מורשת יהדות מרוקו

רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון

פרופ' הרב משה עמאר

רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון – האיש ויצירתו

משפחת מונסונייגו נמנית על המשפחות בעלי שושלות הרבנים בעיר פאס, ברובן הן צאצאי מגורשי ספרד. שושלת החכמים ממשפחה זו, מתחילה מהמאה הי״ח עד למאה העשרים דור אחרי דור. חותם שושלת מפוארת זו היה הרה״ג רבי אהרן מונסונייגו זצ״ל, ראש מוסדות 'אוצר התורה' במרוקו ובצרפת, וכיהן כרב ראשי ליהדות מרוקו, הוא נתבקש לישיבה של מעלה בעיה״ק ירושלים. מאמרינו מתמקד ברבי ידידיה הראשון.

הערת המחבר: רבי אהרן, פעל רבות בחינוך ילדי ישראל ובשליחת תלמידים רבים לישיבות גדולות בארץ ובחוץ לארץ, חלקם הגדול הפכו לתלמידי חכמים. הוא הרביץ תורה בקרב הציבור הרחב ופעל במרוקו למען הפרט והכלל, היה עמוד תווך לחכמים שבאו להתרים במרוקו למען הישיבות בארץ ישראל ובחוצה לארץ. הוא קיבל כל אדם בצהלת פנים, וביתו היה כתלפיות לכל יהודי שהגיע לקזבלנקה, שם מצא אש״ל. הוא עצמו חי בצניעות שקשה לתארה לבני זמננו. פעילותו הברוכה של עשרות בשנים, ראויה להכתב בפרוטרוט להנציחה בספר וגם שממנו יראו וכן יעשו.(ע.כ)

רבי ידידיה בהרה״ג רפאל אהרן מונסונייגו, שנת לידתו אינה ידועה, דומה כי הוא נולד סביב שנת תק"ס. כי הוא נקרא על שם סבו אבי אביו רבי ידידיה משה, שנמנה על דייני העיר ונפטר ביום שבת כ״ח סיון תק״ס (1800). מבניו של רבי ידידיה משה, התפרסם בנו רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן ידוע ומפורסם בחיבוריו ובכהונתו בדיינות בעיר פאס.

לעת עתה, אין בידינו פרטים על תקופת ילדותו של רבי ידידיה. על רבותיו, נמנה רבי אברהם אבן דנאן, כפי שנלמד מהספד שנשא עליו רבי ידידיה:

"דרוש זה דרשתי קצת ממנו בפקידת שנתו של החכם השלם והכולל, ים הגדול הלן בעולם של הלכה, מו״ר כמוה״ר אברהם דנאן, שנתבקש בישיבה עליונה, יום י״ב לאייר שנת תקצ״א (1831) והייתה פקידת שנתו בזי ימים לשבט תקצ״ב סדר בשלח, בבית הכנסת של התושבים הי״ו.^" בית כנסת של התושבים בפאס, היה תחת הנהגתם של חכמים ממשפחת אבן דנאן, מאז גירוש ספרד.

וסביר להניח שרבי ידידיה למד גם לפני אביו. הוא מרבה להזכיר דברים משמו ומעשה רב שראה אצל אביו. בדרשותיו הוא מזכיר אחד מחבריו לישיבה שנפטר צעיר לימים:

זהו הדרוש דרשתי אותו לפטירת אחד המיוחד בנם של קדושים, החכם השלם והותיק, כהה״ר נחמן סירירו, אחד מבני ישיבתינו לעוה״ר, אוי נא לנו כי חטאנו שנלקח לבית עולמו, ביום ו' בשבת כ״ד יום לאב שנת תק״ץ ושבע לפ״ק, ה' יחון ויחמול עלינו ויעטר נפשו רוחו נשמתו בעשר חופות מיופות, אמן כן יהי רצון.

פרום' הרג משה עמאר

תקופתו

תקופת חייו של רבי ידידיה, הייתה תקופה קשה ליהדות מרוקו בכלל ויהדות פאס בפרט. היא התאפיינה בבצורות ופגעי טבע אשר הפילו חללים רבים, ומהם סבלה גם הקהילה היהודית. נוסף לכך השלטון היה רופף והתמרדויות במלך היו שכיחות. חוסר יציבות השלטון הביא לפגיעות ביהודים מצד המורדים ומצד שכניהם המוסלמים. בשנת תק"פ (1820) פורסמה ידיעת שקר שהמלך מולאי סלימאן מת, ותמיד התקופה שבין מלכא לבין למלכא ידועה בחוסר משילות, ותמיד נוצלה על ידי השכנים לעשות פרעות ביהודים לשדוד ולשלול אותם. וכך היה גם הפעם, אספסוף פרץ לשכונת היהודים בפאס, ועשה פרעות ביהודים: הרג, שדד ואנס נשים. בשנת תקפ״ב מת המלך סולימאן ועל כסאו עלה בן אחיו מולאי עבד ארחמן. שבטים רבים מאזורים שונים לא נשמעו למרותו ולא נשבעו לו אמונים. לקח לו למעלה משתים עשרה שנה כדי לדכא את ההתנגדויות ביד חזקה ובאכזריות גדולה. בשנת תקפ״ג (1823) מרדו תושבי פאס המוסלמים במלך, בדיכוי המרד צבא המלך הפגיז את האזור ופגזים נפלו בשכונה היהודית ומההפגזה נהרגו אחד עשרה נפשות יהודיות. רבי רפאל אהרן כתב שירי הודיה על הפגיעה הקטנה שהייתה ביהודים, כי יכל להיות אסון כבד מאוד מעוצמת ההפגזות. בשנת תקצ״א (1831) מרדו במלך שבטי לודאייא בעיר פאס, לדיכוי המרד לקח לו כשנתים. המורדים התרכזו בפאס אזדיד (בעיר החדשה) הסמוכה לשכונת היהודים, וכוחות המלך הפגיזו המורדים ואת שכונת היהודים שבה חלקם מצאו מיסתור. ההפגזה הקשה ארכה כחודשיים, מעוצמת ההפגזות בתים רבים במלאח התמוטטו על יושביהם. ובסופה נכנעו המורדים וליהודים הייתה הרווחה. ולזכר הנם שיצאו מאפלה לאורה, קבעו יום כ״ב בכסלו כיום פורים להודות לה' שיצאו בנזקים מעטים יחסית לתקופת המצור ולעוצמת ההפגזות.

משורר ופייטן

רבי ידידיה כבן למשורר כבר מצעירותו שלח ידו בשירה וחיבר שירים על מאורעות שהיו בימיו, חלקם נכללו בדיוואן של אביו 'נאות מדבר'. על הסבל שסבלו יהודי פאס ממרד הלודאיא וההפגזות שפגעו במלאח כשהיתה הרווחה, והחלו לחגוג את יום כ״ב בכסלו כיום פורים, רבי ידידיה חיבר לזכר הנס פיוט המתחיל 'מי כמוך' בן ששים ואחד בתים, כמנין ימי ההסגר שהיו בעקבות הפרעות על המלא״ח.^, השיר הוא מעין השיר ימי כמוך' שחיבר רבי יהודה הלוי לאומרו בתפילת שחרית בשבת 'זכור', שבת שלפני פורים לזכר הנס.

רבי ידידיה בשנת תקצ״ד (1834) היה קרוב למקום עינויי הנערה היהודיה סוליקה חתואל זצ״ל במשך כחודשיים כדי שתמיר דתה. וכשעמדה בגבורה וסירבה להתאסלם, היא הוצאה להורג במיתה משונה ברחובה של העיר פאס. דבר הריגתה זיעזע את כל יהודי מרוקו. וחכמים ופייטנים חיברו עליה קינות ושירי הלל בעברית ובערבית יהודית. גם רבי ידידיה חיבר עליה קינה קורעת לב, ובפתיחה תיאר הפשע המחריד שנעשה בנערה תמימה על ידי חיות טרף צמאי דם, ומבקש מהשי״ת שינקום את נקמת דמה מפראי אדם, להלן חלק מהפתיחה:

קינה היא קוננוה רעיוני, על הצדקת בחורה מעלמות, מעולפת ספירים, שקדשה שם שמים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי וכו' בקינה 29 בתים. הוא כתב אותה בסוף חיבורו 'קופת הרוכלים'. להלן הבית הראשון, המשמש גם כפזמון חוזר:

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה

שיחו לבניכם ספרו / תנו לה מפרי ידיה.

הערת המחבר: אני גליתי את הקינה שעה שההדרתי את הספר 'קופת הרוכלים’. הודעתי על קיומה של הקינה לעמיתה פרופ' זולייט חסין ז״ל, שאז עסקה בחקר פרשת הוצאתה להורג של סוליקה מהיבטים שונים. פיענחתי לה את הקינה, וגם קינות נוספות שנתחברו על הוצאתה להורג של סוליקה, בעברית ובערבית יהודית. והן פורסמו בחיבורה: סוליקה הצדקת הרוגת מלכות, שפורסם לאחר פטירתה, ירושלים 2012, קינתו של רבי ידידיה, שם, בעמי 129-136.

רבי ידידיה היה חסיד ובעל מעשים, הוא עשה 'הפסקת תעניתי כלומר, צם שבוע שלם ממוצאי שבת עד ערב שבת, ומרוב שמחתו שעלה הדבר בידו הנציח את זה בשיר.

בשנת התקצ״ה (1835) השתוללה בעיר מגפת הקולירה, והציבור הסתגרו בבתיהם מחשש שיפגעו במגפה. לא יצאו מפתח ביתם אפילו לחלוק כבוד לנפטרים, כפי שמתאר רבי ידידיה:

ובשנת תקצ״ה, כאשר שלח ה' בעם חולי האלקולירא, פירשתי זה הפסוק על אודות שהיו באותו זמן הספדנים והדרשנים נחבאים סגורים בתוך בתיהם, מפני יד ה' זו הדבר. וזהו סיבת שאין שם על לב. ולא נתעוררו הציבור כולם לחמם ההספד, ביען שאנשי חסד המעוררים אותם ומודיעים שבחי החכם הנפטר וחכמתו, נאספים לבתיהם. ובשביל כך אין מבין כי מפני החנה נאסף וכוי(שם), כי לא ידעו שאר העם מדות החכם וחכמתו, דמה לתבן את הבר. ואין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבוא ויעיד.

כלומר גם החכמים והדרשנים חששו לצאת מבתיהם, ולא היה מי שיספיד את הנפטרים, כולל תלמידי חכמים שמתו. ולא היה מי שיעורר את הציבור לחזור בתשובה, ולא מי שיעיר את תשומת לבם לגודל האבדות הרבות בהם תלמידי חכמים. כמו כן מגפות היו בשנים תרט״ו-תרי״ז(1855-1857).

פרנסתו

בערים הגדולות במרוקו נשמרה המסורת שרבנים לא התפרנסו מכהונתם ברבנות ובדיינות, את תפקידם הם מילאו בחינם לשם שמים. לפרנסתם הם עבדו במקצועות שונים או עסקו בנוטריונים בכתיבת שטרות וכסופרי סת״ם. חכם שמצבו הכלכלי היה קשה, הקהילה מסרה לרשותו בית כנסת שישרת בה כשליח ציבור ויקבל חלק מהכנסותיה.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 7

פרנסתו

בערים הגדולות במרוקו נשמרה המסורת שרבנים לא התפרנסו מכהונתם ברבנות ובדיינות, את תפקידם הם מילאו בחינם לשם שמים. לפרנסתם הם עבדו במקצועות שונים או עסקו בנוטריונים בכתיבת שטרות וכסופרי סת״ם. חכם שמצבו הכלכלי היה קשה, הקהילה מסרה לרשותו בית כנסת שישרת בה כשליח ציבור ויקבל חלק מהכנסותיה.

מתוך מכתבים שכתבו רבי רפאל אהרן ובנו רבי ידידיה, ניתן להסיק כי שניהם שלחו ידם במסחר. וכי פרנסתם לא הייתה מצויה בריווח. במכתב (ללא תאריך) שכתב רבי רפאל אהרן לרבי יהודה אלבאז לצפרו, מציין:

וח",ו שנתרשלתי אני וביתי בצוואת כת"ר, שכבר הגדתי שאני עצור בבית ומקוה רחמי האל, כלוא ולא אצא מפני החולשה וחוסר הפרנסה וחוסר המזונות. אדוני שמעני דרוש נא בעדי תפלה ותחנונים, אולי יראה ה' בעניי וירחם עלי ונתן לי לחם לאכול, כי״ר.

שוחט ובודק

רבי ידידיה שימש כשוחט ובודק, כנראה מכה זכות השררה שהייתה למשפחות המיוחסות בפאס, עליהן נמנית גם משפחת מונסונייגו. בחיבורו 'קופת הרוכלים' מציין עובדה זו,  'וזהו לי עשר שנים מעלה מטה שאני משמש לציבור…' [כשו״ב],

במלאכת השחיטה והבדיקה השקיע מעייני רוחו, היה מומחה גדול בהלכה, בספרות המנהגים, שרובה עודנה בכתובים, ובמעשה רב. כפי שיווכח כל המציץ בחיבורו 'קופת הרוכלים', אשר חלק גדול מתוכו מוקדש להלכות טריפות. גם בקובץ תשובותיו 'דבר אמת', הקדיש דיונים ארוכים בחריפות ובקיאות, בהם סיכם נושאים שונים בדיני טריפות.

כדייו

רבי ידידיה נבחר למלא את מקומו של אביו בבית הדין הרבני בפאס. רבי רפאל אהרן נפטר בחי מנ״א ת״ר (1840), במשרה זו שימש רבי ידידיה כעשרים ושמונה שנים. הוא זכה לכהן עם הרבה רבנים, זקנים וצעירים ממנו: ר' יעקב, ר' אבא ור' ראובן סירירו, ר' וידאל הצרפתי, ר' יעקב אבן צור הב', ר' רפאל יעקב בן סמחון, ר' מתתיה סירירו, ר' חיים דוד בן זמרה, ואחרים. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור, מהערים הסמוכות והרחוקות. במיוחד עם הרבנים לבית אלבאז, מחכמי צפרו, בין שתי המשפחות היו קשרים אישיים הדוקים וידידותיים. וכן היו לו קשרים הדוקים עם חכמי מכנאס וחכמי תיטואן, במיוחד עם הרה״ג רבי יצחק בן וואליד מתיטואן. רבי ידידיה בשבתו כדיין הפך לתלפיות שכל הפיות פונים אליו בשאלות הלכה, דת ודין. הוא ענה לכולם, בתשובותיו השתדל להגיע לחקר הלכה עד כמה שניתן, לפסוק מתוך מקורותיה על פי כללי הפסיקה.

על שיטתו בדרך לגיבוש עמדותיו ההלכתיות ולכתיבת פסקיו, ניתן ללמוד מתוך פירושו לנוסח התפילה הנאמרת לפני הלימוד: 'יהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה, ולא נאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ועל האסור מותר ועל המותר אסור, וישמחו בנו חברינו ונשמה בהם', הפירוש רחב ומקיף, להלן ציטוטים מתוכו:

"והעניין הוא מן הידוע הוא, שבכל עת שיצטרך האדם לדבר הלכה להורות או בדיני ממונות בין איש ובין אחיו, וכן נמי בדיני האסורין ובתערובתן, וכן נמי בדיני נשים. תחילת כל ימלך בספרים, לחקור בדבריהם כפי יכולתו ויעמיק בכל הצורך בצדדי הספק שנתספק, כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים.

ובראשית מאמר ימלך בש״ס, כי הוא המעין הגדול, מי השילוח שממנו תוצאות חיים, ולאורו יהלכו כל זרע ישראל. ואח"כ ילמוד הפירושים של רבנן קמאי החונים סביב לדגל הש״ס, ומשם יפנה ויעלה דרך גבולו עד שיגיע לספרי האחרונים. וממה שיעלה בדעתו בשיקול הדעת לפי סוגיית הש״ס, על פי זה יגמר הדין וההוראה, אם לטוב אם למוטב, כנהוג. ועל זה תיקנו לומר בכל יום קודם קביעת לימוד ההלכה ולא נאמר על טהור טמא…ולא על אסור מותר."

כלומר טרם יגש החכם לפסוק את ההלכה, עליו ללמוד הנושא היטב במקורות ההלכה בתלמוד ובספרות הראשונים והאחרונים, ורק אז יגבש את הבנתו ופסיקתו בנושא העומד לפניו לדיון. המסקנה שיסיק מתוך לימודו ועומק עיונו במקורות, היא הבלבדית המחייבת את החכם.

דרכי שמעתתא אליבא דהלכתא אסוקי

 הסקת השמועה לפי ההלכה) או בקיצור אליבא דהלכתא, היא אחת מדרכי הלימוד של התורה שבעל פה.

בדבריו מאריך להוכיח בטוב טעם, כי כוונת מתקני התפילה, הייתה ששאיפת הלומד היא לזכות לאסוקי שמעתתא, כפי מה שהיא משתקפת מתוך ספרות ההלכה. הגם שלפעמים המסקנה ההלכתית, היא מנוגדת לאמת המציאותית, העלומה מעיניו של הדיין, כי אין לדיין אלא מה שעיני רוחו רואות בתוך ים ההלכה. הוא הביא דוגמאות לרוב, אחת מהנה: עדים שהעידו על אשת איש שזינתה. היא הכחישה את האשמה ואף הצליחה להביא עדים שהעידו בפני בית הדין, שהעדים שהעידו נגדה, הם פסולים לעדות. על סמך מה שהובא לפני בית הדין ובהסתמך על מקורות ההלכה, פסק בית הדין שהאישה מותרת לבעלה. הגם שלפי האמת יתכן ואכן האישה בגדה בבעלה, ובתור כזאת צריכה להיות אסורה על בעלה.

ההכרעה והפסיקה לא יכולות להיסמך על מקורות על טבעיים

לדעתו גם אם לדיין תהיה רוח הקודש, ובאמצעותה ידע את המציאות האמיתית, עדיין הוא נשאר כפוף לפסיקה המשתקפת מספרות ההלכה, ואסור לו להסתמך בפסיקתו על מקורות חיצוניים או כוחות על טבעיים.

ואם כלפי שמייא לא כך הוא האמת, מה בידו לעשות, הוא עושה מה שמוטל עליו, שכך ציוהו ה', עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דבי יז, יא). וכתיב דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְהוָה וּקְרָאוּ (ע"פ ישע' לד, טז). ויותר מזה נראה לי לע״ד [=לעניות דעתי] הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא [=הדיין] זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו. ואמרה לו, דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי וכוי. ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב, ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב. עם כל זאת חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם כפי מה שהשיגה דעתו אחר עומק עיונו בספרים דוקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן… (שם).

ואכן עיון בתוך חיבוריו מגלה, כמה טרח להרחיב את ספרייתו בספרי הפוסקים הנדפסים חדשים לבקרים, ואשר היו נדירים במרוקו באותם הימים. בחיבוריו משתמש גם בספרי חכמי דורו שנדפסו באירופה כמו: ’ה'חתם סופרי איזה שו״ת מהרב משה המ' סופר בישראל, גדול שמו בדור זה שלפנינו, ובימינו גם כן שזה קרוב לה' שנים שנתבש״ט. היחיי אדם', ועוד. הוא ציטט הרבה מספרות הפוסקים בכתב-יד, במיוחד מחכמי מארוקו בדורות שקדמו לו.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 9

הדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו

כל זה מדובר, כאשר הדיין לפי מראה עיניו והבנתו, אינו מבחין בשום מעשה אונאה או רמאות באחד מהצדדים. אזי חובתו לפסוק לפי הבנתו ועומק עיונו בספרות ההלכה. אולם אם הדיין מבחין בבירור באחד מהצדדים, כי הוא שקרן ורמאי בטענותיו, ורצונו לגזול את חברו, מן הראוי לדון אותו בנזיפה ובהסתרת פנים כדי שלא תעשינה ידיו תושיה. גם בדרשותיו הקדיש רשות לתפקיד הדיין ולדרכי עבודתו בבית הדין, הוא מציין שהדיין צריך לפסוק באותו נושא ובאותן טענות, כל פעם לפי מה שנראית לדיין האמת לאמיתה, אם נראה לדיין שאחד הצדדים משקר וטענותיו מלומדות:

וזהו כוונת הפסוק כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר (שמות יה, טז), דהיינו דין אחד וכבר זה הדין בא אלי פעם אחת קודם זה, וזכיתי התובע על הנתבע או להפך. ועכשו ושפטתי בין איש ובין רעהו, כל פעם אני פוסק הדין לפי ענין התובע והנתבע. לכן משתנה בכל עת לפי התובע והנתבע, אם התובע תם וישר או להפך. וזהו ושפטתי בין איש ובין רעהו, דבין איש ובין רעהו ישתנה הדין, מי הוא התובע פעם הראשונה, ומי הוא הנתבע פעם השניה. שבפעם הראשונה היה התובע תם, ופעם השניה הנתבע הוא התם, וטענות התובע מלומדים. וזהו ושפטתי, בכל פעם עיקר המשפט הוא בין איש ובין רעהו.

וכדי שהדבר לא יראה תמוה בעיני הנתבעים והציבור, על הדיין להסביר את השינוי בפסיקה בין מקרה ראשון לשני.

והודעתי את חֻקי האלהים, הכוונה, בשביל שלא יהיה הדבר לשומעים כמו גזירה בלתי טעם, לכן צריך אני להודיעם טעם הדבר, משום והייתם נקים (במדי לב, כב). באמור להם, דעו לכם שכך ציונו ה', דהיינו שלפעמים יהיה הדין נפסק דרך חוקה, גזירה היא אין לך רשות להרהר (יומא סז, ב).

ופעם תהיה על פי הדין, לפי מהות התובע והנתבע, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. על זה היה מוכרח משה רבנו ע״ה, להודיעם טעם הגזירה שגזר לחייב התובע. וזהו חקי האליהים הודעתי אותם, טעם גזירות האלהים אלו הדיינים, שפעם מזכים התובע ופעם מחייבים. ואת תורותיו, שכך נצטוו מפי הגבורה, לדון דוקא כפי ראות עיניהם. וזהו הנקרא כל דיין שדן דין אמת לאמתו, דהיינו שחוקר עד שיודע אמיתות הענין. ועל זה פוסק הדין, לא על הטענות המלומדות העצות והתחבולות, דבעליהם חכמים להרע, לגזול לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם. (משלי ל, יד).

מרוב אהבתו את האמת גם כשכתב פסק מבוסס, לא אמר קבלו דעתי, הוא פנה לחבריו הרבנים לבדוק ולבקר את יסודותיו עד מקום שידם מגעת ויחוו את דעתם:

ועתה אליכם אישים אקרא תופסי התורה, קומו השרים לעזרת ה' בגבורים,ומלאו ידיכם לחפש בכל עוז בכל ספרי דבי רב לתור בחכמה לדעת מה יעשה ישראל….

או:

ובמטו מכל קורא יחפש ויחקור, כי רצוני לעמוד על אמיתתן של דברים ואם שגיתי אכוף ראשי והדרי בי בפה מלא, וכך חובתי ואעשנה ואענה אמן, ומודים דרבנן היינו שבחייהו.

סחבת ועינוי הדין

בשבתו על כס המשפט, גילה רגישות לצערם וסבלם של אלה הנזקקים לבית הדין, הוא התריע על דרך הטיפול בתביעות הנדונות בבית הדין, הנקוטה בידי חלק מהדיינים, בסחבת הגובלת בעינוי דין. הוא ראה בתופעה זו אם כל חטאת, שבעטיה ניתכים על הקהילה פגעי טבע לרוב. כי הסחבת גורמת נזקים ישירים ועקיפים לצדדים, מתחים וביטול זמן, עד שלפעמים התובע נוקעת נפשו מהטירטורים, ונאלץ לוותר על תביעתו הצודקת ולהגיע לפשרה עם הנתבע. גם הנתבע, היוצא חייב לפעמים נמצא לוקה בכפליים, הפסיד במשפט וגם בזבז הרבה מזמן עבודתו בלך ושוב, משום כך נשארת בלבו טינא על המשפט העברי.

בהיותינו יושבים בין צוקות בין צרתן מפני חמת ה', מכמה מיני חולאים רעים משונים אשר לא שערום אבותינו מרוב עונינו, ותלינו שיש בידינו עון חמור שהחריב את ביתינו, ועדין הוא בתגבורת מרקד לפנינו, והוא עון עינוי הדין, שכל בר ישראל דאית ליה דינא בהדי חבריה, לא יצא משפטו תכף אם לטוב אם למוטב, רק יהיה נדון בלך ושוב עד שיקוץ בחייו. וסוף כל סוף יתפשר עם חבירו ברב או במעט, מחשש איבוד ימיו. וזו מידה שנתהוית מחדש אצל הגוים, ואפילו הם עצמם מצטערים על זה. ואם כן הוא חם ושלום, איך תתייחס מידה מגונה כזו לדת היקרה מפנינים, ולא תהיה תורתינו הקדושה כשיחה קלה שלהם ח״ו, ישתקע הדבר.

בעוד אם המשפט היה נגמר בזמן סביר, היה מתקבל הפסק בהבנה ובהקלה. כיום הצדדים תולים קולר עינוי הדין בדין תורה, בחושבם שכך צריך להיות לפי ההלכה, ונמצא המשפט העברי מתחלל:

על דבר זה נקעה נפשי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (תהי נה, וכך חובתינו שכל חכם שיבוא לפניו דין תורה, ישיב לנתבע ויקצוב לו זמן שיאמר לו ביום פלוני תבוא ותקח כתבך [=פסק דין], כפי מה שיורו אותו מן השמים, וממילא התובע והנתבע שניהם כאחד ילכו לפעולתם עד זמן קצוב, וכל אחד יקה כתבו [=פסק] בידו, ומאן דשקלי מיניה לגלימא בבי דינא ליזיל וליזמר, ולא יאבדו ימיהם התובע והנתבע יכול על מגן [=חינם], וכל ימינו אנחנו מצטערים על זה.[ כלומר, היוצא חייב מבית הדין, ובית-הדין לקח בחובו את גלימתו, עליו לצאת מבית הדין שמח, על שהצילו אותו מאיסור גזל.]

ושם התריע על היחס הסובלני שמגלים הדיינים כלפי בעלי דין רמאים, מתוך שיקול מוטעה שבכך הם יבואו להודות על האמת. מרוב אצילותו וענוותנותו הוא מסיים, שאת הערותיו אינו מטיחם כלפי איש 'ואיני מזהיר או מזכיר לזולתי בר מינן, רק כאדם שמדבר עם לבו דוקא' (שם).

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 12

הראוותנות והחומרות

כאמור רבי ידידיה בפסיקתו הוא צמוד לספרות ההלכה ולכללי הפסיקה, וכך נהג גם בתשובותיו ובפסקיו בדיני איסור והיתר, ואלה הנחוהו לנקוט בכוחא דהיתרא. הוא נמנע מגיבובי חומרות לציבור הרחב. לאלה שנטו לחוש לדעת המחמירים, יעץ לנהוג כן בצניעות בינם לבין עצמם, ובחיבוריו יצא חוצץ נגד אלה המתהדרים בפני המון העם, בחומרות שהם עושים. ובאחת מתשובותיו האריך להוכיח כמה תקלות הלכתיות, נכשלים על פי ההלכה אלה בחומרותיהם. להלן נצטט קטעים מדברות קודשו:

והנה ראיתי כמה חכמים מתחכמים, כל אחד בונה במה לעצמו בענין רביעית, ובפרט בהיותינו יושבים במסיבת המון בעלי בתים… ולפעמים תלמיד שהתחיל ללמוד כאשר התחיל לראות מאורות, יתחכם בפני גדול הדור, שלא לשתות בכוס ששתה הגדול ממנו. זה הנגע פשה בדור הרע הזה, ונתקיים דברי רבותינו, נערים פני זקנים ילבינו. ולא ידעו ולא יבינו לו חכמו, שכל העושה דבר חומרא בפני מי שגדול, בר נידוי הוא…

מעיד אני עלי שמים וארץ, כי בדבר הזה חם לבי בקרבי, כי אנכי הרואה שהמכה העצומה הזאת הולכת ועולה במעלות, ונמשך זה מחמת גדולי הדור ה' ישמרם, שענותם וצדקותם גברה, ומזה נמשך שהקטנים הנז' נראה בעיניהם כי כך היא חובתם, ואדרבה הם ברוח מבינתם יודעים לטהר את השרץ ודקדקו הרבה המבדיל כר״א בן חסמא.

ולא ידעו תועי רוח בינה, שהם לדעתם עושים חסידות, ועל זה אני קורא ויחנו בחסירו״ת, כי כבר ידוע למי שהוא תלמיד חכם ורגיל בספרי הפוסקים ולמד ולימד, הוא שכל שיש סברא של איזה חכם פוסק, בדבר שאינו מפורש היטב בדברי מרן, ועשה איזה ת״ה כמות אותה סברא, אין להגיה עליו. וכל המהרהר נגדו, ימלא פיהו חצץ, כי יש בידו אילן לסמוך עליו. ומי מפיס שהחכם שסומך עליו המגיה כוותיה היא, ההלכה למשה מסיני, אלו ואלו דברי אלהים חיים… כל זה נמשך להם מחסרון הלימוד והבקיאות… ומאחר שבכל דבר ודבר יש מחלוקת הפוסקים, ממילא הדר דינא דעבד כמר עבד וכוי וכל אחד יש לו על מי לסמוך. וכאומרם כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק. וזה נזכר בדברי חז״ל במילתא דאיסורא, וכל שכן במילי בהאי שאין בהם אלא דקדוקי עניות ובפרט בפני מי שגדולים.

גם בחיבורו 'קופת הרוכלים' ניכרת שיטתו ודרכו דרך הקודש, להכריע את הלכה מתוך מקורותיה עפ״י כלליה, בלי גיבובי חומרות.

אהבת השלום והארץ

רבי ידידיה זכה להוקרה מצד חכמי הדור, ודבריו היו נשמעים. הוא אהב את הבריות והיה אוהב שלום ורודף שלום. גם בימי זקנותו, טלטל עצמו ממקום למקום למען השכנת שלום. בסכסוך שהתגלע בין חכמי מכנאס הוא נסע לשם, לפשר ולתווך בין הצדדים, ולא שב עד שהשכין שלום ביניהם. חבריו הרבנים הריצו מכתבים מפאס למכנאס, ובהם זירזו ותבעו מחכמי העיר למלאת את רצונו ולא להשיב פניו ריקם:

ולאהבת השלום אזר כגבר חלציו אב בית דין מקודש שקדשוהו שמים, לנו לעיניים…. ראש הסדר מבחר העדר וכו' כמוהר״ר ידידיה מונסונייגו… ונסע מהכא להתם לשפות שלום… הוא ודאי מכירין כתייר יקר תפארת גדולתו וכבוד תורתו, ותחוסו על שיבתו ותוקף חולשתו לעשות רצון צדיק…

למשפחת מונסונייגו, היו קשרים הדוקים עם שלוחי ארץ ישראל שבאו למארוקו למגביות, חכמי המשפחה עמדו לימינם ועזרו להם למימוש משימתם. הגיעו לידינו מכתבים רבים, שכתבו בנושא לקהילות השונות, ובהם מכתבים שכתב רבי ידידיה. וכן מכתבי תודה והוקרה מארץ ישראל לחכמי המשפחה.

משנת הת"ר (1840) ואילך, התרבו העולים ממארוקו לארץ ישראל, ובהם עולים רבים ממכנאס. חלקם הגדול של יוצאי מכנאס, התיישבו בעיר טבריה, בין היתר כדי להקדיש עצמם ללימוד תורה בישיבותיה. לטענתם של החכמים העולים, הם לא זכו לתמיכה ועידוד, כנהוג לגבי תלמידי חכמים המקומיים. במכתבי העולים שהגיעו למכנאס, דובר כי בטבריה הם מופלים לרעה, ואינם נהנים מכספי התרומות המגיעות מחוץ לארץ. חכמי מכנאס נחלצו לעזרת אחיהם שבטבריה, בשנת תר״ך (1860) הם פנו לחכמי טבריה, במכתב המנוסח בצורה מכובדת, בו העמידו אותם על מצבם הכלכלי הקשה של החכמים העולים, ובקשו לתמוך בהם. תמורת זאת, הם הבטיחו להגביר המגביות ולהגדיל את התרומות המיועדות לכוללות העיר טבריה. נראה שחכמי טבריה לא הגיבו על המכתב, ותלונות על האפליה המשיכו להגיע. בסוף קיץ תרכ״ב (1862), כאשר בא למכנאס שליח טבריה רבי מנשה ארזי הכהן, לאסוף תרומות ולערוך מגביות. החליטו חכמי העיר לעקל את כספי הקופות המיועדות לטבריה, ודרשו ממנו שיפקיד בידם התחייבות בכתב, כי יונהג שיויון בין העולים למקומיים בתמיכה הניתנת לתלמידי חכמים בטבריה.

תהילה התעלם השד״ר מדרישת חכמי העיר ואף פגע בכבודם. הוא עזב את העיר בכעס, ומינה אחר במקומו לאסוף את הכספים. אפשר שבטח בהילת הקדושה של ארץ ישראל, ובמורא הגדול בו מתייחסים יהודי מארוקו לשמו של התנא רבי מאיר בעל הנס, שלפי המסורת קבור בטבריה ואשר כוללות טבריה נושאים את שמו בגאון. לכן האמין שהחכמים יתחרטו על צעדיהם כלפיו, ועוד יצטרכו לבקש ממנו מחילה ויאלצו להכפיל את תרומותיהם, כדי שיסלח להם. הוא דימה אותם לחכמי ערים אחרות, אשר בתמימותם ויראתם נבהלים מכעס השדרי״ם ומאיומיהם. אולם חכמי מכנאס היו איתנים בדעתם.

השד״ר נאלץ להיכנע ולבקש מהם סליחה, הוא גייס לעזרתו את עדויותיהם של רבי יצחק בן ואליד מתיטוואן, אשר ביקר בטבריה; ושל רבי יוסף הלוי אבן יולי, אשר עלה ממכנאס לטבריה, ושניהם אשרו שאין שום אפליה בעיר. אולם מתוכן מכתבו נראה כי כל זה היה לשוא, חכמי מכנאס לא נתרככו ותבעו ממנו לתת להם התחייבות בכתב. הוא השקיע את כל כוחו הריטורי בנסיונות הפיוס, הוא גייס את הכירותם עם אביו וביקש 'אם לא למעני עשו למען עטרת ראשי הרב ר' אבא הי״ו, ואם לא למענו עשו למען רבני וחכמי עיר הקודש…'. הוא פירט את הסיבה שמונעם אותו מלמלא אחר דרישתם:

ומה ששאלו ממני לתת כתב יד על תקנתם, וזה דבר דלא אפשר, חרפה היא לנו. מה יאמרו הבריות שעל ידי תקנתם החזירו אותנו למוטב, ושבח לשם יתברך שאלו וראו כי עיר קודשינו מיושבת על אדני פז בהנהגה ישרה וברורה לעין כל, כגר כאזרח טרם תקנתם.

בצר לו פנה לעזרתו של רבי ידידיה, רבי ידידיה בא עם השד״ר למכנאס, והצליח להשכין שלום בין השד״ר לחכמי העיר. רבי ידידיה כדי לפשר בין הצדדים ולסלק החשדות, התחייב בשם חכמי טבריה כלפי קהילת מכנאס, שבטבריה יוגדלו הקיצבאות והתמיכה בחכמים העולים. וגם הבטיח בשמם שלא יאונה שום רע למתלוננים. במכתב ארוך שכתב רבי ידידיה לחכמי טבריא, תיאר את העמל שהשקיע ואת הטורח שהיה לו בהשכנת השלום, לכן ביקשם לעמוד בהתחיבויותיו בשמם. באותו פרק נולד בן להרה״ג רבי שמואל עמאר זצ״ל, מהחכמים הרשומים בעיר. הלה כיבד את רבי ידידיה בסנדקאות, וקרא את שם הרך הנולד שלום, על שם המאורע. הוא הרה״ג רבי שלום עמאר.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 14

משפחתו

בניו של רבי ידידיה הידועים לנו הם הרה״ג רבי יהושוע, ר' יעקב ורבי רפאל אהרן, את שני האחרונים שיכל בבחרותם. את צער פטירתם ויגונם, נשא על לבו כל ימי חייו.

לזכרם ולהנצחתם הקדיש כמה מיצירותיו. רבי רפאל אהרן היה יניק וחכים, הוא שאל את אביו שאלות בהלכה. מתוך מכתב שכתב רבי אברהם טולידאנו לרבי ידידיה, אנו לומדים פרטים נוספים על המשפחה, שמה של אשת רבי ידידיה היה מרים. היה לו בן נוסף בשם ר' יהודה (שהקים משפחה בחיי אביו), ובת בשם חנינא, כנראה נקראת על שם הסבתא חנה, אמו של רבי ידידיה.

רבי ידידיה נפטר בפאם בערב ראש חודש כסלו התרכ״ח (1868).

יצירתו

מרן רבי ידידיה היה איש אשכולות. מתוך עיון בעזבונו הרוחני כפי מה שהשתמר ביד זרעו, ניתן להסיק כי הוא היה רהב אופקים. עסק במקרא, בהלכה, בדרוש, בשירה ובלשון העברית. כמו כן התענין בפלאי הבריאה, ובטבע שהטביע הבורא בעולמו.

חיבוריו ההלכתיים עוסקים בפסקי דין שכתב, תשובות על שאלות שנשאל מאחרים, וכן נושאים הלכתיים או הגותיים שחקר וסיכם. להלן אחת החקירות על דברי רבינו האר״י ז״ל, שכתב שהמחרף חברו והלה שתק ולא ענה, המחרף מאבד מזכויותיו שעשה לטובת הנעלב. ר' ידידיה דן בשאלה מה יהיה אם המחרף חזר בתשובה וביקש סליחה מהנעלב וסלח לו. האם הזכויות שאבד המחרף חוזרים לו! ואם כן הרי נמצא שהנעלב בגלל רוב צדקותו מפסיד. ואם לא חוזרים למעליב, גם כן לקתה מידת הדין, שהרי אמרו חז״ל מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

כמו כן הוא מעלה שאלות בצורת חידות, דומה כי הן נועדו לחדד התלמידים או את בניו, לדוגמא: 'יש זמן שקידושי חרש שאינם אלא מדרבנן, יש בהם עדיפות יותר מקידושי פקח שהם מן התורה'.

חלק ניכר מיצירתו ההלכתית הועיד כספרות עזר לרבנים ודיינים בצורה אנציקלופדית ערוכה לפי א״ב של הנושאים.

רבי ידידיה עסק גם בבלשנות, והקדיש המון מזמנו להוכיח שהשפה הערבית קרובה מאוד לשפה העברית. ובחלקה הגדול, היא עברית שהשתבשה. חיבר חיבור שלם לסוגיה זו, בו מוכיח מקורות למלים ערביות שמקורם בשפה העברית לשכבותיה: לשון מקרא ולשון חכמים, או בלשון הארמית לניביה. הוא עסק גם בשירה, וחלק משיריו השתמרו בתוך 'נאות מדברי קובץ שירתו של מו״ר אביו הרא״ם זצ״ל, אחרים רשומים בדפים בודדים ונמצאים באוסף כתבי המשפחה.

רבי ידידיה היה פורה בכתיבתו, הוא כתב עשרות ספרים. את יצירתו הקדיש להנצחת מו״ר אביו, ולהנצחת בניו ר' יעקב ור' רפאל אהרן, ששיכל בבחרותם.

מכל יצירתו הענפה בה כשלשים חיבורים, נדפסו עד כה רק שו״ת 'דבר אמת' (פאס תשט״ו). והוחדרו על ידינו חיבורו 'קופת הרוכלים' ו'ספר זכירה' (לוד תשנ״ד); 'מנחת

זכרון' (לוד תשנ״ט). מאוסף הספרים שבידי המשפחה שהיה לפני, ברור, כי לא כל יצירתו השתמרה ביד זרעו. מרבית הספרים לא נמצאים, וגם המעט הנותרים שלטו בהם פגעי הזמן, טחב ועש וחלקם מפוררים לדפים ולחצאי דפים.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.סוף המאמר

עמוד 16

אמנון אלקבץ

יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו

יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים שהגיעו למרוקו, מציגים מתוכם את האותנטיות מן העבר המפואר של הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי, במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה הנוצרית. קהילה מפוארת זו, חיה ויצרה במשך קרוב לאלף שנה, מתוכם יותר מ-400 שנה של "תור-זהב" של כמעט עצמאות מדינית, תרבותית וכלכלית עד שנת 1492. שנת 1492, היא תאריך רב- משמעות בחיי היהודים ובדברי הימים של ספרד. עד השנה הזו רוב יהודי העולם ראו בספרד את מולדתם החלופית עד שישובו למולדתם הנצחית, שע"פ התפילה: "לשנה הבאה בירושלים".

אץ בכוונתי במאמר קצר זה להביא בפני הקורא את האפופאה הנפלאה של קהילת יהודי ספרד בהצי האי האיברי, מראשית יסודה ועד חיסולה עם מתן צו הגירוש של שנת רנ״ב, 1492. כל רצוני הוא להביא בפני הקורא עוד דף אחד בקורות חיי היהודים במהלך ההיסטוריה ארוכת השנים בחיי עמנו, שראשיתה, בהמשך רצף היצירה התורנית שלאחר חתימת "התלמוד הבבלי", דרך "תור הזהב" ועד לחיסולה המתוכנן והיזום של הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת שקמה בתולדות עמנו בספרד (יהדות אירופה ו״השואה" הם סיפור אחר). יוצרים רבים כתבו, וספרים אין מספר נכתבו על התקופה הזו, ועל מאורעותיה, ועדיין רב בה הנסתר שטרם נחקר. סיפורה של התקופה, הוא ארוך מארץ מידה, ורחב מיני-ים, ובוודאי שלא ניתן להכילו במאמר בין מספר עמודי כתיבה בודדים.

מאז כמעט וחדל להתקיים הקיבוץ היהודי הגדול בבבל, במתכונתו הידועה לנו מהתלמוד הבבלי, קרנה של גולת ספרד עלתה, ולמעשה באה במקומה של גולת בבל. המרכז היהודי החדש והגדול שעלה והאיר את שמי-המערב בגולת ספרד, כמו אחיו-תאומו בבבל, אף הוא התנהל תוך עליות ומורדות ביחסיו מול השלטונות המקומיים שהיו עסוקים במלחמות מתמידות על נתיבי המים בים ועל שווקי המסחר והסחורות בעולם. בעת הזו, גם ארצות אירופה דיממו מהמלחמות הרבות שהתחוללו ביניהן על השליטה במדינות אפריקה החלשות, אך העשירות במחצבים ובאוצרות טבע. גילוי אמריקה הביא למעט רגיעה בין המדינות, והן התפנו לעשות גם למען ביתן פנימה. אף הכנסייה הנוצרית התפנתה להשיב לידיה את המונופול על הדת, וזו גם הייתה ההזדמנות לצאת למלחמת חורמה נגד שתי הדתות המונותיאיסטיות המתחרות, האסלאם והיהדות, ובעיקר מול בני דת משה. ההתמכרות לאמונה ולכנסייה הזכירה את תקופת "מסעי-הצלב" בשיאן. תוך תקופה קצרה, חלה תפנית בספרד שעברה ממדינה פתוחה המסכימה לקבל לתוכה גם דתות מונותיאיסטיות אחרות, והיא סובלנית לנוכחותן, למדינה הדוחה את קיומן ואף יוצאת להילחם בהן. השינוי שחל ביחסה של הכנסייה למתנגדיה, הצביע על פקיעת הסובלנות שהייתה לה לגבי הדתות האחרות. אימוץ הפרשנות החדשה של האוונגליון ע״י אבות הכנסייה ובית המלוכה, הגביר את הסגידה ל״שילוש הקדוש" באופן דרמטי, וגרם להרעה במצבן של שאר האוכלוסיות הזרות שבספרד. האמונה, עתה, חלחלה עמוק בקרב הנוצרים המאמינים שחייבים להסיר כל מכשול לפני בואו הקרוב של "המשיח", על כן יש לטעת חזק את הדת בקרב כלל האוכלוסייה. לשם כך, מונו מדריכי דת בכל רחבי ספרד, אלה לא הסתפקו בהסברת מהותה של הדת בלבד, אלא אף פתחו בציד אדם על אותם "רכי האמונה", ולא בחלו בשום אמצעי כפייה כדי להשיג את מטרתם.

המכשול הגדול בו ראו הנוצרים את הסיבה העיקרית לעיכוב בואו של משיחם, היה ריבוי הנוכרים והזרים לנצרות, ובעיקר היהודים הדוחים את הסבריהם בדבר נצחיות מלכותו, ושמשיחיותו כלל אינה מעוגנת בכתבי-הקודש. על מנת לזרז את "גאולתם", פסקו שיש לשים קץ להמשך נוכחותם של "הכופרים" בתוך "מחנה המאמינים". הדגש על "הכופרים" הושם בעיקר על בני-דת משה, הלא הם היהודים, לפיכך יש להתמקד בהם, ולהיאבק בדתם בכל הכלים האפשריים, זאת חרף העובדה שהנצרות מייחסת ליהדות מקום מרכזי ומיוחד בתולדותיה, ושדרכה הואיל האל להוציא מקרבה את "שליחו", אולם הם בגדו בו, לפיכך ראשי הכנסייה קיבלו החלטה שאין די בשכנוע היהודים בהמרה דתם לנצרות ע״י התנצחות פילוסופית ודתית לגבי אמיתות הנאמר בכתבי הקודש, אלא שיש להילחם בהם גם בדרכים אגרסיביות אף של כוח, פיסי וכלכלי, על מנת "להשיבם, להנחילם ולהורותם את האמונה האמיתית".

ההחלטה המדינית-דתית על האופן בו תטופל בעיית "הזרים" הרבים שאינם מוכנים לקבל עליהם את הדת הנוצרית, הובאה בפני הכינוס האקומני-הנוצרי הבכיר בו התקבלו ההחלטות החשובות המחייבות לנהוג על פיהן בעולם הנוצרי. מי שנמנו על ראשי הכנסייה הבכירים ביותר, היו אנשי חצר המלוכה הספרדי. אלה פסקו שיש לשים קץ להתנצחויות הפילוסופיות־ דתיות, שאגב, בהן ידם של הפרשנים היהודים הייתה תמיד על העליונה, מכאן נפלה ההחלטה מטעם הכנסייה שעל היהודים להחליט, אם הם מקבלים עליהם את הדת הנוצרית, ובכך תותר להם המשך הישיבה בספרד, ואם לאו, עליהם לעזוב את המדינה בתוך זמן של 3 חודשים מיום פרסום הצו המלכותי. פקודת הגירוש ניתנה ביום 31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ״ב), למועד 31 ביולי 1492 (ז, באב), בצו"אלהמברה", ונחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו המלכה איזבלה מקסטיליה. הצו אסר בחוק המשך ישיבת היהודים בJבלי הארץ קסטיליה ואראגון. ויהודים שישבו בחבלי ארץ אלה, וסרבו להמיר את דתם לנצרות, נאלצו לעזוב את מרבית רכושם מאחוריהם, ולהתחיל בנדודים שלא ידעו מתי יגיעו לקיצם. לעומתם כמחצית מיהודי חבלי ארץ אלה המירו דתם, והתחילו להופיע יותר ויותר קהילות מומרים שלמות ובפרהסיה. קהילות אלה יצרו סוג חדש שכונה "נוצרים חדשים", ופעלו כיחידה חברתית מובחנת שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה , ואף גרמה לקנאה לא מעטה בקרב "הנוצרים האמיתיים", בשל היותם משכילים יותר ובקיאים ב״טסטמנט", היא הברית הישנה. צו הגירוש שיקף את שאיפת הכתר ליצירת חברה נוצרית הומוגנית, ללא ערב-רב זר בתוכה, ומשהפר את הוראות הנהגת הכנסייה, נמסר בידי"האינקויזיצייה", אותו בית דין של הכנסייה הקתולית שהוקם במיוחד למטרה זו. בית־דין זה החל לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481, ומטרתו הייתה לשמור על אחידות האמונה הנוצרית וערכיה, ולטפל בסוטים שטרם קיבלו עליהם את מלכותו של "המושיע". בסמכותו של בית-דין זה ניתנה הרשות לדון את הסרים מדרך האמונה הנוצרית, לעינויים קשים ככפרה על עוונותיהם, או אף לדון אותם למוות בתלייה או בשריפה על המוקד לכל אותם יהודים שעדיין מחזיקים ביהדותם. החלטותיה של האינקוויזיציה היו סופיות, ולא ניתן היה לערער עליהן.

ראש האינקוויזיציה בעת הזו, ומי שעמד מאחורי גזירת הגירוש היה תומאס דה טורקמאדה, בן להורים מומרים, שסבר שמתנצרים החדשים, נתונים עדיין להשפעה היהודית־דתית, ומעצם נוכחותם הם יכולים לגרום למתלבטים לשוב ליהדותם, לפיכך פנה למלך פרננדו ואשתו איזבלה, בדרישה להורות על גירוש כלל יהודי ספרד שטרם התנצרו, על מנת למנוע את השפעתם של אלה על המומרים שעדיין מתלבטים לגבי זהותם החדשה. המלכים קיבלו את דרישת ראשי הכנסייה והורו על גירוש כלל יהודי ספרד, וביום 31 במרץ 1492, פורסם הצו המלכותי, הוא Edicto de Granada, שפרסומו עוכב עד ליום 29 באפריל. צו זה היה החלטי וסופי, ולא הייתה כל דרך לביטולו עד לביצועו המושלם.

במקביל לגירוש היהודים, בשנת 1502, הוצא צו מלכותי המורה גם לכלל המוסלמים שבחבל גרנדה שאם חפצם לתחת בספרד, חובה עליהם להתנצר או לעזוב את ספרד.

אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 1/2

עמוד 42

אמנון אלקבץ  יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו

אהד מנשואי הפנים ומהנכבדים שביהדות ספרד בשם אברהם שניור, שהיה מקורב לבית המלוכה, ניסה לבטל את רוע הגזרה בשכנוע ובממון, ונדחה, ומשלא הצליח, אף עליו הופעל לחץ עד שנאלץ להתנצר בעצמו. יחד עמו בחרו להתנצר כ-50,000 יהודים על מנת להוסיף להתגורר בספרד. לעומתם, אלה שבחרו לעזוב את ספרד, מספרם לפי אומדן, הגיע לקרוב ל­פי שניים, כלומר כ-100,000 מגורשים.

על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך, זהב, כסף ותכשיטים, מאידך הותר להם למכור את נכסיהם. לשם כך, ניתנה להם ארכה של 3 החדשים, עד סוף יולי 1492, זה היה ערב ט' באב, יום בו מבכים את חורבן בית המקדש וירושלים. מהסיבות הידועות, מרבית הנכסים לא נמכרו עד יום הפקודה, והמגורשים נאלצו להפקיר את רוב נכסיהם ונטשו אותם למשיסה לכל דיכפין. בין המגורשים, אלה שנכנעו ולא עמד להם כוחם לשאת את המציאות החדשה, השתדלו להמשיך להחזיק בדת-ישראל בהסתר, ולמראית עין נהגו כנוצרים אדוקים. בין המתנצרים היו משפחות רבות שהעבירו את המסורת על מנהגי הדת דרך הנשים בהסתר, תוך שמירה על סודיות מרבית.

לפני תום הגירוש, אנוסים רבים היגרו לפורטוגל, המדינה השכנה שדמתה מאוד לספרד מבחינה תרבותית, בתקווה ששם יוכלו לשוב ליהדותם, אלא שכעבור 4 שנים, בשנת 1496 לספירה, אותו מנואל הראשון מלך פורטוגל שקיבל את היהודים הגולים מספרד ללא התנגדות, שינה את יחסו אליהם, ויזם בעצמו חיוב להתנצרות קולקטיבית בכפייה על כלל יהודי פורטוגל. בשנת 1497 נחת על כלל יהודי המדינה הצו שהורה להם לעזוב את פורטוגל למי שלא יסכים להמיר את דתו לנצרות. אף כאן, אלה שהעדיפו להמשיך לחיות במדינה, והמירו דתם למראית עין, המשיכו לחיות כיהודים בסתר. בין המומרים האלה היה הסכם חשאי ביניהם לפיו הם היו שולחים את אחד מבני הקהילה לשרת ככומר באחת הכנסיות, כשבין תפקידיו היה להתריע מפני הופעתם של אנשי האינקוויזיציה באיזורי המגורים והכנסיות .

חלקם הלא מבוטל של המגורשים, המשיכו את נדודיהם בספינות משא, וככל שהזדמנו להם ספינות מסחר דרך מרוקו, הם נפוצו למדינות אחרות ברחבי העולם, תוך הבטחות לאישורי שהייה ופרנסה באותן מדינות. לאור הידיעה שהיהודים המגורשים משכילים וחרוצים, מדינות לא מעטות פתחו את שעריהן, והיו מוכנות לקלוט אותם, ביניהן היו סין, הודו, מדינות דרום אמריקה ומרכזה, אולם מרביתם העדיפו להמשיך את חייהם במדינות אירופה הסמוכות יותר לים התיכון, כמו הולנד, בולגריה, טורקיה, יוון וכד'. יחד עם זאת, חלק לא מבוטל מהמגורשים בחרו לשוב ולהתיישב בחלקה הצפוני של מרוקו, אותו חבל ארץ שתושביו שלטו בשפה הספרדית, והתרבות הספרדית לא הייתה זרה להם. הם בחרו בערים טנגייר, מילייה, תיטואן ושפשאווין שטרם נשלטו ביידי ממלכת ספרד, ואך טבעי היה שהגירתם של מגורשי הממלכה יבחרו להתיישב בערים אלו. גם ערים כמו פאם, מקנס וואזאן, הועדפו על פני שוטטות במרחבי הגלובוס. לא בכדי שימשה מרוקו במשך שנים רבות מחסה לאלפים הרבים של המגורשים מפני ידה הארוכה והרדיפות של האינקוויזיציה.

הרוב המוחלט של המגורשים, הגיע לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העותמאנית. בארצות הבלקן התפתחו ושגשגו קהילות חשובות של המגורשים, בהם בלטו הוגים, רבנים, ומשוררים ידועים, ביניהם ניתן למנות את ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך", ספר היסוד של הפסיקה ההלכתית היהודית והרב והאסטרונום הידוע ר' יעקב זכות, ועוד רבים אחרים.

לכל מקום אליו הגיעו היהודים המגורשים מספרד, הם בלטו כאליטה האינטלקטואלית, לעתים ותוך זמן קצר, אף היוו רוב דמוגרפי באותן ערים אליהן הגיעו. יתרה מכך, השתלבותם בחיי הכלכלה, בעיקר במסחר, העלתה עליהם אה קנאתם של "התושבים הוותיקים". הם לא בחלו לשלוח את ידם בכל אשר ימצא, במלאכות הזעירות, המסחר הקמעונאי, צורפות או חלפנות וענייני כספים. הם גילו יכולת הישרדות והסתגלות מהירה למציאות החדשה. נכונותם לעסוק בכל מלאכה והבנתם בתחומים רבים, יצרו לא מעט חיכוכים בינם לבין האוכלוסייה היהודית מ״היישוב הוותיק".

כיום אין לתאר את הקהילה היהודית ואת חשיבותה ללא סיפורה של קהילת המגורשים. עד קום מדינת ישראל ופתיחת שעריה לקליטת גלות יהדות ישמעאל בצפון אפריקה, היוותה מרוקו מקום ריכוז הקהילות הספרדיות הגדולות ששרדו מאז הגירוש מספרד. המגורשים הביאו עמם הון אינטלקטואלי ועושר תרבותי רב. גדולי הרבנים שצמחו במרוקו היו צאצאים של מגורשי ספרד. ביניהם היו עילויים כמו ר' יעקב בירב, ר' דוד אבן־זמרא, ר' סעדיה אבן- דנאן ורבים אחרים. רבני המגורשים לא קיבלו עליהם את האוטוריטה המרוקאית והמשיכו לנהוג ע"פ מסורת אבותיהם. במשך למעלה ממאה שנים מאז בוא המגורשים למרוקו, התנהלו חילוקי דעות בין המגורשים לבין הוותיקים בענייני הלכות דתיות שונות, כשדעתם של חכמי ספרד, ברוב המחלוקות, הייתה המקובלת. לעתים הגיעו המחלוקות בין שתי קהילות יושבי הארץ עד כדי הטלת חרמות אלה על אלה. רק במהלך המאה ה-17, הגיעו שתי הקבוצות לאחידות דעים בענייני הלכות ופסיקות דתיות אחרות, כאשר רוב ההלכה נפסקה ע"פ דעת חכמי המגורשים.

מקהילת המגורשים אף צמחו מרבית הסוחרים האמידים שהתיישבו בעיקר בערי החוף הסמוכים לנמלי-הים, לערים אלו המשיכו להגיע עוד אלפי פליטים שטרם מצאו להם מנוח לכף רגליהם. כאן הם מצאו יד מושטת מאחיהם "הוותיקים", ובחרו להתבסס כלכלית על המסחר ביין, שעווה, חלפנות, מסחר בבקר ובייצור סוכר. בזכותם של אותם מגורשים, הפכה מרוקו ליצואנית הגדולה בעולם בייצור הסוכר, והחזיקה בבכורה בענף זה במשך למעלה מ- 200 שנה. בשל כך, מלכי מרוקו משושלת הווטאסים אימצו רבים מבני הקהילה היהודית להיות שרים או יועצים בחצר המלוכה, כמו מנחם סננס, יעקב רוטי, אברהם קורדובי ועוד. קהילה זו בידלה את עצמה ע״י פיתוח של שפת "החיכיתיה", שפה מיוחדת המורכבת מבליל של ספרדית, עברית וערבית. בשפה זו המשיכו לנהל את חיי הקהילה ושימרו את תרבותם מפני גורמים זרים.

התיישבות היהודים המגורשים מספרד ופורטוגל במרוקו הותרה להם אחר ההסכם שנחתם בין מרוקו לספרד שעל פיו, ספרד, המעצמה האירופאית העולה, לא תכבוש את מרוקו, ומרוקו תסכים לקלוט לתוכה בין -30,000 ל-35000 יהודים מהמגורשים, לבסוף נמצאה לחלק גדול מהמגורשים פיסת קרקע עליה יכלו להניח רגלם בבטחה ללא חשש ששוב יצטרכו להמשיך בנדודיהם ללא קורת גג, להם ולמשפחותיהם. סולטאן האימפריה העותמאנית בזמן הזה, היה באיזיט השני, קלט את הפוטנציאל הטמון ביהודים מגורשי ספרד, ופתח את שערי האימפריה בפני המגורשים. הוא גם תמה על טיפשותם של מלכי ספרד ששמטו מידם אוצר בלום ויקר של גורם אנושי, משכיל וחרוץ שיכול להביא לפריחת האימפריה מבלי הצורך להשקיע בחינוכם.

במרוקו קיבל הסולטאן הוואטאסי, מוחמד א-שייח', את המגורשים בזרועות פתוחות, והושיב אותם בממלכתו תוך מתן חסות מלאה עליהם, בני תקופתו כינו אותו "חסיד אומות העולם". העיר פאס, בירתו, נפתחה בפני המהגרים, והפכה ליעד עבור חכמיה ורבניה של אליטת המגורשים שהתיישבו בצפון אפריקה. ביניהם נמנו ר' חיים גאגין, ר' יעקב בירב, ר' אברהם דה ליאון, ר' שלמה אבוהב, ר' יהושע קורקום, ועוד רבים כאלה. המגורשים שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם בידלו את עצמם כקהילה נפרדת מאחיהם הוותיקים שבמרוקו, וניהלו ביניהם חיי קהילה לפי מסורת אבותם שבספרד. קהילת המגורשים הייתה בעלה השפעה דתית על כלל הקהילות שבמרוקו, ותוך זמן קצר הובילה את המנהיגות בכל שטחי החיים היהודיים במדינה. ברבות השנים, היטשטשו הגבולות בין "המגורשים "לוותיקים", והיו לקהילה אחת. בהמשך אנו רואים את השפעת "המגורשים" שעדיין מוסיפה להיות דומיננטית, וכמה מהם צמחו לשמש במשרות רמות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים המפורסמת, פאלאגיי, ממנה צמח דון־שמואל פאלאגיי. וכן משפחת ר' אברהם אבן־זמרה, שכיהן כרב ראשי, ועוד.

להערכת פרופ' סרגייו דה-לה פרגולה מהאוניברסיטה העברית, אחד המומחים המפורסמים לתקופת יהדות ספרד שלפני הגירוש, קיימים בעולם עד ימינו אלה, מיליונים רבים שהם בעלי זיקה יהודית, עיקרם צאצאי האנוסים מחצי האי האיברי, הם מוכרים יותר כ- Cristiano ,Nuevo או כ- Conversos (מומרים) וכן, Marranos (מומרים) או פשוט,Cripto, יהודים בסתר.

בזה באו למעשה אל קיצם כ-1000 שנות היסטוריה יהודית בחצי האי האיברי, ומתחילה תקופת גלות חדשה של היהודים המגורשים.

גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, הוא אחד האסונות הגדולים בקאנון היהודי, ובתולדות עמנו. כריסטופר קולומבוס מתעד ביומנו בעת מסעו לגילוי יבשת אמריקה, "זה היה באותו החודש שבו הוד מלכותם הוציאו את הפקודה שכל היהודים יגורשו מהממלכה ומהארצות השייכות לה, בעת הזאת ציוו עלי לקחת על עצמי את המסע לגילוי הארצות".

לדאבון הלב, גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל לא היה הגירוש היחיד של יהודים ממקום מושבם, ידועים לנו מקרים לא מעטים בהם יהודים נאלצו לעזוב מקומות מגוריהם בצווים מיוחדים בגלל היותם יהודים, והמשיכו להיות נעים ונדים ברחבי העולם, דוגמת "האנוסים ממשהד" שבאיראן, שבאמצע המאה ה-15 יהודים נאלצו להמיר דתם בכוח, או"גירוש יהודי תל-אביב" בשנת 1917, ע״י השלטונות העותומנים, גירוש שנחרט בתולדות הישוב העברי, ועוד.

מקורות ביבליוגרפים

אביטבול מיכאל, יהדות צפון אפריקה, אחרי הגירוש.

אשתור אליהו, קורות היהודים בספרד המוסלמית.

ביינארט חיים, גירוש ספרד, סוף מעשה במחשבה תחילה.

ביינארט חיים, פרקי ספרד.

בער יצחק, תולדות היהודים בספרד הנוצרית.

הרסגור מיכאל, שעה היסטורית, האמת על גירוש יהודי ספרד.

יובל ירמיהו, האנוסים, זהות כפולה ועלית המודרניות.

עסיס יום־טוב, וקפלן יוסף, דור גירוש ספרד.

ססיל רות, תולדות האנוסים.

E.Benito Ruamo, Los origines del problema Conversos Barcelona Netaniahu B-Z, The origins Inquisition in the Fifteenth century. Kamen Henry,

The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999 Between Sepharade and Jerusalem, History, identity and memory.

אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 2/2

ד״ר יגאל בן־נון

מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958

סיבות רבות גרמו ליהודים לעזוב את מרוקו אחרי הקמתה של מדינת ישראל. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות. עובדת היסוד הייתה העובדה שמרוקו הוגדרה כמדינה מוסלמית. כל ניסיון להתגבר על קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון לכישלון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך המרוקניזציה והערביזציה של המנהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה. בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות באשר לעתיד היהודים במדינה החדשה. קורות היהודים בשאר ארצות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים למוסלמים. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני התעורר החשש לאיבוד היתרונות שהושגו בזכות החינוך הצרפתי עקב הערביזציה הצפויה להתבצע. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהתנהל זמן רב בקרב יהודי המדינה. תהליך זה התקיים כבר במאה ה-19 והואץ בתקופת החסות הצרפתית במסגרתו נטשו היהודים את הכפרים לכיוון העיירה הסמוכה ועברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות יותר. עם הפיכת קזבלנקה למוקד כלכלי חשוב עברו יהודים רבים ישירות מן הכפר המרוחק אל המרכז הכלכלי החדש.

הנרטיב הישראלי מייחס את העליות לישראל למניעים ציוניים. בכל העולם, נרטיבים לאומיים ניזונים יותר ממיתוסים וירטואליים, מאשר מאמת היסטורית. ואולי טוב שכך. היום ברור להיסטוריון, שחלקם של המהגרים לישראל ממניעים אידאולוגיים, זעום ביותר. סגירת שערי ארה״ב בשנת 1923 בפני הגירה הייתה אחד מהגורמים לעליות הגדולות ממזרח אירופה ומרכזה. כאשר הגיעו יהודים מארצות מוסלמיות, השתנה הנרטיב. עלייתם לא הוגדרה כציונית, שהוא מושג יוקרתי. המציאו עבורם הגדרה חדשה: ׳׳עלייה משיחית׳׳ משיחיות זו נשמעת יותר כמתנה צנועה לקרוב עני, שלא רוצים לראות בו חלוץ ציוני. יהודי מרוקו לא עלו ממניעים משיחיים אלא מחשש לחיים במדינה ערבית-מוסלמית שמשטרה מעורפל.

החשש מעתיד מעורפל הביאו רבים לבחור ביציאה ממרוקו. שליחי ישראל קבעו את גורל הקהילה, על סמך הערכה שגוייה, שסכנה מידית אורבת לה, ולכן מחובתם להצילה, יהיה המחיר אשר יהיה. קברניטי המדינה התעקשו להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות מנוגדת לגישה זו, להט העשייה אטם את עיני השליחים, והתנהגותם שיקפה את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח. שלושה עקרונות הנחו את קברניטי ישראל ביחסם לקהילה היהודית במרוקו וקבעו את קווי היסוד של תפיסתם הציונית: האנטישמיות היא אוניברסלית ועל זמנית, וכל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה. לכן על מדינת ישראל להקדים תרופה למכה ולהעבירו ארצה. אחרי שואת יהודי אירופה, יהדות צפון־אפריקה הפכה למאגר היהודי החשוב ביותר בעולם.

על חשיבות יהודי מרוקו באספקת חיילים לצבא יש ללמוד משליחותו של ישראל עמיר, מנהל אגף כוח־אדם במשרד הביטחון, שביקר בקהילות צפון־אפריקה במרס 1953. הדו׳׳ח שמסר בישיבת המוסד לתיאום השפיע על עמדות ראש הממשלה דוד בן־גוריון לעניין ההקלות בכללי המיון של העולים. לצד הצרכים הפונקציונליים נאחזה האידאולוגיה הרשמית של ראשי היישוב באקסיומת היסוד הציונית שקובעת שיהודי בגולה, באשר הוא יהודי, חי בסכנה מתמדת. עבור האורתודוקסיה היהודית זו הקהילה שתנציח את היהדות מול איום ההתבוללות. ישראל מצדה, ראתה במאגר זה מקור שיספק כוח אדם לביצור ההתיישבות היהודית, כדי להתגבר על מה שמכונה ׳׳הבעיה הדמוגרפית׳׳. לא די היה להכריז חגיגית על מדינה. מי שעיניו בראשו ידע שעם 600,000 יהודים בארץ, מדינה לא יכולה להתקיים.

אי לכך, הנרטיב הלאומי נאחז כאקסיומה הקובעת שללא הצלת יהדות הגולה מסכנת האנטישמיות, ישראל תחטא להצדקת קיומה, כיוון שקיום זה לא היה דבר מובן מאליו. רק כך אפשר להבין את עקשנותם של שליחי ישראל להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות שלא תאמה אידאולוגיה זו, להט העשייה באותם ימים, אטם את עיני השליחים, ודוחותיהם שיקפו את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח.

הסופר מטנגייר קרלוס דה-נזרי הדגיש את ההבדל בין תולדות יהודי מרוקו ובין תולדות עם עולם: ׳׳הרי זו טעות לחשוב שמרוקו הייתה בשביל היהודים תומכי הלאומיות, מה שצרפת היא בשביל יהודי צרפת, ואנגליה בשביל יהודי אנגליה. לטעון זאת תהווה כניעה לאינטרפולציה מטעה׳׳. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, שניהל את המגעים עם שלטונות מרוקו, עמד אף הוא על הבדל זה. לדבריו, לכל אורך תולדות התפוצה היהודית באירופה המזרחית, בלטה תדמית היהודי המנודה, המיטלטל ממקום למקום בחיפוש אחר ארץ מקלט שתאפשר לו לחיות את חייו כראות עיניו ולהתפרנס בכבוד. ואילו במרוקו המצב הפוך: המרוקנים נאחזו ביהודי ארצם בכל מאודם, מבחינה פוליטית וכלכלית גם יהד״. לעומתם, שרת החוץ גולדה מאיר ראתה בטביעת ספינת העולים אגוז חוליה בשרשרת קורות היהודים במאבקם באנטישמיות על ידי העפלה לישראל. כמוה, משה שרת ראה באירוע זה דף מתוך המרטירולוגיה היהודית: ׳׳אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה עכשיו ממרוקו׳׳.

ההיסטוריון מטעם המוסד, אליעזר שושני, עמד על האוניברסליות העל-זמנית של האיבה ליהודים: ׳׳ניסיון העבר ־ ובמיוחד לקח החורבן הגדול שבא על קהילות ישראל באירופה הנאצית – יש בו משום עדות, שסדרי חברה שהותקנו בעמל דורות נמחקים עד לבלי הכר עם בא הגל העכור שאין לו מעצור. במובן זה לא הל כל שינוי במעמד תפוצות ישראל בגולה מיום שהלכו היהודים אליה. אמנם הקמת מדינת ישראל חוללה תמורה בהרגשתם היהודית, אך גולה היא גולה, ומיעוט הוא מיעוט ואיבה לזר, ובמיוחד ליהודי, היא איבה׳׳. ישראל חייבת להתערב במרוקו ״בין אם מבקשים ממנה אותם יהודים זאת, ובין אם אינם מבקשים זאת, בגלוי ובקול רם״ לדבריו, שיגור שליחי המוסד למרוקו לא שונה משליחות הישראלים שהוצנחו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה: ׳׳אם מטילים אשמות מאשמות שונות על מדינת ישראל על מעשים שהיא עושה ועל מעשים שהיא אינה עושה, הרי האשמתה בהתערבות במצב היהודים באותן התפוצות בעוד זמן, תתקבל על ידה באהבה. יותר מזה, יש בו במעשה זה שלה, תוספת צידוק לקיומה בעולם׳׳.

ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו

עמוד 68