עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
מי אתה ישראל מיר
עוזיאל חזן
הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.
המשך……….
״אני רוצה לבקר בטבריה״ אומר סלומון.
״אני רוצה לבקר בכותל״ משטח פרוספר את משאלתו ״אני זוכר שנתקלתי ביגאל אלון בחדר האוכל וכשפנה אלי ביקשתי ממנו שיסדרו לי חופשה לבקר בכותל. הוא אמר שאין חופשות. שיש עכשיו מלחמה ויש קרבות בלטרון״.
יעקב לא מדבר. הוא מהורהר. סלומון מנסה להוציאו משתיקתו.
״יעקב, מה המשאלה שלך?״. יעקב מחייך.
״לראות את ריטה ואת ירושלים״ אומר לבסוף, כמעט בלחישה. החברה, אלה שהיו איתו במחנה המעצר בקפריסין, נדים בראשיהם ושותקים. הם יודעים על מה הוא מדבר. מכבדים את הפרטיות שלו. סלומון נאנח. הוא מודע לאהבתו של יעקב לריטה. היא אחת מאותן ילדות השואה שהוריהן, לפני שהובלו בקרונות המוות, דאגו להסתירן אצל משפחות של גויים תמורת כסף או צרור של תכשיטים. ריטה. אותה אחות רחמנייה שבדרך, נערה ענוגה ושקטה, עם תוגה בעיניים, שטיפלה בו יפה כול כך. היה זה כשקיבל הרעלת קיבה, כשראשו התפוצץ מכאב, כשנפצע בברכו וכשחטף הצטננות קשה. אחר כך חלקה עמו לילות של ריגוש וצפייה אל העתיד. זה המחר של עשן הקרבות החוסם את מימוש החלומות.
״אני רואה שקשה לך לשכוח אותה״ מגיב שייקה באיחור, בשפת היידיש, למשאלתו של יעקב.
״גם אתה רצית אותה״ מזכיר לו יעקב.
״לא היה לי סיכוי מולך״ מצטנע שייקה.
״לא הפרעתי לך. אתה הכרת אותה לפניי״.
״אי אפשר להכריח את הלב. אני וריטה היינו ידידים, חלקנו גורל משותף״ אומר שייקה ביידיש באמירה ציורית.
״אבל לך היה קשר הדוק דווקא עם רבקה. אפילו דברתם ביידיש״ אומר יעקב.
״כ…ן״ מושך שייקה את המילה ונאנח. באהבה אין הגיון, הוא ממלמל לעצמו. סלומון מסיט שוב את תשומת הלב לפיוט נוסף של רבי דוד חסין, הרווי כיסופים לירושלים ולטבריה: ״אוחיל יום, יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, מתי אבוא ואראה, ירושלים בנויה״. סלומון מסיים את טכס ההבדלה שנקטע. מברך על הבשמים של עלי הזעתר, שנקטף מהשדה הקרוב, ומקרב את ציפורניו לנר הדולק. שייקה מעוות את פניו לשמע הברכות אבל נשאר נטוע במקומו.
״למה קשה לך כול כך עם האמונה והמסורת, שייקה?״ מקשה עליו יעקב. שייקה שותק, כנמנע מליצור גירוי מיותר באווירה, המוחזקת בעיני חבריו כמעמד של קדושה ואמונה.
״שכחת את השיחות שלנו בקפריסין, יעקב?״ מגיב שייקה בכול זאת, בנימה של תוכחה ונאנח שוב.
״אני יודע שאתה בא ממשפחה של רבנים…״.
״שגם הם מתו בשואה ונמחקו״ זועם שייקה. יעקב שותק. הטרגדיה של שייקה משרה דיכאון על יעקב. החברים נועצים בהם מבט שואל. שייקה נבוך. יעקב חושב שבאמת, לאף אחד אין זכות למתוח ביקורת על שייקה. הוא מניח את ידו על כתפו של יעקב. הוא שזקוק לנחמה יותר מכול מעודד עכשיו את חברו. יעקב מסב אליו מבט מחויך וכורך את זרועותיו על שכם חברו. הם שותקים רגעים ארוכים. נותנים לרגשות לומר את דברם.
״יעקב, אני זוכר שאמרת לי בקפריסין שיש פילוסופים שחושבים שאלוהים קיים אבל הוא לא מתערב בעולמו״ מזכיר לו שייקה.
״נכון, אני זוכר״ יוצא יעקב משתיקתו.
״אז למה אני צריך להתפלל אליו אם הוא העדיף לא להתערב כדי להציל את המשפחה שלי?״ יורה שייקה.
״אבל הוא הציל אותך״ אומר יעקב.
״זה לא מספיק״ מוסיף שייקה להתעטף בכאבו.
״תראה שיק״ פונה אליו יעקב בשם חיבה מקוצר ומעורר את חיוכו ״אני לא דתי כול כך אבל מכבד את המסורת של הבית, של סבי שהיה רב ושאני קרוי על שמו. כול זה מזכיר לי את המשפחה. אני מרגיש נקיפות מצפון שעזבתי אותם…״.
״לך לפחות יש הורים ומשפחה״ כואב שייקה ונושך את שפתיו.
״אנחנו עכשיו המשפחה שלך, שייקה״ אומר יעקב. שייקה משפיל שוב את מבטו. מה הוא מחפש שם באדמה, מהרהר יעקב. סלומון מארגן ארוחה מאולתרת. בוצע את הלחם ומברך ׳המוציא׳. חברים עונים אמן. סלומון מחלק לכול אחד פיסת לחם מבורכת.
אחד המפקדים מגיע, מגביה את ידו ומבקש שקט. הוא מציין שאתמול, העשרים ושמונה למאי 1948, נפל הרובע היהודי בידי הלגיון הערבי. שרק לפני פחות משבועיים הוכרז על עצמאות ישראל ועכשיו נפל הרובע. רחש מעיק פושט מסביב. חושבים על עצמאות שאחריה ירעשו התותחים, תתרחב המלחמה. מוחם הנקי של הנוכחים ממשיך להיות מועמס באירועים היסטוריים. הם חשים שהיו רוצים לקחת חלק בזה.
יעקב הולך להשלים את שנתו הקטועה. הוא משתרע במיטת השדה. כנף האוהל מתבדרת ברוח כדגל בסערה, ואולי כנפנופים של אזהרה. הוא ממשיך לשחזר את הימים האחרונים. בכלל הוא אוהב לחזור לאחור ולחיות שוב את הזמנים שחלפו. כמו מבקש להכפיל ולשלש את שנות חייו המעטות עד כה, במין יצר חיים ודחף לצבור חוויות יותר ויותר. בגיל צעיר אדם אינו מחשב את הזמן הנותר. הוא חי בתחושה שכול השנים לפניו. אבל כאן, במציאות המתוחה והבלתי ודאית, הוא מרגיש שהימים הולכים ואוזלים, כמו קפצה עליו זקנה. מרחב הזמן הולך ומצטמצם כמו ארבע כתלים קרבים והולכים, בדרך למחוץ אותו.
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
עמוד 30
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique
Pour laconique que soit ce texte, le renseignement qu’il donne ne manque pas d’intérêt. Tout d’abord, il confirme les récits des auteurs non juifs et il ajoute deux détails fort intéressants. En premier lieu, il donne le prénom juif de Ben Mechâal; ensuite, il explique pourquoi El-Oufrani passe sous silence la manière par laquelle Moulay Er- Rachid s’empara du chef juif. L’auteur musulman, mal à l’aise, déclare «qu’il serait trop long de raconter» les circonstances de la prise d’Ibn Mechâal. Mais le chroniqueur juif n’a pas la même gêne, et il montre dans cette affaire le cas si fréquent dans l’histoire d’Israël d’un chef juif victime de ses scrupules sur le repos du Chabbat.
Mais, de tout cela, il ne résulte nullement que le pays berbère, celui des Zekkara et des Béni Snassen où se déroulaient ces événements, ait été enchanté de la disparition du souverain juif, loin de là. On voit, en effet, qu’après le meurtre d’Ibn Mechâal, les tribus berbères ne se rallièrent aucunement à la cause de Moulay Er-Rachid, et que celui-ci dut plutôt s’appuyer sur les éléments arabes; la résistance acharnée de ceux de Taza contre le Chérif envahisseur en dit long sur les sentiments de ces populations à son égard. Cela permet d’émettre bien des hypothèses par la suite. Presque trente ans après la disparition d’Ibn Mechâal, on verra Moulay Ismaïl, généralement bien disposé à l’endroit des Juifs, expulser, pour des raisons inexpliquées, ceux qui habitent la Kasbah Ibn Mechâal. La Kasbah elle-même fut rasée et il n’en reste aucune trace, au point qu’il est bien difficile de savoir exactement où elle pouvait se trouver précisément. La tradition populaire la situe près de l’Angad, entre les Djebel Béni Snassen et les Béni Zekkara, région où se trouve encore, près de la montagne de Meqam un douar Ibn Mechâal. Dans le pays même des Zekkara, on rencontre aussi une «Montagne du Juif» qui, par son nom, rappelle celle que A. Chénier attribue au souverain juif. En outre, il y a chez les Ahl Togma des Béni Snassen, quelques tentes éparses d’Oulad Ben Mechâal qui vivaient autrefois chez les Béni Bou Abdissied. Ce seraient, d’après M. Voinot(12), des descendants du Juif Mechâal que les traditions locales représentent comme ayant autrefois commandé à tous les Béni Snassen.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique