מורשת יהדות מרוקו

פרק שני

השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה

השירה הדתית־תרבותית

1 השירה הדתית־עתרנית או שירת הפנייה

חטיבה תימטית זאת כוללת את כל השירים הבונים או המניחים עולמות שיח ומרחבים תרבותיים־יהודיים ספיציפיים, הנוגעים לעקרונות היהדות ולעיקריה, לערביה הדתיים־מוסריים ולערבי הקודש שלה, להתנהגויות הנתבעות ממאמיניה, למצבו הפוליטי של העם היהודי בגלות ולתקוות הגאולה, ליחסיו עם אלוהיו ובן לפניות לקדושים וצדיקים השייכים באופן מהותי למסכת דמיונותיהם של יהודי צפון־אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בבל השירים הכלולים כאן פעולות הדיבור המובילות הן פעולות של שיח ישיר שהמשורר־הדובר פוגה בהן לבן־שיח כדי לשבחו ולרוממו, לשכנעו או לזרזו. בן־השיח הוא כאן בדמותו של אחד מיסודות הקודש היהודי – הקדוש ברוך הוא, ארץ הקודש, התורה הקדושה (לפעמים) וכן הצדיקים והקדושים – או בדמותו של האדם היהודי המתבקש לישר את דרכיו ולחשוב על יום הדין ועל המוות הבלתי נמנע. לצד מבעי השבח הרבים המפארים והמרוממים את נשוא השבח, שהוא בן־השיח, מופיעות לרוב גם פעולות בקשה והכוונה תוך פנייה עקשנית והגשת עתירות ותחינות לבורא לשינוי המצב העגום של עם ישראל ולשליחת המבשר והגואל, או תפילות לתיקון מצבו העגום של הפונה ושל בני קהילתו. בשירים שונים, הפניות מכוונות בלפי האדם היהודי עצמו כדי לזרזו לישר את דרכיו או כלפי הקדוש והצדיק כדי שיפעל למען הפונה ולמען בלל ישראל. השיח הישיר מתבטא בצורות ציווי רבות, אולם הן באות במיוחד בתחילת השירים ובסופם. בגוף השירים מתוארות תכונות נשגבות ומופלאות של מוקדי השבח וההלל וכן מתוארים בגוף ראשון מצבים דיספוריים או מאיימים הדורשים תיקון מידי דרך הגאולה האישית או בעיקר הגאולה הכללית. השירים שייכים כאן לסוגות הפיוט, הבקשה והתוכחה וכן לסוגים שונים של שירי שבח.

חטיבה זו של שירים ערביים־יהודיים היא הקרובה ביותר לשירת הפיוטים והבקשות העברית של יהודי צפון־אפריקה, ואין תמה בכך, שכן מחבריה הידועים או העלומים היו כולם תלמידי־חכמים או משוררים שכתבו גם שירים עבריים

דומים והיו בין מנהיגיהן הרוחניים והדתיים של הקהילות היהודיות השונות ברחבי צפון־אפריקה. מחברים אלה היו למעשה בולם דו־לשוניים משום יכולתם לכתוב ולחבר טקסטים הן בעברית (ולעתים גם בארמית) והן בערבית־יהודית לגווניה. משום כך גם מרובים באן ביותר השירים הדו־לשוניים השייכים לסוגת המטרוז, המשלבים את העברית והערבית־יהודית במבנים פואטיים שונים, כפי שנראה בפרק אחר. רבים מהשירים השייכים לחטיבה זו ידועים בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה ובמיוחד השירים הליטורגיים או הפארה־ליטורגיים כגון שירי ההבדלה. תכונה זו מעידה על ראשוניותם וקדמותם של השירים הללו במסורת השירה הערבית־יהודית בקהילות אלה. בפי הנראה, אחדים מהם אף קיימים אולי מאז ימי הביניים.

השירים הראשונים בחטיבה זו, שניתן לתארן אותם בוודאות מה, הם שיריו של ר׳ מרזוק, כנראה ר׳ מרזוק בן דוא ממגורשי ספרד, שחי במחצית הראשונה של המאה הט״ז באלג׳יריה. השירים מופיעים יחד עם שירים אישיים־ליריים תחת הכותרת ״כרג׳ה״, שתהתה כונסו גם קטעי פיוטים ושירים עבריים משלו ומשל משוררים אחרים. מפאת קדמותם נציג את שני השירים כאן במלואם.

ו. המדובר כנראה בר׳ מרזוק בן עמרם אבן דוא, ממגורשי ספרד. הוא מוזכר בשיר ובכתובתו ששלח לו המשורר ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט ממגורשי ספרד, שהתיישב בתוניס לאחר שעשה זמן מה בתלמסאן. ראה את השיר בתוך: כ״י גינצבורג 214 (סרט 27951), דף 54וא. שיריו הערביים־יהודיים של ר^, מרזוק מובאים במסגרת רצף טקסטואלי של מודוס מוסיקלי מהשירה האנדלוסית: ״טריק אלמזמום מן ה״ר [=היקר רבי] מחוק״ בכ״י אוקספורד 85 4° .Opp. Add [=נויבאואר 1191] (סרט 16651), דף 03וב. כה״י הועתק כנראה במאה הי״ז. זוהי כנראה גם העדות הראשונה על השימוש במודוסים אנדלוסיים בשירת יהודי צפון־אפריקה. השירים של המודוס ״אלמזמום״ לר׳ מחוק מכונים ברובם בשם ״כרג׳ה״ משום שהם שייכים לרצף מוסיקלי אחד. הם כוללים הן שירים ליריים־רומנטיים ממקור ערבי־מוסלמי והן שירי קודש ערביים־יהודיים ועבריים, שר׳ מחוק כתב חלק מהם. ראה שם, דפים 103ב-110ב.

[שיר א]

1-מרצ׳י טלבת יסתראח; / לרבי דאיים נראעי.

 [=תפילתי, שמחלתי תיפסק; ל(ישועת) אלוהי אני תמיד מצפה.]  

ראכע בווג'ה טאייח / ולעיין תהטל דמועי.

[=אני מפיל פניי ומשתחווה, ובעיניי זולגות דמעותיי.]

זאדי בכאייה ינפטח / מן חאר דנובי ווגאעי.

[=בכיי ממשיך לגלות את חרפת עווני ועעמת כאבי.]

ואש לי פי רוחי בג'והד / נכמם? וזאד פי אלבועד; / מנע עני נוומי.

 [=מה לי כי ארבה להרהר? הוא מוסיף להיות רחוק; הוא מדיר שינה מעיניי.]

5 קרב ג׳וותך פאלווג'וד, / אוננשור ביך עלאמי.

[=קרב את ישועתך בעודי בחיים, ואפרוש בשמך את דגלי.]

אלכל ירג'ע לי צלח, / פי לאכרה יכון מנאמי.

[=שהכול יצלח לי, שחלום אחרית הימים יתגשם.]

חאצ׳ר נשכור ונמדאח, / ונוואחדו בקלב ולועי,

[=את (האל ה)נוכח אשבח ואהלל ואייחד את שמו בלב עולז,]

טאלע מטאהר בלפוואח / אנסם ורוח מתאעי.

[=עת אעלה לטהר בריח ניחוח את רוחי ונשמתי. אחזתי בגורל (?) בלי משענת;]

חבסת באלמרפוד בגיר עמוד; / בייסמו אלעזיז נסעוד. /

[כדיתך פי סאהמי.

[=שמו היקר למזל לי. שמתי אותך בגורלי.]

10טלבתך פי אלג'נה <נק>עוד / אנא ונאסי וקוומי. טלבתך

 [=תפילתי לך, שבגן עדן אשב אני וקרוב״ ועמי.]

כמו בשירי העתירה הרבים שנראה לקמן, האני השירי מציג בגוף ראשון לאורן כל השיר את מצבו האומלל והדורש תיקון, אך כאן רק בסטרופה השנייה (טורים 5, 10, 11) הוא פונה בעתירה ישירה לנמען בגוף שני, שהוא הבורא, לצד פניות עקיפות נוספות לבורא בגוף שלישי(טורים 7, 10). סיבת העתירה, שהיא המחלה במטאפורה לגלות, מוצגת בטור הראשון יחד עם הציפייה לרחמי האל, ואילו הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משלים את תמונת המצב האומלל, הכרוך בריחוק הבורא הגורם נדודי שינה לדובר כמייצגו של כלל ישראל. הטורים האחרים בסטרופה מתארים את תנאי העתירה וטקסיה, שהם: ההבאה על חטא (טור 3), הצער והכאב(טורים 3,2) והתחנונים(טור 2). הסטרופה השנייה מוקדשת כולה להצגת בקשותיו וציפיותיו של האני השירי מהבורא – קירוב הגאולה, הצלחה במעשיו, החזרת עבודת בית המקדש, ושיבת ציון המדומה לגן־עדן (טורים 5, 6, 8, 10) – וכן את מערכת השבחים שהוא מרעיף עליו לשם ריצויו והפעלת חסדו(טורים 8,5).

כמו בכל השירים הדתיים־תרבותיים שנציג כאן, אין גוף הדובר בשיר מצטמצם להצגת עמדותיו ונקודות מבטו של האני השירי בלבד או של המשורר כאחראי אפשרי לאמירתו של אני שירי זה, אלא מייצג את כלל ישראל, שהדובר משמש לו כפה. פנייתו היא קולקטיבית ולא אישית, אף על פי שהצגת המצב שביסוד הדו־שיח מרובה בפרטים אישיים־ליריים לכאורה, כגון־הבכי והתחנונים. הזכרת ריח הניחוח (טור 8) ו״עמי״(טור 10) מעבירים במפורש את האיזוטופיה האישית השלטת בשיר לתחום הכלל.

יוסף שיטרית-השירה העברית-יהודית שבכתב בצפון אפריקה-השירה הדתית־תרבותית

עמוד 60

ליקוטים לפרשת נח  

צורתה התיבה: תיבה עם גג משופע? או כפירמידה מידותיה ההנדסיות של התיבה היו: 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב ו-30 אמה קומה. מכיוון שאורך האמה הוא כחצי מטר, אורכה של התיבה היה כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה היה כ-15 מטרים, גובה בניין בעל 5 קומות לתיבה היו 3 קומות. חז"ל מסבירים שהקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ולאכסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח [ו\ט] אומר אהבת חיים על פרשת נח נמצא שעל ידי התפילה היה יכול נח להציל את העולם, ומזה נלמד שכוח התפילה גדול מאוד, ואמרו רבותינו שגדולה תפילה יתר ממעשים טובים, ויותר מהקרבת קורבנות, ועוד אמרו חכמים, שבזכות התפילה הקדוש ברוך הוא מצילנו מיד אויבנו ומצילנו ממיתה משונה ובזכות התפילה השם הוא מוחל עונותיהם של ישראל, לעל ידי זה מקרבים את הגאולה, ובפרט בזמן שמזכירים בתחילה זכות אבות כמו שמצאנו במושה רבינו עליו השלום שאמר זכור לאברהם יצחק וישראל עבדיך ,וכתוב אחר כך וינחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, [ובמסכת יבמות דף ס"ז] כתוב שהתפילה מהפכת את מדת הדין למדת הרחמים, ויש לזה רמז שאמר צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה מילת צוהר אותיות [צרה], וזה שאומר הכתוב צוהר תעשה לתיבה כלומר המילה של צרה תיהפכנה לצוהר, וזה על ידי תפילות והתעוררות לתשובה, וכשזכית לזה [ואל אמה תכלנה מלמעלה] ראשי תיבה [אמה] את מדת הדין, כלומר שאת מדת הדין  תכלנה מלמעלה תעקרנה ותאבדנה וכיון שאון מידת הדין, אזי מוכרח להיות מידת הרחמים, וזה שאומר  ופתח התיבה בצידה תשים, הצדי שהיא אות הראשונה של מלת צרה , בצידה תשים, דהיינו תעזבנה בצד, תחתיים האות האחרונה שהים אות הא תעשה שניים, תשים אותה באמצע ואת האות ריש שהיא השנייה למילת צרה תעשה כלומר תשימנה בסוף, ואז יהיה מילת צוהר, עד כאן כתבנו בעניין התפילה.

וגם הגאון חתם סופר כתב שבשעה שאמר לו הקב"ה  לנח [קץ כל בשר בא לפני] באותו זמן היה מתושלח חי, והיו עמו עוד שמונה צדיקים ומה שרש"י כתב שמונה צדיקים, זה מלבד מתושלח, אבל עם מתושלח ביחד היו תשעה צדיקים, ואם היה נח מתפלל הייתה שכינה מצטרפת עמהם והיה מציל את העולם, לא כן אברהם אבינו כי ראינו שבזמן שאמר הקדוש ברוך הוא צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, תכף עמד אברהם והתפלל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, אולי עשרה ואמר לקב"ה הוא חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט? זהו ההבדל בין צדיק לצדיק.

אלה תולדות נח נח איש צדיק אומר הזוהר הנגלה מפני מה כתוב נח נח שתי פעמים? אלא כל צדיק שבעולם יש לו שני רוחות, רוח אחד בעולם הזה ורוח אחד בעולם הבא, וכך תמצא בכל הצדיקים [משה משה] יעקב יעקב] [אברהם אברהם] [שמואל שמואל] [שם שם] מלבד יצחק שלא כתוב בו כמו שכתוב בהם, לפי שיצחק בשעה שנקרב על גבי המזבח, יצאה                                                                                                              נ         ח

נשמתו שהייתה בו בעולם הזה , וכוון שנאמר בו באברהם שברך ברוך מחיה המתים אז נכנסה בו נשמתו של עולם הבא, לכן תמצא שלא יחד השם שמו על שום צדיק בחייו אלא עלפי שנחשב כמת ועל זה מרמז המקרא ואומר הן בקודשו לא יאמון דבר אחר אלא תולדות נח נח לפי שהיה צדיק משבחו שתי פעמים.

והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה [ו\ח] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא המילה [את] היא מיותרת ויכל לכתוב " והקימותי בריתי אתך" ומה בה להוסיף ? ובכלל צריך להבין מה הברית הזו שהבטיחו עליה. והנה רש"י כתב בשם מדרש רבא שברית היה צריך נח שלא ירקבו הפירות ויעפשו ואלא יהרגוהו הרשעים שבדור והנה לא מובן מהיכן למדו חז"ל אל ברית זו. ובתורה נזכרה רק ברית אחת שעשה הקב"ה עם נח והיא [ ברית קשת ] . ונראה לי שהמילה [את] באה לרבות ברית נוספת זו. שנוסף לברית הקשת אקים גם [את] הברית הנוספת והיא בדברי רש"י. המילה [בריתי] כתובה מלא עם [יוד] ונראה לי לרמוז שהיוד היתירה רומזת לעשרה בריתות הנזכרות בתורה. והנה לך רמזי בתיבת ברית על סדר התנ"ך 1] ברית נח [בראשית ו\יח] 2] ברית הקשת [בראשית ט\יא] 3] ברית בן הבתרים [בראשית טו\יח] 4] ברית מילה בראשית יז\א] 5] ברית השבת [שמות לא\טז] 6] ברית מלח [ ויקרא ב\יג] 7] ברית כהונה [במדבר כה\יג] 8 ] ברית יסורין [דברים כח\סט] 9] ברית התורה [דברים ד\יג] 10] ברית מלכות [דברי הימים ב -ד\יג].

וירא אלהים את הארץ, והנה נשחטה. כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ [ו-יב] אומר הרב זמיר כהן בסיפרו מסע אל האמת צפונות בתורה המילה "אידס" מופיעה בתורה [בדילוג של 220 אותיות] בדיוק בפרשת המבול. גם גורם המחלה "וירוס" מופיע בפרשה כאשר האות ס של המילה וירוס היא גם האות ס של המילה אידס. המילה אידס מופיעה כאן בנסיגת אותיות, אולי כדי להורות על מהות המחלה הלכה לאחור. כשל המערכת החיסונית, ובעיקבותיה נסיגה בתיפקוד הגוף. שם הוירוס הגורם למחלה, "היו", מופיע גם הוא כאן. כאשר המילים הבאות אחריו הן: הלוך וחסור. תיאור קולע לתהליך המתרחש אצל החולה. סופה של המחלה גם היא מופיע בקטע זה "אמחה את האדם" כי השחית את דרכו, בתדפיס השני, מופיע "אידס"-"בדם" " מהקופים" ותוצאה "מות".

קץ כל בשר בא לפני [ו\יג] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא. היה מאריך לומר קץ כל בשר [נראה] לפני שמובנו שהקב"ה ראה כבר את קיצם שנגזר עליהם בגלל רעתם ומה פירוש: בא לפני ? ונראה הטעם לומר כי הקב"ה הסתכל בכל הדורות מתחילתם ועד סופם וכולם באו לפניו ולא נמצא בזרע דור המבול וכל דורותיהם שום זרע כשר ועל כן נמוחו כולם בימי המבול וכן רמז בכך לנח שלא יבקש רחמים עליהם. כי קיצם כבר [בא] לפני הקב"ה ולא רק נראה לפניו.

ותישחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס [ו-יא]ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ[ו-יג]  וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמישים אמה רחבה לשלושים

                                     נ  ח

אמה קומתה [ו-טו] [דברי המחבר שמעתי דרשה מפי הרב שקד בוהדנה  שליט"א לפי הסוד של המילה "חמס" והיתי חייב להעלות אותה כאן אומר שהמידות של התיבה 300 אמה ארך בגימטריה האות [ש] 50 אמה רחבה בגימטריה [נ] 30 אמה קומתה בגימטריה [ל] אמה תכלנה מלמעלה בגימטריה [א] דור המבול פגמו בשם הקב"ה ומי שגרר אותם להשחית את העולם כמו שכתוב " כי השחית כל בשר את דרכו כולל הבהמות וכל חי הוא "הנחש" וסיטרא אחרא הנקרא "סמאל" פגמו בשמות הקדושים והאותיות הקדושות יוצא במילה "סמאל" פגם באותיות "אל" נשארו האותיות "סמ" בנחש פגם באותיות "נש" ונשארה לו האות "ח" אם נחבר את האותיות שנפגמו נקבל את המילה "חמס" ניתן לקשר גם בימינו את המילה "חמס" לאויבינו בעזה.

עשה לך תיבת עצי גופר[ו/יד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי שמעון בוא וראה , וכי לא יכול היה השם לשמור את נח באיזה מקום בעולם , שיהיה מבול בכל העולם ולא יהיה במקום ההוא, כמו שכתוב בגדעון ויהי חורב אל הגיזה לבדה או לשמור אותו בארץ ישראל שכתוב בה לא גשמה ביום זעם, שלא ירדו עליה מי המבול אלא כוון שהמשחית ירד לעולם, מי שאין סוגר ומסתיר עצמו ונמצא לפניו בגלוי מתחייב בנפשו לפי שהוא הורג את עצמו, והראיה מלוט שכתוב המלט על נפשך אל טבית אחריך לפי שהמשחית הלך אחר כתפו, ואם יחזיר ראשו ויסתכל בו פנים בפנים יכול להזיק אותו ועל כן כתוב בנח וסגור השם בעדו שלא יתראה לפני המשחית ולא ישלוט עליו מלאך המוות.

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה [ו/כ] אומר שמנה לחמו חשב כאן העוף בתחילה ואחר כך הבהמה, ולהלן חשב הבהמה בתחילה ואחר כך גם מעוף השמים, לפי שאמר כאן מכול החי והם השדים השוכנים באוויר, לכך חשב כאן כסדר בהדרגה מלמעלה למטה, בתחילה השדים השוכנים למעלה באוויר תחת יסוד האש, ואחר כך העופות אשר גם הם מעופפים באוויר למטה ממקום השדים, ואחר כך מן הבהמה השוכנים על האר, מכל רמש האדמה השוכנים בארץ ובאדמה.

וזה אשר תעשה אותה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רוחבה ושלושים אמה קומתה [ו/טו] אומר רבינו בחיי ציווה השם לעשות את התיבה כשיעור הזה\ ולריבוי המנים שיצטרך להביא בתוכה הייתה קטנה עד מאוד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים וחיות קטנות עם גדולות , שנים מכול, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמישים תיבות ביוצא בה היו קטנות מהכיל את המינים האלו כולם, אבל היה העניין נס גדול בלי ספק , ומחזיק מועט את המרובה ואולי תשאל   כיון שהיה הדבר נס  למה יצווה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמידות ידועות באורך וברוחב וקומה, ולעשות שלושה מדורים תחתים שנים ושלישים, והשם יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באוויר , כי כול יוכל ולא יבצר ממנו מאומה, והתשובה לזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכולתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע ישלים הנס ועל דרך זה תמצא בכול הניסים בתורה אם תסתכל בהם: כי אף על פי שהם ניסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת ועוד יש בזה.