגולים׳(עמ׳ עה) ו׳ספר החזיונות׳(עמ׳ קע). מסורת קבורתו של יונתן בן עוזיאל היא מוקדמת יותר ונזכרת כבר במגילת אביתר מהמאה האחת־עשרה. למסורות אלה ונוספות ראו וילנאי תשכ״ג.

מערת הקבורה המיוחסת לאביי ורבא מילאה תפקיד חשוב בצעדיו הראשונים של אברהם כסוכן קדושים, כפי שניווכח בהמשך. אולם היכרותו של אברהם עם קברי הצדיקים לא הייתה מוגבלת לאזור ביריה. בשנות עבודתו הראשונות, עת הרבה לנוע בשבילי הגליל, למד אברהם להכיר את רוב המקומות הקדושים באזור, והוא גאה במומחיותו זו, שאיפשרה לו, לעת מצוא, להדריך מבקרים לקברי הצדיקים. אברהם הפגין עמדה סובלנית לנוכח קיומן של מסורות מתחרות במפה הקדושה של הגליל. הוא לא ניסה, למשל, לתרץ את כפילות המסורות בנוגע לקברו של רבי מאיר בעל הנס — המרכזית שבהן מזהה אותו, כידוע, ליד חמי טבריה והמשנית בגוש חלב — בטענה המקובלת, שמדובר בשני אישים עם שם זהה. [הקבר בגוש חלב מיוחס לרבי מאיר (בעל הנס) קצין, אחד מבעלי התוספות ומראשי ׳עליית שלוש מאות הרבנים׳ לארץ ישראל ב־1211. ראו אילן תשנ״ז, 198.] ׳יש שאומרים שהוא כאן, ויש — שהוא שם׳, אמר, ׳ואפשר לבקר פה או שם, או בשני המקומות׳. גמישות מופגנת זו אינה מפתיעה לאור העובדה, שהמקום הקדוש שכונן הוא עצמו, ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת, מהווה חלופה לאחד מאתרי הקדושים המפורסמים ביותר בדרום מרוקו.

גם אם הסתייע בקברות הצדיקים בגליל כדי לחדש את זיקתו לפולחן הקדושים, עדיין נותר אברהם קשור בכל נימי נפשו לצדיקי ילדותו, ובמיוחד לזקנו הנערץ, רבי שלמה. הפרדה המכאיבה מצדיקי המשפחה והצורך בעזרתם הורגשו בעיקר בשנה הראשונה לאחר העלייה לארץ, שבה היה מצבה הכלכלי של המשפחה הצעירה בכי רע. לא ייפלא אפוא, שבתקופה זו גם נפקד אברהם פעמים מספר על ידי רבי שלמה בחלומותיו. לאחרון מבין החלומות האלה הייתה משמעות מיוחדת לנוכח העמימות במארג הזיקות לצדיקים, שיצר המעבר ממרוקו לישראל (כאשר הצדיקים המוכרים נעדרים והצדיקים המקומיים עדיין אינם מוכרים). קדמה לחלום צרה שהסתיימה בכי טוב. באחד מסופי השבוע נוכח אברהם להוותו כי הכסף שברשותו לא יספיק לו לקניית מצרכים לשבת. בדרכו הביתה, מוטרד ועגמומי, הוא נתקל באבן ומעד אפייים ארצה. עוד הוא ממשש את איבריו הכואבים, והנה נגלו לעיניו מטבעות אחדים בקפל קרקע לידו. האוצר הקטן שמצא איפשר למסעודה להכין סעודה לשבת כיד המלך. החלום שחלם בליל שבת היה המשך ישיר למאורע המשמח:

בלילה, בליל שבת אני רואה את הצדיק בחלום, את רבי שלמה. הוא אמר לי: ׳תשמע,

הנה על'ידך זה׳. אני הפכתי את הפנים ואני רואה את רבי שמעון בר־יוחאי. אמר לי(רבי שלמה): ׳הנה הוא על ידך. אם אתה רוצה משהו, רק תבוא אצלו, הוא ייתן לך׳. לקח ככה רבי שמעון איזה לחם לבן, (נתן לי) אמר: ׳לך תעשה שבת, מעכשיו לא יחסר לך כלום׳.A

שושביני הקדושים יורם בילו- אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק.

עמוד 71

ר׳ דוד חדידה (קזבלנקה)

ר׳ דוד יפלח (מוגאדור)

נקרא גם שיך דוד. היה פייטן גדול ויחד עם ר׳ דוד אלקיים ור׳ חיים אפרייט, היה העורך של ספר הבקשות המפורסם ״שיר ידידות״.

ר׳ דוד כהן (אסג׳ן)

קבור בבית־הקברות היהודי, לא רחוק מר׳ עמרם בן־דיוואן. בדרך כלל מתחילים את הזיארה אצל ר׳ עמרם בן־דיוואן, ובחזרה עוברים לר׳ דוד כהן. לפי מסורת אנשי המקום, הוא קבור שם מלפני כ־300 עד 400 שנה. לפי מסורות אחרות, הוא שד״ר שבא מארץ־ישראל או רב שהגיע לשם לאחר גירוש ספרד.

ר׳ דוד כהן (תארגה)

ידוע כנראה רק על־ידי אנשי הכפר שהשתטחו על קברו. לפי עדות אנשי המקום, הוא יליד הכפר ונפטר שם.

ר^, דוד מאיית יעיש (תאביה)

היה ידוע כצדיק, חכם ולמדן. נהג תמיד לתת צדקה וכאשר נפטר החלו אנשי המקום להשתטח על קברו.

ר׳ דוד נחמיאש (תאזדה)

הוא אחד המפורסמים שבמשפחת הקדושים איית נחמיאש, שאחדים מהם היו נערצים על־ ידי אנשי האיזור. הוא אביו של ר׳ יוסף נחמיאש, שלימד במראכש. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול.

נערץ גם על־ידי המוסלמים ומכונה בפיהם ר׳ דאויד חמיאש.

״ר׳ דוד, אני זוכר אותו כשהייתי עדיין ילד. הוא היה לבוש קאווק וזוכה. הוא היה גבוה. מי היה יכול לעבור אם היה שם ר׳ דוד נחמיאש ? לנשים אסור היה לנשק לו את היד. היא לא יכלה לגעת לו ביד אפילו. רק משתחווה לו. השכונה שלנו… רק היה עובר בכפר והיית מפחד״.

״איית נחמיאש. הם קשים. הקללה שלהם מאוד מסוכנת. פעם, דוד של אבי רב עם בתושל ר׳ דוד נחמיאש. הוא היה עשיר וקראו לו דוד פרץ. הוא רב אתה, ואז בא גם ר׳ דוד, וגם התרגז עליו. לאחר מכן הוא מת. בנו יוסף מת, וכן אליהו וגם היא מתה. ארבעתם בחודש אחד. גם הפרדה המסכנה השתתקה בחלק התחתון של גופה. אני ראיתי בעצמי. איית נחמיאש הם קשים מאוד״.

״פעם אמר: איית נחמיאש, רק תלך אליהם לזיארה ותברח. אבל אתה הלכת והתחתנת עם איית נחמיאש. פעם מתה אחותו של ר׳ דוד, והוא ציווה שיקברו אותה ליד ר׳ יונה דאוודי. הם חפרו ליד ר׳ יונה דאוודי, ואז יצא צפע.^, בן־דודי היה חופר שם, ואמר שאף פעם לא ראו צפע כזה כמו שיצא להם. יצא הצפע, ראה אותם. הם השאירו את הכל וברחו. אמרו לו: חכם, אפילו תהרוג אותנו, אנחנו לא נקבור אותה לידו. אנחנו לא יכולים. אז ביקשו האנשים ממנו שיקברו אותה במקום מרוחק. החזירו את העפר איפה שחפרו ליד החכם אבל הוא [ר׳ דוד], בהתחלה, הראה להם עם המקל שלו שיקברו אותה לידו [על־יד ר׳ יונה] ואז יצא להם צפע. ר׳ יונה דאוודי לא רצה שיקברו אותה לידו. אתה יודע שבכפרים האלו קורים דברים מופלאים של הצדיקים. אם אתה אומר: אה מולאי איגגי! הוא מופיע לידך. אם אתה אומר: ר׳ דוד ומשה! הוא עונה לך. איך הוא עונה? נגיד שהוא מוציא אותך מצרה בה אתה נתון. אם עברת באיזה יער ואתה מבקש: אה ר׳ דוד ומשה! תעביר אותנו בשלום במקום הזה, והוא מעביר אותך בשלום. באותם הכפרים יש הרבה אמונה. גם הערבים היו מפחדים ממנו. בחייו של ר׳ דוד, הערבים היו משתחווים לו כאשר עברו על־ ידו״.

142 ר׳ דוד עטר (מוגאדוו־)

143 ר׳ דוד עראמה (סכורה)

בנו של ר׳ מסעוד עראמה. שייך למשפחת איית עראמה. ר׳ דוד עראמה חי תקופה מסוימת בקזבלנקה, ולפני מותו ביקש שיקברו אותו בסכורה.

• ״ר׳ דוד עראמה היה כותב לאנשים וכל מה שאמר היה קורה. פעם ביקרתי בכל המקומות אצל הרופאים. פעם אמר לי יהודי אחד שאפשר לפנות לרב. אז נהגתי כל ערב ראש חודש לאסוף לו חמאה מאנשי הכפר. כל אחד הביא תרומה עד שמלאתי שני כדים. הלכתי אליו הביתה. אנשים עמדו בתור אצלו כדי לדבר אתו. כאשר שמע שבאתי, א״פ מוארזאזאת, הקים אותי וביקש שאביא לו חתיכת עור חדשה. כתב לי עליה. אמרתי לו שאני צריך לנסוע למראכש. אמר לי לשפשף עם קמיע זה בערב ומחר. לאחר שעשיתי כל מה שאמר לי, הבראתי. יש לו זכות אבות״.

״כשאמי היתה בהריון, בא לבית חכם בשם ר׳ דוד עראמה. בא לשבת. אמר להורי שייוולד להם בן ויקראו לו יעקב. והסימן שאני אתן לכם הוא שיהיה לו סימן בראשו, מעין עין של תרנגול״.

• ר׳ דוד פרחי (דמנאת)

• ר׳ דוד פרץ (תלוואת)

נפטר בראשית שנות השלושים. התפרסם בחייו בגלל למדנותו והשאיר אחריו כתבי־יד רבים. ההילולה שלו נערכת בי״ט בטבת. צאצאיו באופקים ממשיכים לערוך לו את ההילולה השנתית בארץ.

1.145 ״הוא קדוש גדול ואנשים באו אליו [לזיארהן מכל מקום. סיפרו שפעם אחת, במוצאי שבת, כל מוצאי שבת, ירד אליהו הנביא והיה לומד אתו סודות. שמעו רעש בחדר שלו. כשעולים לראות לא מוצאים אף אחד. יום אחד, ראו שהוא נעדר מהבית שבוע ימים. חיפשו אותו בכל העולם ולא מצאו אותו. אז חשבו שהוא עלה לשמים או נפטר. אחרי שבוע או שבועיים מצאו אותו בחדר. שאלו אותו איפה היה. ענה שזה סוד. בסוף התברר שהוא היה בשמים. איך התברר? ביום פטירתו, כשהגיעה אשתו ודרשה שיגלה לה, גילה ונפטר. עליו השלום. כל הזמן למד עם אליהו הנביא שלימד אותו סודות״

ר׳ דוד פרץ (תאמזרית)

קבור בבית־הקברות לא רחוק מר׳ דוד ומשה.

ר׳ דוד צבאח (מראכש)

שייך למשפחת איית צבאח. לפי המסורת הוא בא למרוקו כשד״ר מארץ־ישראל. הוא חי כנראה במאה השבע־עשרה ותחילת המאה השמונה־עשרה, ונפטר בליל יום הכיפורים שנת תרי״ט. הוא מחבר הספר ״משכיל לדוד״.

ר׳ דידוך (אינתקתו)

לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

עמוד 338