דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

השינויים במעמדו של הפיטן בארץ

הלימוד השיטתי של הפיוטים ליוה את ״פרחי הפיטנים״ בכל שנות חינוכם בתחום זה.

הם הכירו את הלחנים השונים ואת כל המקאמת האנדלוסיים, וכאשר הם השתתפו במעמד הבקשות או באירועים שונים ידעו להשתלב ולהפגין את יכולתם.

מה נשתנה מאז? האם מעמדם של הפיוט ושל הפיטן נשארו כפי שהיו, או שמא ירדו? הסקירה הבאה תציג את הפיטנות ואת מנהג ״שירת הבקשות״ לעומת התקופה הקודמת במרוקו.

מעמדו של הפיוט בישראל

האם הפיוט בארץ נשאר כפי שהיה במרוקו בשנות ה־ 40 וה־ 50? האם בעצם העליה ההמונית לארץ, חל שינוי במעמד הפיטן? האם השינויים בתנאי התפתחותו של הפיוט כפי שמתרחשים בארץ שינו במעמד הפיטן והפיוט? בסקירה דלהלן אנסה לבחון נקודה זו לאור

השאלות המוצגות כאן:

א-ר׳ דוד בוזגלו העמיד בשנות ה־ 50 וה־ 60 שורה ארוכה של פיטנים בקזבלנקה. גם פיטנים נוספים מערים אחרות במרוקו למדו ממנו. הללו עלו לארץ: חלקם הלכו לעולמם,[ דוד אלמקייס, אולי הבולט שבין תלמידיו, היה מנהל בי״ס בטבריה, נפטר בראשית שנות ה־80. אברהם ארזואן נפטר אף הוא.] חלקם זקנים שכוחם לא איתם והם מתקשים לעמוד בנטל הקשה של שירה מאומצת[כך הוא ר׳ יהודה ללוש מדימונה שהגיע לגיל גבורות ־ 82 שנה ־ בתשרי תשנ״ח. הוא עדיין משתדל להשכים קום לערבי הבקשות, אך מכריו בקזבלנקה מעידים כי אותות הגיל ניכרים בו, מחלות ואותות הזמן לא מאפשרים לו קצב כמו בעבר.] או להשתתף במעמדי ״שירת הבקשות״. האחרים שעדיין פעילים לא מתלהבים ללמד את הפיטנים הצעירים. את אומנותם הם מעדיפים לשמור לעצמם. אם הם אכן מלמדים, הרי הם לא מצליחים להעמיד פיטנים מחליפים ברמה. לעיתים הדבר נובע מחשש שמא יקומו להם מתחרים.

[הדבר הבולט אצל ר׳ יהודה ללוש מדימונה, שלא הצליח לגדל דור של פיטנים צעירים, וזה דבר שנזקף לחובתו. כך זה גם עם ועיש כהן מירושלים, מתלמידי רי דוד בוזגלו, שעפ׳׳י השמועה שהגיעה אלי, אף הוא לא הצליח להעמיד פיטנים צעירים, דור חדש של מתלמדים. לא כן לגבי ניסים שושן מקרית שמונה, שהצליח עם תלמידו ליאור אלמליח המופיע מעת לעת עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.]

ב-הפיטנים בחלקם חסרי כישורים מקצועיים, כל מי שניחן בקול נושא קולו בשיר בבית־ הכנסת ובאירועים שונים. הם חסרי ידע באומנות הפיוט ולא למדו באופן יסודי ושיטתי. חלקם אף חסרי השכלה תורנית ומתקשים בהבנת לשון הפיוטים שחלקם כתובים בעברית של ימי הביניים (גם המשוררים במאות האחרונות כתבו באותו סגנון) עם מובאות מקראיות וחזליו״ת ועם תכנים קבליים, שלא תמיד תוכנם הנסתר נהיר לפיטנים. חלק מהפיטנים משבשים את המילים וכך יורדת משמעות המילים ועולה באירוע איכות הלחנים.

ג-הפיטנים בארץ הפכו את יכולתם בפיוט אמצעי לעשיית כסף. ר׳ דוד בוזגלו התפרנס מהפיוט. הוא קיבל מה שנתנו לו ולא העמיד כל תנאים קודם להגעתו לאירוע או לקהילות בערים שאליהן הוזמן. לא כן, כאשר מדובר בפיטנים האחרים. הללו מתנים את הופעותיהם באירועים בסכומי כסף מוסכמים מראש, לעתים נעשה הדבר באמצעות אמרגנו של הפיטן.

[שלוש שנים לאחר הגיעו לארץ ביקר ר׳ דוד בוזגלו ב־1968 בעיר דימונה. שמשו משה אוחיון ומכר נוסף מארגנים תפילה באולם גדול בעיר לקהל, שהיה מעוניין לשמוע את הפיטן האורח. הוא קיבל, כמובן, שכר אך הוא לא דרש ולא היתנה כל תנאים]

פיטנים אלה אינם מסתפקים בכך והם מנצלים את יכולתם הקולית ואת האהדה שצברו בעירם לשם הפקת קלטת מסחרית הכוללת מספר פיוטים אהודים ומקובלים על הכול.

[פיטנים הממסחרים את עצמם שונים ורחוקים מאוד מדמות הפיטן האידיאלי. ר׳ דוד בוזגלו יכול היה לעשות ממון רב מהקלטות שדחה בתוקף, כך גם חלק מתלמידיו הותיקים]

 החשיבות של המלל משנית היא ביחס ללחנים. חשוב כי הלחנים יהיו ידועים ככל האפשר. הפיטנות בישראל הפכה לאומנות ומקצוע העומד בפני עצמו. מאומנות זו מוצא הפיטן את פרנסתו עפ״י היצע וביקוש עפ״י פרסומו וכן עפ״י חשיפתו בפני קהל מאזינים נרחב, ולא רק מבני העדה. כך הפכה הפיטנות להיות במשך השנים מתוקשרת וממסחרת.

ד. הפיטנים בארץ חיים בסביבה מעורבת. הסביבה הקרובה שלהם היא דתית־מסורתית בחלקה האחד, וחילונית בחלקה האחר. [להגדרה ״דתי׳׳ ישנה חשיבות, שהרי איננו יכולים לתאר לעצמנו פיטן חילוני המשתמש בקולו כדי להנעים בפיוט באירועים דתיים. לאור היכרותי עם הפיטנים בדימונה ומחוצה לה, סביר לומר שרוב הפיטנים דתיים (שומרי מצוות, חובשי כיפה) ומיעוטם מסורתיים (חובשי כיפה שאינם מדקדקים בקיום מצוות).] גם אם הוא פיטן דתי הרי הסביבה ־ החברה והאווירה בה הוא חי(בשכונה, בעבודה ובשירותו בצבא) הינה חילונית. ובכלל, יש לומר בודאות, ועל כך אין כל עוררין, כי אנו חיים במדינה שבה החיים החילוניים תופסים מקום בולט בחיי היומיום.משום כך, מעמדו בחברה כזו יהיה נמוך. לא כן בחברה הדתית שבה חי הפיטן במרוקו. לעתים הוא מילא תפקיד בהנהגה של העיר ־ רב, שוחט, פרנס ולעתים שימש בתפקיד פיטן בלבד. גם כך וגם כך, מקומו ומעמדו בחברה הדתית היה גבוה.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 164