שושביני הקדושים יורם בילו- אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק.
החיים בצפת לאחר העלייה לא היו קלים. הדירה שקיבלו אברהם ומסעודה הייתה זעירה, ובמשך שנת המגורים הראשונה עדיין חסרה מים זורמים וחשמל. כמו רוב העולים, נאלץ גם אברהם למצוא את מחייתו בייעור, העבודה היזומה העיקרית (׳עבודת דחק׳) של שנות החמישים. בניגוד לרובם, הוא נותר פועל ביערות הקרן הקיימת לישראל עד יציאתו לגמלאות. משכורתו הדלה לא הספיקה לכסות את צורכי המשפחה שגדלה והלכה, ומסעודה נאלצה לצאת בערבים לעבוד בניקיון(היא הפסיקה לעבוד רק לאחר הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳).
את העובדה שאברהם המשיך לעבוד בייעור עד לפרישתו אין לשפוט לכף חובה,
אף שבזיכרונם של רבים מהעולים נתפסה עבודה זו כמייצגת את הקשיים ואת ההשפלות שהיו מנת חלקם לאחר העלייה. באופיו היה אברהם כרוך אחרי חיי טבע וכפר, והשקיע הרבה מזמנו הפנוי בהפיכת חצר ביתו הסלעית לגן פורח. מאחר שהוא נעדר השכלה פורמלית או כישורים מקצועיים נחוצים, ערוצי תעסוקה רבים לא היו פתוחים לפניו ממילא, ואילו בעיסוקו שלו רכש בהדרגה ניסיון והתמחות, שתרמו לשיפור ניכר בתנאי עבודתו. אחרי השנים הראשונות בארץ, שבהם היטלטל עם חבריו ברחבי הגליל, עסוק בהכשרת קרקעות ובנטיעת עצים, מונה אברהם לטפל במטע ניסיוני של עצי בוטנה (פיסטוק) בהרי ביתה שליד צפת, מהמעטים שניטעו בארץ באותם ימים.
למרות הסכנה הטמונה בפרשנות לאחר מעשה, קשה להימנע מהפיתוי לראות במטע שבו בילה אברהם כשלושים שנים, עד צאתו לגמלאות, מקור השראה נוסף ליוזמתו. המטע הממוקם בעמק ציורי, מוקף פסגות מיוערות, מקרין יופי ושלווה. כיוון שהטיפול בעצים לא דרש עבודה אינטנסיבית פרט לעונת ההאבקה, היו רוב עתותיו של אברהם בידו, והיה יכול לבלות זמן רב בקריאת תהילים, סיפורי מוסר ואגדות צדיקים, או בשיחה עם חברים לעבודה, בקיץ בצל העצים ובחורף בצריף הפח שבמקום, מול האח המאולתרת. מכיוון שיומו במטע החל עם שחר, בשעות הצהריים המוקדמות כבר היה שוב בביתו. לוח זמנים זה היה למשמעותי מאמצע שנות השבעים, כאשר הניהול והאחזקה של ׳בית רבי דוד ומשה׳ החלו לתבוע חלק גדול מזמנו של אברהם.
מעבר ליופי ולשלווה שהמטע בביריה מקרין, הוא גם אפוף בהילה של רוחניות. שיפולי הרכסים בסביבה הקרובה משופעים בקברים, המיוחסים לדמויות מקודשות מתקופות שונות, וביניהם בניהו בן יהוידע, שר הצבא של המלך שלמה, יונתן בן־עוזיאל, מתרגם ספרי הנביאים לארמית, וצמד האמוראים הנודע, אביי ורבא.
הערת המחבר: גילוי קברו של בניהו בן יהוידע מיוחס לרבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י הקדוש) במאה השש־עשרה, על פי ספר ׳שבחי האר״י׳(בחינת הדת, שפ״ט, עמ׳ מד). מסורת קבריהם של אביי ורבא נזכרת, בין השאר, בכתביו של תלמיד האר״י, רבי חיים ויטאל, ׳שער הגלגולים׳(עמ׳ עה) ו׳ספר החזיונות׳(עמ׳ קע). מסורת קבורתו של יונתן בן עוזיאל היא מוקדמת יותר ונזכרת כבר במגילת אביתר מהמאה האחת־עשרה. למסורות אלה ונוספות ראו וילנאי תשכ״ג.
מערת הקבורה המיוחסת לאביי ורבא מילאה תפקיד חשוב בצעדיו הראשונים של אברהם כסוכן קדושים, כפי שניווכח בהמשך. אולם היכרותו של אברהם עם קברי הצדיקים לא הייתה מוגבלת לאזור ביריה. בשנות עבודתו הראשונות, עת הרבה לנוע בשבילי הגליל, למד אברהם להכיר את רוב המקומות הקדושים באזור, והוא גאה במומחיותו זו, שאיפשרה לו, לעת מצוא, להדריך מבקרים לקברי הצדיקים. אברהם הפגין עמדה סובלנית לנוכח קיומן של מסורות מתחרות במפה הקדושה של הגליל. הוא לא ניסה, למשל, לתרץ את כפילות המסורות בנוגע לקברו של רבי מאיר בעל הנס — המרכזית שבהן מזהה אותו, כידוע, ליד חמי טבריה והמשנית בגוש חלב — בטענה המקובלת, שמדובר בשני אישים עם שם זהה. [הקבר בגוש חלב מיוחס לרבי מאיר (בעל הנס) קצין, אחד מבעלי התוספות ומראשי ׳עליית שלוש מאות הרבנים׳ לארץ ישראל ב־1211. ראו אילן תשנ״ז, 198.] ׳יש שאומרים שהוא כאן, ויש — שהוא שם׳, אמר, ׳ואפשר לבקר פה או שם, או בשני המקומות׳. גמישות מופגנת זו אינה מפתיעה לאור העובדה, שהמקום הקדוש שכונן הוא עצמו, ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת, מהווה חלופה לאחד מאתרי הקדושים המפורסמים ביותר בדרום מרוקו.
גם אם הסתייע בקברות הצדיקים בגליל כדי לחדש את זיקתו לפולחן הקדושים, עדיין נותר אברהם קשור בכל נימי נפשו לצדיקי ילדותו, ובמיוחד לזקנו הנערץ, רבי שלמה. הפרדה המכאיבה מצדיקי המשפחה והצורך בעזרתם הורגשו בעיקר בשנה הראשונה לאחר העלייה לארץ, שבה היה מצבה הכלכלי של המשפחה הצעירה בכי רע. לא ייפלא אפוא, שבתקופה זו גם נפקד אברהם פעמים מספר על ידי רבי שלמה בחלומותיו. לאחרון מבין החלומות האלה הייתה משמעות מיוחדת לנוכח העמימות במארג הזיקות לצדיקים, שיצר המעבר ממרוקו לישראל (כאשר הצדיקים המוכרים נעדרים והצדיקים המקומיים עדיין אינם מוכרים). קדמה לחלום צרה שהסתיימה בכי טוב. באחד מסופי השבוע נוכח אברהם להוותו כי הכסף שברשותו לא יספיק לו לקניית מצרכים לשבת. בדרכו הביתה, מוטרד ועגמומי, הוא נתקל באבן ומעד אפייים ארצה. עוד הוא ממשש את איבריו הכואבים, והנה נגלו לעיניו מטבעות אחדים בקפל קרקע לידו. האוצר הקטן שמצא איפשר למסעודה להכין סעודה לשבת כיד המלך. החלום שחלם בליל שבת היה המשך ישיר למאורע המשמח:
בלילה, בליל שבת אני רואה את הצדיק בחלום, את רבי שלמה. הוא אמר לי: ׳תשמע,
הנה על'ידך זה׳. אני הפכתי את הפנים ואני רואה את רבי שמעון בר־יוחאי. אמר לי(רבי שלמה): ׳הנה הוא על ידך. אם אתה רוצה משהו, רק תבוא אצלו, הוא ייתן לך׳. לקח ככה רבי שמעון איזה לחם לבן, (נתן לי) אמר: ׳לך תעשה שבת, מעכשיו לא יחסר לך כלום׳.A
שושביני הקדושים יורם בילו- אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק.
עמוד 71
כתיבת תגובה