ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.
ההברחות מן החוף הים תיכוני
אפשר לחלק את מבצעי ההברחה לארבעה סוגים. בשיטה הראשונה ההברחה בוצעה דרך הגבול היבשתי. נהגי ׳׳המסגרת׳׳ הובילו את היוצאים עד לנקודת ריכוז סמוך לגבול של אחת המובלעות שם קיבלו אותן מבריחים ספרדים או מרוקנים שהעבירו אותן לשטח ספרד. בשיטה השנייה, מתנדבי ׳׳המסגרת״ הביאו את היוצאים לחוף הים־תיכוני, שם חיכו להם מבריחים והעלו אותם על סירות קטנות ששטו מרחק מאות מטרים עד לספינות הדייג שהפליגו לאחת המובלעות. בשיטה השלישית הופעלה הספינה אגוז, על ידי רב הובל וצוות מלחים ספרדים, מחוף אלחוסימה בים התיכון ישירות לגיברלטר. סירה קטנה הובילה את המשפחות עד לספינה. בשיטה הרביעית הופעלה האנייה קוקוס שנחכרה באיטליה. שלא כאגוז, רב החובל של האנייה היה איש חיל הים הישראלי ולידו פעל צוות איטלקי.
הזדקקות ׳׳המסגרת׳׳ למבריחים הייתה בבחינת הכרח לא יגונה, אך התלות המוחלטת בהם הפריעה לראשי המוסד. הפקדת המשפחות לחסדי המבריחים גרמה לחוסר נוחות ולכן שאפו ליצור מצב בו יוכלו ליטול את האחריות על כל שלבי היציאה ולפקח עליה מבלי להזדקק לגורם חיצוני. החרדה לגורל המפליגים בים באחריות מבריחים ספרדים או מרוקנים הולידה את רעיון חכירת כלי שיט שישלטו בו נציגי ״המסגרת״, אך עד לחכירת הספינה אגוז והאנייה קוקוס נדחה הרעיון מסיבות כספיות.
בתחילת המבצעים, קיבלו המבריחים המקצועיים את היוצאים תחת חסותם בשטח מרוקו, סמוך למובלעות הספרדיות. עם הזמן, נפגשו המבריחים עם מפקד סניף ״המסגרת״ שקבע את מועד היציאה ואת מקום הריכוז והטיל עליהם לקבל תחת חסותם את היוצאים כבר במקום ריכוזם. המבריחים הסיעו את המשפחות בדרך ארוכה ברחבי מרוקו ובזכות קשריהם עם משטרת הגבולות חצו אתם את הגבול ולעתים סיפקו להם מזון, על אף שהדבר לא נכלל בהסכם. כל מבריח התבקש להכין מראש ליד הגבול מקום לינה זמני ששוכנו בו המהגרים. במקום המתינו לשעת כושר לחציית הגבול אל המובלעת. לעתים נאלצו המשפחות להמתין במקומות אלה עד חמישה ימים. ״המסגרת״ החזיקה במובלעות בתים לאכסון היוצאים ולכלכלתם, אך מנעה מהם אפשרות לשוטט ברחובות. מן המובלעות הועברו היוצאים בספינות לאלחיסירס ולמלגה שבספרד ומשם בדרך יבשתית לגיברלטר.
במסמכי ״המסגרת״ מוזכרים מבצעים ימיים רבים שכונו לרוב על שמות מבריחים ספרדיים או מרוקנים שהעבירו משפחות מעבר לגבול. להלן רשימה חלקית של מבצעי ההברחה הימיים וכינויי הקוד שלהם כפי שהם מופיעים בהתכתבות המקודדת של ״המסגרת׳׳: ״דג״ הוא כינויו של מבריח ספרדי בעל ספינת מנוע מסבתה. ״גיל״ הוא מבריח בעל ספינת מנוע גדולה אף הוא מסבתה. ״מאנוס״ הוא שמם של בעלי חווה בבני עזר. ״אניטה״ הוא האג׳ מרוקני שעסק בהברחות במכונית ואן. ״אניס״ הוא מבריח מרוקני שאבטח את מבצעי ״אניטה״ ״סרגי״ הוא בעל חווה ליד אוג'דה על גבול אלג'יריה. ״גרז״ הוא כינויו של מפקד משטרה על גבול סבתה. ״קרל״ הוא בעל מטוסי ריסוס ליד רבאט. ״ליפ״ הוא מבריח ספרדי בעל אכסניה ליד מלייה שהפעיל מכוניות וסירות. ״פר״ הוא מבריח בעל חווה קטנה ליד ואד-לאו. ״גור״ הוא מבריח בעל בקתה בסוק אלתלאתה. ״שממה״ הוא מבריח מרוקני מתטואן. ״פיאנו״ הוא כינוי של מבריח מרוקני תושב סבתה. ״טנור״ הוא שמו של מבריח מרוקני דובר ספרדית מהרי הריף. ״דיק״ הוא מבריח ספרדי, קצין בצבא בדימוס, בעל ספינת דייג. ״ניסן״ הוא נהג אוטובוס בקו תטואן סבתה. לצד שמות מבריחים אלה מתועדים עוד שמות מבצעים הנושאים שמות קוד כמו ״ארבעת האיים״ על שם האיים הספרדיים בחוף הים התיכון בין מלייה לחוף למלגה, ״אסומפסיון״, ״עומר״, ״הילולה״, על שם מועדים שנוצלו להברחה, וכן ״סרדין״, ״יונה א ו״יונה ב״, ״מזל טוב״, ועוד.
בשלבי ההברחה הראשונים הפקידו פעילי שלוחת ההגירה של ״המסגרת״ שכונתה ״מקהלה״ את היהודים בבסיס יציאה במדינה בידי המבריחים. האחרונים העבירו את המהגרים באמצעי התחבורה שעמדו לרשותם בדרך ארוכה עד למעברי הגבול היבשתיים או הימיים. בשנת 1959, כשקיבל יוסף רגב את הפיקוד על שלוחת ״לביא״ שעסקה בהגנה עצמית של היהודים, הוא התייעץ עם מפקד ״המסגרת״ בקזבלנקה, שרלי אביטבול, בנושא החלפת המבריחים הספרדיים והמרוקנים. הדבר דרש ויתור על המידור בין החוליות לתיאום העבודה ביניהן. אביטבול השיב בחיוב והתקבלה החלטה לשנות את השיטה. שלוחות ״מקהלה״ ו״לביא״ העבירו בכוחות עצמן את היוצאים ממקומות מגוריהם עד לנקודות המעבר בגבול ורק שם נמסרו לידי המבריחים המקצועיים. אביטבול נעזר בחברה להשכרת מכוניות בבעלות יהודי בשם סויסה וכל נהג מתנדב הסיע משפחת עולים אחת במכוניתו מקזבלנקה לאלחוסימה שעל חוף הים התיכון.
באזור סבתה, בוואד-לאו, המתנדבים העלו בעצמם את המהגרים על סירות קטנות עד לשטח הספרדי. השאיפה הייתה לבצע את מרב העבודה בכוחות עצמיים ולהמעיט ככל האפשר בחלקם של המבריחים הזרים. לעתים נאלצו ראשי ״המסגרת״ לוותר על נתיב הברחה כלשהו בגלל המחיר הגבוה שדרשו המבריחים, דוגמת המעבר היבשתי ממובלעת מלייה. בנתיבי ההברחה הקדמיים הועסקו במחזוריות כ-35 עובדים שכירים בהם נהגים ועוד כמספר הזה כעתודה להחלפת הראשונים. משך העבודה של כשני שליש מן הכוח המגויס לא עלה על שלושה חודשים, דבר שהצריך כוח אדם רב. בגלל המחסור בכוח אדם, מפקדי מחלקות ומפקד ׳׳המסגרת,׳ בעיר הסיעו בעצמם משפחות ברכבם הפרטי עד אלחוסימה, כדי למנוע תקלות.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.
עמוד 74
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
עם הספר
ארפוד הינה עיירה יהודית במדבר הסהרה המוגרבי. יחד אתה פעלו עיירות יהודיות אחדות, כמו: קסר אסוק, גוראמה, אדיש, גולמימה, ועוד. ארפוד ושכמותה אינן העיירות היהודיות הראשוניות בעולם, קדמו להן עשרות אם לא מאות עיירות יהודיות במזרח אירופה, וזה מאפשר תיאור משווה. מכאן הצורך בתיאור העיירה היהודית הקדומה, שכבר שורטט בספרים ובערכים אנצקלופדיים, להלן תקציר ויקפדי.
שטעטל הוא מונח ביידיש, שניתן לעיירה היהודית הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלו היו פזורות מליטא עד רומניה, כשכל אחת מנתה בין מאות אחדות לאלפי תושבים. האוכלוסיה היהודית היוותה כ-50% מן אוכלוסיה הכללית של העיירה. שפת היהודים הייתה יידיש, החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. עיירות אלו נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ובשטחים נידחים לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. זאת בצד האיסור שחל על היהודים להתיישב בערים הגדולות מצד אחד, ומניעתם מלהיות בעלי אדמות מצד אחר.
בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה־18 עברו מרבית השטחים הזרועים בשטעטלים לשליטת האימפריה הרוסית, שהוגדרו כ״תחום המושב״, שבהם הורשו יהודים לחיות. השטעטלים נמצאו בשטחי פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, רומניה ומולדובה.
היהודים עסקו במסחר ובמלאכה, ועל פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים שלא הושתתו על חיבה, אלא על תלות כלכלית הדדית. השטעטל שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל – לב העיירה – וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור. בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה.
אחרי שבמלחמת העולם הראשונה רבות מהעיירות חרבו ונבנו מחדש כמעט בכל עיירה לצד המוסדות הדתיים (שלעיתים נחלקו בין חצרות חסידיות שונות, ובין חסידים ל״מתנגדים״), הייתה גם התארגנות יהודים סביב מוסדות ציוניים או משכיליים: המזרחי, הבונד, השומר הצעיר ועוד.
החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 החלה ירידתה של השטעטל מסיבות שונות: סלילת מסילות ברזל שפסחו על עיירות קטנות, ריבוי סוחרים בין הכפריים הגויים ובעלי מלאכה, שיפור התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, דבר שפגע בנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי וכמתווך מסחר, פגיעה במרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים ושכניהם, ריבוי הצקות נגד היהודים וגלי פוגרומים קשה, שפקד את העיירות היהודיות ברחבי תחום המושב בשנים 1884-1881 וב- 1906-1903.
השטעטלים נעקרו כמעט כולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה בגלל כמה גורמים: הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים ברוסיה ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית, שהניע גל הגירה גדול לערים. על רקע התרחשויות אלה החלו יהודים צעירים לעזוב את השטעטלאך ולחפש הזדמנויות להשכלה, לתעסוקה ולעסקים בערים הגדולות.
לאחר נפילת האימפריה הרוסית וסיום שלטון הצארים בשנת 1917, נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכל, עזבו במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כשני מיליון יהודים את עיירות תחום המושב. בתקופה זו גם החלו תהליכי חילון מואצים באוכלוסיה, שנבעו מהתפתחות עידן האורות ו״תקופת ההשכלה״ וגרמו ליהודים רבים להתבולל ולנטוש את אורח החיים היהודי המסורתי. רבים היגרו למרכז אירופה ולמערבה; אחרים עזבו את הדת המסורתית והלכו אחר תורות מרקסיסטיות או נדדו מעבר לים – לארצות העולם החדש, שהציעו הזדמנויות חדשות – או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל. כל אלה הביאו לירידת השטעטל כליבה של התרבות היהודית במזרח אירופה.
עם פלישת גרמניה לפולין, העיירות היהודיות הגדולות היוו מקום לכינוס היהודים בגיטאות, והחל תהליך השמדת היהודים – חלקן ברצח המוני בבורות ירי ביערות או באתר בית הקברות היהודי של העיירה עצמה, במשאיות גז, ורובן על ידי העברת היהודים למחנות מוות, או למחנות ריכוז ועבודה. הגעגועים לעיירה וההתרפקות על העבר: אף על פי שהעיירה חלפה מן העולם, ויהודיה נכחדו בייסורי מוות, הגעגועים אליה לא חלפו, והחל גל של זכרונות ושל התרפקות על עברה. ביטוי מובהק לכך הוא הכתיבה הספרותית על ידי משוררים וסופרים. המרכזי שבהם הוא ישראל חיים בילצקי, סופר ומשורר פורה שהקדיש 50 שנות יצירה ופרסם 15 ספרים. הוא כתב מסה על העיירה ובה מעלה את העבר המפואר שלה במבע עשיר של געגועים והתרפקות לבתי הכנסת ובתי המדרש, למפעלי החסד וערבות ההדדית ועוד.
חלק משווה בין השטעטל לעיירה הסהרית המוגרבית
הצדדים השווים!: קיימים כמה צדדים שווים לעיירה המזרח אירופית ולעיירה הסהרית כמו ארפוד: הצד המשותף המרכזי ביותר הוא הארגון הפנימי של הקהילה, שכלל חברות גמ״ח, ערבות הדדית, הדאגה לחלש ועוד. השני בגודלו הוא אורח חיים יהודי מסורתי מאחד ומלכד. גם בעיירה הפילאלית דיברו בניב אחיד של ערבית יהודית. החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. הצד השלישי המשותף בשתי הקהילות הוא עיסוק היהודים במסחר ובמלאכה, וקיום יחסי שכנות סבירים עם הגויים. גם הרקע להקמת העיירות משותף: גם העיירות הפילאליות נוצרו עקב מדיניות השלטון הצרפתי לעודד את פיתוח הכלכלה ומעבר מחיי כפר לחיי עיירה בשטחים פנויים, לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. גם העיירה הפילאלית שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. ולבסוף בית הכנסת בשתי העיירות היה הלב הרוחני והחברתי ומרכז חיי הקהילה.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
עמוד 13