"אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע


הילולת הרמב"ם ורבי יעקב אביחצירא – יום שישי הקרוב – כ' טבת.מאת הרב משה שמיר-אסולין.

הילולת הרמב"ם ורבי יעקב אביחצירא – יום שישי הקרוב – כ' טבת.

 

                                 יום שישי כ' טבת – יום ההילולה ה- 817 של   

                                     הנשר הגדול הרמב"ם = רבנו משה בן מימון

 

הרמב"ם – רבנו משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בערב פסח בשנת ד"א תתצ"ח [1138], ונפטר בפוספאט {קהיר הקדומה} שבארץ מצרים, ביום כ' טבת ד"א תתקס"ה [1204] .               

"ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה. ויאמר הנני". בהקשר לביטוי "ממשה רבנו ועד רבנו משה בן מימון, לא קם כמשה". ניתן לומר בדרך צחות, ממה שנאמר פעמיים משה:

פעם כנגד – משה רבנו, ופעם שניה כנגד – רבנו משה בן מימון.

הרמב"ם הפך להיות הדמות התורנית המפורסמת והמשפיעה מאז תקופת הגאונים ואילך, והענק שבענקים שהשפיע על דורו ועל הדורות הבאים בכל תחומי היהדות, החל מפסיקת ההלכה, ראה ספרו המונומנטלי "משנה תורה לרמב"ם – היד החזקה", דרך הפרשנות – הפירוש למשנה, שמונה פרקים, ספר המצוות, אגרות השמד ותימן, וכלה במחשבת ישראל – "מורה נבוכים".

כמו כן, ספריו בתחום הרפואה, וספרים  שאבדו.  כל היבול הזה בתקופה כל כך קצרה – 66 שנות חייו, כשבחלקן הגדול נדד ממדינה למדינה בגלל רדיפות המוסלמים. כבר בגיל 13, הרמב"ם ומשפחתו נדדו בתוך ספרד בגלל כיבוש ספרד על ידי המוסלמים -"המוחדון", ובשנת 1160, מגיעה המשפחה לעיר פס שבמרוקו שם שהתה עד 1165. אחרי זה, שוב בגלל רדיפות המוסלמים,  המשפחה עלתה לארץ ישראל, ומשם למצרים שם שימש כרופא המלך ונגיד עם ישראל, כך שיכל לעזור לאחיו באשר הם כמו ביטול הגזירות על יהודי תימן.

אביו של הרמב"ם, רבי מימון הדיין, השפיע רבות על הגותו, וכן רבו המובהק של רבי מימון – רבי יוסף אבן מיגאש. הרב אבן מיגאש שהיה תלמידו של הרי"ף – רבי יצחק אלפסי, אמר על הרמב"ם בהיותו ילד: "זה הילד אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו כל בני ישראל ממזרח שמש עד מבואו".

גם הגויים העריכו מאוד את הרמב"ם. וכך כותב עליו סופר ערבי מאותה תקופה: "בידיעותיו הוא עומד בראש רופאי דורנו, בחכמתו ריפא אף חולי הסכלות, אם יבוא אפילו הירח לבקש עזרה, מיד נתרפא …" הרמב"ם העיד על עצמו במכתב לתלמידו רבי יוסף: "ואודיעך כי נתפרסם שמי ברפואה בין הגדולים".

מרן הרה"ג עובדיה ע"ה נשאל ע"י מלך ספרד חואן קרלוס: "מדוע מכונים בני עדות המזרח – ספרדים?  תשובתו:  הדבר נובע מייחוסנו ל"רמב"ם הספרדי", אשר לאור תורתו אנו הולכים".

הרמב"ן מתאר את השפעתו הגדולה של הרמב"ם על יהודי תימן: "הרמב"ם האיר עיני היהודים אשר בתימן בהליכות התורה, והעמידם בקרן אורה, ויבטל מהם גזירות קשות וכובד המס… שמעתי ממגידי אמת שבכל תימן קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרמב"ם בכל קדיש וקדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון. הרמב"ם קבור בטבריה ששימשה כמרכז התורה בתקופת התנאים, ליד רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שהחלו לבסס את ההלכה לאחר החורבן, דבר המבטא את המשכיות התורה, כהמשך ישיר לתושב"ע.

 

 

צופן קצר המתמצת את משנת הבריאות לרמב"ם, המשלבת בין בריאות הנפש לבריאות הגוף.

ב ר י א ו ת

בולם רוגזו, יגביל אכילתו, ויגביר תנועתו.


הרמב"ם עמוד התפילה

ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה שמצות התפילה היא מן התורה, וכך דברי קודשו: 

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם" (שמות, כ"ג, ה). מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, י"ג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

ב. ואין מניין התפילות מן התורה. ואין משנה{נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה".

(משנה תורה – יד החזקה, סדר אהבה, הלכות תפילה פרק א, הלכות א – ב).

האיש החסיד במבוא ל- "שמונה פרקים לרמב"ם".

 

"ברצות ה' דרכי איש", ננסה להאיר באור יקרות את מטרת הרמב"ם בכתיבת "שמונה פרקים" בהם הוא מפרט את מהותו של החסיד, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

הרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי רבא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (ב"ק ל' ע"א). הגמרא מזכירה עוד שני דברים: לקיים מילי דנזיקין ומילי דברכות, לכן ננסה להתמקד במבוא ובפרק השישי מתוך שמונה פרקים הדן בהבדל בין החסיד המעולה, לבין הכובש יצרו ומושל בנפשו.

כל זה משקף נאמנה את מטרת פרקי אבות מהם נוכל ללמוד איך להתחסד עם בוראנו, ושמונה פרקים מתווים עבורנו את הדרך בה נוכל להפוך את האמרות הטהורות של פרקי אבות, לדרך חיים בהליכותינו היומיומיות.

 

הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים.

 

בהקדמתו הקצרה לשמונה פרקים, הרמב"ם מתייחס לארבע נקודות עיקריות המהוות את תשתית לפירושו רב האיכות, לאמרות הטהורות שבפרקי אבות.

א. דברים הנראים קלים להבנה, אך הם עמוקים – רובד גלוי ורובד סמוי. לכן יש צורך בפירוש רחב לפרקי אבות.

ב. התכלית של פרקי אבות – כיצד להיות חסיד.

ג. פירושו של הרמב"ם מבוסס ומושתת על רבותינו – חכמי התורה

ד. "שמע האמת למי שאמרה" – לרבות חכמי אומות העולם כמו אריסטו.

   להלן אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה כפי שהיא עולה במשנתו הזכה והטהורה של הרמב"ם.

 

הרובד הגלוי והרובד הסמוי בפרקי אבות.

 

מטבעות הלשון בהן משתמשים התנאים בפרקי אבות כתובות בלשון קצרה, ובמבט ראשון אף בהירה וקליטה להבנה, כך שהדברים שווים לכל נפש, והרוצה ליטול, יבוא ויטול.

הרמב"ם מדגיש בהקדמתו: "לדבר בזאת המסכת בעניינים מועילים ולהאריך בה קצת אריכות, מפני… שאין כל העניינים מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית, ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר, וכבר אמרו רז"ל (בבא קמא ל' ע"א) "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" – ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שכתבו רז"ל (עבודה זרה ב' ע"ב) – חסידות מביאה לידי רוח הקודש". באיגרת תימן (דף קע"ד) כותב הרמב"ם שחזרת הנבואה, היא הקדמת משיח.

פועל יוצא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שהוא מייחס חשיבות רבה לאמרות הטהורות בפרקי אבות המהוות סולם בו יעלה האדם ויתעלה בעבודת ה' דרגה אחר מדרגה, עד למעלת מידת החסידות המהווה את היהלום שבכתר עבודת ה'. הרמב"ם מדגיש שאמנם ישנם דברים שנראים קלים להבנה כמו "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א' משנה ט"ז). ברובד הגלוי נראה פשוט – אם תבוא לידך הוראה בעניין שאינו מפורש, וצריך להשתמש בסברא, ולפי זה להורות הלכה למעשה, עשה לך רב כדי להתייעץ אתו, שלא תבוא תקלה על ידך (פירוש הרב פנחס קהתי).

הרמב"ם רואה בזה רובד עמוק, כך שניתן להסביר את הביטוי "עשה לך" כהידבקות בתורת הרב כפי שמובא בפרקי אבות (פ' א' משנה ד') "והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".

הרמב"ם סובר שמסכת אבות הינה ספר משלים, אבל האמת עמוקה ונסתרת הרבה יותר, כפי שמובא בהקדמתו: "היותה מביאה לידי שלימות גדולה והצלחה אמתית". כלומר, יש ללמוד את הדברים, ולנהוג לאורם.

 

הרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "מטרת פרקי אבות לכוון את המהלכים הפנימיים נפשיים, המציאות מופשטת, לכן גם כלי ההסבר יהיו מתאימים לעניינים מופשטים…". ("שיעורים בשמונה פרקים לרמב"ם" עמוד 66)

הרב אבינר מדגים זאת באמצעות תקבולת ניגודית מתחום המצוות המעשיות כמו ציצית ותפילין שם ניתן להפעיל את מבחן התוצאה, היות והכל מוחשי. בפרקי אבות לעומת זאת, מדובר בהדרכות פנימיות לתוך נפשו של האדם, אותן יש להפנים ראשית כל, ורק אחר כך ליישמם הלכה למעשה. לכן קבעו חז"ל שיראת ה' היא החכמה האחת בבחינת הכתוב:

"סוף דבר הכול נשמע – את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור –  כי זה כל האדם" (קהלת י"ב פ' י"ג),

 

שלמות האדם בעיני הרמב"ם – אשר בה יתפאר באמת:

שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו,

וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא,

ויהיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד – חסד צדקה ומשפט".

 

(דברי הרמב"ם בסוף מורה נבוכים).

 

                        כ' טבת – ההילולה ה- 141 של "אביר יעקב"

                                     רבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

   

 

 

 

"ויחי יעקב בארץ…" (בר' מז, כח).

 

הפסוק "ויחי יעקב בארץ…" רומז {נוטריקון} לשם:

'אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא'.

 אביר יעקב = {אותיות}  רבי עקיבא.

 

בדומה ליעקב אבינו שחי את שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים, גם ה"אביר יעקב חי את ארבע שנותיו האחרונות במצרים לאחר שהיה בדרכו ממרוקו לארץ ישראל דרך מצרים, ונאלץ להישאר שם כדי ללמד את יהודי המקום תורה ומצוות. אכן הישוב היהודי קיבל אותו בכבוד מלכים כיאה למלך. "מאן מלכי? רבנן"  כדברי חז"ל.

 

החיד"א בספרו "שם הגדולים", מייחס את השם  אביחצירא לרבי שמואל אלבז – אבי שושלת משפחת אביחצירא שהיה מתבודד בחצרו בקדושה ועוסק בתורה, ומאז המשפחה נקראת  אביחצירא.

סיבה נוספת שבגינה מכונה המשפחה אביחצירא, קשורה בנס שנעשה לרבי שמואל, שכאשר ביקש להפליג בספינה מיפו לאיסוף תרומות עבור לומדי התורה, לא היה בידו די כסף להפלגה. רב החובל סירב להסיעו בחינם, וכך התיישב לו רבי שמואל על מחצלת = חצירא (בערבית) על המזח, והחל בלימוד תורה. כאשר האנייה הפליגה, הנוסעים נדהמו לראות איך האיש על החצירא שט בעקבותיהם, וכך דבק בהם השם אביחצירא = אבי המחצלת.

רבי שמואל שלמד תורה אצל תלמידי רבי חיים ויטל בדמשק, הורה לבנו רבי יוסף לעקור מסוריה ולעבור למרוקו, וכך הגיעה  המשפחה לתאפיללת במחוז ריסאני.

 

ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב".

 

1."פיתוחי חותם" על התורה   2. "דורש טוב" 3."יורו משפטיך ליעקב" 4. "גנזי מלך"   5. "פרוש בר"ז (207) פנים למילה בראשית. 6. "מחשוף הלבן" על התורה 7. "לבונה זכה" על התלמוד. 8. "מעגלי צדק" על תהילים. ועוד.

מסופר בשמו של רבי מאיר אבוחצירא שזקנו ה"אביר יעקב", הוא גלגול של רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם כותבים לאור הקבלה: ה"אביר יעקב" מפשט את הקבלה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת -"כבוד ה' – הסתר דבר".

 

 רבנו ה"אביר יעקב" – ואהבתו לתורה הקדושה.

 

על אהבתו לתורה של מרן ה"אביר יעקב" הוא כותב בספרו "לבונה זכה" (מהד' תשס"א עמ' קס"ט) על הפסוק: "מה אהבתי תורתך – כל היום היא שיחתי (תה' קיט' צז')  הוא כותב שמרוב אהבתו לתורה הוא זוכה שיתגלו לו רזי תורה נפלאים. כלומר, מכוח אהבת התורה הזכה, מופיעה אצלו רוח הקודש ומגלה לו רזי תורה. "שיחתי"  = מלשון הופעת שיח רוח הקודש המשוחחת אתו ומחדשת לו חידושים, ולקב"ה יש הנאה מחידושיו הזכים. "שיחתי" = גם מלשון שיח, הצומח ומתגלה לנגד עיננו. גם את ברכת כוהנים, מסביר רבנו יעקב אביחצירא בהקשר לתורה.

 

"כה תברכו את בני ישראל" = ברכת התורה.

 "אמור להם" = עיסוק בכל חלקי התורה".

"ושמו את שמי" = כנגד הסוד שהוא ידיעתו יתברך.

"ואני אברכם" = אז, יקוים בנו המשך הפסוק: "ואני אברכם".

 

"שמירת העיניים"

אצל הרבנים לבית אביחצירא.

 

רבנו ה"בבא סאלי" נכד ה"אביר יעקב" נשאל פעם:

מדוע הקב"ה אינו משיב ריקם את  תפילת רבני המשפחה? הוא אמר שגדולתם נובעת מכך ששמרו על "קדושת העיניים". את זה ניתן להסביר ע"פ הכתוב: "תנה בני ליבך ליועיניך דרכי תיצורנה" (משלי כג' כו').

 

הקב"ה מבקש מאתנו את הלב – "תנה בני ליבך לי", דבר שניתן לעשותו ע"י שמירת העיניים ע"פ המשך הפ': "ועיניך דרכי תיצורנה". העיניים מהוות את השער לנשמה, לכן הן רגישות, בניגוד לנפש הנמצאת בכבד, והרוח בלב.

רבני אביחצירא אכן נהגו להתעטף בצעיף שכיסה את ראשם והגיע עד עיניהם, כדי שלא יכשלו בראיות אסורות.

 

 

"יהודה אתה יודוך אחיך,

ידיך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך.

גור אריה יהודה…

לא יסור שבט מיהודה, ומחקק מבין רגליו ,

עד כי יבא שילה…" (בר' "ויחי" מט –יא).

 

רבנו ה"אביר יעקב" מסביר את הפס' הנ"ל בהקשר לפרשת יהודה ותמר. על פניו המעשה נראה תמוה.

רבנו מסביר את המעשה לאור דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה ט"ו). יש נשמות קדושות כמו נשמותיהם של פרץ וזרח שהיו ביד הסטרא אחרא שאינה מאפשרת להן לצאת, היות ושם יש להן חיות מרובה.

הקב"ה גלגל את יציאת הנשמות הקדושות ע"י מעשה שנראה כעוון גדול, כך שהסטרא אחרא תשחרר את הנשמות.

תופעה דומה הייתה אצל לוט ובנותיו מהן יצאה רות המואביה – אימא של מלכות. כנ"ל אצל דינה ושכם בן חמור מהם יצא שורש נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון = "ארץ ר-ח-ב-ת" = רבי חנינא בן תרדיון.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אומר לו לעיני אחיו שהמעשה שעשה עם תמר, מכוון מן השמים, ולכן אחיו מודים לו:

"יהודה, אתה יודוך אחיך". כמו כן, בשם "יהודה" רמוז שם הוי-ה.

ואדרבה, בגלל המעשה עם תמר, "ישתחוו לך בני אביך".

בהמשך אומר יעקב ליהודה כדברי "האביר יעקב": "ידך בעורף אויביך" – "מה שפשטת ידך בתמר הוא משום ש"אויביך", שהם הקליפות {הסטרא אחרא} – קשי עורף, וכשיש בידם נשמה עליונה, אינם מניחים אותה לצאת זולת בראותם מקום פגום, לכך אירע לו אותו מעשה… ועל זה "ישתחוו לך בני אביך".

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

ה"אביר יעקב" מסביר "שעיקר ביאת האדם לעולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתה היא ע"י עסק התורה ודבקותו במצוות ובתפילה כראוי, וכשיזכה לתיקון נפש רוח ונשמה, בזה יזכה להידבק בשכינה…". ("ארבע מאות שקל כסף" לאריז"ל דף צ"ז דפו"ח). לכן את הפס' הוא מסביר כך:

בני ישראל הבאים מצרימה = גימטריא שכינה = 385.

בני ישראל הצליחו בכך ששמרו על המידות הרמוזות בשם י-ע-ק-ב:

י חוד – שמו יתברך. ע – ענווה – בכל מעשיהם.

ק – קדושה – יקדשו עצמם. ב – ברכות – ברכות בכוונה. "איש וביתו באו" – קדושת הבית – המשפחה.

 

"אראנו נפלאות"

  לרבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

 

אמו של ה"בן איש חי" – אצל ה"אביר יעקב".

 

היא נסעה דרך מדבריות מבגדד למרוקו כדי להתברך בזרע של קיימא אצל ה"אביר יעקב".

כאשר התקרבה לבית מדרשו של ה"אביר יעקב", הצדיק הרגיש ברוח קדשו בבואה, ושלח לה את אחד מתלמידיו שיבשר לה שתזכה לבן זרע של קיימא שיאיר בתורתו לעמו ישראל.

אכן, היא נפקדה באורו של עולם רבנו יוסף חיים – הלא הוא "הבן איש חי".

ברכותיהם של רבני אביחצירא ידועות ומתקבלות בשמים,

ורבים נושעו מברכתם – כולל עבדיכם הנאמן.

 

"וראו כל עמי הארץ

כי שם ה' אלוקיך נקרא עליך" (דברים כ"ח, י).

אלו תפילין שבראש" (ברכות ו' א')

 

בעיר מראקש שבמרוקו, ביקש ה"אביר יעקב" מסופר מומחה שיכתוב לו תפילין, ובתנאי שיטבול ויכוון לפני כתיבת שמות ה'. בתמורה, שילם לו שכר הגון.

הסופר מילא את בקשתו, אך בשם ה' האחרון בתפילין של יד, הוא שכח לכוון, והוא התלבט האם למוסרם כך, או לכתוב מחדש את התפילין. לבסוף, החליט לא לתקן.

ה"אביר יעקב" בדק את התפילין וגילה ברוח קודשו שהסופר לא כיוון כמו שצריך.

הסופר הצטער, וכתב מחדש את התפילין.

 

"ארבע מאות שקל כסף – עובר לסוחר" (בר' כג' יד').

 

רבנו בבא סאלי מספר על סבו ה"אביר יעקב" שלמד בספר "ארבע מאות שקל כסף" שחיבר רבי חיים ויטאל זיע"א תלמיד האר"י הקדוש, ולהפתעתו גילה שחסרים בו 30 דפים. בבקיאותו כי רבה, רבנו השלים את 30 הדפים החסרים מהזיכרון.

להפתעת כולם, כאשר הובא הספר המקורי, התגלה להם שה- 30 דפים אותם כתב, תואמים לספר המקורי "ארבע מאות שקל כסף".

 

רבנו מכלוף אביחצירא ע"ה סיפר, שכאשר למד עם בבא סאלי ע"ה, ואחיו רבנו יצחק אביחצירא ע"ה, היו מכסים בדף את פירוש רש"י, וכל אחד מהם ניסה להסביר את הגמרא מכוח הבנתו, בבחינת "סיעור מוחין" כמקובל בשדה החינוך בימינו, כדי לחדד את המוח.

 

במרוקו נהגו לשנן בע"פ.

בהיותי תלמיד בישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה, נדרשנו מידי יום ביומו, לדעת בע"פ את דף הגמרא כולל התוספות.

באליאנס במרוקו, נדרשנו ללמוד בע"פ את "הרזומה" היומי של כל אחד מהמקצועות אותם למדנו.

ב"פורת יוסף" בירושלים בה למדתי, קיבלנו שקל על כל משנה שלמדנו בע"פ, וב"ה זכיתי תמיד בהרבה ₪, היות והיה לי קל ללמוד בע"פ.

שנזכה ללכת לאורם של מאירי ומאורי עם ישראל:

רבנו הרמב"ם ורבנו ה"אביר יעקב".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה -מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,

כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:

 רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק':

 

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

"כן ירבה" כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…  

"וכן יפרוץ" שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' א, יב)

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עם ישראל, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ ישראל. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"

2.

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

  1. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

3.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

4.

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

 

5.

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

6.

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

        וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = ה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

7.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

8.

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".



"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

9.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".



"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

 

10.

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה"שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

 

11

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

פרשת וארא-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה' : , הוי-ה, אהי-ה, אלוקים, אל שד-י.

   

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,

הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,

והרומזים לתהליך הגאולה אז וכיום.

 

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}

"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב-  א-ל  ש-די" וארא ו', א-ב

"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

המצפה לגאולה ברחמים – בקרוב מאוד מאוד.

 

"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').

הצורך בידיעה והבנת שמות ה'.

 

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:

 אהי-ה, אלוקים, הוי-ה,  דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.

השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?

 

השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

 

 "חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).  

א.  "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).

 

 

 2.

רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.

השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין  אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".

 

ב. ידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,

וארא אל אברהם… ב-אל  שדי" שמות ו' א-ג)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".

 

רבנו-אור-החייםהקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.

.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל".   הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

 

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.

 

 "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י) , וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

3.

ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בקל שדי"

 

  הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן.

לפי רבנואור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים… פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע בוקר וערב.

 

הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.

 

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:

  1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
  2. הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם

   ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על                     כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

  1. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.

וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.

ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:

והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.

 

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים,

צללים ועיכובים – ואחרי זה גאולה

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר  רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)

רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.

 

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,

 הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".

 

4.

"אראנו נפלאות"

למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.

 

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

 

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". 

לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה  רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

 בראשית דרכו הוא פגש/למד את/עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.

 

הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות

 שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל למשפחת בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"-האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.משה אסולין שמיר – ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים".

 

 יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"

  האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

     

    "תעתיר אליו וישמעך –  ונדריך תשלם.

     ותגזור אומר ויקום לך – ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כז-כח).

      כאשר מעתירים לה' ומקבלים עלינו "נדרי" = התחזקות בעבודת ה',            מאת: הרב משה אסולין שמיר

       זורח על דרכינו "אור" אלוקי, ותפילותינו מתקבלות ע"י בורא עולם.       

     "הצדיק גוזר והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א) – גדולתו של ה"באבא סאלי" בתורה, באותות ובמופתים

 

"באבא סאלי" = האבא ושער התפילה: כך מכונה מרנא ורבנא  רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל. דמותו קורנת האור וההוד, מאירה ומשקיפה מאלפי בתים בארץ ישראל לרבות שלנו, ועוד יותר, בבתי עסק.

רבנו בבא סאלי ע"ה, זיכו משמיא לשמש כיהלום בכתרם של הצדיקים המלומדים בניסים של הדורות האחרונים בחייהם, וביתר שאת אחרי מותם, בבחינת "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א. מ"ק טז ע"ב).

משפחתנו גדלה לאורו, ומו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל התחבב על רבנו בבא סאלי, בהיותו למדן ופייטן שנהג לשיר משירי רבני אביחצירא בסעודות מצוה בהן  רבנו השתתף, ובפרט את הפיוט החוויתי הבנוי לתלפיות מבחינה רעיונית וספרותית, אותו חיבר רבנו בבא סאלי: "יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני, להאיר את נרי".

זכיתי להתברך על ידו בביתו שבאשקלון בטרם עבר לנתיבות. מניסיוני, עד היום ניצוצי אור מברכתו, ממשיכים להאיר את נרי ודרכי בבחינת "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כדברי הנביא (מלאכי ג, כ).

 

רבנו באבא סאלי ע"ה נולד בראש השנה שנת "קבל ר'נ'ת עמך, שגבנו טהרנו נורא" {תר"ן} (1890) לאביו  חסידא קדישא, סבא דמשפטים האדמו"ר כמוה"ר רבי מסעוד אביחצירא, בנו של רבנו ה"אביר יעקב" רבי יעקב אביחצירא זיע"א, ולאימו הרבנית הצדקת מרת עישה זצ"ל לבית בן חמו, אשר ברוב צדקותה וצניעותה כי רבה, לא סבלה מצירי לידה, וכלשון קודשו של האדמו"ר: "לא הייתה בפיתקא של חוה".

רבנו בבא סאלי ע"ה, נולד ביום הקדוש ראש השנה, דבר שוודאי הקרין על שרש נשמתו הגבוהה. מו"ר אביו הצדיק, קבע משמרות תלמידים שלמדו מסביב לשעון ליד חדר הלידה, כך שהתינוק יספוג את קדושת התורה מרגע זריחתו לאוויר העולם, כדברי הזוה"ק בפרשת לך לך. מו"ר אביו גם שימש כמוהל, ובכך קיים ההלכה שעל האב למול בנו



 ישראל אשר בך אתפאר"  (ישעיה מט ג)

                    ישראל אביחצירא זיע"א רבנו צם 75 פעמים "סתייאם"  שבוע רצוף

 

 

רבנו בבא סאלי ע"ה, התגלה כבר בצעירותו כחריף ובקיא בתורה אותה למד מתוך התמדה וקדושה יתירה.

בהיותו בגיל 17 שנה, התמנה לר"י "אביר יעקב", תפקיד בו שימש במשך 13 שנה. בן 30 נבחר לכהן כרב הראשי וראב"ד למחוז תאפיללת. עם פטירת הרשל"צ הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל, הוצע לו על ידי רבני וראשי המדינה להתעטר בכתר "הראשון לציון" ורב הראשי הספרדי לא"י, אבל בענוותנותו כי רבה, הוא דחה את ההצעה.

 

ראסי [ראשי] ואחר כך רש"י:

הביטוי הנ"ל שימש  כמוטיב מנחה בלימודי הגמרא בישיבה בהוראת "באבא סאלי", כפי שנהג רבו המובהק –

 הרה"ג רבי משה תורג'מן ע"ה. כך סיפר האדמו"ר רבי מכלוף אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי של מראקש והיה חברותא של "באבא סאלי", ואחיו "באבא חקי" האדמו"ר רבי יצחק אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי של רמלה לוד.

בזמן הלימוד, היו לומדים את הגמרא מבלי להסתכל בפרשנים כמו רש"י ותוספות. הם היו מכסים את הפרשנים, כדי להוציא מעצמם את המרב ממה שקיבלה נשמתם בהר סיני, וכן כדי לחדד את שכלם, ולטעום מהו עמל תורה. דרך הלימוד הזאת, הייתה מאוד מקובלת במרוקו, ורבנו-אור-החיים-הק' למד לאורה.

 

רבנו באבא סאלי עיגע בתורה על כל חדריה: פשט, רמז, דרש וסוד יומם ולילה מתוך קדושה, במיעוט שינה אכילה.

 

המקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצ"ל סיפר שה-"אביר יעקב" סבו של באבא סאלי ע"ה,

גילה לו בחזיון לילה שנשמת נכדו ה"באבא סאלי",

חוצבה מנשמתו של חזקיהו המלך ע"ה, וכל אדם שזכה לקבל את ברכתו, כאילו קיבל את הברכה מחזקיהו המלך ע"ה.

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו בבא סאלי ע"ה היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.

א.  בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב עקב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר בצרפת. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

ב.  בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג ב-י"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצווה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו:

"גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך"

. השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

ג.  כאשר התארח אצל בתו וחתנו הרב דוד בוסו בפריז, הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח.

לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים ידיו למרום,

ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה

 שכל כך רבנו בבא סאלי התמסר אליה?

 

מצות קידוש לבנה היא המצוה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה:

"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו:

"ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (ת' ח, ד), ובאתו פרק, קיים גם הפס': "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פר' ב' עמ' ט"ו)

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כך בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קיט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו. את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים

 

ניסים ומופתים  מרבנו "באבא סאלי" ע"ה.

 

       "ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא).

הכנסת אורחים של רבנו "באבא סאלי"

בהמשך לגדולתו בתורה בכלל, ותורת הנסתר בפרט, ה"באבא סאלי" מוכר יותר בקרב כלל הציבור כבעל מופתים, וקוימה בו אמרת חז"ל: "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים".

מקובל היה אצל "באבא סאלי" לערוך סעודות מצוה, וכל אדם שנכנס לביתו רעב, זכה לכיבוד כיד המלך כמקובל מאז אברהם אבינו שציפה בחום השמש להכנסת אורחים, ואז שלח לו הקב"ה שלושה מלאכים. כנ"ל אצל משה רבנו שקיבל את יתרו בסעודת מצוה, בה הוא שימש כמלצר.

 רבנו בבא סאלי ע"ה תפס את מנהג אבותיו אותו הוריש גם לבניו ונכדיו, האדמורי"ם רבי אלעזר ע"ה, רבי ברוך שליט"א מנתיבות, ורבי דוד מנהריה וכו' אליהם נוהרים רבבות להתברך. הם מפעילים בית הארחה לאורחים הרבים.

 

האדמו"ר סבא דמשפטים סידנא "באבא סאלי" ע"ה,

והרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה.

בשנת תשל"ד, באבא סאלי ערך סעודת מצווה בבית אחד מנאמניו בבאר שבע, בה שימש הרב מרדכי אליהו כדיין. כאשר סיפרו לו שהרב אליהו בבאר שבע, מיד ציווה להזמינו לסעודה. הרב אליהו אמר לשליחים שהוא נמצא בשנת אבל על מות אמו ולא יכול לבוא. "באבא סאלי" ציווה מחדש שילכו להביאו בכל מחיר. הרב אליהו אכן הגיע לסעודה.

רבנו מזג לו כוס ארק והחל לפלפל אתו בגמרא ובפוסקים בהם עסק הרב אליהו בבית הדין. לקראת סוף הסעודה, הופיעו שוטרים שחיפשו את הרב אליהו. התברר שאדם אלים שעמד לדין באותו יום בפני הרב מרדכי ועוד שני דיינים, לא היה מרוצה מפסק דינם והחליט לנקום בדיינים. הוא הספיק לעשות שפטים בשני דיינים, והמשיך לביתו של הרב מרדכי. "באבא סאלי" שראה ברוח קודשו את האסון שהיה עתיד להתרחש, דאג להזמין את הרב מרדכי. "באבא סאלי אמר לרב מרדכי: "נו, חכם מרדכי, וכי היכן היה טוב יותר להיות, בשמחה של מצוה או לסבול מאותו תקיף… לכן קראתי לכבודו. אכן, רוח הקודש במלוא הדרה בחצר ה"באבא סאלי".

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה גם סיפר שרבנו בבא סאלי ע"ה,

נהג  כל יום שישי ללמוד את פירוש אור החיים הקדוש לפרשה, מראשיתו ועד סופו

.    נס ופלא על ציונו הקדוש

    של ה"באבא סאל"י בנתיבות.

"ויעלו בנגב – ויבא עד חברון". הגמרא שואלת: "ויבואו {בלשון רבים} מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות".

"צדיקים במיתתם קרואים חיים" (ברכות יח ע"א). האדמו"ר ר"מ מאמשינוב לומד ממה שכתוב "קרואים" ולא נקראים, משמע שהצדיקים קוראים את הפתקאות שהאנשים כותבים ומשאירים על הציון הקדוש.

לפני שנים, שימשתי כמפקח מחוזי, והוצע לי תפקיד של מפקח ארצי. משום מה ההצעה נפלה, ועד היום אינני יודע מדוע. ניגשתי להתייעץ עם המקובל הרה"ג נעים אליהו ע"ה אחיו של הרשל"צ הרב מרדכי ע"ה, שחיתן אותי והתפללתי בבית הכנסת שלו כאשר הגעתי לשבתות וחופשות בירושלים.

הרב אמר לי שמאן דהוא שלא ראיתיו 22 שנה, מאוד מקפיד עלי, ואני חייב לבקש ממנו סליחה, אחרת עננת ההקפדה תימשך. דבר הגורם למהמורות מיותרות במעלה החיים.

אמרתי לרב, שמאוד יהיה קשה לי לאתר את האיש אחרי שנים כל כך רבות שלא ראיתיו. תשובתו הייתה: "תתפלל על זה, ותעשה כל מאמץ להגיע אליו, בבחינת "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה".

 

שבוע אחרי השיחה והברכה של הרב, עליתי לציון הקדוש של ה"באבא סאלי". בעומדי בתפילה ליד הציון, פנה אלי רב צעיר ודרש בשלומי: "שלום עליכם – הרב משה, שנים לא התראינו, כשהרגיש שאני לא זוכר אותו, הפטיר לעברי: מה אתה לא זוכר אותי? אני האיש כך וכך…".

התברר לי שזה היה האיש אותו הייתי אמור למצוא. המפגש כל כך הדהים אותי, היות ונוכחתי לדעת עד כמה מצודתו של רבנו בבא סאלי ע"ה – פרוסה לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל.

האירוע אירע לפני 22 שנה בטבריא, השיחה עם הרב נעים הייתה בירושלים, אני גרתי בזמנו בנתניה, והפתרון של הבעיה היה על ציונו הקדוש של רבנו הבבא סאלי בנתיבות.

 

אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם".

השבח לבורא עולם שהכול בא על מקומו בשלום – בכות הצדיק.

שיתקבלו תפילותיכם ותפילותינו ברצון – בזכות הצדיק בתוך כלל ישראל.

 משה אסולין שמיר – ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים".

 

התעלות בעבודת ה' מתוך בריאות איתנה וכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה ואילנה בת בתיה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכת ה' זכה ותמה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" – הקורם עור וגידים, בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה.

מזל טוב וברכות הצדיק רבנו בבא סאלי לנכד האהוב יונתן בן קרן נ"י – ליום הולדתו – ג' שבט.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, החכם השלם רבי אברהם בן אסתר ע"ה, המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

     

הרב משה אסולין שמיר פרשת "בשלח "

אור-החיים-הקדוש

שירת ההודיה לה' על הגאולה בים סוף , –
ושירת ההודיה על הגאולה בימינו, –
בתורת רבנו אור החיים הקדוש . – – –
שירת הגברים מול שירת הנשים בים סוף:
שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל ,
את השירה הזאת ליהו ה ,


ויאמרו לאמר: אשירה ליהו ה.. ." )שמות טו, א( .
שירת הנשים: " ו תען להם מרים :
שירו ליה ו ה כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" )שמות טו, כא( . –
שירת הגאולה :
"ביום ההוא יושר השיר הזה …
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק ש ומר אמוני ם" )ישעיה כו', א יט ( –
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בשלח " שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה: –


הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו .
פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" )שמ' ה, ב(. משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל
תוקף לשל ח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" )שמ' ז, כו(. הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח .
הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר
הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי
אתכם בזרוע נטויה" )שמ' ו , ו(, דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחיל ו )רבנו אוה"ח הק'(. – –
פרשת "בשלח " גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון
א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה " )שמ' יג כא(.


הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.
רבנו אור החיי ם הק ' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' כי לחם מן השמים לא – – – –
יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל ואראה הילך בתורתי אם לא" )שמ' טז, ד(. זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את –
הזמן הפנוי ללימוד תורה .
בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.
בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום
יומית למן }פרנסה{ תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו . –
רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך
החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה )יומא עו ע"א(.
הג שמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה
המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – –
"ותן טל ומטר לברכה".
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים
סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.
פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיו ן, היות והרי קודם לכן, הוא טען:
"אנוסה מפני ישראל כי יהוה נלחם להם במצרים " )שמ' יד, כה(. – –
הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזג ת, כאשר
ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז ".
רבנו אור החיי ם הק ' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם היא יציאתם מארץ מצרים, – – – –
ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם,
איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים .
המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי
ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה ", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע.
כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף .
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו
מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה ליהוה המלוכה " )עובדיה א, כא(. –


"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם
משפט על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו". –
כל זה, יהיה מתוך נסים ו נפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות " )מיכה ז, טו(. –
נ פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה יהיו פי נ' = פי חמישים. – –
האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא: –


"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":
"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /
לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם" .
פרשת בשלח שבת שיר ה . –
"שבת שירה" : השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" )ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז(.
השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8 ,
הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".
המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" )תהילים ו, א(.
רבנו אור החיי ם הק ' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן כי אז שוררו". כלומר, – – – –
הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.
רבנו מ שיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו –
לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.
כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות
בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל " )במ' כא, י כ(. –
שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם :
"סוס ורוכבו רמה בים" )שמ' טו, א(. "רמה" במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים . –
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" )שמ' יד, ח( "רמה" מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י. – –
יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת
לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את
המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.
"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן ת קבולת ניגודית. מצד אח ד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני
"אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".
רבנו אור החיי ם הק ' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: – – –
"תייסרך רעתך" )ירמיה ב, יט(. רעת האדם גורמת לו ל יסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" )איכה ג לח(.
השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום
השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם תיקנו בני
ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.
"שירת הים כאיש אחד ובלב אח ד" ,
בתפילת שחרית .
רבנו אור החיי ם הק ' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת – – –
הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר " לשון עתיד… שישנה לשירה גם
לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו". –
או ירמוז למצוה, שמצו ה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו )ח"ב נד ע"ב(: "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום
ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו אור החיי ם הק ' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". – – –
"אשירה לה'" : "אשירה " בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה. –
רבנו אור החיי ם הק ' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאי ש אחד, – – – –
הגם היותם רבים ".
מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו אוה"ח הק'. – –
רבי נחמן מברסל ב אומר על מעלת השירה:
"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת –
הניגון אי אפשר לשער ".
"שירו ליה ו ה כי גאה גא ה
סוס ורוכבו רמה בים" )שמ ' טו כא( .
שירת הנשים מול שירת הגברים . –
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים " )סוטה יא' ב'(. מאחורי הגברים
במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.
רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים }תשע "ט( אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים
והוציאו תופים ממצרים " )רש"י שמות טו' כא(.
הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.
"שירת הנשי ם " מתמקדת בפסוק אחד בלב ד: "שירו ליהו ה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" )שמות טו –
כא(, מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק
בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" )תהילים פט' י'(, ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס
לניצחון על המצרים "סוס ורוכבו רמה בים ", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים". –
"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי
להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב –
כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות דוד המלך –
ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.
חוקרי השירה קבעו:
משורר טו ב , הו א האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבי ם ,
ב מ ילי ם ספורות מלשון ספיר ויהלו ם ,
דוגמת מרים הנ ביא ה,
שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים בפסוק אח ד . –
"ויאמר יהו ה אל משה: מה תצעק אלי ,
דבר אל בני ישראל ויסעו .
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ,
ויבואו בני ישרא ל בתוך הי ם ביבשה " )שמ ' יד, טו טז( . –
כוחה של אמונה ומסירות נפש .
רבי מאיר בעל הנס סנגורם של ישראל. –


כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד
אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהו ה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות
במדבר… " )שמ' יד, י יא(. –
רבנו אור החיי ם הק ' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", – – –
ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאוד " )שמ' יד, י(. – –
על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם".
פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" )שמו"ר כא, ה(.
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם
תחרישון" )שמ' יד, י יד(. כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו . –
רבנו אור החיי ם הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר – – –
שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד .
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה
הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא –
הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד )ילקו"ש ש"ב רמז קסג(.
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר בעל הנ ס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים
ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. }בעל אכסניא
לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו{. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד
תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה
לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו " )תהלים קי"ד, ב(. אמר להם הקב"ה: מי
שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" )סוטה לו ע"ב לז ע"א(. –
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו
ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו אור החיי ם הק ' שואל מספר שאלות: – – –
"מה תצעק אלי קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו . –
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…". –
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ ל ומר: "דבר
אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו אור החיי ם הק ' מיישב את הקושיות כך : הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו – – –
עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל )זוהר ח"ב קע ע"ב(. הקב"ה אומר –
למשה: "מה תצעק אלי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן –
אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה –
בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמ צעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע
הים כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך פירוש, באמצעות מעשה הטוב נעשה להם – – –
הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי
באו מים עד נפש " כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו .
ארבע דרגות בעבודת ה '
לאור משנת רבנו אור החיים הק': – – –
א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה .
"ויושע יה וה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים .
ויר א ישראל את מצרים מת על שפת הי ם .
ויר א ישראל את היד הגדולה אשר עשה יה וה במצרים .
ויר או העם את יהוה. ויאמינ ו בה' ובמשה עבדו .
אז ישיר משה ובני ישרא ל" )שמות י ד ל ל א. טו א( . –
א. יראת העונש .
רבנו אור החיי ם הק' : "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" )שמ' יד, לא(, כאשר – – –
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה". –
הרש"ר היר ש בפירושו לתורה )שמ' ז, ט"ו( אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא
להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" )בר' טו, יג(.
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד מסמלות את הגי רות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח . –
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה מסמלות את ה עבדות, היות וקשה להתפטר מהן . –
ג. המכות: כינים, שחין וחושך מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן. –
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד
את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם –
יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות,
והשרה בהם חוסר ביטחון .
במכת הברד השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק –
הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות , הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ.
אח"כ החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה – –
מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של –
חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל
לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי
הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" )שמ' ד, כב(.
ב. ויראו העם את יהו ה " )שמ ' יד, לא( .
יראת הרוממות .
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר
מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם
בושה" כדברי קודשו.
רבנו אור החיי ם הק ' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים . – – –
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה
האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה " )מאמר ג, לב'(.
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה " )מסילת
ישרים יט(. אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".
ג. "ויאמינו ביה וה ובמשה עבדו " )שמ ' יד, לא( .
האמונה בה' כמקפצה לרוח הקודש. –
רבי נחמיה אומר:
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,
שכן מצאנו באבותינו,
שבשכר שהאמינו בה',
זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:
"ויאמינו ב יהוה ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל" )מכילתא, בשלח( . –
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים,
כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי )קל"א ב'(. הוא מדמה }"ודוממתי"{ את –
נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה' ", מלשון אומן = א מ ן = א ל מ- – – –
לך נ אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה. –
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" –
)חבקוק ב, ד(, חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך .
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד
ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". }ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום
איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד{.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרד י בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש
הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה
שמפיק טובתו " )ח. הלבבות שער הבי טחון פ' א(. כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק
טוב בשבילו .
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזא ת ליהוה " )שמות טו, א( .
עבודת ה' מתוך שירה לה' .
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד
לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו . –
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" )רבנו אוה "ח הק'(. יש לה מנגינות רבות. – –
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.. . –
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אל היך, והישר בעיניו תעשה,
והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקי ו ,
כל המחלה אשר שמתי במצרי ם, לא אשים עלי ך ,
כי אני יהוה רופא ך" )שמ' טו, כג כו( . –
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' ע" פ הטבע במרה. –
המים מרים יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן . –
בקריעת ים סוף ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" )שמ' – –
יד, יד(. השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה
מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני
משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.


רבנו אור החיים הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, }וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם{ קודם – – –
לנסותם אם ישמעו למצוות אלו יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' )שמ' טו, –
כה(. פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלה יך' זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז – –
להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמ ד }אחרים{, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' )נדרים לז ע"א(.
וכנגד מצות עשה, אמר ה כתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה
רופאך" )שמ' טו כו(.
רבנו אור החיי ם הק ' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "ציני ם ופחים " – – –
)כתובות ל, ע"א(. לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" לנהוג לפנים משורת הדין . –
בעל הטורים אומר: "מחלה } 83 { אותיות הלח ם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים –
במרה, ופת שחרית }הלחם{ במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים )כג כה( נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם וברך את לחמך ואת ממך והסירותי מחלה מקרבך ". – –
המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי
הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו }להימנע ממאכלים לא טובים וכו'{ – אני ערב לו שאינו –
בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" )דעות פרק ד ל(.
ה"כלי יקר " אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב "ה שהוא הרופא האמתי
המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרי ם למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו
לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז "ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי
כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהו ה
תמימה משיבת נפש }חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה{… ומתוקים מדבש ונפת צופים" )תהלים יט א יא(. – –
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני : עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם
קיבלו בחינם. מהיום אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת – –
הנהגה אלוקית.
עשר שירות בתנ"ך נחתמות בשירת הגאולה . –
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל י' שירות שעמ"י שר וישיר: –
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנ ה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד )ב. הטורים, טו'(.
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה ,
ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" )כו', ב יט(. –
"נחית בחסדך עם זו גאלת . –
נהלת בעוזך אל נוה קדשך }בזמן הגאולה{ . –
שמעו עמים ירגז ון : }העולם יתנגד לגאולתנו{.
חיל אחז יושב י פלש ת }הפליסטינים יזדעזעו{.
אז נבהלו אלופי אדו ם }הנוצרים יבהלו{ .
אילי מוא ב יאחזמו רע ד }הערב רב ירעדו{ .
נמוגו כל יושבי כנע ן… }ערביי ארצנו יפחדו{.
ת ב יאמו ותטעמו בהר נחלתך.. .
מקדש יהו ה כוננו ידך" }הגאולה ובנין המקדש { )שמ' טו, יב יח(. –
תהליך הגאולה באחרית הימי ם לאור שירת הי ם ,
במשנתם של רבנו אוה"ח הק' ורבנו הגר"א . – –
רבנו אור החיי ם הק ' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר – – –
כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו –
אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' )במ' כד יח(, }כלומר, כיבוש אדום בימינו{. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב
ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".
רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי
מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב .
רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר על ההוא זימנא דיתער מלכא –
משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב רעצת }בזמן עבר{ לא נאמר, אלא תרעץ" }בעתיד{. )זוהר בשלח, נז ע"ב(. –
הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה –
ושונאי ישראל יתגברו כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף בא ש –
כמו שכתוב 'וישראל עושה חיל' )זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב(.
הגאון מוילנ א אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של
א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.
מואב היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל }ע"י בנות מואב בשיטים{. –
אדום הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר }בפגיעה בגוף וברכוש{. –
פלישתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" }בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום{ . –
שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצ וין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו אוה"ח- –
הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, –
אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען ". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.
א. אדו ם מאז ומעול ם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם –
400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר "א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא
אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".
לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה
בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד
וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל, החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה,
ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו' .
ב. פלש ת רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". –
בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך
מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל ויעלו כל –
פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל
הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" )דברי הימים א. יד, ח יז(. –
בפרקי דרבי אליעזר )עמ' קב( נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ
באחרית הימים. ואלו ה ן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש
האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן
דוד…".
בעמ' ק "ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידים בני – –
ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" )תהלים נה, כ(.
אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו .
ג. מוא ב רבנו הגר"א אומר: כי מואב הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד – –
מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.
מסר אמוני:
אדו ם לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא –
לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.
פלישתי ם הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה להפריע לעמ"י למשול בארץ. – –
מואב מסמל הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות . –
רבנו או החיי ם הק ' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִּתְהַלֵּךְ בְ קֶרֶב מַחֲנֶךָ – – – –
לְהַצִּילְךָ וְלָתֵּת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלאֹ יִּרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָבָר וְשָב מֵּאַחֲרֶיךָ" )דב' כג טו( – .
"כי האדם עץ השדה" )ד ב ' כ, י"ט( . –
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל .
ט"ו בשבט יחול בסמיכות לפרשת "בשלח" . –
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכ ל " )ויקרא יט כג'(. אף על פי שתמצאו את
ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות
שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע –
לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע " )מדרש תנחומא(.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו
מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו
מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ
שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" )תהילים א' ג(. –
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת
תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו
פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים
עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמוך". –
"שירת הים" –
ו"שירת העשבים" ט"ו בשבט . –
הזוהר הק' : "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" )זהר
בשלח ח"ב נד' עב'( שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו אוה"ח הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד: – –
"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' יש לאל ידו". וכן הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא": –
האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך
מבעד לצמתך".
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" )בר' ה, ב( .
המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות בית ו .
"אֱ ל הים מ ו שִׁיב יְחִׁידִׁים בַּיְתָ ה, מ וצִׁיא אֲסִׁירִׁים בַּ כ ו שָר ו ת… )תה ' סח ז(,
הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים .
המילה "בכושרות" = בכי + שרות.
על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם " )בר' ה, ב(. הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה
המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?
הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל
בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.
כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו –
של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.
כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל
דרכיך" )"מי מרום". תה' צא, יא(.
השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם
מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש
מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לח יות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק
צריך לרצות .
להתבש ם באור החיים – למוצש"ק . –
"אור זרוע לצדיק"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים .
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל .
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם
בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה )תהלים קכו, א(:
"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון }אחרי שבעים שנות גלות{ – ה יינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל –
הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים.
כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ . חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה:
סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים.
אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ
לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.
אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו
עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מי תותא" )תענית כ"ג ע"א(.
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.
"עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך
הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות, שיחין –
ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שט ח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו –
שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה
מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך
ואמך, ותגל יולדתך.." )משלי כג, כה, תענית ע"א(.
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך
לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח לתבונתו אין מספר" )תהלים קמז(. –
היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים
ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס
משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע , כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק
בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניי ם, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב
ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז
ביקש שתחזור למצבה הקודם.
המסר האמוני:
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,
זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל. –
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל
מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את
סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון
שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד
הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם.
והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו" –
)פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' – 148–149 .)
בברכת תורת אלוקים חיי ם ,
משה אסולין שמיר .
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב "ן רבי
מסעוד אסולין ע"ה .
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של –
הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ
משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע" ה
לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיי ם" בקרב עם ה' המחובר לתורת אלוקים חיים . –
ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה "
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי
ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה }אודי{ בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר
מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן" (ר"ה א, א).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל,

 והדימוי בין האדם לעץ,

"כי האדם – עץ השדה".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ראש השנה לאילן", מוזכר לראשונה במשנה בהקשר למצוות התלויות בארץ:

 "ארבעה ראשי שנים הם… באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

 באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (ראש השנה פרק א' משנה א').

הרמב"ם מצטט את דברי המשנה ומוסיף פרט חשוב: "וט"ו בשבט ראש השנה – למעשרות האילן" (הלכ' תרומות ה, יא). הרמב"ם במילותיו המדודות, קובע שההלכה כבית הלל, וכן את ההקשר ההלכתי של היום, שאין מביאים מעשר מפירות האילן שחנטו לפני ראש השנה לאילן, על פירות האילן שחנטו אחרי ראש השנה לאילן.

 

בגמרא לא נאמר שט"ו בשבט הוא יום שמחה. הראשון שדן בזה היה המהר"ם מרוטנברג בשם רבנו גרשום מאור הגולה (תשובות המהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סימן ה'), שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט. כנ"ל המרדכי (ר"ה סימן תשא) שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט, היות ובמשנה הנ"ל נמנו כל ראשי השנים, וכשם שלא מתענים הראש השנה, כך בשאר ראשי השנים כמו א' בניסן, א' אלול, א' תשרי, כך ט"ו בשבט.

 

מרן השולחן ערוך פוסק בהלכות נשיאת אפיים (קל"א סעיף ו):

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניהם וכו'".

 

"המשנה ברורה" מוסיף: "בט"ו בשבט – שהוא ר"ה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות".

 

"אדני פז" – כותב על  שולחן ערוך: "כתב במגן אברהם סימן קט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו במיני פירות של אילנות. ואפשר לומר טעם למנהג זה, כי ע"י זה שמרבים בפירות, יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במסכת ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת, מפני שבעצרת זמן פירות אילן. אמר הקב"ה: כדי שיתברכו להם פירות אילן – ומשום הכי מרבין בפירות לזכור להתפלל עליהם

(שלחן ערוך אורח חיים, סימן קל"א לרב אפרים בן שמואל זנוויל).

הרב עובדיה יוסף תמה על דברי ה'אדני פז'. הרי נאמר במפורש בגמרא (ראש השנה ט"ו ע"א): בארבעה פרקים נידון העולם: בפסח על התבואה, בעצרת (שבועות) על פירות האילן (ולא בט"ו בשבט עליה רמז ה'אדני פז

 

 

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט.

המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט,

מוזכר לראשונה בספר "תיקון יששכר",

מאת הרה"ג חכם יששכר בן שושן מערבי

– כינוי ליוצאי מרוקו שהגיעו לארץ.

 

רבנו היה מגדולי רבני צפת במאה השש עשרה – תקופת מרן השו"ע והאר"י הק', וכך כתב:

 "יום ט"ו בשבט… ראש השנה לאילנות, ואין מתענים בו, ואין עושים בו נפילת אפיים בתפילה, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות האילנות לכבוד שמו של יום".

 

חשיבות הברכות:

הגמרא (בבא קמא  ל) אומרת: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דברכות".

פירוש: הרוצה להתחסד עם קונו, ידקדק בברכות. כלומר, גם אם מעיקר ההלכה אנחנו פוסקים כשיטה אחת, יל להחמיר שלא לבוא לידי מחלוקת. דוגמא: יש מחלוקת בפוסקים אם אדם אכל ענב אחד או גרגיר רימון שלום.יש הפוסקים שבגלל שזו בריה שלמה, יברך אחרי האכילה ברכת מעין, שלוש, ולהלכה לא יברך היות ואין בו שיעור כזית. הפתרון: יאכל שיעור כזית ואז יברך מעין שלוש, ובכך יצא ידי חובת כולם.

בעלי המוסר למדו מכך מוסר השכל לכל אחד מאתנו. גם באמצע החיים, האדם יכול לתקן את דרכיו אחרי נפילות. ניתן לקום בכוחות מחודשים ולצמוח מחדש, כמו העץ ב-ט"ו בשבט שהיה בשלכת בימות בחורף, והוא מתעורר לחיים מחדש, עד שלבסוף נותן לנו את פירותיו העסיסיים.

הקב"ה קרא את שמו אדם, בבחינת אדמה הנותנת מפריה לאחר חרישה וזריעה…,

כך על האדם לעמול כדי שיוכל לתת פרי.

 

 

המשותף לאדם ולאדמה,

לאדם ולנוות ביתו.

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

 

הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם".

השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? ומדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול כדי להצמיח פירות,

כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

 

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות:

האדם זורע דרכן מלאכים בבחינת הכתוב:

 "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד,

בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג,

שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת.

לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות ברכת "יוצר האדם",

הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן.

כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

"אֱלֹוקים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תה' סח ז),

הכתוב הנ"ל נאמר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות. על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

 

"כי תבואו אל הארץ,

ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג').

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג'). אע"פ שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם".

שלא יאמר אדם – אני זקן , כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות , אלא כשם שמצא – יוסיף עוד ויטע" (מ' תנחומא).

 

 רבי אלעזר בן עזריה אומר: "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה… הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן  שענפיו מרובים ושורשיו מועטים

והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו,

אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג'. אבות ג, יז).

 

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא.מצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו.וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך" (תענית ה ע"ב).

המעשה הנ"ל נאמר על רבי יצחק, כאשר רצה לברך את רב נחמן, שהיה לו לחברותא בלימוד תורה, וממנו כל כך נהנה בחידושיו הנפלאים, וכעת נאלץ להיפרד ממנו.

 

חוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

 זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149

ט"ו בשבט – "שירַת הָעֲשָׂבִים".

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב הָיָה אוֹמֵר:

                              

דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה,
יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּו.
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב,
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ,
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים  נעֲשֶׂה

 נִיגּוּן שֶׁל רוֹעֶה.

 

כַּמָּה יָפֶה 'כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה,
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם.
טוֹב מְאֹד, לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם,
ובְיראה לַעֲבֹוד אֶת ה',
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים,

 מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק.

 

וּכְשֶׁהַלֵּב 'מִן הַשִּׁירָה מתעורר,
וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אוֹר גָּדוֹל, אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִיגּוּן שֶׁל הַלֵּב

 

מדרשיר – שירת הבריאה.

 

השיר הנ"ל עובד ע"י נ. שמר לאור מילותיו של רבי נחמן מברסלב שכתב:

"דע כי כל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם, וטוב מאוד בניהם לעבוד את האלוקים ביראה".

 

רבי נחמן אומר שלכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת לכבוד בורא עולם, דבר היוצר הרמוניה על פני שדה המרעה.

מאותה "שירת העשבים", הרועה יוצר ניגון מיוחד דרכו ניתן לעבוד את ה' מתוך יראת הרוממות.

רבי נחמן הביא כדוגמא את "שירת העשבים" מתוך כלל "שירת הבריאה" המופיעה ב"פרק שירה" הנעשית מתוך טוהר המחשבה, והיוצרת תזמורת אחת גדולה עליה מנצח האדם – לפני הקב"ה בבחינת: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". כל עם ישראל שר כאיש אחד ברוח הקודש, היות ולא למדו את המלים קודם לכן.

 

רבי נחמן מתאר את היחסים המתפתחים בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה, לזו העולה מרחש העשבים. הרועה אינו יוצר מנגינות משלו, אלא משתלב עם המנגינות העולות משדות המרעה, ומבעלי החיים אותם הוא רועה.

המנגינות נותנות כוח לעשבים לגדול, בבְּחִינַת הכתוב בשיר השירים: 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'. כלומר, הניצנים גדלים, בעזרת ניגוני הזמיר.

יצחק אבינו גם התפלל בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה"  (בר' כד, סג).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בשער מאמרי רשב"י {פירוש על פרק שירה}: לכל אחד מהנבראים בעולם, "יש מלאך אחד ושוטר ושר עליו בשמים, וזהו סוד מ"ש רז"ל: אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה המכה בו ואומר לו גדל, וע"י השר ההוא הממונה עליו, נמשכת החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא – אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני השי"ת השורה הראויה אליו כפי מקורו, ועל ידי כך ישפיעו בו, ואח"כ הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא.

נמצא כי כל אותן השירות הנזכרות בפרק שירה הנזכר, הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים… ולכן, כשהאדם אומר בכל יום אותם השירות {פרק שירה} ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים איך נרמזים בו ונתלים  באיבריו, ויאמר אותן השירות הראויות לכל אחד ואחד – הרי הוא גורם שפע ומזון לכל הנבראים התחתונים, כי כולם תלויים בו, ולכן זוכה לכל המעלות".

 

רבנו-אור-החיים-הק':  כותב על חשיבות השירה לפני ה': "וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו, בסוד "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמורחבים הדברים בהרחבה בספר הזהר, גם בדברים ז"ל".

 פעל יוצא מדברי קודשו: תפקידנו בתוך כלל הבריאה – לשיר ולהלל לבוראנו."

רבנו מציין כדוגמא, את רבן יוחנן בן זכאי {אבי "יבנה וחכמיה" – מייסד התורה שבעל פה}, "שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד והלכות, שיחת מלאכי השרת, שיחת דקלים ומשלי שועלים" (סוכה כח ע"א).

כלומר, ריב"ז ידע את שפת הדקלים והחיות דוגמת אדם הראשון וחווה שדברה עם הנחש "בצפצוף אשר ידברו בו בעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו', ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה', יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו במשלי (טז ד): "כל פעל ה' למענהו" (רבנו "אור החיים" הק' בראשית ג א).

 

להלן דוגמאות משירת "פרק שירה" המורכב מששה פרקים:

 התאנה שרה: "נוצר תאנה יאכל פריה". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח…". שיבולת החיטה שרה: "שיר המעלות ממעמקים..".   

        

ציורי לשון בשיר = אמצעים אמנותיים.

 

בית א: רבי נחמן משתמש באמצעים אמנותיים כמו האנשת העשבים השרים לפני הבורא,                                               "שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו", מהם יוצר הרועה ניגון מיוחד – "ניגון של רועה".

 

בית ב: רבי נחמן משתמש בארמז מקראי לתפילת האדם בשדה המשתלבת יפה עם "שירת העשבים", דבר היוצר הרמוניה, דרכה זוכים לעבודת ה' מתוך יראה כמו יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשח בשדה".

 

בית ג: הבית מתאר בצורה מטאפורית את היווצרות "הניגון של הלב" משילוב של "שירת העשבים"

 וההשתוקקות ל"אור הגדול הנמשך והולך מקדושתה של ארץ ישראל".

 

ש-ב-ט = שמחה – ברכה – טובה.

כמו העץ, גם האדם יכול לפרוח וללבלב.

משה אסולין שמיר

 

"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם"-הרב משה אסולין שמיר

"ציון במשפט תיפדה – ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כז).

גאולת עם ישראל – תלויה במשפט צדק ע"פ ההלכה.

"השיבה שופטינו כבראשונה – ויועצינו כבתחילה",

בניגוד לשופטי ימינו שהשתלטו על המדינה ועל ההלכה.

המילה ש-ו-פ-ט-י-ם ללא האות האמצעית פ = ש-ו-ט-י-ם.

 

"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).

אמר רבי עקיבא: עורכם לפניהם כשולחן ערוך (מכי' דר"ש, נזיקין פ. א').

מרן שו"ע: "הרב שלימד… שונה וחוזר הדבר כמה פעמים,

 עד שיבינו עומק ההלכה" (שו"ע י"ד. סי' רמ"ו, י).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשתנו מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, העוסקות ברובן במצוות שבין אדם לחברו: לשפוט בצדק, לא לקחת שוחד, איסור ריבית, דיני שומרים, גרימת נזק לזולת, שמיטה וכו'.

זו גם הפרשה ה– 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב: "ו-ח"י בהם".

בספרי "להתהלך באור החיים", כתבתי ח"י עמודים על הפרשה. ח"י, מלשון להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר, בבחינת: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). כלומר, ברגע שהאדם פועל בחיי היום יום ע"פ חוקי התורה, ה' יישר ויצליח את אורחותיו ודרכיו.

 

פרשת משפטים על ג"ן מצוותיה, ניתנה מיד אחרי מעמד מתן תורה, כדי להדגיש שהמשפט בישראל יונק את סמכותו מהקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי המשפט לאלהים הוא" (דב' א, יז), וכן כדברי משה רבנו ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים". לכן, חשוב לפסוק לאור חוקי התורה, גם בענייני בין אדם לחברו, ולא רק בדיני אישות כמקובל.

על משפט הגויים נאמר: "לא עשה כן לכל גוי – ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים קמז כ). משפט הגויים נתון לשינויים בהתאם לנסיבות, היות ובני אדם קבעו אותו, לא כן המשפט האלוקי שהוא נצחי.

כדוגמא, נושא המתת חסד המקבל לגיטימציה במדינות לא מעטות, בניגוד לאיסור המוחלט בתורה.

הגאולה תבוא בזכות משפט צדק ע"פ התורה: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א כז).

מלך המשיח כידוע, משתבח במשפט צדק, ככתוב: "ושפט בצדק דלים" (ישעיה יא' ד').

 

הגאולה האחרונה תבוא לפי סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה כדעת הגמרא (מגילה יז ע). "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות {"תקע בשופר"} לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל – כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו ח). וכיון שהתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך, ואצרוף כבור סיגיך" (ישעיה א כה), וכתיב: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (כו). 

  1. 1. ברכת הארץ – "ברך עלינו את השנה הזאת". השבח לא-ל, א"י משופעת – "זבת חלב ודבש".
  2. 2. קיבוץ גלויות –"תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו". דורנו זכה לקיבוץ גלויות
  3. 3. משפט עברי "השיבה שופטנו כבראשונה". המשפט העברי בארץ, נמצא בתהליך של צמיחה איטי, היות ולצערנו, מערכת המשפט בישראל, מושתתת על המשפט הכללי.

לאחרונה, הוקם במשרד המשפטים מאגר גדול הנותן פתרונות הלכתיים בדיני ממונות, כך שכל שופט יוכל להיעזר בו בבואו לפסוק את הדין. כנראה שזו הישורת האחרונה של עקבתא דמשיחא.

בעזהי"ת, עוד נזכה לקבלת תפילת רבנו-אור-החיים-הק' לגאולת השכינה המובאת בהמשך, ואז המשפט בישראל יהיה לפי דין תורה, ולא רק בדיני אישות כפי שקבעה הכנסת, אלא גם בדיני ממונות, ובכך ניגאל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "עוד נראה לומר כי טעם אומרו "ואלה", לרמוז דבריהם ז"ל (מכילתא יתרו, פרשה יא), כי צריך לשים דיינים לפני המקדש. לזה אמר 'ואלה', מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך, מקום שכינת הקודש – שכולם במקום אחד". מדובר על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו שם הוזכר המזבח, "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", לראש פרשת משפטים המדברת על דינים ודיינים. אכן, בית הדין הגדול ישב בבית המקדש שבירושלים, דבר המסביר את חשיבות וקדושת המשפט האלוקי.

 

פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב).

היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה –  פרשת המשכן בה נאמר לעמ"י: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמ' כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בעם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן {53} מצוות שרובן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במילה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני", כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא

 

הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של חמשת הדברות האחרונים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ובראשם "לא תחמוד", ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו… וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט צדק, לכן נתן הקב"ה דינים (= משפטים) אחר עשרת הדברות" (הרמב"ן שמות כא' א').

הרמב"ן גם סובר, שדיני פרשת משפטים, נמסרו למשה רבנו ביום מתן תורה, לאחר מעמד קבלת התורה, ב"י חזרו לאוהליהם, ומשה התבקש לעלות השמימה, והקב"ה מסר לו את הדינים המופיעים בפרשה.

 

תפילה רבנו-אור-החיים-הק' על גאולת השכינה.

 תפילה שכל כולה – דבקות בשכינה.

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

"אשר תשים לפניהם".

איך זוכים להתגדל בתורה,

ע"פ שיטת רבנו-אור-החיים-הק',

והרה"ג יהושע כהן שליט"א – 'ר"מ ונישא' בישיבת "חוט של חסד".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב "אשר תשים לפניהם": "יש חלקים בתורה שהם 'חובת גברא' {דינים אותם מחוייב האיש לקיים} לדעת את אשר יעבדו, וזולת זה, אינם בני ברית התורה. המשל בזה, אם לא ידע שאסור לאכול טרפה – הרי הוא אוכלה, וכן הדם וכו'". כלומר, על האדם ללמוד את מצוות התורה, כדי לדעת איך לקיימן הלכה למעשה. בהמשך, רבנו מביא את הדוגמא של עשיית קניין בקניית עבד עברי. וכך דברי קדשו: "ונתחכם הכתוב לומר כאן, 'אשר תשים לפניהם', לומר כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…".

 כלומר, הפניה היא לכל יהודי ויהודי באשר הוא, ללמוד את כל הדינים כדי שידע איך לקיים את ההלכה. כדוגמא, התורה מציינת את דיני עבד עברי המחייבים את הקונה והעבד כאחד, וכן את השופטים איך לשפוט בין המוכר לקונה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שחשוב מאוד להסביר את מהות המצוה כשלחן ערוך, כדי שתתקבל ברצון ע"י עמ"י. כדוגמא, התורה מציינת את קניית עבד עברי. הקונה עלול לא להיות מרוצה, היות ואחרי שש שנים הוא יצטרך לשחרר את העבד. אבל במידה ונסביר לו שזה לטובתו, היות והגלגל חוזר בעולם, ויום אחד, עלולים הוא או בנו להימכר לעבדות, ואז לא ירצו להימכר לצמיתות, דבר שיגרום להם לקבל את סעיפי המצוה ברצון.

 וכדברי קדשו: "עוד ירצה, להסביר המצוה שתתקבל לכל. ולזה אמר, 'אשר תשים לפניהם'. פירוש: הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים. תשים את הדבר לפניהם. כי מצוה זו לזכות כל אחד… ואין זה אלא לדבר המתגלגל. וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד – דילמא יתגלגל עליו הגלגל, וזה זכות לו".

 

על השאלה איך ללמוד את התורה עד שתהיה בפינו כדברי רש"י הקדוש, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"?

רבנו-אוה"ח-הק' מבשר לנו משהו מדהים על פירות הלימוד מתוך עיון מעמיק:

"המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

 

הרה"ג יהושע כהן שליט"א {שזכיתי ללמוד אצלו בכולל "חוט של חסד", ואף לטעום מעט מ"צפיחית בדבש" של תורתו. יודע את כל התלמוד בע"פ}, כותב על כך בספרו החשוב "כרם יהושע – דרך הלימוד" בעמ' לו', שאמוראים חזרו ושיננו את לימודם  40 פעמים עד "שדמי כמאן דמנחא ליה בכיסיה". על השאלה מדוע השתמשה הגמרא בביטוי "בכיסיה" ולא "בקופסא", הלא בכספת השמירה יותר מעולה מאשר בכיס?

כתנא דמסייע, הוא מביא את דברי הגר"א המסביר ע"פ דברי רבי יצחק בגמרא (בב"ק קי"ח ע"ב, ב"מ כ"א ע"ב) האומר שבכיס, האדם עשוי למשמש בכל שעה, לא כן בקופסא. כלומר, גם אחרי 40 פעם, יש לחזור שוב על הלימוד, כך שהתורה תהיה חקוקה בליבנו, ושמורה בראשנו.

 כלומר, גם אחרי שחזר 40 פעם, יש לבדוק את לימודו מעת לעת ע"י חזרה, ולוודא שלא שכח.

הרה"ג רבי יהושע -"הכהן הגדול מאחיו" מדגיש: "אם בזמן האמוראים, אחרי חזרה של 40 פעמים, היה רק כמאן דמונח בכיסו בלבד, ולא כמאן דמונח בקופסא {עיין מהר"ם שי"ף כתובות נ ע"א}, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר?

 

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו ללמוד ולשנן את התורה מתוך שמחה, בבחינת: "פקודי יהוה ישרים – משמחי לב", עד שנרגיש את מתיקות התורה, בבחינת: "הנחמדים מזהב ומפז רב – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט, ט – יא).

 

 

"כי תקנה עבד עברי…" (שמות כא, ב).

אחרי מעמד "מתן תורה", היינו מצפים שפרשת "משפטים" על שלל ג"ן מצוותיה,

תפתח במצוות הקשורות באמונה בהמשך למעמד הר סיני, או דיני חגים וכו',

 מדוע אם כן, הפרשה פותחת בדיני עבד עברי?

 

התשובה: "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו –

מהיותו ברשות אדם כמוהו, ע"כ החל משפט העבד" (רבנו אברהם אבן עזרא).

"שלא יתנשא ויתגדל על העני" {העבד} (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 "הלוא זה צום אבחרהו: שלח רצוצים חופשים…

הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית,

 אז יבקע אורך… תקרא ויהוה יענה" (ההפטרה לכיפור. ישעיה נח

 

אור הגאולה,

תלוי ביחסינו לחלשים, כמו עבד התלוי ברבו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא, שאת יום ההילולה שלו נציין השבת א' אדר, מסביר מדוע התורה מתחילה בדיני עבד עברי? להלן דברי קדשו:

"ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל – משפט העבד" (שמ' כא, ב).

רבנו הרמב"ם אומר: "כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים. חייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה, בכסות ומדור, ולנהוג בהם באחווה" (הלכות עבדים פ"א, ה).

 

ניתן לומר שהקב"ה רוצה להראות לנו עד כמה עלינו להתייחס בכבוד הראוי לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא נמצא תחת חסותנו, או זקוק לעזרתנו. זה יכול להיות עני הזקוק לעזרה, ר"מ כלפי תלמידיו, מפקד כלפי פיקודיו, מעסיק כלפי עובדיו, הורים כלפי ילדיהם, והרשימה ארוכה. כולם מחויבים בכבוד האיש הכפוף אליהם, קטן כגדול.

ניתן גם לומר, שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו.

כדוגמא, נציין מצות הלוואה לעני שם נאמר: "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמ' כב, כד).

רש"י אומר: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני. לא תהיה לו כנושה – לא תתבענו בחוזקה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ואולי כי רמז לו גם כן – שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו. והוא אומרו: לא תהיה לו כנושה. לשון נשיאות ומעלה – כי משלו הוא נותן לו". כלומר. הכסף מונח אצלו כפיקדון אותו צריך להלוות לעני במידת הצורך. גם רבנו אברבנאל סובר שהכסף לעני, מונח אצלנו כפיקדון.

 

כהפטרה ליום הכיפורים – חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הדן ביחס לעבדים ולחלשים:

"הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה; ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו. ומבשרך לא תתעלם – אז יבקע כשחר אורך… תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ו – ט)."מצודת דוד" מסביר:

"הלא זה" – באמת, זה ענין הצום אשר אבחר בו שיפתח ביום ההוא את קשרי הרשע. ר"ל, לבטל הקשר לבל יעשהו.".

"התר אגודות מוטה" – התר קשרי אגודות עצי העול אשר הוכנו לתת על צווארי העניים.

ושלח רצוצים חפשי – העבדים הרצוצים והעשוקים בידך – שלחם לנפשם".

"וכל מוטה" – כל עצי העול אשר שמתם על צווארם – תנתקו מהם. ר"ל. לא תוסיפו לעשות בהם שום עבודה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' "כי תקנה עבד עברי", שאים יש לו אפשרות לקנות עבד עברי או כנעני, עליו לבחור בעברי. וכדברי קדשו: "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי. וזה שיעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות העברי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה מכנה אותו עברי ולא ישראל? כדי שלא לייחס עבדות לשם ישראל.

כמו כן, הביטוי "עברי" רומז לכך שהעבדות עוברת וחולפת לאחר תקופה. הביטוי מציין שהעבדות איננה מהמהות של ישראל שהוא בן חורין, ומשמש כעבד ה' בלבד, בבחינת הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים", מאז שקיבל את התורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל עוד: מבחינה תחבירית היה ראוי להיכתב "כי תקנה עברי עבד", ולא "כי תקנה עבד עברי". תשובת רבנו לכך היא: האיש הוא כבר עבד לפני שנמכר, היות וכבר התחייב מן השמים להיות עבד, בגלל שגנב ונמכר בגנבתו. או, כאשר מכר את עצמו בגלל מצבו הכלכלי, והרי ידוע ש"אין יסורין בלא עוון" כדברי רב אמי (שבת נה ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד פירוש לפרשת עבד עברי ע"פ דרש:

"עבד עברי" – מסמל את גוף האדם המשועבד לנשמה, אותה אמור לשרת במשך שנות חייו ע"י קיום מצוות. התורה קוראת לו עברי, בגלל שהוא עובר מן העולם לאחר תקופה, בבחינת הכתוב: "ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד). האדם אמור לחיות 60 שנה בבחינת הכתוב "כי תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו).. אמר מר זוטרא: 'בכלח' בגימטריא שיתין,  שבעים – שיבה, שמונים – גבורות. (מועד קטן כח ע"א). לכן נאמר "שש שנים" – כנגד 60 שנה.

חכמים נהגו לעשות מסיבת הודיה לה' על שעברו את שנת השישים, היות ומי שנפטר לפני כן, זה סימן לכרת.

"אם בגפו יבא" – רומז למצוות ומעשים טובים. המילה "גפו – גף, פירושה כנפיים, ועם ישראל דומה ליונה – "כנפי יונה נחפה בכסף" (תהלים סח, יד). כמו שהיונה מגינה על עצמה ובורחת מהסכנה בעזרת כנפיה, כך עם ישראל, הוא נשמר ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, בבחינת: "עץ חיים היא – למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

"אם בעל אישה הוא" –  צדיק שזכה להיות בעליה של נשמה קדושה, לה דאג ע"י קיום תורה ומצוות.

"אם אדוניו יתן לו אישה וכו'" – מן השמים זיכו אותו בנשמה גבוהה.

 

"כי תקנה עבד עברי". לעיתים, האדם הופך את עצמו לעבד, בכך שהוא משתעבד לעולם החומר, דוגמת ההתמכרות לעבודה, לכסף, לתקשורת, למידות רעות וכו'.

התורה מבקשת מהאדם "לצאת לחופשי חינם", ולהשתעבד רק להוראות בורא עולם, כדברי רבי יהושע בן לוי לפסוק: "והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמ' לב, טז). אל תקרא חרות {עם קמץ), אלא חירות {עם צירה}, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ. שישי, משנה ב').

 

"בכל דרכיך דעהו,

         והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו).

 

על הקשר בין קיום מצוות בין אדם לחברו להצלחה במעשה ידינו, יעיד הפסוק הנ"ל מספר משלי, בו הקב"ה מבטיח לכל מי שהולך בדרכי ה' בחיי יום יום, הקב"ה יצליח את דרכו, ויישר אורחותיו.

בר קפרא דורש את הפס' הנ"ל כך: "זוהי פרשה קטנה – שכל גופי תורה תלויים בה".

 

רבנו הרמב"ם (דעות ג, ב – ג) אומר: על האדם  לכוון את לבו ואת מעשיו לידע את ה' ולא להנאתו, הן בענייני אכילה ושתיה, הן בענייני העולם. הרמב"ם גם כותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (שם, ב, ב).

 

מרן השו"ע (או"ח סימן רל"א) אומר: "וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, דכתיב: "בכל דרכיך דעהו…", ואמרו חכמים – כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, הקימה, התשמיש והשיחה – וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך… וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא…". כלומר, עלינו ליישר את אורחותינו הגופניים לעבודת ה'.

 

מסופר על ה"החפץ חיים" שביקר אצל רוקח המוכר תרופות. מרן הח"ח ע"ה אמר לאותו רוקח שהוא מקנא בזכויותיו על שהוא מציל אנשים ממחלות ע"י תרופותיו. הרוקח ענה לו: שהוא עושה זאת רק בשביל להתפרנס.

רבנו "החפץ חיים" ענה לו: למרות זאת שאתה מתפרנס מכך, אם תכוון במתן תרופה שאתה מקיים מצות גמילות חסדים, תזכה במצוה חשובה מאוד. הרוקח הפנים את דברי הח"ח, והחל להתקרב ליהדות, ואף יזם מפעלי חסד. ר

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

"לא תגנבו, ולא תכחשו,

ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

 

 להתרחק גם מ"שקר לבן" ומתוחכם כביכול.

 הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר, ושבועת שווא (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות הנאצלות באישיות האדם,

 השקר לעומתה – מהווה מידה מגונה ביותר.

 

 "ספר החינוך" מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית, כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין, הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון.

על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה: "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה, זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים, והתגלגל על הרצפה.

מה רבה ההפתעה כאשר התברר, שהסכום שהיה במקל, זהה לסכום שהוא חייב.

שבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! אבל מאחוריה, מסתתרים שקר וכזב, וכך מסקנת הגמרא. הנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית.

במקרה הנ"ל, הלווה חטא בשבועת שקר, היות ומתוך דבריו, הדיינים הסיקו מסקנות מוטעות.

 

מהסיפור הנ"ל למדים אנו, שאסור להשתמש ב"אמת", כדי להונות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "אינו בבית", יכולות להיות מילות אמת, אבל הן מעבירות מסר מוטעה לשמעון, המצפה לקבל את כספו.

 

הגמרא דנה בעוד מקרה, עליו עוברים על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שבפועל, זה לא היה שקר.

הגמרא מספרת על תלמיד חכם שתבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים. הרב פנה לאחד מתלמידיו והסביר לו שהלווה משקר, וביקש ממנו להתלוות אליו לבית הדין, כך שהלווה יחשוב כאילו יש לו עד להלוואה, וכך יודה.

הגמרא אומרת שאותו תלמיד עבר על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שלא הוציא הגה מהפה ורק התלווה לרבו, היות והוא העביר מסר מוטעה ללווה, כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את התרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:

בשלב ראשון: כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

לתופעות הנ"ל, אנחנו עדים כאשר גנבים נתפסים במלוא מערומיהם, מיד הם מפעילים סוללה של עו"ד להם הם משלמים טבין ותקילין מכספים שגנבו, דבר הגורם להתמשכות הדיונים, כאשר בסופו של ענין, קלונם מתגלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו את הביטוי אני נשבע, בחיי, וגם לא ביטויים מקבילים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהוא חייב לו כסף, ואינו רוצה לשלם. הערבי טען שפרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא פרע את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור ללווה, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן פרע את חובו.

כאשר הגיעו למסגד, הערבי נכנס לחרדה וביקש ממו"ר אבי ע"ה שיאפשר לו לא להישבע, תמורת מחצית מהחוב. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה ביקש פסק זמן, ולקח את הפרוטוקול לשופט. הוא טען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב במקום להישבע, סימן שהוא אכן חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה נוספת ע"י השופט, הלווה הערבי הודה ששיקר, וחויב לשלם את מלוא החוב.

 

 

"ויאמרו כל אשר דיבר יהוה – נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע",

ירדו 60 ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים:

 אחד כנגד "נשמע", ואחד כנגד "נעשה".

       וכיון שחטאו, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום" (שבת פח ע"א).

 

 

בסוף פרשת משפטים, משה רבנו כורת ברית בין הקב"ה לבני ישראל המקבלים עליהם את התורה, ועונים כאיש אחד "כל אשר דיבר יהוה, נעשה ונשמע".

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפרשה הזו נאמרה לפני מעמד הר סיני, והוא מסתמך על המכילתא דרבי ישמעאל שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם… רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר, מצוות שהצטוו אדם הראשון ובני נח, וכן מצוות שהצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כולן… (מכילתא דר"י יתרו ג ד"ה ויקח). זו גם דעת רש"י האומר: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות…".

רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם סוברים שכריתת הברית נעשתה אחרי מתן תורה, ואכן הפרשה הזו כתובה אחרי מעמד הר סיני.

 

השאלה הגדולה המתעוררת היא. איך ניתן לעשות דבר, לפני ששומעים איך לעשותו?

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי להגות בתורה יומם וליל} אומר בספרו ("קול יהודה" עמ' יז): לבעל מקצוע, הצרכן משלם על השירות שהוא מקבל, אבל אינו משלם לו על מה שהשקיע בלימוד המקצוע. הוא מדמה זאת לתשלום לרופא, בגין הטיפול הרפואי, אבל לא על מה שהשקיע בלימודי הרפואה.

בלימוד התורה וקיומה, אנחנו מקבלים שכר על הלימוד ועל המעשה. לדוגמה כאשר אני לומד הלכות שבת וזוכה לקיימן, אני מקבל שכר על הלימוד {נשמע} ועל הקיום {נעשה}. וכדברי קודשו: "ובשעה שהקדימו נעשה לנשמע, הוכיחו בזה שהבינו כי התורה הקדושה שונה מיתר החכמות, לכן באו ששים ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים… ובכך שילמו להם כנגד הלימוד וכנגד המעשה, מה שאין כן אם היו אומרים "נשמע ונעשה", לא היו קושרים להם אלא כתר אחד כנגד "נעשה".

 

המהר"ל מפראג מסביר שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" מדגישה את התחייבותנו לבטל את הפער בין ההכרה למעשה, ולכן ששים ריבוא מלאכים הכתירו כל אחד מששים ריבוא של בני ישראל בשני כתרים, למרות שמלאך יכול לבצע רק משימה אחת. לעומת זאת כאשר חטאו, נדרשו מאה עשרים ריבוא – כפול, כדי לפרוק מכל אחד את שני הכתרים, היות והם הפרידו בין הלימוד לעשיה. כדוגמא, נזכיר שכל אחד מאתנו שומע על הרבה דברים טובים אותם יש לבצע, אבל רק מעטים מבצעים, בבחינת "ראיתי בני עליה והמה מועטים" כדברי רבי שמעון בר יוחאי.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי מסביר את הקשר בין הרצון לבין העשייה בנושא העלייה לארץ ישראל.

"החבר" עונה  ל"מלך כוזר" בסוף ספר הכוזרי על השאלה, מדוע אינכם עולים לארץ ישראל: "וכל תפילותינו לשוב אליה אינם אלא כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר". כלומר, לא מספיק תפילות, אלא יש לעשות, והוא מסיים בפסוק, "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהילים, קב, טו). יש פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". ירושלים והמקדש ייבנו על ידי הרצון, וחשוב עוד יותר ממעשינו = לחונן את עפרה ולהגיע אליה בפועל.

בפרשת "ראה" נאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה).  תרגום אונקלוס אומר: "לבית שכנתיה – תתבעוןותיתון לתמן". ברגע שנדרוש ונתבע באמת את השבת השכינה, נזכה לשוב אל בית מקדשנו.

 

 

"אמר רבי שמעון: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:

 אלין אינון סידורין דגילגולא" – דא רזא דגלגולא.

מדוע חוזרים בגלגול?

הזהר הק': על גזל חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה.

 

ידוע  שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל, למרות שהשחיתו את דרכם בעבודה זרה ובגילוי עריות ככתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו' יא').  רש"י אומר: "לא נחתם גזר דינם – אלא על הגזל".

אמר ר"ש בר אבא בשם רבי יוחנן: "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש? ג-ז-ל.

 אותיות גזל {בגימטריא} = 40, רמז ל-40 ימי המבול אותו הביא ה' לעולם בגין שהשחיתו את דרכם,

  וכן לשם "אזבל" (40) אשת המלך אחאב שגזלה את השדה של נבות  היזרעאלי.

רבנו הגר"א אומר: אין אדם רואה ברכה בתורתו – אם יש לו בביתו  רק מסמר אחד ג-ז-ו-ל.

 

רבנו "בבא סאלי" ע"ה נסע עם נהגו לעזה. הרב ביקש מהנהג לעצור ליד בסטת אבטיחים. הרב הצביע על אבטיח מסוים אותו שקלו ועליו שילמו. הרב פרס פלח ובירך עליו, ואת היתר הותיר על מקומו.

 הרב שידע נסתרות, סיפר לנהג המופתע, שבתוך האבטיח היה איש גזלן שהתגלגל, והרב עשה לו "תיקון נפש".

 

ה"אביר יעקב" רבנו יעקב אביחצירא ע"ה סבו של רבנו "בבא סאלי". יום אחד רבנו התארח אצל אדם אחד בעיר גרמא בה התגורר בנו רבנו יצחק ע"ה. והנה במהלך הסעודה, הגיע כבש שהחל לטפס על השולחן, ונעמד מול רבנו. הרב היישר מבטו לעיני הכבש, והחל ללחוש תפילות בינו לעצמו. הרב אמר לאותו כבש: אטפל בנושא, לתדהמת האורחים. הרב הסביר להם שבכבש הזה, מגולגל יהודי אחד, וביקש לעשות לו תיקון. התיקון שלו יהיה בשחיטתו לכבוד שבת, וכך היה. הרב נשאר אתם לשבת, למרות שהיה אמור לשוב לעירו תפיללת.

 

"ועבדתם את יהוה אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך,

והסרותי מחלה מקרבך.

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך,

את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג, כה – כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין חלקי הפס': בין עבודת ה' לפרנסה, בריאות, ילדים, ואריכות ימים.

"ועבדתם את יהוה אלהיכם": רבנו קושר את עבודת ה' לפס' שנאמרו לפני כן: "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם". כאשר אדם עובד את ה', הקב"ה מברך את לחמו ואת מימיו שלא יהיו בהם מזיקים – 'וברך את לחמך ואת מימיך', דבר שיגרום לאדם להיות בריא, בבחינת המשך הפס': 'והסירותי מחלה מקרבך'.

הרמב"ם אומר בהלכות דעות, שכאשר יזהר אדם לאכול רק מאכלים בריאים, הוא מבטיח לו שלעולם לא יחלה. המהרי"ץ מסביר ע"פ הרמב"ם שהתורה מבטיחה שהאדם יאכל מעט ויתברך, היות ואכילה גסה גורמת למחלות.

בעל הטורים: "כי בהיות המשקים מבורכים – יהיו הגופים בריאים, ואיברי הזרע נכונים לעשות מעשהו כהוגן" (כג, כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז, שבנוסף לפרנסה ובריאות, אדם ללא ילדים חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), לכן הברכה "לא תהיה  משכלה ועקרה בארצך". והדבר האחרון, "את מספר ימיך אמלא" – "שישלים ימיו. אורך ימים ושנות חיים".

לסיכום: רבנו מונה שלושה דברים בברכה: פרנסה ובריאות, ילדים ואריכות ימים בטוב ובנעימים. וכדברי חז"ל: אמר רבא: בני, חיי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא (מועד קטן כח ע"א).  

 

רבנו המהרח"ו אומר על הפס' הנ"ל: כולנו עובדים את ה' "שלא על מנת לקבל פרס" כמו משה רבנו "עבד ה'", אלא אנו מבקשים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וללא הפרעות של מחלות, עניות, עקרות וכו'.

 

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה שואל: הרי רואים אנשים שנפטרים בדמי ימיהם, מחלות וכו'. זה תוצאה של "קול רעמך – בגלגל" (תהלים עז, יט). קול ההתרעמות שלך, תלוי בגלגול. זהו אדם שבא בגלגול כדי לתקן .

 

רבנו המהרח"ו אומר, שכאשר האדם עובד את ה' באמת – "ועבדתם את יהוה אלהיכם – יקוים בו  המשך הפס': 'את מספר ימיך אמלא", ולא יצטרך לשוב בגלגול.

 המהרח"ו גם מסביר למה בהתחלה בלשון רבים – "ועבדתם את יהוה אלהיכם", ואח"כ בלשון יחיד – וברך את לחמך וכו'". גם מעשה שנעשה ע"י רבים, כל אחד נדון בנפרד, בהתאם להשקעתו, כמו עני ועשיר שתרמו.

                                                                                                                                                                                            

"בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות" (ברכת יוצר המאורות). חולה, ילך לרופא = "ורפא ירפא" (כא, יט). מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (ברכות ס ע"א. בבא קמא פה, ע"א). הקב"ה "בורא" (הווה) כעת רפואות. לא הבריא – "נורא תהילות" – יקרא תהלים. לא עזר, יצפה לנס ופלא מ"אדון הנפלאות".

 

הרב עזריה  פיג'ו כתב בספרו "בינה לעתים" דרוש לב: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – כולם מבקשים בשווה חיים, בריאות ופרנסה,  ולכן נכתב בלשון רבים. הקב"ה נענה לכל אחד ואחד, בהתאם למה שהוא צריך באמת. לא הרי ברכתו של זה כברכתו של זה, לכן נכתב בלשון יחיד – "וברך את לחמך ואת מימך" – הברכה המיוחדת לכל יחיד.

 

להתבסם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול.

         "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו…" (שמות כב, כב-כג)

זהירות בכבוד כל אדם – גם בכבוד משרתת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אין לענות שום אדם, ולא רק יתום ואלמנה. את זאת הוא לומד מהכתוב "לא תענון" בלשון רבים, בעקבות דברי רבי ישמעאל במכילתא. ואילו מהייתור של המילה "אותו", רבנו לומד שהעונש החמור המוזכר בסמוך על "נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", רק על הפוגעים ביתומים ואלמנות. ואילו הפוגע באנשים אחרים, עונשו יהיה פחות חמור. ולהלן דברי קודשו: "צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת 'אותו', ולא הספיק באומרו 'אם תענה וגו'. והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה ע"פ מה שאמרו במכילתא {מ. דר"י מס' נזיקין משפטים פרשה י"ח) בפסוק 'לא תענון', אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'לא תענון'. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מ'לא תענון', לזה אמר הכתוב 'אותו'. פירוש, 'אותו' שמוזכר בפירוש, הוא שעונשו 'נשיכם אלמנות ובניכם יתומים', אבל המענה כל אדם, אין עונשו כל כך".

המדרש לומד מכפילות המילים "ענה תענה, גם בעינוי מועט, האדם עובר עבירה.

מסופר על רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל שלפני הוצאתם להורג ע"י הרומאים,

שאל רבן שמעון את רבי ישמעאל, על מה אנחנו נהרגים?

רבי ישמעאל ענה לו: אתה ששימשת כנשיא ישראל, בטח נהגת במקצת בירוקרטיה.

 לדוגמא "בא אדם אצלך לדין ועכבתו עד ששתית כוסך וכו', ענה לו רבן שמעון: "ניחמתני רבי".

 

מספרים על אחד מעשירי ירושלים שכיבד תלמידי חכמים ותמך בעין יפה בתלמידיהם. יום אחד, החליט להזמין את רבה של ירושלים לסעודת ליל שבת. הרב בתחילה סירב, אבל לאחר הפצרות רבות, הרב ניאות לבקשת העשיר. הרב שאל את האיש, מהו הסדר בסעודה? האיש ענה שמגישים מנות רבות, ובין מנה למנה, שרים ואומרים דברי תורה, ויש לו מלצרית יהודיה שדואגת לכל.

הרב הציב תנאי לבואו: להפחית ממספר המנות, ולמעט בשירה ובדברי תורה. המארח מיד הסכים.

בליל שבת לאחר ברכת המזון, שאל האיש את הרב על משמעות קיצורי דרך בארוחה, הרי רוצים לכבד את הקב"ה בתורה ובשירה, וכן באכילה ושתיה.

הרב ביקש לקרוא למלצרית הבית שהגישה את המנות: האישה התפרצה ומיד אמרה: "הרב, תבוא כל ערב השבת, היות ובכל שבת אני מסיימת אחרי חצות, ואילו הערב, אספיק עוד להשתתף עם ב"ב לסעודת שבת.

אמר הרב לאיש: מה זה שווה שנשב לשיר ולדבר דברי תורה,  כאשר אישה עם משפחה יושבת ומתענה.

מוסר השכל: עלינו להיזהר בכבוד הכפופים לנו.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", ואזכה שכל מה שאכתוב בו, יהיה לרצון הבורא יתברך.

תפילה לקב"ה שהספר יזכה לברכה ותפוצה בקרב עם ה' – כמו הספר הקודם "להתהלך באור הגאולה".

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאריק אריאל בן גאולה הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

     "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"-הרב משה אסולין שמיר

     "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

              רבנו-אור-החיים-הק':

'ושכנתי בתוכם – בתוך בני ישראל. בכוחו של האדם להקים בגופו

'מקדש מעט' להשראת השכינה, בבחינת: 'אהל שיכן באדם'.

 

"בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו,       "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

קרבן תקריב לו נפשי היחידה"         ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה"

(המקור: רבי אלעזר אזכרי)                                     (הרב יצחק הוטנר)

 

          מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

 

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא עד היום, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה מ- 3334 שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

 

כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי, וענני כבוד שהפכו את המסע המדברי, למעין שייט בספינה ממוזגת, במשך 40 שנה.

ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

 

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עמ"י הופך להיות "שותף" לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר אתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש – 'ועשו לי מקדש', ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמ' כה, ט).

ההבדל בין מקדש למשכן: המקדש הוא מקום קבוע של קדושה, ומשכן הוא מקום שכינה זמני.

תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.

ותמצא שכתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פר' א, הלכה א'): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.

רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר: 'ועשו לי  מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".

כלומר, השראת השכינה בעמ"י הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר, הצטוו להקים משכן זמני אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם, על פי ציווי ה' יתברך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהשראת השכינה בעמ"י היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמ' כה, ח).

מדברי קודשו עולה, שברגע שעמ"י חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.

 

הרב יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א וחכמי ספרד, כותב בספרו על סוד המשכן והמקדש לאור תורת הקבלה: הוא בנוי כתבנית המרכבה, כמעלת שמים וארץ, כתבנית איברי האדם וכו'.

 להלן דוגמית מדברי קדשו: "וכשהיו על הים נגלה להם, ומיד הכירוהו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו' – שנתאוו ישראל שיהיה לו נווה ביניהם וישכון בתוכם, וכן הוא אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פד, ג). ואמרו רז"ל במדרש תהלים (שם): לא משל עכשיו, אלא משהיו ישראל בים, נתאוו למקדש, ונתאוו עוד להיות להם איש לעמוד לשרת את ה' יתברך, ולהלל ולרנן לפניו. הה"ד (שם ד') 'לבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (תורת המנחה. דרשה כז).

 

"ושכנתי – בתוכם".

איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.

 

שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.

הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות במקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים, השראת השכינה בעם ישראל וכו'.   

 

כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דב' כג, טו).

נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עמ"י גם כשהם לא כ"כ טהור ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן  כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת: "להצילך ולתת אויביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".

יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמ' כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה על פי ההלכה וקדושתה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

 

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה – שהכול יהיה לכבודו יתברך.

 המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערוה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.

 

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…". קדש עצמך – במותר לך.

 

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו, נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפס' "אל כל עדת בני ישראל".

 

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניךרואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורי בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

 

הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'

 

 "אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

"עיקר השראת השכינה היא – באדם" (האלשיך הק').

 

ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.

 

האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

 

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפס' כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי יהוה אלהינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפס' 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי יהוה אלהינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

 

                                 ג. "השותפות" – בין איש לאשתו.

                     "זכו – שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

 

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דב' ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.

 

מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "את זקוקה לעזרה, פני אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".

מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.

 

 

ד. "השותפות" –  בין חב"ד לכלל ישראל.

 

אדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה. לאדמו"ר פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

 

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד יהוה על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

 

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

 

 רבנו רש"י אומר על הפס' הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים. ככל שיש "רצון טוב" בין הצדדים, הבעיות נפתרות בדרכי שלום: ביחסי עבודה, בין שכנים, בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, רב לקהילתו, בין מנהל לעובדיו וכו'. בעצם, בכל תחום בו קיים ויכוח בין שני אנשים או יותר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל, כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך" (בר' כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש, ברוחניות ובגשמיות.

 

 

 

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

ממד ההתקדשות במתן צדקה – "לקיחת הלב" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה?

תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

הקב"ה מצווה את עמ"י לאסוף את התרומות להקמת המשכן – "דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כח, ו). מסביר הרב ראובן קרלנשטיין: אם משה ואהרן היו גבאי הצדקה לאיסוף התרומות, איש לא היה מסרב להם, אפילו הקמצנים. לכן הקב"ה ציווה שבנ"י בעצמם יאספו, כך שרק מאנשים "נדיבי לב", ניתן לקבל את התרומה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה. לכן, הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למילה "תרומתי" הרצויה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזהר הק' בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצוה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן, יש לשלם כדבעי,עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {משקאות}, {ופחות ב-} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". גם נותן התרומה ירגיש שהוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

 

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפס' רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קדשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".  עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות. 

 

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן, כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.

האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.        האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה' – כנגד 5 אצבעות העני.

 

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם –

 זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).

 

שלוש דרגות במתן צדקה

 (החיד"א. וכן ב"אגרת הטיול" ערך זהב).

 

א. זהב.  ב. כסף.  ג. נחושת

מילוי המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא.

מילוי המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד.

מילוי המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

 

רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה (חתם סופר).

 

  • זהב. ב. כסף.  ג. נחושת,

 ז – ה – ב:  ז = שבת {חל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.

כ – ס – ף:  כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.

נ – ח – ש – ת:  נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.

 

 

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים" (שמ' לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו,

 נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

שערי זריזות בעבודת ה' –

        "הוי עז כנמר, וקל כנשר…" (פרקי אבות ה כ}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמ' לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בנ"י. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה", כדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כן ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתשובתו השניה: "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שב-י"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו השלישית: ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".

 

מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.

כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').

 

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון, לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמ' לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

 

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו-אוה"ח-הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

 

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם ה' לשליחותו ואמצם בעזרתו".

 

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה, ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

 

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו: "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה ג' תשובות:

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".

תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב {רבים} יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב: "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים, לכן נאמר בלשון רבים.

 

השכינה שורה בתוך ארון הברית,

 המכוון כנגד כיסא הכבוד.

 

המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל'). 

לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במ' ד, ו).

כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון" (במ' י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.

 

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש מעלינו את מידת הדין ונלחם למעננו,

 בבחינת: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד).

 

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).

בימינו, ביהכ"נ מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לדבר בו שיחת חולין כדברי הזהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמ' יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך, 'ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

ה"חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו-אוה"ח-הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרשון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרשון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

 

מוסר השכל: כאשר מתפללים בביהכנ"ס ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, שהקפיד מאוד שלא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.

 

בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת, לנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחוקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה, כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.

 

 

בעל התניא: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום

– הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הכנסת אורחים של רבנו-אור החיים-הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

 

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…".

 רבנו-אור-החיים-הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו-אור החיים-הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

 

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באוניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף.

רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו שש ושמח, לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו-חיים-בן-עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

 

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.

אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה, ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.

מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה}, את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא", כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

 

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

 

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, אצלו זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דניאל רפאל בן סוליקה ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם שזכה להצלחה רבה "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

ואתה תצוה את בני ישראל-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש
 

"ואתה תצוה את בני ישראל,

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).

 נ-ר ת-מ-י-ד – אותו נדליק ל-ת-מ-י-ד בבית המקדש השלישי.

ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

  עלינו לזעוק לאבינו שבשמים שיגאלנו, ויקים מקדשנו.

 

"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון" (רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)

 

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה" (רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".

כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

"למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".

"עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).

"עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

 

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

 

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

 

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הביטוי "ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה. בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות

 

 

"לכל תלמיד חכם,

יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).

 

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

 

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר: "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

 

המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

 

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.

 

רבנו שלום בוזגלו היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

 

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים

 

 

 

 

 

מדוע גלותנו האחרונה,

מתארכת למעלה מאלפיים שנה?

 

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

 

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

 

הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים –  חנוכה.

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוותאין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.

וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים

 

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').

 

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור"כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' בסוף פרשת בחקותי: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".

 

השכינה: הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

 

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משרש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

 

 

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.

פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.

 

הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת אומר: מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".

רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.  

נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

 

"ונשמע קולו

בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).

 

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.

מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.

גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.

 

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

 

 

"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם

 קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".

וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".

ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).

 

העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.

הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).

 

"והיה פי ראשו בתוכו,

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:

"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.

 

הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

 

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

 

כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁדְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

 

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).

 

 מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה

 ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

 

חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

 

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.

 

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

 

הקטורת מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

 

            "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).

  "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

 

 

הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).

 

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.

 

משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י  פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת"א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.

 

  זירוז הגאולה:

 

  • "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.

 

               "ואתה תצוה את בני ישראל"תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: -הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלהים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

           הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר     

             יהוה אל משה" וכו'.

 

  • "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק': "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

 

  • "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

                 הראשון –  410 שנה = ת"י.  השני – 420 שנה = כ"ת.

               "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

     שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

     מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי – "למאור – להעלות נר – תמיד".

 

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.

 

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה,

שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

 

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".


 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

מרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה,

והרה"ג אלעזר מאיר עטיה ע"ה.

 

 את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה ע"ה, ששימש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.

הרב עטיה ע"ה, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

הרב אלעזר ע"ה, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.

הרב מאיר ע"ה, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.  

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. רויטל בת שרה הי"ו.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

כי תישא את ראש בני ישראל-הרב משה אסולין שמיר

 

המדד להצלחת האדם בחיים,

אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.

לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.

לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות

בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.

"כי תישא את ראש בני ישראל

 לשון נשיאות ראש  שהוא לשון מעלה…

בחינת הקדושה –  נשיאת ראשו.

החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,

זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".

 

מחצית השקל – תיקון חטא העגל

(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).

 

מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.

"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,

 והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".

מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.

 

"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).

משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש.  השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".

 

סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".

התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".

 

"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".

רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.

האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.

מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.

מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.

גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:

מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.

מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.

 

הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".

בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח  את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

 

כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).

כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמםאדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.

 

"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).

"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".

שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.

מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000.  מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000

שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000

 

"זכר למחצית השקל":

למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.

 

הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".

 

 ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".

כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.

 

קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".

נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.

ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.

מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.

 

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,

כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,

 כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,

דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',

 ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

 

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך אלו ערב רבואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

 

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

 

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

 

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

 

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

 

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

 

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

 

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

 

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

 

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

 

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

 

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק':

 מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

 

א.  עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.

 

ב.  אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

ג.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".

 

ד.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

 

ה.  רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

              בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.

 

  ו.  "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

 

ז.  "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.

 

מוסר השכל:

עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

 

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

 

"בבא סאלי"  מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:

"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

 

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס

 

על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.

אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:

 

האות שמעל ר' היא – ש'

                                                          האות שמעל א' היא – ב'

                     האות שמעל ש' היא – ת'   (הרב כדיר סבאן).

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

 

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

 

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,

ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

 את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.

הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.

הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.  

 

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה,

שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

 

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".


 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

"אישה כי תזריע וילדה זכר…מאת: הרב משה אסולין

 

"אישה כי תזריע וילדה זכר…

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג)

אמר רבי יוסי:  "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,

והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".

 יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.

כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.

 

מדוע הלידה גורמת לטומאה

לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.

 ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?

תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.

 לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי

 המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.

 

בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:

א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.

רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:

"והבנים בני – אלה תלמידי,

לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").

 

מאת: הרב משה אסולין

לע"נ הנרצחים בפיגועים האחרונים, ולגאולה בחסד ורחמים,

בניסן הקרוב – מתוך נסים ונפלאות

 

כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).

 

השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?

 

שתי תשובות בנידון:

א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.

ב.  התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.

 

בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.

כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".

בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".

 

פועל יוצא מכך:

עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' =  ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).

במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.

 

הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה").  לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון  בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק  ב"תורת היולדת".

התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".

מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי  ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו  לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).

 להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

טהרת האישה – סגולה לברית מילה.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה –  "ימול בשר עורלתו",  "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".

כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל.  בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.

 

 הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג. 

הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".

הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.

 

הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.

טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.

 שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.

 

רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.

גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".

 

רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.

 

רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.

 

טהרת המחשבה,

סגולה לילדים הגונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה".  זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:

 

החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.

 

אבי הכלה:  ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה,  והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:

האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".

השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א). 

השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום  אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".

 

 

פועל יוצא מדברי קדשו:

התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,

ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:

אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.

הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.

 

כח השפעת המחשבה הטובה.

 

הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".

האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".

האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.

"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.   

התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).

 

כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.

סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

 

מילתא דבדיחותא:

 

האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,

ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.

האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.

האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.

האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.

ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולם.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.

יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:

"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,

ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

 

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

 המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.

בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).

 

רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.  במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.

 הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

 

הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".

 

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש  תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.

לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

 

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

 חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.

 

הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.

 הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.

הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.

 בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,

 העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,

 אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,

ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.

 

המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.

יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.

להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.

 

בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:

 אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.

מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').

 

 

מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם.  ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.

הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.

השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה

 

לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.

שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יזכה להיות להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא יד, ב).

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' –

 זאת תהיה תורתו של – מוציא שם רע" (ערכין טו ע"ב).

"לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע – לזה תהיה תורתו זאת,

להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו"

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

"מצרע" {שורש המילה} צ. ר. ע. = צר – עין.

צר לו בהצלחת הזולת, ולכן מדבר עליו רע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשיות "תזריע מצורע" המחוברות לרוב, מתארות שמונה עשרה מצוות {7 ב"תזריע" ו-11 ב"מצורע"} הקשורות בטומאת האדם ודרכי טהרתו. החל מטומאת יולדת, דרך טומאת האדם ע"י צרעת בגופו, בבגדיו, בביתו, וכלה בטומאת קרי.

המצורע מחויב על פי התורה להתנהג כאבל היושב מחוץ למחנה ככתוב: "איש צרוע הוא טמא… בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה (= פיו מכוסה), וטמא – טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (תזריע יג, מד- מה). דיני האבלות הנ"ל נוהגים במצורע, ולא באישה מצורעת.

 

אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא יד, ד) אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה: יביא קורבן פטיט" {פטפוט}.

רש"י הק' מפרש: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע – שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" (ערכין טז ע"ב).

 

המהרש"א על אתר מסביר, מדוע יש צורך בשתי ציפורים הרי שוחטים רק אחת, כאשר את השניה משחררים לאחר שטובלים אותה בדם של הציפור השחוטה, כשהוא מעורב במים חיים?

המרש"א משיב: מעבירים מסר אמוני וחינוכי לאור הכתוב: "מוות וחיים ביד לשון – ואוהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא): הציפור השחוטה, מסמלת את המוות ביד הלשון, ואילו הציפור המשוחררת מסמלת את החיים ביד הלשון – לדבר דברי תורה ודברים טובים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובדרש דרשו מייתור הכתוב, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (תנחומא מצורע סימן ב). וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה?"

כלומר, מדוע רמזה התורה במילה מצורע = מוציא שם רע, בפס' המדבר על טהרת המצורע – 'זאת תהיה תורת המצורע', ולא במקום המדבר על עצם החטא?

בתשובתו אומר רבנו: היות וחטאו בלשון הרע, לזה תהיה תורתו ורפואתו "להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו".

מידה כנגד מידה. בדבר שחטא – יתקן כדוגמתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית התשובה: דרך הריפוי של המצורע ע"פ התורה, נוגדת את דרך הריפוי הטבעית. הוא טוען שהצרעת "תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה {השחורה} אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו. ודבר זה יסובבנו העיצבון וצרות הלב ושממון השכל. והרפואה הטבעית לזה – היא הרחקת העיצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו" (רבנו אוה"ח הק' מצורע, יד, ב).

כלומר, מחלת הצרעת היא מחלת עור הנובעת מעצבות ודיכאון פנימיים, כך שהפתרון ההגיוני, אמור להתבצע בהרחבת דעתו של המצורע על ידי שמחה בתוך החברה. התורה לעומת זאת, מבודדת אותו כדברי רבנו אוה"ח הק': "בדד ישב, ובגדיו יהיו קרועים {פרומים}, וראשו יהיה פרוע. ודברים אלה הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  משיב על כך: התורה באה להראות לאדם המדבר לשון הרע, שברגע שיעשה תשובה ע"י התבודדות מחוץ למחנה, יוכל להתרפות על פי קביעתו של הכהן.

וכדברי קודשו: "אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו… וישוב מחטאתו ויטהר לשונו… בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו: 'זאת תהיה תורת מוציא שם רע".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ופירושו של המלבי"ם, ניתן להסביר את הדרך בה ריפא אלישע הנביא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו (ההפטרה לפ' תזריע, מלכים ב, ה). נעמן הגיע לנביא אלישע כדי להתרפא מצרעתו. הנביא לא מקבל אותו באופן אישי, אלא שולח אליו "מלאך לאמור: הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר" (פס' י). נעמן קוצף על כך שלא יצא לקראתו, ולא כיבד אותו בהתאם למעמדו כשר צבא, וכן על הפתרון המוזר – רחיצה בנהר, במקום תפילה: "בשם ה' אלוקיו, והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (פס' יא).

 

המלבי"ם מבאר שאלישע רצה לקדש שם שמים ולהעביר מסר אמוני שהריפוי מהצרעת, יפעל בעקבות דברי הנביא אותם קיבל מהשמים, ולא בגלל הצד הטכני של הריפוי. הוא גם לא פגש אותו, שלא יחשוב שכישף אותו.

 

עבדי נעמן אכן קלטו את המסר, ולכן אמרו לו: "אבי דבר גדול הנביא דיבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר" (פס' יג). הם מדגישים שעצם האמירה של הנביא היא זו שתרפא.

לאחר שטבל בירדן והתרפא, נעמן אמר: "הנה נא ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ – כי אם בישראל" (פס' טו), ובכך זכה אלישע הנביא לקדש שם ה' גם בקרב הגויים.

גם בפרשתנו, רבנו אוה"ח הק' מדגיש: "ודברים אלה {דרך הריפוי}, הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש", ורק תיקון הקלקול של לשון הרע, הוא זה שיביא לריפוי.

כנ"ל אצל הנביא אלישע: כדרך לריפוי, הוא מציע לנעמן לטבול בנהר, דבר שלכאורה מעצים את המחלה.

 הנביא אלישע רצה להעביר לו מסר אמוני: הריפוי מהמחלה, בזכות ביצוע דברי הנביא כלשונם

 

מהאמור לעיל יוצא: לצרעת ישנם כללים רוחניים השונים מכל מחלה. הקב"ה נותן כוח בידי הכהן לטמא או לטהר את הנגע. כמו כן דרך הריפוי מנוגדת למחלה כדברי רבנו אוה"ח הק' לגבי המצורע הנדרש להתבודד, דבר הגורם לעצב, והתגברות המחלה. כמו כן, תיקון חטא לשון הרע, הוא הגורם לריפוי.

 

רבנו אלשיך הק' אומר: "כי בראות כי טמא הוא, יסגירנו הכהן. למען ייתן אל לבו ואמר: אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי, כי שמו אותי בבור למזכיר עוון, תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון הרע. ותיחבא עתה למען תקן את אשר עוותה במקום שאין שם אנשים. ותיאנק דום תחת היותה מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה – יכוון לבו יקשיב אזנו – וישוב אל ה' וירחמהו" (אלשיך, מצרע יד, א).

הפירושים הנ"ל מתבססים על דברי הגמרא (בערכין טז ע"א-ע"ב). "בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו. לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'.

 

רבנו הרמב"ן מעלה רעיון נפלא האומר שנושא נגעי הצרעת "איננו בטבע כלל… אבל בהיות ישראל שלמים לה' – יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון – יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי ה' סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' כי היא מכת השם, בבית ההוא".

באיגרת הרמב"ן נאמר כלל חשוב: "וחשוב הדיבור – קודם שתוציאנו מפיך".

 

רבנו יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" (מאמר שני) אומר:

"אמר החבר: העדה אשר השכינה בתוכה –

צופה {השכינה} מעשיה, וגומלתה שכר ועונש לרגעים".

כלומר, היות והשכינה שורה בתוך עם ישראל, העונש לחוטאים הוא מיידי.

תופעה דומה היית אצל בני ישראל במדבר,

אותם העניש הקב"ה מיד, אחרי כל חטא.

 

 

 

          "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו…

ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, א –ט).

 

דרכי טהרת המצורע,

 רומזות למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מקשר בין לשון הרע כגורם לצרעת,

לבין הגלות הארוכה בה אנחנו שרויים,

ובין דרכי הטהרה – ותהליך הגאולה.

 

 וכך דברי קדשו:

"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל,

על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר פנחס רלב ע"ב): כי אומות העולם לישראל,

הם בחינת הצרעת וישלטו בהם…

'ואחר יבוא אל המחנה' זה מחנה שכינה.

 ירושלים היורדת בנויה מלמעלה" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא יד ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שגאולת מצרים הייתה: "לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע", והוא מביא דוגמא מכך שבנ"י החזיקו ברכוש המצרי במשך שנה – כל זמן המכות, ואף אחד לא הלשין על חברו למצרים. את זאת הוא לומד מהפס': "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'" (שמות ג כב).

בהמשך אומר רבנו: "אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו – כלשון הרע".

 

הזוהר הק' (מצורע נג ע"א) אומר {תרגום): על כל העוונות שבעולם, הקב"ה מכפר ע"י תשובה, פרט ללשון הרע – כאשר מספרים דברי גנאי על אדם אחר, גם כשהם אמת, או מוציא שם רע – סיפורי שקרים על אדם אחר, כדברי הגמרא (ערכין טו ע"ב) על הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

 

רבי חייא אומר שם: המוציא לשון הרע – נטמאים איבריו, וראוי להיות מצורע, היות ודבריו מקטרגים עליו בשמים.

 הזוהר הק' (תזריע מו ע"א) אומר: כאשר האדם מדבר לשון הרע – "כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה – ואסתלקת" – הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

"שלוש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע – כאילו כופר בעיקר" (הלכות דעות פ"ז ה"ג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהלך הטהרה והגאולה – לאור משנתו של רבנו אור החיים הק':

"וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים,

נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

א. "זאת תהיה תורת המצורע" – הכוונה לבנ"י שהצטרעו בגלל לשון הרע שגרם לשנאת חינם, ועקב כך הוגלו, כפי שקרה בבית שני. גם הגלות הראשונה למצרים החלה, כאשר יוסף הוציא את דיבת רעת אחיו בפני אביו, דבר שהוביל לשנאתו ומכירתו למצרים.

ב. "ביום טהרתו" – "שיטהר לשונו ודרכיו". אחרי שהמצורע שב בתשובה.

ג. "והובא אל הכהן" – "כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר (תזריע מט ע"ב): 'והובא אל הכהן – דא הוא קודשא בריך הוא". ואמר 'והובא', לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב… ואמר 'והובא', פירוש, מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו, ויקרא קרוב, דכתיב: 'בורא ניב שפתיים. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' –  ורפאתיו" (ישעיה נז, יט). מתחיל ב'רחוק' ומסיים ב'קרוב', כדי לרמוז על תנועת התשובה של הרחוקים באחרית הימים כפי שעינינו רואות כיום. עליהם נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו" (ברכות לד ע"ב).

ד. "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" –  "והוא אומרו 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה', שהוא חוץ למחנה שכינתו, לחוצה לארץ מקום טמא – ששם בעוונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת – שחזרו בתשובה ונטהרו".  הקב"ה יוצא מחוץ לשכינה, לוודא שנרפא נגע הצרעת מעם ישראל. 

 ה. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" – שתי הציפורים מסמלות את "שני משיחים… משיח בן אפרים, ומשיח בן דוד. ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יגלה משיח בן דוד. וכנגד ב' אלו אמר 'ולקח למטהר ב' ציפורי חיות טהורות. כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת.

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" – "רמז לזכות ג' אבות. עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים. 'שני תולעת' – יעקב, על דרך אומרו 'אל תראי תולעת יעקב' (ישעיה מא יד). 'ואזוב' הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה. שצריך צירוף זכות שלושתם"

ו. "וציוה הכהן ושחט את הציפור האחת… על מים חיים…" – "ואמר 'ושחט' – כאן רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך. 'אל כלי חרס על מים חיים' – פירוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכינה אותם 'כלי חרס', על דרך 'וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה' (בר' ב ז), שהוא כלי חרס. והכוונה בזה לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה – לצד גרעון התורה המתייחסת למים חיים – שאין בישראל תורה. על זה תשחט הציפור האחת. גם באמצעות דבר זה, ילבש ה' בגדי נקם הפך מידותיו הרחמים, ויעשה כלה לגויים המריעים. וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה – לא ימות הצדיק" {משיח בן יוסף}, כדברי  האר"י הק' שציווה לכוון בתפילת ח"י בברכת "וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" על משיח בן יוסף שלא ימות.

ז. "וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר עצמו מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים, נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע,

            ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

 

מרן "החפץ חיים" – רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין  מונה שלושים ואחת מצוות עשה ולא תעשה הקשורות בלשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע, עלול להיכשל בהם. לכן, על האיש המתרחק מלדבר ומלשמוע לשון הרע יאמר:

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד).

 הפרק הראשון בספר "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", מפרט את שלושים ואחת העבירות הנ"ל.

 

"החפץ חיים" כתב ספרים רבים ובניהם "המשנה ברורה" – ביאור רב היקף בן שישה חלקים על חלק "אורח חיים" ב"שולחן ערוך", בו עמל עשרים ושמונה שנים, ספר שהתקבל על כלל עם ישראל. הוא כתב עוד ספרים כמו "אהבת חסד" על מצוות הצדקה וגמילות חסדים. "ליקוטי הלכות" על דיני בית המקדש ללומדים את סדר "קדשים". "מחנה ישראל" לחיילי ישראל באירופה בו הדריך אותם איך לקיים את מצוות התורה בצבא הגויים. "קונטרס מידות ומשקלות" על עניני מסחר.

בכל זאת, הספר שהפך לשם הנרדף שלו הוא: "חפץ חיים". ספר אותו כתב על דיני השמירה מלשון הרע ע"פ הפ' "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב –  נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

זהו ספר בו ראוי ללמוד, ובעיקר ליישם את תוכנו, ובפרט בימינו בעידן התקשורת, בה ניתן בקליק לפרסם לשון הרע

כמו כן, מן הראוי שמגידי שיעורים יקבעו שיעורים מתוך הספר, ובפרט כיום שישנם ספרים המבוססים על הספר "חפץ חיים" כמו "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", וכן הספר: "חפץ חיים – השיעור היומי".

 

מבט קצר לשני הפס' הנ"ל "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע וכו'", מוביל אותנו למדרש המספר על המעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למיזבן סם חיים {מי רוצה לקנות סם חיים?} אודקין עלה {נדחקו עליו הבריות כדי לקנות ממנו}.

רבי ינאי הווה יתיב ופשט בתוך קלוניה {ישב ולמד תורה בטרקלינו}, אמר ליה, תא הכא וזבין לי {בוא לכאן ומכור לי}. אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך {אמר לו, אתה והדומים לך לא זקוקים לזה}. אטרח עליה {הפציר בו רבי ינאי שימכור לו}. סליק לגביה {עלה אליו} והוציא תהילים, והראה לו את הפס':

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל והודיעני.

 נשאלת השאלה, מה התחדש לרבי ינאי בפשט הפס', בעקבות אותו רוכל שהכריז שהוא מוכר סם חיים?

עד עכשיו, רבי ינאי הבין שהנגעים באים על האדם כעונש על שדיבר לשון הרע, לכן חייבה אותו התורה לשבת בדד, כדי לעשות חשבון נפש, ולשוב בתשובה.

כעת, רבי ינאי מבין שיש כאן מסר חינוכי: המדבר לשון הרע גורם לסכסוכים בין בני אדם, וגם משניא את עצמו עליהם, היות ולבסוף, הם יגלו מי דיבר עליהם סרה בפני אחרים, דבר הנובע מתוך צרות עין, קנאה ותחרות.

 ע"י הרחקתו מהחברה, הוא יפנים שיש צורך בשמירה על כבודו של כל אחד ואחד, לכן הוא לא ידבר לשון הרע על איש, דבר שיגרום לו ל"סם חיים" בחייו האישיים בעולם הזה ובעולם הבא, היות ובכך שלא ידבר לשון הרע על אחרים, הוא לא יגרום לסכסוכים מיותרים בין בני אדם, ואיש לא ישנא אותו.

 

כעת ניתן להבין את דברי המדרש שהוזכרו בכותרת: "אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

לאור ההסבר הנ"ל, ניתן להסביר את הפס' כך:

אתה חפץ בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא – תנצור לשונך מלשון הרע.

 

מסופר על אדם אחד שנקף אותו ליבו, לאחר שהפיץ לשון הרע על אדם אחר. הוא החליט להתייעץ עם רבו על הדרך הטובה ביותר בה יוכל לתקן את מעשהו הרע. לפני שנכנס לרב, הוא קיבל על עצמו לבצע את אשר יורהו רבו.

לאחר שהרב האזין לדבריו, הוא ציווה אותו: "לך לשוק וקנה לך שק מלא זרעים. אחרי זה, קח את השק לשדה גדול ופזר את כל הגרגרים ברוח הנושבת. עשה כדברי, וחזור אלי בעוד יומיים, בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא".

 

האיש מילא אחר הוראותיו של הרב, וחזר אליו כעבור יומיים, בכדי לשמוע מה עוד עליו לעשות. "כעת", אמר לו הרב, "חזור אל אותו השדה הפתוח, ואסוף בחזרה את כל הזרעים שפיזרת שם".

האיש שלנו נדהם מההצעה החדשה של הרב, ושאל: "הגרגירים התפזרו על פני שטח גדול ורחב ידיים! לא אצליח לעולם למצוא את כל הגרגרים שפיזרתי. אני גם בטוח שחלק מהם כבר הצמיחו שורשים באדמה!".

"בדיוק!" הסביר לו הרב. "כעת אני רואה, שהפנמת את אשר עוללת. כאשר אנו מפיצים לשון הרע על אדם אחר, אנחנו גורמים לו הרס אדיר שלא נוכל לתקן לעולם. בעצם, זהו השלב הראשון של החזרה בתשובה: הכרה בחטא.

הרמב"ם קבע כלל שאותו כדאי לזכור תמיד לפני שמדברים על אחרים:

כל דבר שאם יתפרסם יגרום לחברו היזק בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו,

 הרי זה לשון הרע.

הסביבה כיום, מרושתת באמצעי תקשורת רבים ורעים, הנגועים בלשון הרע,

שומר נפשו – ירחק  מהם.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו האר"י הק' ורבנו אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת,

בנושא הציפייה לגאולה – ושכרה.

 

המקובל רבי מאיר פאפריש הכהן  ע"ה {1624 – 1662}, סיפר על הצדיק האלוקי רבי אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת, שנהג לעשות תיקון חצות ברחובה של עיר המקובלים צפת, תוך בכי תמרורים על גלות השכינה.

רבנו האר"י הק' העיד על רבי אברהם הלוי שהוא גלגול של ירמיה הנביא שהיה עד לחורבן בית המקדש, ונהג לקונן עליו כמסופר בילקוט ירמיה (סימן טו), ולכן גם רבי אברהם מקונן על החורבן מרה, ומתחנן לבורא עולם שישיב עטרה ליושנה, ויקים את ביתו במלוא הדרו ותפארתו בהר ה' – הלא הוא הר המוריה, אליו עינינו נשואות.

 

 

רבנו האר"י הק' אמר לרבי אברהם הלוי: "הנה עתה שלמו ימיך, ולא נותר לך עוד לחיות. אם תעשה תקנה שאני אלמדך, תחיה עוד עשרים ושתיים שנים. תקנתך היא: תיסע לירושלים, ושם תתפלל ותפיל תחינתך ליד הכותל המערבי, עד שתראה את השכינה.

רבנו אברהם הלך לביתו והסתגר במשך שלושה ימים כשהוא שרוי בתענית, ומבקש מהקב"ה שיזכה אותו לראות את השכינה, ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים כדברי רבנו האר"י הק'.

 

בהגיעו לירושלים תובב"א, שם את פעמיו לעבר הכותל המערבי שריד בית קודשנו, ועמד לתפילה ותחינה על גלות השכינה. לעיניו המשתאות, הוא ראה על גבי הכותל דמות אישה לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש. מרוב פחד, הוא החל לזעוק ולבכות ואמר: "אוי לי שראיתיך בכך! אהה על נפשי! והיה מאריך בתפילותיו עד שהתעלף.

לאחר שנרדם, הוא ראה בחלומו את השכינה לבושה בבגדים נאים, ומבשרת לו: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם וריחמתים", כדברי ה' לרחל: "… ושבו בנים לגבולם".

 

בשובו לצפת, הוא שם פעמיו לרבנו האר"י הק' שגילה לו, שאכן מה שראה בחלומו בכותל, זו הייתה שכינת עוזנו, ותפילתו התקבלה, כך שיזכה להאריך ימים לעוד עשרים ושתיים שנים, כפי שאכן קרה.

בילקוט ירמיה סימן ט"ו נאמר, שירמיה הנביא ראה אישה לובשת שחורים שאמרה: אני אימא ציון וכו'.

  הסיפור הנ"ל מופיע גם ב"שם הגדולים" לרבנו החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כך שהמעשה שריר וקיים.

 

 

רבנו אור החיים הק' חיבר תפילה מיוחדת על גלות השכינה והציפייה לגאולה,

ועל הצורך להתחנן בפני הקב"ה, על זירוז הגאולה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו עינינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך.

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלה, אמן, כן יהי רצון".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,

כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

 

והגדת לבנך-הרב משה אסולין שמיר

פסח כשר

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,

בעבור זה עשה ה'  לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.

אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?

 

תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)

"ביום ההואכי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים".

 

לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.

גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,

ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.

הזוהר הק': בלילה הזה נפתחים שערי שמים, רק תבקש מבורא עולם.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…

כל ימי חייךלהביא לימות המשיח".

בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,

נוכל להביא את ימות המשיח.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,

 עתיד הוא לשמוח עם השכינה.

הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,

 כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,

 ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).

 

חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,

 ה-3334 של עם ישראל {תשפ"ב}.

 

מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:

להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.

וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,

ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.

נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,

ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",

ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.

(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).

פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.

 

מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח".  זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג: "הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).

"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.

 

בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".

 

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.

כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.

 

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.

הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה

יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים. 

אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".

תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.

בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".

 

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

 

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

ע"י  קרבן פסח בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

 

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עמ"י המסב בליל הסדר מתוך אחדות.

 

 

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

 

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:

"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).

 על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק':  לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.  

 

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנואורהחיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): 

כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.

הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.

 

מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.

גם לנו בליל הסדר, יש  מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.

 

 

 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

 

א.  לשוב בתשובה לפני החג.

 

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.

 

 

ב.  "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.

 

 

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.

הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.

 

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

 

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו  להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.

הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

 

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

 

'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,

כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אוה"ח הק').

 

בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.

הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?

כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?

שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס'  המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?

 

בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).

המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.

לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.


רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".

מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם  כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.

 

החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':

 אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,

ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.

ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.

 

מדברי רבנו-אוה"ח-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.

סגולה לחצות ליל הסדר:  לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.

את העת רצון של חצות הליל –  שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

 

 

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם}, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},

 הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).

  לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.



רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.

וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.

 

א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).

ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).

ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך"  (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

 

הסבר הפס' כדברי קדשו:

"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…

וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.

וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…

וכנגד נס מרדכי אמר –  'הזה לה".

וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".

 

ניתן להוסיף על דברי קודשו:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילהט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.

 

 

 

 

 

 

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

 

כרטיס הביקור של הקב"ה:

"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.

כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.

 

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

 

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.

רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

 

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל  "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

 

"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא  משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?

הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).

 

בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).

בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

 

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

 

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

 

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.

 

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.

 פסח מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.

 

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.

 עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.

כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.

 

מרור חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).

המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).     

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

 

על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

 

סדר בליל הסדר.

 

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

 

4 חלקי הסדר: א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

 

4 בנים:   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

 

4 קושיות: חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

 

4 לשונות  גאולה:   והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

 

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

 

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

 



"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

 

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

 

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

 

 

רבנו-אוה"ח-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

 

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

 

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה". וכלשון קדשו: "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

 

גם בי