ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.

ההברחות מן החוף הים תיכוני

אפשר לחלק את מבצעי ההברחה לארבעה סוגים. בשיטה הראשונה ההברחה בוצעה דרך הגבול היבשתי. נהגי ׳׳המסגרת׳׳ הובילו את היוצאים עד לנקודת ריכוז סמוך לגבול של אחת המובלעות שם קיבלו אותן מבריחים ספרדים או מרוקנים שהעבירו אותן לשטח ספרד. בשיטה השנייה, מתנדבי ׳׳המסגרת״ הביאו את היוצאים לחוף הים־תיכוני, שם חיכו להם מבריחים והעלו אותם על סירות קטנות ששטו מרחק מאות מטרים עד לספינות הדייג שהפליגו לאחת המובלעות. בשיטה השלישית הופעלה הספינה אגוז, על ידי רב הובל וצוות מלחים ספרדים, מחוף אלחוסימה בים התיכון ישירות לגיברלטר. סירה קטנה הובילה את המשפחות עד לספינה. בשיטה הרביעית הופעלה האנייה קוקוס שנחכרה באיטליה. שלא כאגוז, רב החובל של האנייה היה איש חיל הים הישראלי ולידו פעל צוות איטלקי.

הזדקקות ׳׳המסגרת׳׳ למבריחים הייתה בבחינת הכרח לא יגונה, אך התלות המוחלטת בהם הפריעה לראשי המוסד. הפקדת המשפחות לחסדי המבריחים גרמה לחוסר נוחות ולכן שאפו ליצור מצב בו יוכלו ליטול את האחריות על כל שלבי היציאה ולפקח עליה מבלי להזדקק לגורם חיצוני. החרדה לגורל המפליגים בים באחריות מבריחים ספרדים או מרוקנים הולידה את רעיון חכירת כלי שיט שישלטו בו נציגי ״המסגרת״, אך עד לחכירת הספינה אגוז והאנייה קוקוס נדחה הרעיון מסיבות כספיות.

בתחילת המבצעים, קיבלו המבריחים המקצועיים את היוצאים תחת חסותם בשטח מרוקו, סמוך למובלעות הספרדיות. עם הזמן, נפגשו המבריחים עם מפקד סניף ״המסגרת״ שקבע את מועד היציאה ואת מקום הריכוז והטיל עליהם לקבל תחת חסותם את היוצאים כבר במקום ריכוזם. המבריחים הסיעו את המשפחות בדרך ארוכה ברחבי מרוקו ובזכות קשריהם עם משטרת הגבולות חצו אתם את הגבול ולעתים סיפקו להם מזון, על אף שהדבר לא נכלל בהסכם. כל מבריח התבקש להכין מראש ליד הגבול מקום לינה זמני ששוכנו בו המהגרים. במקום המתינו לשעת כושר לחציית הגבול אל המובלעת. לעתים נאלצו המשפחות להמתין במקומות אלה עד חמישה ימים. ״המסגרת״ החזיקה במובלעות בתים לאכסון היוצאים ולכלכלתם, אך מנעה מהם אפשרות לשוטט ברחובות. מן המובלעות הועברו היוצאים בספינות לאלחיסירס ולמלגה שבספרד ומשם בדרך יבשתית לגיברלטר.

במסמכי ״המסגרת״ מוזכרים מבצעים ימיים רבים שכונו לרוב על שמות מבריחים ספרדיים או מרוקנים שהעבירו משפחות מעבר לגבול. להלן רשימה חלקית של מבצעי ההברחה הימיים וכינויי הקוד שלהם כפי שהם מופיעים בהתכתבות המקודדת של ״המסגרת׳׳: ״דג״ הוא כינויו של מבריח ספרדי בעל ספינת מנוע מסבתה. ״גיל״ הוא מבריח בעל ספינת מנוע גדולה אף הוא מסבתה. ״מאנוס״ הוא שמם של בעלי חווה בבני עזר. ״אניטה״ הוא האג׳ מרוקני שעסק בהברחות במכונית ואן. ״אניס״ הוא מבריח מרוקני שאבטח את מבצעי ״אניטה״ ״סרגי״ הוא בעל חווה ליד אוג'דה על גבול אלג'יריה. ״גרז״ הוא כינויו של מפקד משטרה על גבול סבתה. ״קרל״ הוא בעל מטוסי ריסוס ליד רבאט. ״ליפ״ הוא מבריח ספרדי בעל אכסניה ליד מלייה שהפעיל מכוניות וסירות. ״פר״ הוא מבריח בעל חווה קטנה ליד ואד-לאו. ״גור״ הוא מבריח בעל בקתה בסוק אלתלאתה. ״שממה״ הוא מבריח מרוקני מתטואן. ״פיאנו״ הוא כינוי של מבריח מרוקני תושב סבתה. ״טנור״ הוא שמו של מבריח מרוקני דובר ספרדית מהרי הריף. ״דיק״ הוא מבריח ספרדי, קצין בצבא בדימוס, בעל ספינת דייג. ״ניסן״ הוא נהג אוטובוס בקו תטואן סבתה. לצד שמות מבריחים אלה מתועדים עוד שמות מבצעים הנושאים שמות קוד כמו ״ארבעת האיים״ על שם האיים הספרדיים בחוף הים התיכון בין מלייה לחוף למלגה, ״אסומפסיון״, ״עומר״, ״הילולה״, על שם מועדים שנוצלו להברחה, וכן ״סרדין״, ״יונה א ו״יונה ב״, ״מזל טוב״, ועוד.

בשלבי ההברחה הראשונים הפקידו פעילי שלוחת ההגירה של ״המסגרת״ שכונתה ״מקהלה״ את היהודים בבסיס יציאה במדינה בידי המבריחים. האחרונים העבירו את המהגרים באמצעי התחבורה שעמדו לרשותם בדרך ארוכה עד למעברי הגבול היבשתיים או הימיים. בשנת 1959, כשקיבל יוסף רגב את הפיקוד על שלוחת ״לביא״ שעסקה בהגנה עצמית של היהודים, הוא התייעץ עם מפקד ״המסגרת״ בקזבלנקה, שרלי אביטבול, בנושא החלפת המבריחים הספרדיים והמרוקנים. הדבר דרש ויתור על המידור בין החוליות לתיאום העבודה ביניהן. אביטבול השיב בחיוב והתקבלה החלטה לשנות את השיטה. שלוחות ״מקהלה״ ו״לביא״ העבירו בכוחות עצמן את היוצאים ממקומות מגוריהם עד לנקודות המעבר בגבול ורק שם נמסרו לידי המבריחים המקצועיים. אביטבול נעזר בחברה להשכרת מכוניות בבעלות יהודי בשם סויסה וכל נהג מתנדב הסיע משפחת עולים אחת במכוניתו מקזבלנקה לאלחוסימה שעל חוף הים התיכון.

באזור סבתה, בוואד-לאו, המתנדבים העלו בעצמם את המהגרים על סירות קטנות עד לשטח הספרדי. השאיפה הייתה לבצע את מרב העבודה בכוחות עצמיים ולהמעיט ככל האפשר בחלקם של המבריחים הזרים. לעתים נאלצו ראשי ״המסגרת״ לוותר על נתיב הברחה כלשהו בגלל המחיר הגבוה שדרשו המבריחים, דוגמת המעבר היבשתי ממובלעת מלייה. בנתיבי ההברחה הקדמיים הועסקו במחזוריות כ-35 עובדים שכירים בהם נהגים ועוד כמספר הזה כעתודה להחלפת הראשונים. משך העבודה של כשני שליש מן הכוח המגויס לא עלה על שלושה חודשים, דבר שהצריך כוח אדם רב. בגלל המחסור בכוח אדם, מפקדי מחלקות ומפקד ׳׳המסגרת^,׳ בעיר הסיעו בעצמם משפחות ברכבם הפרטי עד אלחוסימה, כדי למנוע תקלות.

ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו.

עמוד 74