ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.

הסקרים בחוף האטלנטי

בראשית ינואר 1958, נשלח למרוקו איש חיל הים דב (ברצייק) מגן לערוך סקר חופים במדינה, בים התיכון ולאורך החוף האטלנטי, מרחק של מאות קילומטרים, במטרה לאתר דרכי הברחה חדשים. כשהגיע מגן למטה ״המסגרת׳׳ בקזבלנקה, הבחין שעייפות נסוכה על פני השליחים ושפעילותם נחלשה: ״לא קמו לנו עובדים ופעילים והם לא רכשו ניסיון ולא הרחיבו חוגים. לא הוספנו קשרים ולא חדרנו לתוך שכבות העם הרחבות ולא באנו אל אנשיו. להפך הצטמצמנו ומספר פעילינו קטן. לא ניצלנו דרכים פתוחות ולא ניסינו דרכים שסימנו לעצמנו עוד בשנת 1956״ בתום סיוריו הנרחבים בלוויית שליח המוסד אליעזר דובדבני הציעו לו המתנדבים המקומיים להפעיל אנייה קטנה או בינונית העוגנת באזור לביצוע ההברחות. באנייה זו יפליגו בשעות הלילה כ-120 עד 180 איש באחד מנמלי האוקיאנוס האטלנטי, קניטרה או אגדיר, בשיתוף פעולה עם המשטרה והפקידות המקומית. אחרי ניסיונות כושלים להגיע להסכם עם ימאים באיים הקנריים בעזרת אדם בשם ״מקם״, ואחרי התייעצות עם שליחי המוסד יעקב אליאב ומשה טרנטו, התקבלו שלוש החלטות: לשבץ קצינים בכירים מחיל הים לעבודה מקצועית במרוקו ולאמן בישראל במשך חודש ימים, צוות ביצוע של חמישה עשר מתנדבים שיעבדו עם שובם באחריות איש מקצוע. הסעיף השלישי המליץ לרכוש ציוד ימי כגון סירות דיג, סירות גומי וכלי עזר שיוצבו במרוקו או בארץ שכנה. שני קציני הים והמתנדב זיאק וגינאר, חייל לשעבר בלגיון הזרים, יהוו צוות שיענה על הצרכים.

בראשית יולי 1958 יצאו אפוא 17 מתנדבים נבחרים ממרוקו לישראל לקורס ימי בפיקוד דב מגן עצמו. אך רק סעיף זה יצא לפועל.

חודשים אחדים לאחר מכן, בקיץ 1958, בגלל הירידה הדרסטית במספר היהודים שעזבו את מרוקו, החליט ראש המוסד, איסר הראל, לערוך סיור בשלושת ארצות צפון־אפריקה בחודשי הקיץ 1958. הוא נפגש עם ראשי ״המסגרת׳׳ במרוקו ודאג לשפר את כללי החשאיות ואת אמינות ההסוואה של השליחים. הראל הגיע למסקנה שהסיבה להידלדלות קצב ההברחה נעוץ בגודל ספינותיהם של המבריחים המקצועיים ולא בהלשנות. כדי להגביר את הקצב, הטיל על מפקד ״המסגרת׳׳ החדש משה טרנטו לאתר דרכי הברחה חדשים. כדי לפצל את מבצעי ההברחה בין הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי ולהקטין את סכנת החשיפה, הכין טרנטו סקר בחוף האטלנטי מן העיר לערייש (Larache) בצפון עד אגדיר בדרום. הסקר בוצע עם יהודי אמריקאי, שותפו של טרנטו בחברה להפצת קטעי עיתונים. השניים בדקו מפרצים, זרמי מים ועומק חופים. מדרום לאסווירה מצאו טרנטו וחברו רצועת חוף מתאימה עם מבנה שיכול לקלוט את המשפחות ואף אפשרות לשיתוף פעולה של מפקד משטרה מקומי, תמורת תשלום. הדבר לא יצא לפועל מסיבות תקציביות. את דו״ח הסקר הכתיב טרנטו לשליחה יהודית פרידמן והוא נשלח לשלמה חביליו מפקד ״המסגרת״ בפריס.

בשנת 1960 הוטל על המתנדב אלי לוי מפאס ועל עוד מתנדב לערוך אף הם סקר בחופי המדינה. הם גייסו למשימה קבוצת צעירים שלא היו חברי ״המסגרת״ ולא ידעו למה נועד הסקר. את מסקנותיהם מסרו בכתב לשליח המוסד יוסף רגב. באותה עת, התבקש מתנדב נוסף, שמעון קורקוס, לערוך מיפוי בחוף האטלנטי לקראת חידוש הפעילות. קורקוס נטל חופשה ממקום עבודתו בעיריית קזבלנקה וביצע בדיקות טופוגרפיות עם ציוד מדידה על פני קרקעית הים במרחק כמאתיים מטר מן החוף והסתייע בחברי חולייתו. הביצוע היה מסוכן מכיוון שהם לא היו מצוידים בסירה המתאימה למשימה. הם נאלצו להשתמש בסירת משוטים וחברי החוליה ירדו לתוך המים בעזרת מוט מיוחד וקריאות גובה של רשת נקודות בים, במכשיר למדידת גבהים. עם סיום העבודה, חישב קורקום את קווי הגובה ושרטט מפות מפורטות ובהן קווי גובה וכיווני הזרמים. המפות הוגשו לשליח שהתפלא לקבל עבודה כה מקצועית.

גם אחרי טביעת הספינה אגוז, ערכו שני מומחי ים, מיכאל גל ודוד ראובן, לבקשת מישה רבינוביץ׳ בפריס, עוד סקר חופים בים התיכון ובאוקיאנוס במטוס פייפר שהושכר בגיברלטר. למרות כל הסקרים, עד להפעלת האנייה קוקוס שהופעלה אחרי טביעת אגוז, לא נעשה כל ניסיון ממשי לארגן פעולה עצמאית להעברת היוצאים את הגבול, ללא הזדקקות למבריחים זרים. עד אז, הופקדו היוצאים בידי מבריחים בשכר ועליהם הוטלה עיקר האחריות של חציית הגבולות.

ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.

עמוד 72