"אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע


פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,

כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,

 כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,

דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',

 ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך אלו ערב רבואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

 

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קרבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

 

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

 

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

 

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

 

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

 

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק':

 מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

 

א.  עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.

 

ב.  אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

ג.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".

 

ד.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

 

ה.  רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

              בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.

 

  ו.  "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

 

ז.  "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.

 

מוסר השכל:

עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

 

 

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

 

"בבא סאלי"  מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:

"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

 

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס

 

 

סיפור לשבת: רבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

 

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

 

בברכת תורת אלוקים חיים -משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י וב"ב, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. רויטל בת שרה

הרב משה אסולין שמיר."ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"

 

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

משה רבנו הקהיל את בני ישראל למחורת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)

 

"א-ח-ד-ו-ת": אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עמ"י = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

 

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה בחודש ניסן הקרוב,

חודש של נסים ונפלאות – כדברי רבנו אור החיים הק'.

 

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה יהיו לע"נ הצדיקה סבתא אימא עליה בת מרים ע"ה ,

שעלתה לגנזי מרומים ביום י"ג בניסן

 

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

 

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

 

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

 

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

 

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).

 

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

               ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה

(זהר, שמ' פח, ע"ב) 

          "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"

("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

 

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

 

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 

 רבנואור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

 

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

 

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

 

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם בצלאל בן אורי בן חור

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

 

רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

 

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 

מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.

 סגולת אמירתה גם בערב שבת, והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.

 

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.

"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".

מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.

בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).

 

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

 

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

 

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

 

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

 

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

ויקרא-מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ויקרא אל משה",

וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".

"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח)

משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.

 בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!

איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.

 

ויקרא או ויקר –

ויקר – כל מה שקורה לנו – זה במקרה

ויקרא – מה שקורה לנו, זה מקריאה אלוקית.

 

תהליך הגאולה במצרים ובפורים

 מול תהליך הגאולה בימינו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

א' זעירא במילה "ויקרא",

            רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).

את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.

 

בחודש ניסן – חנוכת המשכן.

בחודש ניסן – ירדה אש מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.

בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.

בחודש ניסן הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.

בחודש ניסן נולדו האבות.

בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3333 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.

בחודש ניסן נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים.

בחודש ניסן לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.

בחודש ניסן נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, ע"א).

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו  נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".

גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).

 

כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.

גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.

כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.

 

הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).

 

משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.

אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).  

אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

 

על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.

"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).  

 

תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).

ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.

 

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.

השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".

 

ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.

רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).

ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).

 

בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.

 ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.

כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.

הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".

 

המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.

"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.

התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?

 

א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".

 

ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".

 

ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.

 

רבנו רש"י  מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).

לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.

רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).

מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.

 דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.

 

מידת הענווה של משה רבנו.

 

המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.

 רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.

ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".

כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.

למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.

המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).

 

מוסר השכל: הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}. 

 

המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף. משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.

 

 מוסר השכל לכולנו:

הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:

 "י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו"  = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.

 

                                                "ואמרת אליהם:

אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.

 

ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם…  וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.

 

הרמב"ן פותח לנו צוהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:

"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.

  • סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
  • וידוי – כנגד הדיבור.
  • שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
  • הכרעים – כנגד ידיו ורגליו.
  • זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו   שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).

 

 

"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

"כי יקריב לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות

בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

"כי יקריב" – מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.

רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.

רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".

רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה". כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).

וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".

באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".

 

הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה,  היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.

במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהםורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".

חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה.  הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל".  לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.

 

"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".

          כי כל שאור וכל דבש,

לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).

 

הקשר בין מנחת עני לחג המצות.

צניעות ואחדות  – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.

 

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית  מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).

בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה  אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).

רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".

 

על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).

כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך. אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם:  (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).

רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.

 

מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך "הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).

בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".

דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער"ערער = רָע + רָע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.

רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות  ורֵעות:  ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).

בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי)

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אור זרוע בעולם האמת,

לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,

 שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,

אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.

"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".

 

ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר –  של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.

 

בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.

 בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.

 

 כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.

עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.

 

היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.

פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.

 

 בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.

האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".

 

סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.

 חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

 

סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.

קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –

וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה). 

 רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).

"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.

אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,

ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. . גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

פרשת "צו"-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

 

פרשת "צו" – אותה נקרא בשבת הגדול הסמוכה לליל הסדר,

לילה בו הקב"ה עשה סדר בעולם, וגאל את אבותינו לפני 3333 שנים,

תתאר לנו את תהליך גאולתנו, כדברי רבנו-אור-החיים-הק',

"זאת תורת העולה – גאולתנו שהיא המעולה מכל הגאולות".

כך נוכל לחבר בין שתי הגאולות: גאולת מצרים וגאולתנו.

 

האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא האות א  = אלופו של עולם.

עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו, גם מהפלונטר הפוליטי:

ליל הסדר נקרא כך, בגלל שהקב"ה עושה סדר בעולם.

כשם שגאל את אבותינו בחיפזון מגולת מצרים,

כך בליל הסדר הקרוב, יעשה סדר ויגאל אותנו בחסד וברחמים.

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" עמ' 437 – 447.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

 

/סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,

היא העולה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)



רבנו-אור-החיים-הקדוש: הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:

"ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,

לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות

אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"

 

  • "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

 

פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.

רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.

 

הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:

א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.

ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".

רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.

רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:

"זאת תורת העולהזאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

 

רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

 

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).



  • "זאת תורת העולה – היא העולה…"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

 

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".

 

 

                                 ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

 

 "מוקדה"רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:

 "הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).

 "על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,

 רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.

 

ד. "כל הלילה עד הבקר,

       ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.

 

 

 

הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".

רבנו-אוה"ח-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:

 500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.

 

לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב:  "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

 

ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.

 

"אש תמיד – אף בשבת. תמיד – אף בטומאה.

תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).

 

אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.

חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.

הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.

הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.

הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.

בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.

 

האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.

השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?

התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).

מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י  לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.

 

המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.

כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.

הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.

ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.

 

עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,

כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.

אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.

רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.

לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.

 

הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.

 הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).

רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.

 

עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה, ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.

בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.

הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").

כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.

 

הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.

באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".

הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.

 

החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".

רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".

 

עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט,  דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.

העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).

על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.

 

הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,

והגאולה שלנו.

 

בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.

החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.

דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י).

המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",

בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".

 

אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח, נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא: הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך, יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.  

מאדם הראשון ועד דוד, חלפו 2854 שנים. כאשר מוסיפים עוד 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל, בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א).

 

השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.

הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.

 האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.

 

ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.

 קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.

 

כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.

האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

 

יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה  ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:" קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח. כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח יהוה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).

 

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).

הפס' החותם את המזמור לחג הפסח.

 

"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,

 בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',

ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו" (הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).

 

"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.

 

"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).

 ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".

 

הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:

 "ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.

 ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".

 

"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).

המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).

 

לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה. 
 זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,

 ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.

 

 "ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".

הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

     

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).

כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.

ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.

 

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

  • "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).
  • "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,

 ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).

  • "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).

 

"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).

קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה) 

 

           "זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

 

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.

הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).

הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".

 

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

 

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,

 כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

 

הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",  שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.

הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג. כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.

גם את הציפייה לגאולה, הרב דימה לאדם המצפה בתחנה לאוטובוס. כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.

 

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

 

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.

בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

 

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב, והיה ממש "שמן זית זך".

ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,

 ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

 

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת לספר "להתהלך באור החיים", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש.

 

 

 

 

 

משה אסולין שמיר-שביעי של פסח-רבנו-אור-החיים-הק'

נסי קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח לפני 3333 שנים,

ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש על הגאולה אז, והגאולה בימינו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –

וגאלתי אתכם – היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".

יציאת מצרים – גאולה פיזית.       קריעת ים סוף – גאולה נפשית.

 

שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,

 לכן זכו לומר שירה ברוח הקודש כדברי רבנו-אור-החיים-הק':

"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,

 זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)

 

"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).

 

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".

רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

 

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,

ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך:

 הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

 

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:

הארבה מסתיר את עין הארץ.

החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).



ב.  "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

 

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו אוה"ח הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,

ב. והישר בעיניו תעשה,

ג.  והאזנת למצוותיו,  ד.  ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים,

לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדםע"פ הטבע, כמו במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:

 ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.

 

רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,

ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.

מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.

 

עשר השירות בתנ"ך,

נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

 "ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר.

 

 

 

להתהלך באור החיים-פרשת שמיני-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת השבוע שמיני ט, ה).

בזכות הקרבה והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האריז"ל).

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה.

 ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד,

לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

מסר אמוני: מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 



פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".



גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגותשנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

רבנו-אוה"ח-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

 

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך".

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

"בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנואוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א, והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

״אור זרוע לצדיק״ למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל.

אור-החיים-הקדוש

״אור זרוע לצדיק״

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל.

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז״ל. יום ההילולא שלו – ל׳ ניסן ־ ר״ח אייר ה׳ש״ף(1620).

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר: ״כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארך(שער הגלגולים פ״ט עמ׳ יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר״י הק׳ ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27. בתחילת דרכו בצפת, האר״י הצטרף לבית מדרשו של הרמ״ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ״ק נפטר, ושישה חודשם אח״כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמיד המובהק של האר״י הק׳, אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז״ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של״ב(1572).

רבנו האריז״ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה­­ להעביר את תורתו לתלמידו רבי חיים ויטאל. במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר ״עץ חיים״ הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב״י וכד. הוא פרסם עוד ספרים כמו ״שערי קדושה״, ״ספר החזיונות״ המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

חרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים״ על שו״ע אורח חיים״ בדרך הפרד״ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה״חסד לאברהם״ וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר״י, כפי שמעיד החיד״א בספרו ״שם הגדולים״.

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז״ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: ״אמר לי מורי ז״ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב״א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי״.

אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום. לאחר מס׳ שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע״פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע״ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז״ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו"-הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

הקב"ה מזכה אותנו לחגוג את העצמאות ה- ע"ג {73} למדינת ישראל,

בזכות לומדי התורה הרבים – המפארים את היכלי התורה בארצנו.

ובזכות כ- 23,928 חללי צה"ל – שמסרו נפשם על קידוש ה',

 

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו" (תהלים קיח, כד).

             "בו – ביומא. בו – בקב"ה" (זהר, ג, קה ע"א) .

השמחה ביום העצמאות נובעת מתוך השמחה בקב"ה שעשה לנו את היום הזה,

ועל כן "נגילה ונשמחה בו" – באבינו שבשמים – "גואל ישראל".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"יקר בעיני ה' – המותה לחסידיו" (תהלים קט"ז, ט"ז)

בן עזאי: יקר – מלשון יקר וגדולה, לה זוכים בעולמות העליונים.

על הרוגי מלכות בהם נכללים גם חללי מערכות הבטחון נאמר בגמרא:

"ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"

 (בבא בתרא י ע"ב. פסחים נ ע"א)

 

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר… וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבא… כך היא גאולתם של ישראל: בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".

כמו בנס פורים: תחילה "מרדכי יושב בשער המלך". אח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". בסוף, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (ירושלמי ברכות, פ' א).

אמירת הלל ביום העצמאות – לאור החלטות מועצת הרבנות הראשית.

לאחר קום המדינה, הוחלט על ידי הרבנות הראשית בראשותם של הרבנים הגאונים הרב בן – ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לומר חצי הלל ללא ברכה. שנת תש"י. (1950).

 

אחרי מלחמת ששת הימים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית  בראשותם של הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום שחרור ואיחוד ירושלים.

ביום כ"ה בניסן תשל"ד, אחרי הישועה והניצחון במלחמת יום הכיפורים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשותם של מרן עובדיה יוסף והרב שלמה גורן זצ"ל לומר הלל שלם עם ברכה ביום העצמאות. מרן הרב עובדיה ע"ה התנגד, אבל ההחלטה התקבלה ברוב קולות חברי מועצת הרבנות.

במרוקו ותוניס,  אמרו הלל עם ברכה מתוך שמחה.

 

הרה"ג שלום משאש ע"ה: "חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה {אמירת הלל}, ולהיות כפוי טובה לקב"ה". (מתוך ההסכמה ל"בית מנוחה). בארץ פסק שכל אחד ינהג לפי מקומו (הרב שלום משאש ע"ה. שמש ומגן ח"ג סג, סו).

 

הרה"ג אליהו אריאל אדרי שליט"א– אב בית דין מקודש ורב שכונת "חומת שמואל", מקיף באור יקרות תוך משא ומתן יסודי ומקיף בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים את נושא "אמירת הלל ביום העצמאות ויום ירושלים", ומגיע למסקנה שיש לומר הלל עם ברכה בתפילת שחרית (שחר אהללך" ח"א סימנים' ב-ח).

 

הרה"ג שלמה בן חמו שליט"א, הרב הראשי לקרית- גת פסק: "לאור הנסים והנפלאות שאירעו בימינו וממשיכים ללוות יום יום את מציאותנו – חובה עלינו מהתורה לומר שירה, להלל…,

ועיין בדברי מאור עינינו:

רבנו-אור-החיים-הק' (ויקרא כה כה) אומר:

"ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית הזה".

{מתוך הסכמה ל"בית מנוחה" לרב אורי שרקי ש

 

"אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

בעניין אופי ההודיה לבורא עולם – על נס הקמת המדינה, 

כל אחד ינהג כדברי רבותיו – מבלי לפסול אחרים.

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים {צנועים} היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

המסר החשוב של בית הלל הוא: רק כאשר דברי הלכה עומדים אלו ליד אלו בכבוד הדדי, הם נקראים =  דברי אלוקים חיים. ובפרט כיום שלא זכינו עדיין ל"בת קול" שתקבע הלכה. לכן, גם בנושא אופי ההודיה לה' ביום העצמאות, מן הראוי שכל קהילה באשר הוא, תכבד את מנהגי רעותה, ובפרט בנושא בו החליטה מועצת הרבנות הראשית ברוב דעות

הרה"ג אברהם מימון שליט"א רב ק' "לב חנון" בהר חומה שבירושלים, כותב בהרחבה על נושא אמירת הלל ביום העצמאות בשו"ת "לב חנון" (חלק ב' סימן מב),  וכך מסכם את פסיקתו: "כל אחד ינהג איך שדעת רבותיו נוטה. ובוודאי אם ינהג כך וכל כוונתו לשם שמים, אין ספק שגם מעשיו רצויים מכיוון שעשה ע"פ התורה אשר הורוהו רבותיו. והעיקר הגדול הוא שלא לבוא לריב או להשמיץ ולדבר לשון הרע על אלה שלא נוהגים לפי הנהגתו".

אכן, זוהי דוגמא לרב דגול ועניו ההולך בדרכם של בית הלל, דבר המסביר מדוע דבריו ואמריו נשמעים ומופנמים בקרב קהילת צאן מרעיתו.

"ואהבת לרעך כמוך" – בזכותה, נזכה לזרז את גאולה.

הימים שבין פסח לשבועות – ימי ספירת העומר, הפכו בנ"י לאחר יציאתם ממצרים מאנשים בודדים וכל משפחה לעצמה כפי שהיה במצרים כאשר כל משפחה הסתגרה בביתה בליל טו בניסן והקריבה את קרבן פסח ככתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" –  והפכו לעם אחד מאוחד המיוחד בתורתו במעמד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י).

בימים הללו התרחשו לאורך ההיסטוריה רבת השנים, אורות וצללים בקרב עם ישראל.

הצל הכבד של מות  24,000 תלמידי רבי עקיבא ממשיך ללוות אותנו, ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות עד ימינו. הגמרא (יבמות סב ע"ב) אומרת לנו: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד – מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה"… וכולם מתו מיתה רעה = אשכרה". רבי מאיר בעל הנס אכן יישם את דברי רבו בכלל: "לעולם, אתם נקראים בנים" (קידושין לו ע"א).

רב שרירא גאון כותב באיגרתו המפורסמת שהיה זה "שמדא". כלומר, הם נהרגו בגלל גזירת השלטונות הרומיים שדיכאו באכזריות את מרד בר כוכבא בו השתתפו כלוחמים. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף ראה בבר כוכבא משיח, ע"פ עדותו של רבי שמעון תלמידו. יוצא שבכל יום נהרגו מאות תלמידי חכמים, והכל בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה" כדברי הגמרא. גם הביטוי של הגמרא "זוגים" משקף את הבעיה שהם נהגו כבוד אחד עם בן זוגו בלבד, ולא עם השאר.

לפי פירוש אחר, למרות שכל אחד אמור לנהוג כבוד כלפי בן זוגו, הוא לא נהג כך.

חבל מאוד שגם כיום "בשם התורה" בבחינת "ותשחת הארץ לפני {בשם} האלוקים", ישנם רבים הממשיכים בהתבדלות ובהתנגחות, וכאן המקום להזכיר את ספרו "אם הבנים שמחה" של הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד שנהרג בשואה. בספר הוא מנתח את סיבת צרות הגלות והשואה, בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל, והתבדלו מגדולי מבשרי הציונות האמונית והדתית כמו הרבנים הגאונים הרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר, שאף פרסמו ספרים רבים בנושא.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך… ונתן טעם לדבר "אני ה'". פירוש, על דרך אומרו שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך" (ויקרא יט, יח).

בית המקדש השני

נחרב בגלל שנאת חינם,

ויבנה בזכות אהבת חינם.

השפת אמת (תרמ"ג)  כותב:

 פרשת קדושים נאמרה בהקהל "רק כשהם באחדות אחת, לכן רוב דיני פרשה זו הם בין אדם לחברו, ובמרכזם "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'"…".

"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"

(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת עמ"י ממצרים).

 

"מצמיח קרן ישועה".

רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו הרבנים הגאונים

יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
 "החותמים לכבוד התורה – יום ד',

חמשה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{תצ"ט = 1739}.

אכן, הקב"ה השרה עליהם רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת הגאולה ב- ה' אייר הקמת המדינה (יחזקאל כט, כא):

"ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל" יום ה' אייר, בו נשבח ונהלל ל-"מצמיח קרן ישועה".

(ע"פ "עטרת חכמים על רבנו אוה"ח הק'" מאת הרה"ג אליהו רפאל מרציאנו שליט"א רב ביכנ"ס "זהר מיכל" בהר חומה)

 

"בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים" (תהילים קכו, א).

 

שני האורות המרכזיים  בימי הספירה:

יום העצמאות – ה' אייר. ואיחוד ירושלים – כ"ח אייר.

 

על שני הימים: ה' אייר = כ לעומר ו- כח אייר = מ"ג לעומר, אומר הגר"א (מדרש שלמה פ' ז עמ' נב"):

ימי העומר הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, לעומת זאת הם רגישים להתדבקות הקליפה…

זולת שני הימים הנ"ל – שאין הקליפה יכולה לשלוט.

 

שיבת ציון כחלום – החלום ופשרו.

רבנו אברהם אבן עזרא:

"בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". כלומר, התרחשות הגאולה היא כמו חלום.

זוכר בערגה את מו"ר אבי  הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שהשתטח ונישק את רגבי ארץ הקודש בהגיענו לטבריה ביום פסח שני – יום ההילולא של רבי מאיר.

רבנו המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות – אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כלומר, מרוב השתוקקותנו לגאולה, אנחנו חולמים עליה. בגלויות הרבות תמיד אמרו: "לשנה הבאה בירושלים".

רבנו הרד"ק: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". צרות הגלות נראות לנו כחלום. וכאדם שבילה נעוריו בגלות, מודה לה' שזיכה אותנו לחונן את עפר ארץ ישראל בבחינת "ואת עפרה יחוננו", ושכחנו מצרות הגלות.

"הודו לה' כי טוב… 

יאמרו {בעתיד} גאולי ה' אשר גאלם מיד צר…" (תהילים קז).

את המזמור הנ"ל שרנו בפסח,

ונזכה לשיר אותו ביום העצמאות הבעל"ט, ובגאולה הקרובה.

הביטוי "יאמרו" נאמר בלשון עתיד,

דבר הרומז להבטחת הקב"ה לנביא יחזקאל בשנת {586 לפנה"ס}:

"ולקחתי אתכם מן הגויים / וקבצתי אתכם מכל הארצות /

 והבאתי אתכם אל אדמתכם / וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם /

 ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחז' לו כד- כה).

הקשר הפנימי בין חג הפסח ליום העצמאות.

טור או"ח (סימן תכח סעיף ג) מסביר את סימני החלת המועדים במהלך השנה על פי א"ת ב"ש בין ימי הפסח לשאר החגים. כלומר, מצליבים בין האות של כל אחד מימי הפסח, לאותיות הפותחות את שאר החגים.

להלן הפירוט:

א"ת: א – יום א של פסח, יחול  תשעה באב.

ב"ש: ב – יום ב של פסח יחול ששבועות.

ג"ר: ג – יום ג של פסח יחול לעולם – ר-אש השנה.

ד"ק: ד – של פסח תחול ק-ריאת התורה בשמחת תורה

ה"ץ: ה – של פסח יחול צ-ום כיפור.

ו"ף: יום שישי של פסח יחול פ-ורים שעבר".

קשר בין נסי פסח ונסי מצרים. שלושת ימי צום אסתר, היו בפסח: יד, טו, טז בניסן.

הטור אינו מזכיר את הצמד הבא: ז – ע. שיזווג את היום השביעי של פסח לחג אחר, כפי שנעשה קודם לימי הפסח הקודמים.

גם לצמד ז"ע, מצאו חכמי דורנו פתרון: ז – יום שביעי של פסח, יחול לעולם יום ע–צמאות, וכן ט"ו באביום האחדות בין חלקי בני ישראל, ובינם לקב"ה.

בנוסף להתאמה בין שני הימים הנ"ל – שביעי של פסח ויום העצמאות, קיימת גם התאמה פנימית רעיונית כפי שיוסבר להלן.

הרה"ג אליהו אריאל אדרי – אב בית דין מקודש, ורב שכונת "חומת שמואל" בירושלים, כותב על כך בספרו "משירי אהודנו" עמ' כב':

"הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א עמ' לח) מבאר ששביעי של פסח הינו יום המרכז באופן תמציתי את הארת הפסח כולה, אשר התחלקה על פני שבעה ימים…

בדורנו, נמצא בן הזוג {ליום שביעי של פסח

בדמותו של} יום העצמאות שהתחדש מן שמיא ומן ארעא בדור של חתימה, והתקשרו חותם בחותם – חותם הגאולה הראשונה בחותם הגאולה האחרונה.

תהליכי הגאולה בראי – תפילת שמונה עשרה וברכותיה.

"דבח"י ברכאן דצלותא – תליא פורקנא" (תיקוני זהר ת' כ"א ג' ע"ב).

תרגום הזוהר: בח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה – תלויה הגאולה.

"ברוך אתה ה' – גאל ישראל".

ברכת "גאל ישראל", חותמת את ברכות "קריאת שמע", ומהווה למעשה, מבוא לתהליכי הגאולה הרמוזים בתפילת "שמונה עשרה" שנתקנה ע"י אנשי הכנסת הגדולה.

אחד היסודות בתפילה הוא סמיכת גאולה לתפילה כדברי רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה. תכף לנטילת ידיים {מים אחרונים} ברכה. תכף לגאולה – תפילת העמידה. אמר רבי יוסי בי בר רבי בון… וכל מי שהוא תוכף = מסמיך גאולה לתפילה – אין השטן מקטרג באותו היום" (ברכות ו). ההסבר לכך הוא שע"י הציפיה לגאולה תתגלה מלכות שד-י בעולם, ובכך אנחנו נותנים למעשה את המשמעות האמתית למהות התפילה שהיא רצוננו להתקשר לקב"ה כדי להקים את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בגלל עוונותינו כדברי המקובל הרב יהודה פתייה זצ"ל המסביר בהרחבה את תפילת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי" שלפני התפילה ("מנחת יהודה" עמ' 73-74). לדבריו, ה"שכינה" מהווה את אורו יתברך השוכן בארץ, ככתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד). הוא מדמה את הקב"ה לשמש, בבחינת "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), ואת קרני השמש לשכינה. את עוונותינו הוא מדמה לעננים המחשיכים את קרני השמש.

בתפילה אנו מבקשים שכיסא ה' בעולם יהיה שלם ע"י חיבור אותיות י-ה לאותיות ו-ה. במחיית זכר עמלק נאמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז). כסא ה' איננו שלם היות וחסרות בו שתי האותיות ו-ה, ורק ע"י תיקון עוונותינו הדומים לעננים, כיסא ה' יהיה שלם, ואז תבוא הגאולה. זו בעצם עבודת המקובלים ב"תיקון חצות".

תפילת שמונה עשרה מהווה את נקודת השיא שבתפילה, ולמעשה היא  "התפילה" בהא הידיעה. בעולם הספירות, היא בבחינת הכתר שבראש עולם האצילות, וכל מה שלפניה הוא בעצם מעין הכנה לתיקונה המלא של השכינה: "כד אתיין לה לחופה… הא קא אתיין לחופה". תרגום דברי הזוהר: כשמעלים את השכינה מעולם הבריאה לעולם האצילות ע"י תפילות מקדימות כמו פסוקי דזימרה המסמלות את עולם היצירה, וכן קריאת שמע וברכותיה המסמלות את עולם הבריאה, עד שמגיעים לתפילת שמונה עשרה המכונה "חופה"  (רעיא מהימנא חלק ג רל/ב).

בתפילת שמונה עשרה, אנו שואפים להתחבר אל עולם הנצח ארוך הזמן, ולא להפוך את התפילה למעין מכולת לבקשות הב הב.

תהליך הגאולה – לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (מגילה י"ב ע"א).

ברכה ראשונה"ומביא גואל {בהווה} לבני בניהם {גם לנו}  למען שמו באהבה. הקב"ה גואל אותנו מתוך אהבה.

ברכה שנייה – "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה –  הקב"ה מצמיח גאולתנו.

ברכה תשיעית – ברכת השנים – הארץ חוזרת לתת מפריה לעם השב לציון, כנבואת יחזקאל. (סנהדרין צח ע"ב)

ברכה עשירית – "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלותנו". רוב רובו של העם היהודי – שב לציון.

ברכה אחת עשרההשיבה שופטנו כבראשונה" – אנו נמצאים כיום בתהליך של ראשית החלת המשפט העברי.

ברכה ארבע עשרה"בונה ירושלים" – הקב"ה בונה בהווה את ירושלים המהווה כיום, העיר הגדולה בארץ.

ברכה חמש עשרה"מצמיח קרן ישועה" – מלכות בית דוד צומחת כעץ הצומח לאיטו. "ראשית צמיחת גאולתנו.

ברכה שבע עשרה בגימטריא = טוב – "והשב העבודה לדביר ביתך". להשיב את הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו ה'".

הפס' החותם את המזמור

 "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קז מג).

מזמור אותו שרים בפסח, ביום העצמאות, וביום ירושלים.

רבי אברהם אבן עזרא, המאירי וכו':

רק חכם ונבון בחכמה אלוקית – זוכה לשמור ולהתבונן בחסדי ה',

  וגם להודות לו על החסדים שעושה לנו,

 ועל תהליך הגאולה בארץ ישראל בו אנו נמצאים.

במה זכה דורנו לתהליך הגאולה?

הרב יצחק הכהן קוק:

"אין שום ישועה שלמה באמת – כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

תשובה ברורה: הדורות האחרונים עוסקים בגאולת עם ישראל בא"י,

 לכן ה' מושיע אותם.

(אורות הקודש ג, מוסר הקודש מז).

הרב צבי יהודה הכהן קוק

שואל על הפס': "כי עין בעין יראו, בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח).

האם יש מושג כזה של עין בתוך עין?

תשובתו: עלינו לכוון את העין הפרטית שלנו לעין האלוקית,

ורק אז נראה את המשך הפסוק "בשוב ה' ציון".

 

 חג שמח וגאולה קרובה וברחמים

משה שמיר אסולין 0523-240298  shamir240298@gmail.com

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו-הרב משה אסולין שמיר

 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא יד, ב).

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' –

 זאת תהיה תורתו של – מוציא שם רע" (ערכין טו ע"ב).

"לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע – לזה תהיה תורתו זאת,

להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

"מצרע" {שורש המילה} צ. ר. ע. = צר – עין.

צר לו בהצלחת הזולת, ולכן מדבר עליו רע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשיות "תזריע מצורע" המחוברות לרוב, מתארות שמונה עשרה מצוות {7 ב"תזריע" ו-11 ב"מצורע"} הקשורות בטומאת האדם ודרכי טהרתו. החל מטומאת יולדת, דרך טומאת האדם ע"י צרעת בגופו, בבגדיו, בביתו, וכלה בטומאת קרי.

המצורע מחויב על פי התורה להתנהג כאבל היושב מחוץ למחנה ככתוב: "איש צרוע הוא טמא… בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה (= פיו מכוסה), וטמא – טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (תזריע יג, מד- מה). דיני האבלות הנ"ל נוהגים במצורע, ולא באישה מצורעת.

 

אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא יד, ד) אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה: יביא קורבן פטיט" {פטפוט}.

רש"י הק' מפרש: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע – שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" (ערכין טז ע"ב).

 

המהרש"א על אתר מסביר, מדוע יש צורך בשתי ציפורים הרי שוחטים רק אחת, כאשר את השניה משחררים לאחר שטובלים אותה בדם של הציפור השחוטה, כשהוא מעורב במים חיים?

המרש"א משיב: מעבירים מסר אמוני וחינוכי לאור הכתוב: "מוות וחיים ביד לשון – ואוהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא): הציפור השחוטה, מסמלת את המוות ביד הלשון, ואילו הציפור המשוחררת מסמלת את החיים ביד הלשון – לדבר דברי תורה ודברים טובים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובדרש דרשו מייתור הכתוב, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (תנחומא מצורע סימן ב). וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה?"

כלומר, מדוע רמזה התורה במילה מצורע = מוציא שם רע, בפס' המדבר על טהרת המצורע – 'זאת תהיה תורת המצורע', ולא במקום המדבר על עצם החטא?

בתשובתו אומר רבנו: היות וחטאו בלשון הרע, לזה תהיה תורתו ורפואתו "להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו".

מידה כנגד מידה. בדבר שחטא – יתקן כדוגמתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית התשובה: דרך הריפוי של המצורע ע"פ התורה, נוגדת את דרך הריפוי הטבעית. הוא טוען שהצרעת "תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה {השחורה} אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו. ודבר זה יסובבנו העיצבון וצרות הלב ושממון השכל. והרפואה הטבעית לזה – היא הרחקת העיצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו" (רבנו אוה"ח הק' מצורע, יד, ב).

כלומר, מחלת הצרעת היא מחלת עור הנובעת מעצבות ודיכאון פנימיים, כך שהפתרון ההגיוני, אמור להתבצע בהרחבת דעתו של המצורע על ידי שמחה בתוך החברה. התורה לעומת זאת, מבודדת אותו כדברי רבנו אוה"ח הק': "בדד ישב, ובגדיו יהיו קרועים {פרומים}, וראשו יהיה פרוע. ודברים אלה הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  משיב על כך: התורה באה להראות לאדם המדבר לשון הרע, שברגע שיעשה תשובה ע"י התבודדות מחוץ למחנה, יוכל להתרפות על פי קביעתו של הכהן.

וכדברי קודשו: "אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו… וישוב מחטאתו ויטהר לשונו… בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו: 'זאת תהיה תורת מוציא שם רע".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ופירושו של המלבי"ם, ניתן להסביר את הדרך בה ריפא אלישע הנביא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו (ההפטרה לפ' תזריע, מלכים ב, ה). נעמן הגיע לנביא אלישע כדי להתרפא מצרעתו. הנביא לא מקבל אותו באופן אישי, אלא שולח אליו "מלאך לאמור: הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר" (פס' י). נעמן קוצף על כך שלא יצא לקראתו, ולא כיבד אותו בהתאם למעמדו כשר צבא, וכן על הפתרון המוזר – רחיצה בנהר, במקום תפילה: "בשם ה' אלוקיו, והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (פס' יא).

 

המלבי"ם מבאר שאלישע רצה לקדש שם שמים ולהעביר מסר אמוני שהריפוי מהצרעת, יפעל בעקבות דברי הנביא אותם קיבל מהשמים, ולא בגלל הצד הטכני של הריפוי. הוא גם לא פגש אותו, שלא יחשוב שכישף אותו.

 

עבדי נעמן אכן קלטו את המסר, ולכן אמרו לו: "אבי דבר גדול הנביא דיבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר" (פס' יג). הם מדגישים שעצם האמירה של הנביא היא זו שתרפא.

לאחר שטבל בירדן והתרפא, נעמן אמר: "הנה נא ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ – כי אם בישראל" (פס' טו), ובכך זכה אלישע הנביא לקדש שם ה' גם בקרב הגויים.

גם בפרשתנו, רבנו אוה"ח הק' מדגיש: "ודברים אלה {דרך הריפוי}, הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש", ורק תיקון הקלקול של לשון הרע, הוא זה שיביא לריפוי.

כנ"ל אצל הנביא אלישע: כדרך לריפוי, הוא מציע לנעמן לטבול בנהר, דבר שלכאורה מעצים את המחלה.

 הנביא אלישע רצה להעביר לו מסר אמוני: הריפוי מהמחלה, בזכות ביצוע דברי הנביא כלשונם

 

מהאמור לעיל יוצא: לצרעת ישנם כללים רוחניים השונים מכל מחלה. הקב"ה נותן כוח בידי הכהן לטמא או לטהר את הנגע. כמו כן דרך הריפוי מנוגדת למחלה כדברי רבנו אוה"ח הק' לגבי המצורע הנדרש להתבודד, דבר הגורם לעצב, והתגברות המחלה. כמו כן, תיקון חטא לשון הרע, הוא הגורם לריפוי.

 

רבנו אלשיך הק' אומר: "כי בראות כי טמא הוא, יסגירנו הכהן. למען ייתן אל לבו ואמר: אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי, כי שמו אותי בבור למזכיר עוון, תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון הרע. ותיחבא עתה למען תקן את אשר עוותה במקום שאין שם אנשים. ותיאנק דום תחת היותה מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה – יכוון לבו יקשיב אזנו – וישוב אל ה' וירחמהו" (אלשיך, מצורע יד, א-ג).

הפירושים הנ"ל מתבססים על דברי הגמרא (בערכין טז ע"א-ע"ב). "בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו. לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'.

 

רבנו הרמב"ן מעלה רעיון נפלא האומר שנושא נגעי הצרעת "איננו בטבע כלל… אבל בהיות ישראל שלמים לה' – יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון – יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי ה' סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' כי היא מכת השם, בבית ההוא".

באיגרת הרמב"ן נאמר כלל חשוב: "וחשוב הדיבור – קודם שתוציאנו מפיך".

 

רבנו יהודה הלוי

בספרו "הכוזרי" (מאמר שני) אומר:

"אמר החבר: העדה אשר השכינה בתוכה –

צופה {השכינה} מעשיה, וגומלתה שכר ועונש לרגעים".

כלומר, היות והשכינה שורה בתוך עם ישראל, העונש לחוטאים הוא מיידי.

תופעה דומה היית אצל בני ישראל במדבר,

אותם העניש הקב"ה מיד, אחרי כל חטא.

 

 

 

          "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו…

ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, א –ט).

 

דרכי טהרת המצורע,

 רומזות למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מקשר בין לשון הרע כגורם לצרעת,

לבין הגלות הארוכה בה אנחנו שרויים,

ובין דרכי הטהרה – ותהליך הגאולה.

 

 וכך דברי קדשו:

"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל,

על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר פנחס רלב ע"ב): כי אומות העולם לישראל,

הם בחינת הצרעת וישלטו בהם…

'ואחר יבוא אל המחנה' זה מחנה שכינה.

 ירושלים היורדת בנויה מלמעלה" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא יד ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שגאולת מצרים הייתה: "לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע", והוא מביא דוגמא מכך שבנ"י החזיקו ברכוש המצרי במשך שנה – כל זמן המכות, ואף אחד לא הלשין על חברו למצרים. את זאת הוא לומד מהפס': "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'" (שמות ג כב).

בהמשך אומר רבנו: "אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו – כלשון הרע".

 

הזוהר הק' (מצורע נג ע"א) אומר {תרגום): על כל העוונות שבעולם, הקב"ה מכפר ע"י תשובה, פרט ללשון הרע – כאשר מספרים דברי גנאי על אדם אחר, גם כשהם אמת, או מוציא שם רע – סיפורי שקרים על אדם אחר, כדברי הגמרא (ערכין טו ע"ב) על הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

 

רבי חייא אומר שם: המוציא לשון הרע – נטמאים איבריו, וראוי להיות מצורע, היות ודבריו מקטרגים עליו בשמים.

 הזוהר הק' (תזריע מו ע"א) אומר: כאשר האדם מדבר לשון הרע – "כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה – ואסתלקת" – הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

"שלוש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע – כאילו כופר בעיקר" (הלכות דעות פ"ז ה"ג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהלך הטהרה והגאולה – לאור משנתו של רבנו אור החיים הק':

"וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים,

נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

א. "זאת תהיה תורת המצורע" – הכוונה לבנ"י שהצטרעו בגלל לשון הרע שגרם לשנאת חינם, ועקב כך הוגלו, כפי שקרה בבית שני. גם הגלות הראשונה למצרים החלה, כאשר יוסף הוציא את דיבת רעת אחיו בפני אביו, דבר שהוביל לשנאתו ומכירתו למצרים.

ב. "ביום טהרתו" – "שיטהר לשונו ודרכיו". אחרי שהמצורע שב בתשובה.

ג. "והובא אל הכהן" – "כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר (תזריע מט ע"ב): 'והובא אל הכהן – דא הוא קודשא בריך הוא". ואמר 'והובא', לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב… ואמר 'והובא', פירוש, מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו, ויקרא קרוב, דכתיב: 'בורא ניב שפתיים. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' –  ורפאתיו" (ישעיה נז, יט). מתחיל ב'רחוק' ומסיים ב'קרוב', כדי לרמוז על תנועת התשובה של הרחוקים באחרית הימים כפי שעינינו רואות כיום. עליהם נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו" (ברכות לד ע"ב).

ד. "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" –  "והוא אומרו 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה', שהוא חוץ למחנה שכינתו, לחוצה לארץ מקום טמא – ששם בעוונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת – שחזרו בתשובה ונטהרו".  הקב"ה יוצא מחוץ לשכינה, לוודא שנרפא נגע הצרעת מעם ישראל. 

 ה. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" – שתי הציפורים מסמלות את "שני משיחים… משיח בן אפרים, ומשיח בן דוד. ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יגלה משיח בן דוד. וכנגד ב' אלו אמר 'ולקח למטהר ב' ציפורי חיות טהורות. כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת.

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" – "רמז לזכות ג' אבות. עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים. 'שני תולעת' – יעקב, על דרך אומרו 'אל תראי תולעת יעקב' (ישעיה מא יד). 'ואזוב' הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה. שצריך צירוף זכות שלושתם"

ו. "וציוה הכהן ושחט את הציפור האחת… על מים חיים…" – "ואמר 'ושחט' – כאן רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך. 'אל כלי חרס על מים חיים' – פירוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכינה אותם 'כלי חרס', על דרך 'וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה' (בר' ב ז), שהוא כלי חרס. והכוונה בזה לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה – לצד גרעון התורה המתייחסת למים חיים – שאין בישראל תורה. על זה תשחט הציפור האחת. גם באמצעות דבר זה, ילבש ה' בגדי נקם הפך מידותיו הרחמים, ויעשה כלה לגויים המריעים. וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה – לא ימות הצדיק" {משיח בן יוסף}, כדברי  האר"י הק' שציווה לכוון בתפילת ח"י בברכת "וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" על משיח בן יוסף שלא ימות.

ז. "וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר עצמו מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים, נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

 

"אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע,

            ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

 

מרן "החפץ חיים" – רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין  מונה שלושים ואחת מצוות עשה ולא תעשה הקשורות בלשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע, עלול להיכשל בהם. לכן, על האיש המתרחק מלדבר ומלשמוע לשון הרע יאמר:

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד).

 הפרק הראשון בספר "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", מפרט את שלושים ואחת העבירות הנ"ל.

 

"החפץ חיים" כתב ספרים רבים ובניהם "המשנה ברורה" – ביאור רב היקף בן שישה חלקים על חלק "אורח חיים" ב"שולחן ערוך", בו עמל עשרים ושמונה שנים, ספר שהתקבל על כלל עם ישראל. הוא כתב עוד ספרים כמו "אהבת חסד" על מצוות הצדקה וגמילות חסדים. "ליקוטי הלכות" על דיני בית המקדש ללומדים את סדר "קדשים". "מחנה ישראל" לחיילי ישראל באירופה בו הדריך אותם איך לקיים את מצוות התורה בצבא הגויים. "קונטרס מידות ומשקלות" על עניני מסחר.

בכל זאת, הספר שהפך לשם הנרדף שלו הוא: "חפץ חיים". ספר אותו כתב על דיני השמירה מלשון הרע ע"פ הפ' "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב –  נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

זהו ספר בו ראוי ללמוד, ובעיקר ליישם את תוכנו, ובפרט בימינו בעידן התקשורת, בה ניתן בקליק לפרסם לשון הרע

כמו כן, מן הראוי שמגידי שיעורים יקבעו שיעורים מתוך הספר, ובפרט כיום שישנם ספרים המבוססים על הספר "חפץ חיים" כמו "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", וכן הספר: "חפץ חיים – השיעור היומי".

 

מבט קצר לשני הפס' הנ"ל "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע וכו'", מוביל אותנו למדרש המספר על המעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למיזבן סם חיים {מי רוצה לקנות סם חיים?} אודקין עלה {נדחקו עליו הבריות כדי לקנות ממנו}.

רבי ינאי הווה יתיב ופשט בתוך קלוניה {ישב ולמד תורה בטרקלינו}, אמר ליה, תא הכא וזבין לי {בוא לכאן ומכור לי}. אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך {אמר לו, אתה והדומים לך לא זקוקים לזה}. אטרח עליה {הפציר בו רבי ינאי שימכור לו}. סליק לגביה {עלה אליו} והוציא תהילים, והראה לו את הפס':

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל והודיעני.

 נשאלת השאלה, מה התחדש לרבי ינאי בפשט הפס', בעקבות אותו רוכל שהכריז שהוא מוכר סם חיים?

עד עכשיו, רבי ינאי הבין שהנגעים באים על האדם כעונש על שדיבר לשון הרע, לכן חייבה אותו התורה לשבת בדד, כדי לעשות חשבון נפש, ולשוב בתשובה.

כעת, רבי ינאי מבין שיש כאן מסר חינוכי: המדבר לשון הרע גורם לסכסוכים בין בני אדם, וגם משניא את עצמו עליהם, היות ולבסוף, הם יגלו מי דיבר עליהם סרה בפני אחרים, דבר הנובע מתוך צרות עין, קנאה ותחרות.

 ע"י הרחקתו מהחברה, הוא יפנים שיש צורך בשמירה על כבודו של כל אחד ואחד, לכן הוא לא ידבר לשון הרע על איש, דבר שיגרום לו ל"סם חיים" בחייו האישיים בעולם הזה ובעולם הבא, היות ובכך שלא ידבר לשון הרע על אחרים, הוא לא יגרום לסכסוכים מיותרים בין בני אדם, ואיש לא ישנא אותו.

 

כעת ניתן להבין את דברי המדרש שהוזכרו בכותרת: "אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

לאור ההסבר הנ"ל, ניתן להסביר את הפס' כך:

אתה חפץ בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא – תנצור לשונך מלשון הרע.

 

מסופר על אדם אחד שנקף אותו ליבו, לאחר שהפיץ לשון הרע על אדם אחר. הוא החליט להתייעץ עם רבו על הדרך הטובה ביותר בה יוכל לתקן את מעשהו הרע. לפני שנכנס לרב, הוא קיבל על עצמו לבצע את אשר יורהו רבו.

לאחר שהרב האזין לדבריו, הוא ציווה אותו: "לך לשוק וקנה לך שק מלא זרעים. אחרי זה, קח את השק לשדה גדול ופזר את כל הגרגרים ברוח הנושבת. עשה כדברי, וחזור אלי בעוד יומיים, בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא".

 

האיש מילא אחר הוראותיו של הרב, וחזר אליו כעבור יומיים, בכדי לשמוע מה עוד עליו לעשות. "כעת", אמר לו הרב, "חזור אל אותו השדה הפתוח, ואסוף בחזרה את כל הזרעים שפיזרת שם".

האיש שלנו נדהם מההצעה החדשה של הרב, ושאל: "הגרגירים התפזרו על פני שטח גדול ורחב ידיים! לא אצליח לעולם למצוא את כל הגרגרים שפיזרתי. אני גם בטוח שחלק מהם כבר הצמיחו שורשים באדמה!".

"בדיוק!" הסביר לו הרב. "כעת אני רואה, שהפנמת את אשר עוללת. כאשר אנו מפיצים לשון הרע על אדם אחר, אנחנו גורמים לו הרס אדיר שלא נוכל לתקן לעולם. בעצם, זהו השלב הראשון של החזרה בתשובה: הכרה בחטא.

הרמב"ם קבע כלל שאותו כדאי לזכור תמיד לפני שמדברים על אחרים:

כל דבר שאם יתפרסם יגרום לחברו היזק בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו,

 הרי זה לשון הרע.

הסביבה כיום, מרושתת באמצעי תקשורת רבים ורעים, הנגועים בלשון הרע,

שומר נפשו – ירחק  מהם.

 

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו האר"י הק' ורבנו אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת,

בנושא הציפייה לגאולה – ושכרה.

 

המקובל רבי מאיר פאפריש הכהן  ע"ה {1624 – 1662}, סיפר על הצדיק האלוקי רבי אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת, שנהג לעשות תיקון חצות ברחובה של עיר המקובלים צפת, תוך בכי תמרורים על גלות השכינה.

רבנו האר"י הק' העיד על רבי אברהם הלוי שהוא גלגול של ירמיה הנביא שהיה עד לחורבן בית המקדש, ונהג לקונן עליו כמסופר בילקוט ירמיה (סימן טו), ולכן גם רבי אברהם מקונן על החורבן מרה, ומתחנן לבורא עולם שישיב עטרה ליושנה, ויקים את ביתו במלוא הדרו ותפארתו בהר ה' – הלא הוא הר המוריה, אליו עינינו נשואות.

 

 

רבנו האר"י הק' אמר לרבי אברהם הלוי: "הנה עתה שלמו ימיך, ולא נותר לך עוד לחיות. אם תעשה תקנה שאני אלמדך, תחיה עוד עשרים ושתיים שנים. תקנתך היא: תיסע לירושלים, ושם תתפלל ותפיל תחינתך ליד הכותל המערבי, עד שתראה את השכינה.

רבנו אברהם הלך לביתו והסתגר במשך שלושה ימים כשהוא שרוי בתענית, ומבקש מהקב"ה שיזכה אותו לראות את השכינה, ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים כדברי רבנו האר"י הק'.

 

בהגיעו לירושלים תובב"א, שם את פעמיו לעבר הכותל המערבי שריד בית קודשנו, ועמד לתפילה ותחינה על גלות השכינה. לעיניו המשתאות, הוא ראה על גבי הכותל דמות אישה לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש. מרוב פחד, הוא החל לזעוק ולבכות ואמר: "אוי לי שראיתיך בכך! אהה על נפשי! והיה מאריך בתפילותיו עד שהתעלף.

לאחר שנרדם, הוא ראה בחלומו את השכינה לבושה בבגדים נאים, ומבשרת לו: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם וריחמתים", כדברי ה' לרחל: "… ושבו בנים לגבולם".

 

בשובו לצפת, הוא שם פעמיו לרבנו האר"י הק' שגילה לו, שאכן מה שראה בחלומו בכותל, זו הייתה שכינת עוזנו, ותפילתו התקבלה, כך שיזכה להאריך ימים לעוד עשרים ושתיים שנים, כפי שאכן קרה.

בילקוט ירמיה סימן ט"ו נאמר, שירמיה הנביא ראה אישה לובשת שחורים שאמרה: אני אימא ציון וכו'.

  הסיפור הנ"ל מופיע גם ב"שם הגדולים" לרבנו החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כך שהמעשה שריר וקיים.

 

 

רבנו אור החיים הק' חיבר תפילה מיוחדת על גלות השכינה והציפייה לגאולה,

ועל הצורך להתחנן בפני הקב"ה, על זירוז הגאולה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו עינינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך.

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלה, אמן, כן יהי רצון".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

 

לאור פרשת: אחרי מות-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

סוד מיתת נשיקת הצדיקים בכלל, ונדב ואביהוא בפרט,

לאור פרשת: אחרי מות,

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים" ב' כרכים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספר: 0523-240-298

 

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן,

 בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז, א).

 

קירבתם הגדולה של נדב ואביהוא לפני ה':

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש,

  ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

סוד מיתת נשיקה:

"דביקות, נעימות, עריבות, ידידות,

חביבות,  חשיקות, מתיקות" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

את פרשת "אחרי מות", אנו קוראים פעם נוספת ביום הכיפורים.

בשחרית של יום הכיפורים – אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול (ויקרא טז. פס' א-לד),

ובמנחה, קוראים את פרשת העריות (ויקרא יח פס' א-ל), דבר המסביר את חשיבותה.

הפרשה מבורכת ב- כ"ח מצוות. ב' מצוות עשה, ו- כ"ו מצוות לא תעשה.

הפרשה פותחת באזכור מות נדב ואביהוא "בני אהרן, בקרבתם לפני יהוה", כדי להזכיר ולהזהיר את הכהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט, לנהוג בקדושה בבית המקדש, בהתאם לציווים דלהלן:

 

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" (פס' ב). אסור לכהן הדיוט להיכנס לקודש הקודשים בכל ימות השנה, ולכהן הגדול, מותר רק ביום הכיפורים עד ד' פעמים, וכן אסור להיכנס להיכל ללא מטרה. אח"כ מצות עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שנאמר: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בבואו לכפר בקדש עד צאתו. וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, יז). הכהן הגדול פעל לבדו בקודש הקודשים ביום הכיפורים, ואיש לא ראה את מעשיו. המדרש אומר: "בשעה שהיה רוח הקודש שרוי על הכהן הגדולהיו פניו בוערות כלפידים" (ויק"ר כא, יב).

ה"תפארת שמשון" לומד מכך, שרק מתוך זה שהכהן הגדול עשה את עבודתו בצנעה, הוא זכה לקיים את המצוה בשלמותה. אם היו אנשים אחרים משקיפים על מעשיו, היה מתגנב אצלו 'מעט' גאוה על תפקידו הרם, דבר שהיה עלול לפגום בעבודתו הקדושה.

 

הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת מכות מסביר, שהעושה מצוה אחת בשלמותה, זוכה לגן עדן, לכן הקב"ה הרבה לנו מצוות, כדברי רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (פ. אבות ו, יא), כדי שנוכל להתמקד ולהתחבר למצוה אחת הקרובה לליבנו, ואותה נשתדל לקיים בשלמות ובצניעות כמו עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים.

שאר המצוות עוסקות בפרשת איסורי עריות, אותה קוראים במנחה.

 

הדרכים לדבקות באור עליון והשגת כוחות רוחניים,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

לאור מיתתם של נדב ואביהוא – "בקרבתם לפני יהוה".

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן {נדב ואביהוא} – בקרבתם לפני יהוה וימותו" (ויקרא טז, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מקדיש תילי תילים של פירושים קבליים לפרשת מותם של נדב ואביהוא, תוך שימוש בסגנון פיוטי נשגב, כגון: "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות… ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה: 'ובחרת בחיים' – בית המודעתויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 רבנו רומז בסוף דבריו, שזכה לסגל לעצמו חיים רוחניים המשקפים דבקות באור עליון ובתורתו.

 

את הפסקה הנ"ל העוסקת בנתיבות החכמה האלוקית והדבקות באור עליון , ניסו רבים וטובים להאיר, אבל כידוע, "דברי רבנו-אוה"ח-הק' בלתי מושגים – רק ברוח הקודש" כדברי "הערבי נחל" בפרשתנו (ד"ה 'בקרבתם').

לאור הנאמר לעיל, ננסה בדחילו ורחימו לאחוז בשיפולי גלימת דברי קדשו, כפי שעולים ממעט בינתנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס למות נדב ואביהוא (ויקרא ט"ז, א'), שזכו למות מיתת נשיקה, וכך לשונו הטהור: "נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש, ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה  {דבקות באור עליון} שבה מתים הצדיקים. אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת אליהם {ריבוי האור, בא מצד ה' יתברך}, כמסופר בגמרא (בבא בתרא יז ע"א) על מרים הנביאה, רבי עקיבא וכו'.

נדב ואביהוא לעומת זאת, נתקרבו לה'. כלומר, הם קירבו עצמם לאור האלוקי, וכאשר הרגישו במיתתם, מרוב חיבתם לה'לא הפסיקו את תהליך ההתחברות לאור האלוקי, והיו מוכנים למות מתוך "דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות", המהוות דרגות רוחניות בהתקרבות לקב"ה.

שבע הדרגות הנ"ל, מסמלות כנראה את שבע הספירות, ובעצם הם זכו לדרגה הגבוהה במעלה סולם הספירות, ורק אז פרחה נשמתם, בבחינת הכתוב: "בקרבתם לפני יהוה וימותו", לאחר שהקב"ה הראה להם את נועם השכינה, וכך זכו להחזיר את נשמתם הטהורה למקורה ולשורשה, דרך דביקות באור העליון.

 

 

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל…" (ויקרא טז א).

"השכל" = דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי.

10 דרגות בדבקות אלוקית.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל,

 שהשכלת ההשכל, תשכיל השכלות, ובהשכל בהשכלתו ישכיל,

שמושכל מושלל ההשכל. וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל:

שהמשכיל מושכל ממושכל בלתי מושכל מהשכל

 והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו,

 ואז, מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה:

 ובחרת בחיים – בית המודעת  בית בפתח}, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי!

ויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 

השורש ש, כ, ל חוזר בצורות שונות בדברי קודשו עשרים פעם. הוא מבטא את דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי בבחינת דברי דניאל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע – ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב, ג). דניאל קושר בין המשכילים לזהר הרקיע = אורות עליונים.

הזהר הק' (וארא כג ע"א) מפרש את הפסוק כך: "והמשכילים יזהירו – מאן אינון משכילים? אלא דא הוא ההוא חכם דיסתכל מגרמיה מלין, דלא יכלין בני נשא למללא בפומא, ואלין אקרון משכילים". פירוש: המשכילים הם החכמים המתבוננים בחכמה פנימית, אותה לא ניתן לבטא בפה, ותלויה בעיקר בקדושה וטהרה, דרכן האדם מתחבר לאלוקיו, ומתעלה לשכל העליון {קודשא בריך הוא}.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בסוף דבריו: "ברוך אלהים חיים {אור החיים} אשר סיגל סגולה לסגולתו". בדבריו,  רבנו רומז שזכה לסגל לעצמו את אותה קדושה עילאית. אשריו ואשרי חלקו.

בפירוש הנ"ל, מונה רבנו עשר דרכים רוחניות לעלייתה של הנפש השכלית במעלות הסולם המלאכי האלוקי, היות והנשמה היא חלק אלוקי ממעל השואפת להתחבר לצור מחצבתה כדברי המהר"ל (אגד' בכורות עמ' קכג).

 

להלן פירוש קצר לתחילת פירוש רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן" = רבנו מודיע = דעת = ע"פ רוח הקודש למתבונן = לחוקר,

"בפנימיות השכלת המושכל" =  את הדרך להשגת המהות הפנימית של אור ה' יתברך, ובכך הוא זוכה להידבק באור עליון. ההשגות הנ"ל לא יכולות לבוא דרך השכל האנושי, אלא רק ע"י קדושה וטהרה, דרכן הוא מושך את השפע האלוקי מהעולמות העליונים.

 

להבנת דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, יש להקדים את דברי בעל "הערבי נחל" על רבנו-אוה"ח-הק': "ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחילת דבריו מובנים למעיין קצת". לכן, ההסבר יהיה כללי ביותר.

חבל הנשמה נקרא מושכל כדברי בעל הקונטרס "שבעה עיניים". כאשר האדם זוכה להארה אלוקית, איננו יכול להבינה מבחינה שכלית, כמסופר לגבי שאול המלך כאשר צלחה עליו רוח אלוקים, והתנבא בפני "חבל נביאים", כפי שהבטיח לו שמואל הנביא, לאחר שמשח אותו למלך על ישראל (שמואל א, י).

 

היכולת לעשות מופתים בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא תוצאה של עליה במעלות הקודש והידבקות באור עליון עד שימאס בתפקידי שררה להם קורא רבנו-אוה"ח-הק': "ואז מותריו יהיו עיטורי מלכים וכסאם".

הביטוי 'עיטורי מלכים' מבוסס על הכתוב: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות יז ע"א). כלומר, הצדיק הנמצא בקרבת אלוקים, ימאס בכיסאות מלכים = בתפקידי שררה כמו שר, היות ושום תפקיד לא ישתווה לדרגה הרוחנית כעבד ה' בה הוא נמצא, בבחינת: "ואני קרבת אלהים – לי טוב" (תה' עג כח). שם השכל לא פועל.

 

כדי להבין את דבריו, ניתן להדגים זאת בדוגמה הבאה: מציעים לך לבחור בין מישרת ראש ממשלת מדינת ישראל, לבין ההצעה לעסוק בתורה יומם וליל, ולהיות עבד ה' הזוכה להארה אלוקית, במה תבחר?

לדעת רבנו-אוה"ח-הק', ההצעה השנייה היא הטובה ביותר. שנזכה אמן סלה ועד.

 

הרמב"ן: "ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת… וכן ידוע לבעלי הקבלה שמחשבת האדם היא ממקום הנפש השכלית הנמשכת מהעליונים, ויש במחשבה להתפשט ולהתעלות, ולהגיע עד מקום מוצאה, ואז תהיה נדבקת בסוד העליון שנמשכת משם, ונעשים היא והוא דבר אחד… ואותו האור העליון נמשך למטה בכוח המחשבה שמושכת אותו למטה, ונמצאת שכינה למטה… וכך היו החסידים הראשונים מדביקים המחשבה בעליונים, ומושכים מאור עליון למטה… ותבין ממנו סוד גדול בעניין "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כי זה הסוד, שלא הייתה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון" (איגרת הקודש בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שלג).

רבותינו אומרים על יעקב אבינו שהצליח לנצח את המלאך – שרו של עשיו, בגלל דבקותו בקב"ה, פרט לרגע מסוים. באותו רגע, המלאך הצליח לפגוע בכף ירך יעקב, ולכן אנו לא אוכלים את גיד הנשה. 

פועל יוצא מדברי רבותינו הק' הנ"ל: רק ע"י טהרת המחשבה יכולים אנו למשוך אלינו רסיסים מאור עליון.

 

הרמ"ק = רבנו משה קורדוברו רבו של האר"י הק' כותב שהביטוי "שכל" מכיל דרגות שונות בעולם הספירות כמו ספירת החכמה, יסוד או כתר וכו' (אור נערב, דף סט).

 

השל"ה הק' – רבי ישעיה הורוויץ ע"ה כותב על ההשגות בלימוד חכמת הקבלה.

וכדברי קודשו: "דע, כמו שאמר הפס': 'אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו' (תהלים צא יד), הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימה פתי. ומי שלא ראה אור החכמה זו, לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו, וענייני התארים הנזכרים בתורה, הנעלמים מחכמי הפילוסופים.

אשרי עין ראתה כל אלה. ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה, וכל הפורש ממנה, פורש מהחיים הנצחיים והרוחניים" (שני לוחות הברית. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

לאור פשט הפס' ניתן לומר, שהקב"ה ישגב וירומם את אלה העוסקים בהבנת החכמה הפנימית של שמות הקב"ה.

 

בעל הספר "עבודת הקודש" (כט, ע"א) אומר: "עיקר עבודת המשכילים… לייחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו, ולכלול בו כל המעלות, ולייחדם במחשבתו עד אין סוף".

 

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

 

"יש חיים לחיים – 'ובחרת ב-חיים'…

"ויברך ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

(רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא טז א).

 

"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי:

ראיתי בני עליה והן {והמה} מועטים" (סוכה מה ע"ב).

 

"ויפח באפיו – נשמת חיים" (בר' ב ז). הקב"ה נפח בגוף האדם את הנשמה, בבחינת 'נשמת חיים', ובאמצעותה העניק לנו מעט מזעיר מכוח עליון. דבר זה מסביר, שישנן תכונות אצל האדם "הדומות" לבוראו.

כדוגמא, ניתן לציין, כשם שהקב"ה יצר את העולם בחכמתו כי רבה, כך יכול האדם לפתח את העולם. כשם שהבורא נצחי, כך הנשמה נצחית, ותמשיך לחיות גם אחרי מות האדם. לכן, האדם נברא 'בצלם אלוקים' – כצל ההולך אחרי השכינה.

"ונתתי משכני בתוככם – ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו י"א(.  למרות הסתירה בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח – בכל זאת האדם יכול לנתב את דרכו בין שני הכוחות הסותרים הללו. כל זה אצל האדם הרגיל.

לעומת זאת אצל יחידי סגולה ו"בני עליה", הם יכולים להתעלות באור העליון מתוך התלהטות, מסירות והתקדשות, בבחינת דברי הרשב"י: "וראיתי בני עליה והמה מועטים" – ואז הם זוכים לנשמה נוספת, התומכת בתהעלותם באור עליון.

 

 בראש פרשת בחקותי (ויקרא טז א) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "בסוד נשמה לנשמתו, ואז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים" (דב' ל יט) – ב' המודעת". {האות ב' במילה 'בחיים'  בפתח, כמו ה' הידיעה}. כלומר, יש אפשרות  לאדם להתעלות מבחינה רוחנית, וכשישיג השגה אחת, יגלה שיש השגה נוספת למעלה ממנה, וההשגה ההיא – היא בבחינת "סוד נשמה לנשמתו". וכן הלאה.

המילה 'בחיים' רומזת לחיים האמתיים, וכן לקב"ה שהוא חי לעולם.

לאחר שיגלה את ההשגות הרוחניות, שום תפקיד בכיר בעולם, לא ישווה להשגותיו הרוחניות, בבחינת דברי קדשו: "אז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים", ב' המודעות (דב' ל יט). כלומר, ההשגות האנושיות הן בבחינת "עיטור מלכים וכיסאם", בהשוואה לתפקיד המלך.

 

ניתן גם להסביר את עניין "בסוד נשמה לנשמתו… ובחרת בחיים", כאשר אדם זוכה לנשמה יתירה המתחברת לנשמת האדם, בבחינת ב' חיים = ב' נשמות.

זה גם מסביר מדוע נאמר בפס': "ויפח באפיו נשמת חיים" – חיים – בלשון רבים, ולא 'נשמה חיה'.

את דברי קדשו הוא חותם בביטוי: "ויברך –  ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו". כלומר, רבנו זכה לדרגות רוחניות גבוהות, בבחינת "נשמה לנשמתו" וכו'

 

האדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה – בנו בכורו של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה, שהיה מלומד בנסים ופעל ישועות למען כלל ישראל, מסביר את דברי רבי שמעון בר יוחאי שהובאו לעיל: 'בן עליה' הוא צדיק תמים שאינו מפסיק לעלות ולהתעלות. עבודתו אינה יודעת נפילות וירידות, וכל ימיו ממש הוא אוחז בעליה מתמדת. זהו 'בן עליה', אבל כמוהו, ישנם מעטים בלבד.

עוד יש להעמיק בכוונת המאמר: אין אדם יכול להיות 'בן עליה', אלא אם כן הוא ממעט עצמו.

זאת ועוד: ככל שאדם מתעלה יותר – כך עליו למעט עצמו יותר ויותר. עד כמה חשובה מידת הענוה.

(מעובד ע"פ 'אוצר פניני החסידות" לחג הפסח תשע"ח. יז בניסן. יומא דהילולא של רבי מאיר אביחצירא ע"ה).

 

בשמו של המלוב"ן רבי מאיר אביחצירא ע"ה נאמר: שזקנו המלוב"ן, האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא ע"ה, הוא ניצוץ רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם עוסקים בתורת הנגלה ותורת הנסתר. רבנו ה"אביר יעקב" מפשט את תורת הנסתר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו "פיתוחי חותם" על התורה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת "כבוד אלהים – הסתר דבר" (משלי כה ב), כפי שזה בא לידי ביטוי בפירושו לתורה "אור החיים", ולפרשתנו בפרט.

 

 

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת להם, אני יהוה אלהיכם:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו,

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו,

ובחוקותיהם – לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

הסכנה שבעריות, והיכולת לשלוט עליהן,

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

"כשיסכים איש ישראל להידבק בה' אלוהיו – ישלוט בטבעו…

בבחינת: 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

שמירת העיניים, טהרת הלב והמחשבה, וקדושת הברית,

ערובה להתקדשות והתקרבות לבורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  קושר בין הפס' הראשון בפרשת העריות, לפס' האחרון החותם אותה.

הפס' הפותח את פרשת העריות: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ח"י, ב).

הפס' החותם את העריות: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ח"י, ל). מצרים וכנען היו שטופות בעריות.

 

על כך כותב רבנו: "ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה 'אל תטמאו בכל אלה – כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם' (ח"י, כד). הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען – הוא מעשה עריות, ובזה נבוא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא, כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו, הן מצוות שיכול האדם לעמוד בהן, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהן לעשותן, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין {ולא תתורו… ואחרי עיניכם}, ומרחק בחינת החושב" {"ולא תתורו אחרי לבבכם}.

 

בהמשך, רבנו מביא דוגמאות מרב עמרם חסידא (קידושין פא, ע"א), ורבי מתיא בן חרש (תנחומא חקת, סימן א), שלמרות היותם קדושי עליון, יצר העריות לא פסח גם עליהם, לכן רבנו מציע: "כשיסכים איש ישראל להידבק  בה' אלהיו – ישלוט בטבעו…, {היות} והקב"ה משרה אור שכינתו באדם, בסוד 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), ומצד זה, יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון. והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר, 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ ט). הכוונה שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאווה, לעשות רצונו יתברך".

 רבנו ממשיך ואומר: לכן הפס' מסתיים במילים :"ואמרת אליהם – אני יהוה אלהיכם' – לייחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומרי בריתו – והיא הדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר בפס' 'ואמרת".

המילה 'ואמרת' בפס',  רומזת לרוממות, לה זוכה השומר על ברית קודש.

 

הזהר הק' מרחיב את היריעה בנושא שמירת הברית, ונביא כאן רק את התמצית.

"ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד ח"י). האבות ויוסף הצדיק, זכו לגדולה, בגלל שמירת ברית קודש – "שמא קדישא אתרשים ביה בבר נש" {השם הק' הוי-ה רשום באות הברית של האדם"}. וכל הזוכה לשמור בריתו – כאלו קיים את התורה כולה, וזוכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כמו יוסף הצדיק, ששמר על בריתו (זהר ויקרא כרך ג', דף יג ע"ב – יד ע"א).

 

 

רבנו בחיי אומר בהקדמה לפרשת "כי תצא": "תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"ודבר ידוע שכל האיברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים – והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך – הכל שלום, ואם הלב חסר עמו – הכל חסר. ודרשו רז"ל: רחמנא 'ליבא בעי'. ואמרו במדרש: 'תנה בני לבך לי – אי את יהיב לי לבך ועיניך – ידע אנא דאת דילי. ואי לא – לית את דילי… הלב והעיניים הם שורש גדול לקרבת אלוקים, או להתרחק ממנו – כי הן סרסורי העבירות… 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם' (במדבר ט"ו). לימדך הכתוב הזה, כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו – יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו, כבא על אישה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים".

רבנו מפרש את הפס' הסמוך: "כי שוחה עמוקה זונה.  ובאר צרה נכריה" (משלי כג, כז). "בא להורות: כי המתקרב אל פתח ביתה – לא ינקה מן המכשול, כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק. וכן יקרה לאשר יתור אחרי לבו ועיניו, שלא ינקה ממכשול עוון…".

 

רבנו מסיים את דבריו: "וכן מצאנו שהרחיקה התורה מאוד מידת הזנות,

כי הוא היה עוון הכנענים יושבי הארץ…".

 

 

"ושמרתם את משמרתי,

לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם,

ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ויקרא י"ח ל).

 

איך נשמרים מעריות –

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הפס' הנ"ל חותם את פרשתנו, ואת פרשת העריות, והוא מדבר על עשיית סייגים למצוות התורה, בבחינת: 'ושמרתם את משמרתי', כדי שלא נגיע לעשיית אותן תועבות שנעשו ע"י הגויים לפנינו בארץ, ועקב כך הקיאה אותם הארץ, בבחינת הכתוב: 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' (ויקרא ח"י כ"ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושמרתם את משמרתי… ולא תטמאו בהם": "יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבוא להיכשל בתיעוב, והוא אמרו 'ושמרתם את משמרתי' {כפילות – ושמרתם, משמרתי}. פירוש – משמרת הגדר {"ועשו סיג לתורה". פרקי אבות}. והטעם, {המשך הפס'} 'לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם', אפילו בשוגג".

למרות שהחיוב הוא על מזיד, רבנו מדגיש שגם בעשיית עבירה בשוגג, רושם החטא שורה על החוטא, וגורם "לפירוד בין ישראל והשכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים", את דבריו, רבנו מבסס ע"פ הפס' בישעיה: "והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלים – קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים" ( ד, ג).

הפרק בישעיה, דן בגאולת אנשי קודש הזוכים לחיים, בגלל קדושתם וצדקותם, לכך רמז רבנו בפירושו.

רבנו משתמש בשני תארים: "קדוש וחיים". אדם המושלל מכל הכיעור של הטומאות ואפילו בשוגג, ודבק בקדוש ברוך הוא שהוא אלוקים חיים, יקרא קדוש, ויזכה להיגאל.

 

הפס' הנ"ל, סוגר מעגל עם הפס' הראשון הפותח את פרשת העריות, ועליו הרחבנו את היריעה לעיל: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלוהיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משמעות הרצף בין הפרשות

 "אחרי מות, קדושים, אמור".

 

"אמר רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי:

הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב).

 

רצף הפרשיות "אחרי מות, קדושים, אמור", הפך לביטוי המפורסם: "אחרי מות – קדושים אמור".

כלומר, "אחרי מות" האדם, "קדושים" "אמור" עליו. תספר בשבחו כפי שאכן זה קורה. השאלה היא, הייתכן הדבר? התשובה לכך היא שייתכן וגם יתכן, היות ואחרי מותו של האדם אנחנו שוקלים את אישיותו של הנפטר מזוויות שונות בבחינת "והוי דן את – כל האדם – לכף זכות". אנחנו מסתכלים על "כל האדם", וכך יש לנהוג בבחינת "עין טובה" מידתו של רבי אליעזר הגדול (פרקי אבות ב, יג) – לראות את הטוב שבזולת.

זוהי גם מידת רבי מאיר בעל הנס, עליו הרחבנו במקומות רבים בספר. דוגמא: {לעולם אנו נקראים בנים ולא עבדים}.

כמובן שאסור לספר על הנפטר דברי שבח לא נכונים. אחרת, יבואו חשבון מן השמים עם המספיד.

 

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לגבי "הרוגי מלכות" שנהרגו ע"י גוים, כמו חללי צה"ל עליהם אמרו חכמים: "הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב), כדברי רב יוסף המספר לאביו רבי יהושע בן לוי לאחר שהתעורר מגסיסה {מוות קליני}: "עולם הפוך ראיתי: עליונים למטה, ותחתונים למעלה… {הגאונים מסבירים שהכוונה  לכמה מגדולי הדור שישבו למטה בעולם האמת, ותלמידיהם זכו למעלה גבוהה מהם},

 ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם… כגון הרוגי לוד…"שנהרגו למען כלל ישראל {כגון פפוס ולוליינוס שקיבלו עליהם את האחריות למות בת הקיסר, כדי שלא יהרגו כלל היהודים}.

יש הקושרים את נושא "הרוגי מלכות", לתלמידי רבי עקיבא שהיו שותפים למרד בר כוכבא במצוות רבם, כדברי רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, הקורא לזה "שמדא".

 

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה, מביא את הגמרא (ר"ה כג ע"א) האומרת: אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה. שנאמר: 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחושת, ותחת האבנים ברזל. ושמתי פקודתך שלום, ונוגשיך צדקה' (ישעיה ס יז). תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאים? עליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי, ויהוה שוכן בציון" (יואל ד כא). פירוש: ה' ינקום באויבינו.

 הקב"ה ישפיע עלינו מטובו יתברך בגאולה, וינקום בגוים ששפכו את דמנו, במלחמת גוג ומגוג (המלבי"ם).

הפרק דן בגאולה: "קומי אורי כי בא אורך… אני יהוה בעתה אחישנה" (ישעיה ס).

בגאולה, הקב"ה יביא עלינו דברים טובים במקום הדברים הרעים שהיו מנת חלקנו. במקום נחושת, נקבל זהב וכו'.

 

בפירושו של אהלי יעקב (עמוד מו ע"ב) אומר על הפיוט לימים נוראים: "כובש עוונות – לובש צדקות" – לקב"ה יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצוירים כל הרוגי מלכות, וכל אותם שמסרו נפשם על קידוש ה'. כאשר מקטרגים על ישראל, הקב"ה מסתכל על אותן נשמות, וכובש ומוחל עוונות עמו ישראל.

 

רבי יהושע בן לוי שואל את בנו רב יוסף: "ואנן היכי התם" = {אנחנו, מה מצבנו בעולם האמת}? תשובתו: "כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם = {כמו שאנו כאן עוסקים בתורה, כך נהיה שם} ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן – ותלמודו בידו" (פסחים נ ע"א). מסר חשוב: נלמד תורה עד שתהיה מונחת באופן ברור  – בכף ידנו.

 

מעניין מאוד שהפרשיות הנ"ל נקראות לרוב במי הספירה בהם מציינים את מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, 6,000,000 חללי השואה, ומעל ל- 24,000 חללי מערכות ישראל, מאז קום המדינה.

לאור האמור לעיל – יש לברך את רבני בתי הכסת הרבים המברכים מידי שבת בשבתו, את כוחות הביטחון של מדינת ישראל, על כך שהם מוסרים את נפשם ביבשה, באוויר ובים, מול ים האויבים הרבים המקיפים אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה בשלווה, ולחיות בארץ קדשנו באין מפריע.

כמו כן, בימי האזכרה לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, עלינו ללמוד פרקי משניות לע"נ הטהורה.

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, היה מברך את בחורי הישיבות, ואח"כ את החיילים, וכך אכן צריך לנהוג.

הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ט, ע"ב) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אחד מהם הוא אפיקורוס.

מיהו אפיקורוס? רב יוסף אמר: כגון, אלו האומרים איזו תועלת יש לנו מאלו שלומדים תורה, הרי לעצמם הם לומדים ושונים. אמר לו אביי: מי שאומר כן, הוא גם כופר במה שכתוב בתורה, שהרי נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".

 

הרה"ג רבי משה פרנקו תלמיד רבנו-אוה"ח-הק',

 מביא בספרו "מאור החיים" (עמ' ח"י), את דברי רבנו על השכינה: "וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי ורבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי = "וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות, שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכיסא כבודו שמשם באים כל הנשמות הבאים בזה העולם. והאור הזה הוא הוא שיש עמנו בגלות הזה המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזה הארה עצמה, בא בכל יום ומשתחווה לבוראו, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו וכו'".

 

תפילת רבנו-אוה"ח-הק' על גאולת השכינה, אותה ראוי לקרוא.

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו – השכינה תחזור לאיתנה הראשון, ושם ה' יהיה שלם.

כלומר, רבנו מבדיל בין בורא עולם לבין השכינה שהיא באה מכוחו, והיא נחשבת לשלוחה ולגילוי של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, כמו קרני השמש, הבאים מכוחה של השמש.

כאשר רבנו כתב לאחד מתלמידיו פתק ברכה לפרנסה טובה, ובקשו לשים אותו בכותל המערבי, הוא כתב: לכבוד השכינה הקדושה. יוצא שיש הבדל בין בורא עולם לשכינה הקדושה.

 

המקובל הרב יהודה פתייה ע"ה מסביר את ההבדל בין השכינה לקודשא בריך הוא.

את הקב"ה הוא מדמה לשמש, בבחינת 'כי שמש ומגן  – יהוה אלהים' (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, בבחינת: "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו).

זריחת אורו יתברך ע"י קרני השמש, היא בארץ מתחת, בבחינת: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

לזריחה הנ"ל, קוראים רבותינו – שכינה, היות והיא שוכנת בעולמנו בתוך עם ישראל, בבחינת: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כל זה מסביר לדעת הרב את תפילת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה" אותה אומרים רבים וטובים לפני עשיית מצוה. אנחנו מתפללים לה' שע"י עשיית אותה מצוה, ישתלם שם הוי-ה ברוך הוא, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרים מן שם הוי-ה, כתוצאה ממלחמת עמלק, שנאמר: 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז טז), ויהיה ה' שלם. עמלק מסמל את היצר הרע.

כמו שהעננים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מבדילים בינינו לבין אלוקינו, בבחינת: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט ב).

 

באמירת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא וכו'" לפני עשיית מצוה, אנחנו מבקשים שיסתלקו ענני העוונות המפסיקים בין הקב"ה ובין אור פניו הנקרא שכינה, ככתוב: "יהוה באור פניך יהלכון" (תהלים פט, טז), ויתייחד אור פניו השוכן אתנו, עם עיקר אורו שלמעלה, ויהיה הכל קשר אחד מעולם העליון עם הארץ מתחת, וע"י כך, תעלה תפילתנו על יחוד י"ה ב- ו"ה, שהייתה על שבועת עמלק. ("מנחת יהודה, עמ' 73 – 74. מעובד ע"פ "בהדרת קודש – מבוא לחכמת הקבלה", עמ' קצה – קצו). יוצא שע"י קיום מצוה ועוד מצוה, אנחנו מייחדים את שמו יתברך, ומקרבים בכך את הגאולה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור-החיים" על התורה.

 

"גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' – בחלום,

והתגשמותה כבר למחרת עם שחר.

 

עם ישראל זכה לצדיקים אמתיים קדושי עליון, והשאלה המתבקשת היא: איך זוכים להימנות על אותם בני עליה הדבקים בעבודת ה' וזוכים לעשות מופתים כמו הרשב"י בזמנו, דרך חסידים ואנשי מעשה לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק', הלא הוא רבנו-חיים-בן-עטר, היה מלומד בנסים, ורבים נושעו על ידו בחייו וגם אחרי מותו, ובכללם עבדכם הנאמן כותב שורות אלו, שאושפז בבי"ח "לניאדו" בנתניה בפתאומיות וללא כל אזהרה או מחלה מוקדמת, למחרת העלייה לציונו הק' בהר הזיתים בירושלים ביום ההילולה, כמידי שנה בשנה.

 

בביה"ח, הרופאים לא ידעו לאבחן את המחלה. בערבים, הייתי מגיע לחום  40 מעלות, כאשר פתרון הרופאים היה: מקלחת קרה. לכאבים העזים שליוו את אשפוזי, הרופאים הציעו לי כדורי אקמול. הייתה לי ירידה משמעותית במשקל, היות ולא יכולתי לאכול. בקרב המשפחה, רבנים וחברים, הייתה דאגה רבה למצבי שהלך והחמיר.

 

במוצש"ק, אחרי שבועיים לאשפוזי,

חלמתי והנה רבנו-אור-החיים-הק' נעמד ליד מיטתי, מימין לראשי.

 ואומר ג' פעמים: "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

 

 

זה היה הלילה הראשון בו הצלחתי לישון.

בביקור הרופאים למחרת נאמר לי: "יש לנו הפתעה בשבילך: בדיקות הדם מהבוקר – מראות שאתה בריא", והמחלה נעלמה כאילו לא הייתה. אכן  למחרת שוחררתי הביתה.

לרופאים המופתעים מהשינוי הקיצוני לטובה במצבי הרפואי, סיפרתי שרבנו-אור-החיים-הק' ברך אותי בחלום, בברכת "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר". אחד הרופאים אף סיפר באותו מעמד, שגם הוא זכה להשתתף בהילולת רבנו-אוה"ח-הק' בירושלים, שהתקיימה שבועיים קודם לכן, בה גם אני זכיתי להשתתף.

 

 במהלך החלום גם חלמתי שראש ישיבת "אור התורה והתשובה" הרה"ג אשר דדון שליט"א – שביקר אצלי בשבת, ביקש בחלום מרבנו-אור-החיים-הק' שיתפלל על הדוד שלו השוכב במצב אנוש. תשובת רבנו הייתה: "באתי רק בשביל משה שמיר".

את החלום פרסמתי בעלון "אור החיים" הק' בעריכת הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א, חתנו של הרה"ג יעקב יוסף ע"ה, ומחבר "ילקוט אור החיים המבואר", בו נעזרתי בתחילת דרכי בלימוד תורת "אור החיים".

ראש הישיבה – הרב אשר דדון שליט"א שקרא את העלון, התקשר אלי ואמר לי: "החלום שלך הוא אמתי, היות והדוד שלי אותו הזכרת בחלום, אכן היה חולה אנוש באותה שבת, אבל נפטר. לכן ענה לך רבנו-אור-החיים-הק' שהוא בא רק בשבילך, היות וידע שהדוד שלי ימות, כפי שאכן קרה, ולכן לא ברך אותו, וברך רק אותך.

 

על חלום שכזה יאמר: "חלום טוב – חלום שלום".

למחרת, אכן שוחררתי בריא ושלם,

דבר שגרם לי להתחבר לצדיק, ולהתמסר לתורתו,

"תורת אלוקים – חיים אמת".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל ואברהם אבינעים בני חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

פרשת השבוע "אמור ".הרב משה שמיר אסולין-להתהלך באור החיים.

קבר אור החיים הקדוש

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית קבלי ת,
והקשר שלה לתיקון הספי רות בכלל ,
וספירת "ההוד שבהוד" בפרט, ע"י רשב"י בל"ג בעומ ר ,
לאור פרשת השבוע "אמור " .
ע"פ הספר "להתהלך באור החיים",
מאת: הרב משה אסולין שמיר 298-240-0523
"וספרת ם לכם ממחרת השבת,
מיום הביאכם את עמר התנופ ה
שבע שבתות תמימות תהיינה" )ויקרא, כג, טו(.
ספירת העומר .
הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון
לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיי ם-הקדוש .
"כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר 'וספרתם לכם'.
פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם" )רבנו-אור-החיים-הק' לפס'( .
פרשת 'קדושי ם' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלה יכם" )ויקרא יט ב(.
פרשת 'אמור' , המבורכת ב- 63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו- 39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר
הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:
א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם
מקריבים – והיו קודש" )ויקרא כא ו(. לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה –
שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל )תנחומא אמור א(. ומטעם זה הקדים התואר = }הכהנים{ למתואר }בני אהרן{ , להסמיך
המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן ".
תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיי ם, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.
ב. קדושת המועדים – "מועדי יהו ה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" )ויקרא כג ב(.
עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית ", ולא ניתן
לשנותה.
הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי
מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה,
ולעשות אותו יום משתה".
ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם"
)ויקרא כב, לב(.
2 .
הבאת העומר וספירת העומר .
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את
העומר לפני יהוה לרצונכם , ממחרת השבת יניפנו הכהן… " )ויקרא כג י – יד(.
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת
תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה " )ויקרא כג טו – טז(.
לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.
א. הבאת העומר : התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז
אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.
זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".
ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה
שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" )מצוה ש"ב (.
ב. ספירת העומר : התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומ ר' למחרת היום הראשון של חג הפסח,
ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.
הגמרא במנחות )ס"ו ע"א(: "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו
שבועי. }ואילו{ אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.
הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת…
שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" )רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד(.
לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון
שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם )כסף משנה שם(.
כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי
גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי )סימן תקכו(, אור זרוע )סימן שכט(. רבנו-אוה"ח- הק' )מאור החיים עמ'
סג( וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה )"קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א(.
לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:
הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן )פסחים ע"מ י ע"א(. הרא" ש ) פסחים ע"מ י ע"א(,
כסף משנה )הלכות תמידין ומוספין ז, כד(. הרוקח )סימן שע"א(, מהר"ם מרוטנבורג )סימן שא(, אבודרהם )דף סה ע"ג(, הרשב"א
)בתשובה סימן קכ"ו( וכו'.
הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים
תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה
שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן
מרן השו"ע )סימן תפט,( לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה
חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.
ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר . והסיבה
שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום
נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה )מצוה ש"ו(.
3 .
ספירת העומר במשנתו של רבנו-א ור-החיי ם-הק' ,
עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" .
רבנו-אור-החיים-הק ': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו,
בספרו "מאור החיים" )עמ' סג(: אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן
התורה. זה שאמר הכתוב: )ויקרא כג טו( 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי
ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.
רבנו-אור-החיים-הק ': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות
הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = }עבירות{, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו )ויק"ר פל"ב( כי הלוחות של
סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם". לאור דברי
קדו שו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו
שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמת נו בחג מתן תורה .
רבנו-אור-החיים-הק ' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו :
"וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו,
דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה.
והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".
רבנו-אור -החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר )אמור צז ע"א(: "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו
ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". }תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ" י
במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה{.
הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים –
'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט "ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.
רבנו-אור-החיים-הק ' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה
בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים
על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו
יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" )במ' כג כב(. זה
מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר , היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים
את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".
האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המיד ה
המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.
הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות )דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז(.
המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג
אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".
רבנו משה פרנק ו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות
תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" )ויקרא כג טו – טז(.
רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.
שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?
תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה,
ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה,
ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.
לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם
לשבתות של קדושה וטהרה )מאור החיים עמ' סד(.
הרמב" ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".
4 .
"אם תבקשנה ככסף, ו כ -מט -מונים תחפשנה,
אז תבין יראת יה וה" )משלי ב' ד'( .
מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים" ,
להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים .
רבנו בעל 'מאור החיים ' כותב בשם רבו רבנו-אור – החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ. ם ' רומזת לשלושת
חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.
וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' )קהלת ד, יב(. אמר החכם שהוא
רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא
בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם =
לב, כבד מח . רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם ' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".
כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.
"כי חלק יה וה עמו – יעקב חבל נחלת ו" )דב' לב ט(. אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני" המורכב מחמשת
חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.
על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה, אז
תבין יראת יהו ה" )משלי ב' ד'(. הביטוי "מט – מונים " בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.
הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפ ש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר
מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' )הרב יצחק
גינזבורג . וכמטמונים תחפשנה(.
כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.
ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י- ר הרומז לפסוק "אני י-הו- ה רופאך".
זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי .
במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.
הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפ ש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו
שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו .
במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית,
וקיבלו עליהם את מלכות ה'.
במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.
כל זה בבחינת "סור מרע" }בקרבן פסח – סרו מהאלילות{, "ועשה טוב" }ברית המילה בגופם{ כדברי האדמו"ר מלובביץ.
כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות ו הנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן
אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת
התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מ סנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.
5 .
"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה" .
מדוע נקרא "עומר התנופה"?
"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –
ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו .
מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת
הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר
ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.
הביטוי "עומר ", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא ". 2.200 – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה
מדוע נקרא בשם עומר?
כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום
ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח
בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.
בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך
את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים". לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ"
שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה
"חטה" }גימטריה כ"ב אותיות התורה{, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא,
שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.
כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:
"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך ,
שעל ידי מצו ת העומר זכה אברהם לרשת את הארץ" ,
ומרדכי היהודי גב ר על המן האגגי )ויק"ר כח, ו(.
כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה .
ספירת העומר בעמידה .
"שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" )ויקרא כג, טו – טז(.
סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49 . רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.
מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור
שבעה שבועות" )דברים טז ט(. אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה .
הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא )הלכות תמידין
ומוספין פ"ז הכ"ג(.
קיים כלל בשם רבנו אבודרהם )דט"ו ע"ג( האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר:
"ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.
מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.
"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.
6 .
שמונה טעמים לספירת העומר .
רבנו-אור-החיים -הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"
"בדרך רמז באומרו 'וספרתם ' על דרך אומרם ז"ל,
כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת
התיעוב }עבירות{, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו )ויק"ר פל"ב( כי הלוחות של סנפירנון היו,
לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה ,
אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם" .
פירוש: הספירה , מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספי ר ,
כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו .
הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,
ממנו חוצבו שני לוחות הברית ,
עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני .
עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרי ם האלילי ת
בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה .
לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך
זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה ,
כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון .
א. הזוהר הקדוש : ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג
השבועות .
"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא }לטהרה{, לא אקרי טהור.."
ב ספר החינוך : סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות .
"להראות בנפשנו החפץ הגדול , אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה" .
ג. הרמב"ם : "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי
שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו
ממצרים עד יום מתן תורה ,
שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". )מורה נבוכים ח"ג פמ"ג( .
ד. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,
כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם .
"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון }פסח{, ושמיני עצרת .
7
ה. "צרור המור": כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו
כן, הם זקוקים לשבעה שבועות , היות והי ו
מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים .
ו. רבנו האר"י הק ' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".
כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות" .
הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת
"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.
)שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז (
ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" )דף לב ע"ג(: "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל
ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה
בהם אנו זורעים מצוות,
כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חיד ושי התורה ,
אותם נזכה ללמוד ולחדש.
ספירת העומר בראי פרשנות פנימית .
ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחא י .
שלושת השלבים במניין ספירת העומר:
א. מספר = מונה מספרים בעלמא.
ב. סיפו ר = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".
ג. ספי ר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.
כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת
הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.
אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם – הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר " מאת הרה"צ
דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד,
ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב .
להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד".
המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו .
כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" ) 32 ( ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = ) 17 ( ימים.
סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.
הגמרא במסכת )יבמות סב ע"ב( מספרת: " 12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו
בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר,
רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…". הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו,
עד שבא רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים
עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.
ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" )תהלים קי"ט, ג(.
8 .
הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט
שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.
שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם
ישראל לאורך הדורות?
התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת
חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו
לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.
לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי
יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא .
דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.
הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.
התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו
אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.
כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב ' וכו' .
בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן .
במסגרת תיקון ההודיה = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש,
בכך שנלמד להודות לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא
האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת.
ל"ג מלשון ג ל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" )תהלים קיט, ג(. )פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה(.
במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך
מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.
שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו
)בקנאתו ששורשה בהוד(, על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו ".
כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע .
"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו " )ויקרא כב כט(. על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא,
}בתחיית המתים{, חוץ מתודה" )ויק"ר ט, ז(. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך
עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".
תיקון המידות בימי ספירת העומר.
"בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון "
)האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל(.
המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם ", מה עלינו לתקן
בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת
את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.
רבנו הרמב" ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.
את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר.
יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה
ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק
מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" )רמב"ם. הלכות דעות א – ח (.
הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.
9 .
רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".
רבנו האריז" ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו
בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' )שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב(.
רבנו אריז"ל כותב )שער הכוונות רמ"ב ט"א( שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר
שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".
המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת )"נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט(.
רבנו חיים ויטא ל בספרו שערי קדושה )חלק ב ש"ג( כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי
שעל ידה יבוא לשאר המצוות.
הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה
מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם )זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א(.
רבנו הרמח"ל : בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.
רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים
שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" )ביאור לספר יונה ד, ג(.
רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.
האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר
פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך
הכל סופרים את היום וזהו?
הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל
פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד
לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו.
לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.
"רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב" )פרקו אבות, ב, ט (
"לב טוב " }בגימטריה{ = 49 ימי הספירה.
"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של
ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".
התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49 , רמז ל- מ"ט ימי הספירה .
רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי
שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?
רבי אליעזר אומר : עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את
הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".
אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" )פרקי אבות ב, ט(.
ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו
תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב', האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.
בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:
10 .
"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה " )משלי כג, כו(. כלומר, "רחמנא ליבא בעי".
כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך
סני, לחברך לא תעביד ". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד
ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.
רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".
בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור
ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.
כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדו ש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל
בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון
לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות
פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.
צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם
בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" )ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה(.
רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם
לה' אלוקיכם" )דברים יד, א(, למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" )ויקרא כה, נה(, דבר המשקף
את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. }ראה בהרחבה מאמר ע ל רבי מאיר בספר{.
.תכונת הפרגון = לב טוב , חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים
הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.
"ולא תחללו את שם קדשי –
ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יה וה מקדשכם" )ויקר א כב, לב( .
חילול ה' – מול קידוש ה' .
מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת )יומא פו ע"א(: העוון הכי חמור בתורה הוא
חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור,
ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם
אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.
הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':
אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור .
אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפיל ו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור .
יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה' .
אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.
ה'חתם סופ ר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה' .
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך
עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.
11 .
"אור זרו ע לצדי ק "
למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברו ן .
נס כניסה למנהרות מערת המכפלה .
רבנו אברהם אזולא י מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן
בעקרונות הקבלה )מעין שני נהר לז'(: "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה
רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".
ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".
זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר
המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת
הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו
הרשות להיכנס בקברי צדיקים .
רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו
סם חיים" )תענית ז, ע"א(. הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא
פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י
קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות .
כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות .
לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו,
ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.
לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף
התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון
האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.
אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן.
היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג ) 1643 .)
רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות
התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד
אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה –
חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה,
הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה .
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב .
שלום בן עישה .
לברכה והצלחה בעזהי"ת, להפצת הספר "להתהלך באור החיים".

 

יום שני הקרוב כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים ה – 54.הרב משה אסולין שמיר

יום שני הקרוב כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים ה – 54.

כ"ח אייר – הוא גם יום ההילולה של שמואל הנביא.

חג השבועות ויום שחרור ירושלים – יחולו לעולם  באותו יום.

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות, שמואל הנביא ואחדות עם ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום איחוד ירושלים יכול לשמש כטריגר לאיחוד בעם ישראל:

"ירושלים – עיר שעושה כל ישראל – לחברים" (רבי יהושע בן לוי).

כדברי דוד המלך – משוררנו, מלכנו ומשיחנו:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב ג).

 

"אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה,

עד שאבוא בירושלים של מטה.

וכי ישנה ירושלים למעלה? הן. שכתוב:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו"

(כדברי רבי יוחנן. תענית ה' א. תהילים קכ"ב. ג).

 

 "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה", הם מושגים ערטילאיים וקבליים כדברי הרשב"א: "ירושלים ובית המקדש הם ציורים לעניינים שכליים דקים מאוד". לדעת חכמי תורת הח"ן, ירושלים של מטה מכוונת כנגד דרגות רוחניות בעולמות העליונים המשפיעות עליה רוחנית וגשמית, בהתאם לטוהר וזיכוך מידות היושבים בה, וגם  לנחמנו על גלות השכינה מעיר קודשנו, תוך הבטחה שיום יבוא, וקרני הגאולה יפציעו כדברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בהיותם בבקעת ארבל עת עלות השחר שבקע אורה: "כך גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא. כל שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

 

 הקב"ה בכבודו ישקיף על מעשיהם הטובים של עמ"י, ויצעד בראש פמליה של מלאכים לעבר "ירושלים של מעלה" שתתחבר לשיירת הגאולה של "ירושלים של מטה" כאשר מדרומה, שכונת "חומת שמואל" {בה זוכה אני לגור} המהווה "חומת אש" בשערי "בית לחם", עירה של רחל אימנו שם היא ספונה, אבל ספוגה בתפילה ותחנונים לגאולתנו, והקב"ה מנחם אותה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך", ומזמינה לצעוד בראש "התהלוכה משכונת "רמות" {עירו של שמואל הנביא} בצפונה של י"ם, יצעד בראש השיירה שמואל הנביא ביום איחודה של ירושלים, שזה גם יום פטירתו, ובכך לקיים את נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים… עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים משחקים (זכריה ח. ג).

 

שמואל הנביא המכונה ה"איש אשר ברמה" שהיה מורם מעם ואשר "בימיו קיבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה וביראה" כדבר המדרש.

שמואל הנביא בניגוד לנביאים אחרים, הוא "הלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א, ז, טו – טז) דבר שהקנה לו את המעמד שהיה שקול כנגד משה ואהרן בבחינת "… משה ואהרן בכוהניו – ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אף מעמיד את שמואל ההולך ממקום למקום להפיץ את דבר ה' כדרגה הגבוהה בעבודת ה'. ובלשון קודשו: "כנחלים נטיו… – הכתוב מדבר כנגד ד' כיתות הצדיקים שבעם ה'. כת ראשונה: היא כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה" (במדבר, בלק כד, ו).

 

אחדות בעם ישראל,

כתנאי לשלטון יציב בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט.

 

הרב משה צבי נריה ע"ה – ראש ישיבת כפר הראה, מסביר מדוע במלחמת השחרור הפסדנו את הרובע היהודי לירדנים, ובמלחמת ששת הימים, זיכנו אותנו ה' לשחרר את ירושלים ואת בית מקדשנו.

במלחמת השחרור, הצבא היה בנוי ממחתרות מפולגות, ואילו במלחמת ששת הימים, צה"ל היה צבא מאוחד.

 

הגמרא ביומא י"ב מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה בנושא: האם ירושלים התחלקה לשבטים, או שהיא שייכת לכלל ישראל.

תנא קמא: ירושלים לא התחלקה לשבטים. רבי יהודה: ירושלים התחלקה לשבטים.

אם נעיין לעומק בדברי רבי יהודה, נוכל להבין שגם הוא יסבור שירושלים שייכת לכלל ישראל, והסיבה לכך: בית המקדש נבנה על שטח שבט יהודה, פרט לרצועה בה נמצא המזבח, שטח השייך לבנימין.

יהודה בן לאה אמנו, מייצג את מלכות יהודה, ואילו בנימין בן רחל אמנו, מייצג את מלכות ישראל.

כל זה מסמל את הצורך באחדות בעם ישראל.

 

בבית הראשון התפלגה הממלכה בין המלך רחבעם משבט יהודה וירבעם בן נבט ממלכות ישראל, 73 שנה אחרי תחילת מלכות דוד. זה הוביל אח"כ לגלות עשרת השבטים שעד היום הם בגדר תעלומה, ואח"כ לחורבן המקדש וגלות בבל.

תופעה דומה, קרתה בתקופת החשמונאים לאחר 73 שנות שלטון. כתוצאה מריב על השליטה במדינה החשמונאית בין האחים הורקנוס ואריסטובלוס, המדינה התפצלה, דבר שהכניס את הרומאים לזירה, ומאוחר יותר החריבו את המקדש

רואים בחוש לאן יכולים להוביל ריב ומדון בין מנהיגי ישראל.

 

הגאון מווילנא אומר:

בימים ה' אייר {יום העצמאות} ו- כ"ח באייר {העצמאות},

אין הקליפה יכולה לשלוט,

 

לפי סימני א"ת ב"ש,

לעולם יחול יום שחרור ירושלים – באותו יום בו יחול שבועות – חג מתן תורה.

ב"ש = ב' של חג הפסח – יחול ש-בועות + ש-חרור ירושלים.

 

זה דומה ליום העצמאות החל ביום בו יחול שביעי של פסח לפי סימני א"ת ב"ש:

ז"ע = ז = שביעי של פסח, יחול יום ע-צמאות.

 

לחג השבועות וליום שחרור ירושלים,

יש מכנה משותף בדמותה של תורתנו הקדושה ככתוב:

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

 

על כך אמרו חז"ל שעתידים ישראל לקבל את התורה בירושלים, בדמותן של לוחות ראשונות כדברי חז"ל לפס':

"ישקני מנשיקות פיהו" בשיר השירים – קבלת התורה בירושלים כשהמקדש יוקם על תילו ותפארתו.

בדורנו, זוכים אנו לראות את היכלי התורה השוקקים חיים בירושלים, להם אין אח ורע בתולדות עם ישראל.

כל זה מחזק את התהליך בו אנו צועדים – לקראת קבלת התורה מפי הגבורה בירושלים.

 

יום כ"ח אייר – יום הודאה לקב"ה מתוך שמחה על שחרור ירושלים,

ובכלל הודאה, גם אמירת הלל בברכה בתפילת שחרית כפסיקת הרבנות הראשית,

בראשות הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן – אחרי מלחמת ששת הימים.

 

הכמיהה לירושלים הבנויה – בשרשרת הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק':

 והאיר ה' עיני שכלי: אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו.

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם…" – ירושלים.

 (הקדמה לפירוש "אור החיים")


הכמיהה אל ירושלים מצאה את ביטויה בתפילה ובשירה לאורך ההיסטוריה האנושית מאז אדם הראשון ועד ימינו אלה. ואתחיל בדוגמא אישית. עד לא מזמן, גרתי בנתניה ליד הים שם שימשתי כרב קהילת "אור החיים" הקדוש וכמפקח במשרד החינוך. והנה חיש מהר ברגע של "הארה רוחנית ירושלמית", נשאבתי לירושלים אותה הפכתי לעיר מגורי, בה אני עושה חיל בהפצת התורה בכלל, ותורת רבנו "אור החיים" הק' בפרט, ע"י מתן שיעורים, והפצת מאמרים.

הפלא הגדול הוא, שנתניה בה גרתי שנים רבות, הולכת ונעלמת מתודעתי, כאילו לא גרתי בה.

מצד שני, מרגיש אני כירושלמי ותיק, ובפרט במישור הרוחני דבר המזכיר לי את דברי הסופר ש"י עגנון שאמר בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1966: "בזכותה של ירושלים – כתבתי את כל אשר נתן ה' בלבי ובעיני", למרות שנולד וחי שנים רבות בגולה.

 

 כאשר אני בודק את סיבות התערותי המהירה בירושלים, אני מרשה לעצמי לומר שתושבי ירושלים הם אנשים ידידותיים  ומסבירי פנים המיישמים את הכתוב "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות".

ירושלים במהותה היא "עיר שעושה כל ישראל לחברים" כדברי רבי יהושע בן לוי לכתוב: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (ירו' חגיגה ג' ו').

מידי יום בדרכי לכולל, עובר אני ליד חומת העיר העתיקה ושער יפו, דרך הסמטאות הצרות והרחבות כאחת. הפסוק שקופץ לי בראש הוא: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני –  תדבק לשוני לחכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (תהילים קלז, ה-ו). הפס' הנ"ל גם מלווה כל זוג בחופתו.

 

החומות ובין החומות, דיים כדי לשאוב כל יהודי למחוזות עתיקים כמו: אדם הראשון שגר בהר המוריה וטבל במעיין השילוח כדי להיטהר,  אברהם ויצחק בעקידה בהר המוריה, יצחק ורבקה בתפילתם לזרע של קיימא, יעקב אבינו בחלום הסולם, דוד המלך המגלה והמתכנן את המקדש אותו בנה שלמה המלך בנו בהר המוריה.

וכלה בעבדכם הנאמן שזכה בעברו, להגות בתורתו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, וגם זכה לשמש כמפקח במשרד החינוך דבר שהצריך אותו לעלות ולהתעלות לעיתים קרובות בסמטאותיה הצרות והרחבות כאחת…

 ואף להקים בנין עדי עד עם נאוות ביתו ילידת ירושלים הבנויה,

 דבר שעבר לילדינו ונכדינו השוכנים כבוד ב"ירושלים של זהב".

 

"ירושלים של זהב".

ירושלים בתנ"ך 667 פעם. בקוראן – 0

 

ירושלים מוזכרת בספרי נביאים וכתובים – 667 פעם. מתוכם 641 בעברית, ועוד 25 בארמית. בדרך כלל, ירושלים מופיעה בכתב חסר {י}, ורק 5 פעמים בכתיב מלא: ירושלים. בקוראן – אינה מוזכרת אפילו פעם אחת.

 

 

השיר "ירושלים של זהב" הפך למעין המנונה של ירושלים. פעם, כאשר אדם רצה להפתיע את נוות ביתו, הוא הזמין לה תכשיט זהב עליו חקוקה דמותה של ירושלים, כפי שעשה רבי עקיבא לאשתו רחל.

מה הקשר בין זהב לירושלים? הדימוי לזהב מבליט את הטוהר של ירושלים.

המאפיינים הבולטים של המתכת האצילית אליה נשואות עיניים רבות, החל מנשים וכלה בבנקים.

הזהב שומר על ערכו ומשמש כמדד לעושר ומעמד. הסיבות לכך: את הזהב לא ניתן להפיק מחומרים זולים. הוא מצוי פחות בטבע בהשוואה למתכות אחרות. ניתן להתכה רק בטמפרטורה גבוהה של 1064 מעלות, ואינו מתרכב בחומרים אחרים.

 

כך ירושלים עיר הנצח שכבר שמה מעיד עליה: ירו – שלם", עיר השלום והשלמות שנקראה על שמם של שני ענקי רוח: "מלכי צדק מלך שלם", ואברהם אבינו שאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יר- אה = ו = ירו + שלם. ירושלים היא ביטוי לשלמות כמו הזהב. מכל מקום בו מתפללים, התפללו לכיוון ירושלים.

 זוכר אני הכמיהה של מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל לירושלים עוד במרוקו, ותמיד השתמש בביטוי "לשנה הבאה – בירושלים הבנויה". שנזכה ובקרוב מאוד לבניינה של ירושלים, כשהמקדש מאש ירד מן השמים כדברי זכריה: "ואני אהיה לה חומת אש סביב" (עיין רש"י).

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות ושמואל הנביא.

 

כמו שיום העצמאות יחול לעולם ביום שביעי של פסח – כדי להראות לנו שכשם שהייתה לנו גאולת מצרים לפני 3333 שנים, כך גאולתנו כיום, מתחילה ביום העצמאות.

אותו הדבר לגבי ירושלים ושבועות: יום ירושלים יחול לעולם ביום חג שבועות – כדי להראות לנו שכדי לזכות בבניין ירושלים והקמת בית המקדש, צריכים לקבל את התורה וליישמה , כפי שקיבלנו אותה בשבועות – חג מתן תורה.

כמו כן הילולת שמואל הנביא ביום כ"ח אייר יום איחוד ירושלים – הוא הנביא הראשון שהמליך את המלכים הראשונים שאול ודוד, וכך יהיה בקרוב בגאולה השלמה במינוי מלך המשיח ע"י בורא עולם.

כדאי לציין שמלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים, החלה ביום שני כ"ו = הוי-ה. כלומר, רק לאחר שקיבלנו על עצמנו את מלכות ה' = הוי-ה, זוכים לקבל יומיים אח"כ, כח אלוקי ביום כ"ח אייר ולשחרר את שריד בית קדשנו ועיר תפארתנו ירושלים, ההולכת ונבנית מתוך פאר והדר, והכנתה ליום בו יפצע אור משיחנו ויבנה היכלנו, ורבבות יעלו בשירה ובזמרה לבית מקדשנו.

 

ירושלים בשירה ובזמרה.

 

רבי שמואל הנגיד:

"אם אדם יכתוב אפילו 5000 שירים,

ולא כתב שיר אחד על ירושלים,

כאילו לא כתב כלום.

אבל אם הוא יכתוב שיר אחד על ירושלים,

הוא ביטא הכל, כי על ירושלים קשה מאוד לדבר".

 

כמיהה וערגת דוד המלך, הנביאים והמשוררים לירושלים:

 

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…".

שמחתי באומרים לי… עומדות  היו רגלינו בשעריך ירושלים".

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

"ויהודה לעולם תשב – וירושלים לדור ודור".

 

ריה"ל בשירו:

 "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"

 

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב.

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב.

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב.

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

 

נחתום בבית השני מהשיר:

"ראי את ירושלים עירי".

מאת: המשורר יעקב יעקב.

 

 "ראי את מקום המקדש / את מצהלות הסוסים / את תרועת ההמון /

את ההולכים / את שולי אלוקים / ראי את שמי הנחושה /

 את השמים הרכים / ההולכים בעין רוגל /ראי את עירי /

ראי אלוקים / חי.

 

בברכת ירושלים הבנויה

משה אסולין שמיר.

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,במשנתו של רבנו-אור-החיים-הקדוש ע"ה.הרב משה אסולין שמיר.

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הקדוש ע"ה.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

דברי התורה להצלחת עם ישראל במאבקו נגד כוחות הרשע,

ותפילה לבורא עולם, שירחם עלינו ממרום, ויגאל אותנו ברחמים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת

 מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו כמתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",

 הכל יבוא על מקומו "בשלום".

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר". לכן, ניתנה לנו התורה "במדבר סיני". כלומר, ניתן לקבל את התורה רק מתוך ענוה ושפלות רוח.

חג השבועות נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים כל אחד. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מלימוד תורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

 האמורא רב יוסף  בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"א} לפני 3333 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

 גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו "אור החיים" הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במדבר יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

 

 

שלושת התנאים לקבלת התורה,

 במשנת רבנו-אור-החייםהק'.

 

"בחודש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים,

ביום הזה באו מדבר סיני.

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-חיים-בן-עטר בעל "האור החיים" הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים", ורק אח"כ לכתוב "ובחודש השלישי". שאלה שניה, מדוע הכפילות "באו מדבר סיני". וכן, מדוע התעכב הקב"ה 49 ימים

תשובת הרב: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".  א. זריזות. ב. ענווה. ג. אחדות. להלן פירוט הנושאים.

 

 

א. זריזות

 

בלשון קודשו – "התגברות והתעצמות בעסק התורה".  בלימוד התורה מצווים אנו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים. להפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'".(קוהלת) כמו כן, "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה" כדברי רבי מאיר בפרקי אבות. לראות בה את עיקר ייעודנו בעולם. להתרחק מעצלות, ולדבוק בזריזות "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב "ויסעו מרפידים" שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו". כלומר, חזרו בתשובה . כדוגמא, נציין חקלאי שאינו מעבד את שדהו – יצמחו עשבים במקום תבואה. ידועים דברי "החפץ חיים" שאמר על הכתוב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה כל יהודי צריך לעבד בתבונה רבה כדי לזכות בעולם הבא.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש  מעיד על עצמו שכתב את פירושו "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… והאיר ה' עיני… לעלות… למקום השכינה" (מתוך הקדמתו לתורה).

בספרו "ראשון לציון" רבנו כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה – "ששת ימים תעבוד"} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב.  ענוה.

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחיאל".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל.

 

בלשון קודשו. "אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". מורנו הרב מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל בכלל, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו: "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

לצערנו, הפסיפס הדתי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה. עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו. מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו "אור החיים" הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", תוך שימוש במידת הענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור זצ"ל, שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין. הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השיר: "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת רבי יעקב אבן צור זצ"ל.

 

 שיר ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים / הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמשה.

 

עמודי שחק  כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. / עד עת ידידים צורם דרשו.                                                       

להם נתנה  תורה מורשה

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. / יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. / ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם הקל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. / אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

 

רבי יעקב אבן צור זיע"א, נתן הסכמה לרבנו "אור החיים" הקדוש לספרו הראשון "חפץ ה'" על מספר מסכתות בגמרא: ברכות, שבת, הוריות, חולין וכו' וכך כתב: "ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 

 רבנו יהודה בן עטר זצ"ל – ראש בית הדין בפאס שבמרוקו, כתב בהסכמתו לרבנו: "ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פסוקים "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב. אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקדשא בריך הוא, חדי בפלפולא דאורייתא".

 

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו "אוה"ח הק'. גם הם, נתנו לו הסכמה, וכך כתבו: "…אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו חיים בן עטר זיע"א, כאשר היה בגיל רק 35, הם צפו עתיד מזהיר, כמו בושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה "רבא אחוי לשמי טללא}. אביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא. רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם. אכן, הרבנים הגאונים, עמדו על טיבו של רבנו ה"אור החיים" הק' כבר בספרו הראשון, וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו, שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הרבים, ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

 

 

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

שבע מצוות בני נח: א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר: "ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

 אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח).

מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער, הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד',ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

א.  שמירת המצוות חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…". איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה,

 סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

קשר דם – בין מואב לישראל.

"ויאמר ה' אל משה: 'אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב',ט'). וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר – ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה: 'צרור את המדיינים והכיתם אותם' (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח), מואבים עצמם לא כל שכן. אמר לו הקב"ה: 'לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי! שתי פרידות (גוזלים) טובות יש לי להוציא מהם – רות המואבייה ונעמה העמונית…' (בבא קמא ל"ח).

משה רבנו עלול היה לטעות וללמוד, שעליו להשמיד את מואב, שהרי מצווה להכות במדיינים, שבסך הכול באו לעזור למואב. אבל, תוכניותיו של הקב"ה היו שונות, שהרי ישנו 'אוצר' שאמור לצאת ממואב וזוהי רות.

לא רק שרות הייתה הסבתא רבא, של דוד המלך הייתה נחוצה, על מנת להביא את דוד המלך לעולם, וכל האומה המואבית שרדה בזכותה, במשך מאות השנים, בהן המתין העולם ללידתה של רות.

האם אנחנו יכולים למצוא מקור כלשהו, שיסביר מדוע, דווקא רות המואבית הייתה נחוצה להביא לעולם את שושלתו של דוד המלך, שושלת שממנה יצא מלך המשיח לעולם? במדרש (ילקוט לך לך ע') כתוב, שהמלאכים האיצו בלוט: "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות…" (בראשית י"ט, ט"ו). המלה "הנמצאות" מתייחסת לרות המואבית ולנעמה העמונית. כתוב "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פ"ט, כ"א) איפה מצאתי אותו? בסדום.

לכן, כאשר הפך ה' את סדום, הוא הציל את לוט, בזכות שתי בנותיו. הבנות, שהאמינו שהן ואביהן הם בני האדם היחידים שנותרו בעולם, קיימו עמו יחסים של גילוי עריות. כתוצאה מכך הן ילדו, האחת את מואב והשנייה את עמון, שני אבות לאומות גדולות. נראה מכך, שחשיבותה של רות נובעת, מהיותה אחת מצאצאיו של לוט.

 

 

תיקון טעותו של לוט,

 ע"י רות הצאצאית שלו.

 

נישואיה של רות לבועז – שנועדו הביא את לידתו של דוד המלך – היו נשואי ייבום. סוג זה של נישואין, מקבל תוקף בתורה, כאמצעי "להבריא" את הנפש, שעזבה את העולם, מבלי שהצליחה להעמיד צאצאים. לכן, מטרתם המוחלטת של נישואיה של רות, הייתה לדאוג לכך, שנשמתו וכוחו הרוחני של בעלה מחלון – לא יאבדו לַישראל.

לוט עזב את אברהם עבור רכוש חומרי. הוא בטח בעצמו, שהרי ידע בליבו מהי האמת ולמד לעבוד את האלוקים בעצמו – מה שהוביל אותו לטעות ולחשוב, שכבר אינו זקוק לאברהם. מכיוון שהיה לו טוב יותר מבחינה חומרית בסדום, בעוד שהוא לא הבין מהי החשיבות הרוחנית של היצמדות לאברהם – הוא קם ועזב. לוט לא הצליח להבין, שידיעת האמת המוחלטת אינה מספיקה על מנת לשרת את האלוקים, אלא שיש צורך להתקשר אליו, ושהחיבור לאלוקים מגיע, באמצעות הקשר עם תלמיד חכם שהוא אברהם אבינו.

הגאון מוילנא מראה, כיצד תיקנה רות את טעותו בכמיהה עקשנית לקשר עם האלוקים. אחת מהלכות הגיור, היא הצורך לנסות לדחות את המועמד לגיור ולהניא אותו מהחלטתו. על פי הלכה זו נהגה נעמי, כשניסתה ואף והצליחה לשכנע את כלתה ערפה לסגת מרעיון הגירות ומאותה סיבה ניסתה להניא מכך גם את רות. אך בנקודה מסוימת החליטה לעצור. שואל הגאון מווילנא: איך ידעה נעמי מתי לעצור? הנקודה שבה היא עצרה, הייתה "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה" (רות א', י"ח). נעמי הייתה הרבה יותר מבוגרת מרות, ומהירות הליכתה הייתה בהתאם. אם כן, לרות הצעירה לא היה צריך להיות כל קושי 'לשמור על הקצב', וללכת יחד איתה; ובכל זאת, נעמי הבחינה שרות מתאמצת בהליכתה. נעמי, הבינה מכך, שרות קרועה בתוכה, ושיש בה חלק שמתנגד לצעד הגיור.

על פי המסורת, רות הייתה נסיכה מואבית – אישה צעירה ויפה בראשית חייה, אשר התרגלה כל ימיה לקבל רק את הטוב ביותר. הצעד שלקחה על עצמה צפוי להביא אותה לחיי דלות – חמותה איבדה כל מה שהיה לה וחזרה לביתה כשהיא חסרת כל. בבחירתה ללכת עם נעמי, ויתרה רות על חיים נוחים, על מנת להפוך לגיורת במעמד מפוקפק.

רות שחייתה תקופה לא מבוטלת עם נעמי בזמן שהייתה נשואה למחלון בנה של נעמי, ידעה מן הסתם את הכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה',. כלומר, אסור לה להתגייר. חלק ממנה התנגד ואמר: "למה לי ללכת לישראל? אני יכולה לעבוד את האלוקים בכל מקום שבו אהיה. לאחר כל השנים האלה, בהן חייתי בבית יהודי, אני מכירה את כל ההלכות והמנהגים, ולא יהיה לי שום קושי לשמור עליהם גם במואב. אולי לא צריך להקריב קרבן גדול כל כך. רות הייתה שסועה, אבל הרצון האמיתי שלה היה קרבת אלוקים, ע"י התקשרות לעמו שהוא עם ישראל.

 

בברכת קבלת התורה מחדש,

כפי שניתנה במעמד הר סיני,

מתוך שמחה, אהבה, ובריאות איתנה.

 

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 194 מנויים נוספים
דצמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר