"אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע


אראנו נפלאוה-לרבנו האריו״ל ורבנו גדליה חיון ע״ה.מאת הרב משה שמיר אסולין.

אראנו נפלאוה

לרבנו האריו״ל ורננו גדליה חיון ע״ה.

יום ההילולה שלהם – ה׳ מנחם אב.

האריז״ל ־ רבי יצחק לוריא אשכנזי ע״ה [1534 ־ 1572]. שורש נשמתו ־ רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האריז״ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים: א. עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים. ג. עולם התיקון. וכן בעולם הגלות והגאולה.

קבלת האריז״ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט׳ באב רנ״ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את ״תור הזהב בספרד״, מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו הרי״ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב״ם, הרמב״ן, הרץ, הרא״ש, הטו״ר, הרשב״א, ריה״ל, רשב״ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל ״צרור המור״ רבי אברהם סבע, בעל ״עקדת יצחק״ רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים, לכן הב פנו לתורת הח״ן, כדי לנסות להבין, על מר ולמה, נחת עליהם החורבן.

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר ״לכה דודי״, המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז״ל, רבי חיים ויטאל, הרדב״ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי״ט וכו'.

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט׳ באב, התגלה הזהר ע״י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ״ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו. כמו שרבי אבא כתב את דברי הזוהר בשם רבו – הרשב״י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו – האריז״ל.

האר״י הק׳ שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח׳ ״אור החיים״, והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשר שנים רבות. הוא למד עם הרדב״ז וכו', ובמשר 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה ב־1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שגם כתב את תורתו.

האר״י הק׳ יסד שיטה חדשה בקבלה,

שבראת העולם התאפשרה ע״י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות=כלים.

כאשר״נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים״, הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז חלה ״שבירת הכלים״, כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם. מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע״י ״עולם התיקון״.

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.דוגמא לתיקון ׳שנאת חינם׳ ע״י ׳אהבת חינם׳, בה עסקו המקובלים:

א-הרשב״י אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: ״אנן בחביבותא תליא מילתא״. יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

ב-רבנו האריז״ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: ״צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות ״ואהבת לרעך כמוך״, ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל״. גאולתו תבוא ע״י ״אהבת חינם״ במקום ״שנאת חינם״ בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב״ה ״אוהב את עמו ישראל״ [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

ג-רבי משה קורדברו – הרמ״ק: ״ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו ׳ואהבת לרעך כמוך׳ (תומר דבורה פרק א׳).

ד-רבי אלעזר אזכרי ע״ה, מחבר הפיוט ״ידיד נפש׳/ ו״ספר חרדים״ שחי בתקופת האריז״ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: ״הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה״(א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס׳ מפורש בתהלים: ״סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו״(לד,ט).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי ״הוי״ – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: ״אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו׳״ כדברי קודשו. הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב״ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

ה-רבנו־אור־החיים־הק, אומר על מצות ׳ואהבת לרעך כמוך אני יהוה״(יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו: ״באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה׳ לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצווה א': ״לא תשנא את אחיך בלבבך״.

מצוה ב: ״הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא״.

מצווה ג׳: ״לא תיקום ולא תיטור את בני עמך.

מצווה ד׳: ״ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה״ (קדושים יט, יז- יח).

רבנו־אוה״ח-הק׳ מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך ׳לא תישא עליו חטא׳ השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע״י כך, אתה לא תבוא לידי ׳נקמה ונטירה׳, ואז לקיים את – ׳ואהבת לרעך כמוך׳, שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: ״ודקדק לומר ׳אחיך, ׳עמך׳ – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה׳ כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: ״הלא משנאך יהוה אשנא״(תחלים קלט כא).

ו-על הכתוב בהגדה של פסח: ״שלא א.ח.ד בלבד ־ עמד עלינו לכלותינו״. א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת. א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13. כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם ־ איש לא יכול לכלותינו. (הרב נסים פרץ).

המסר האמוני מהאמור לעיל: מצות ״אהבת חינם״ בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

פרשת דברים      באזר־* החיים

רבנו גדליה חיון ע״ה –

ר״י המקובלים ״בית אל״ בעיר העתיקה ומייסדה. ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח״ן עד היום.

רבנו גדליה חיון ע״ה היה רבו של החיד״א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים- הק׳, ואף נתן הסכמה לספרו ״ראשון לציון״. החיד״א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש״ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע״ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים וישיבתו ממשיכה להאיר בתורת החץ – מזה 280 שנה.

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה. כאשר הגיע הרש״ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש. באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש״ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי ״הנס״. להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה. הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה. בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש״ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז״ל.

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד״ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה״חתם סופר״ שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה״חתם סופר״ ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים. הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת ״בית אל״ של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'. כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (דב' א, א)

תשע מידות טובות, בהן פותח משה רבנו את ספר דברים,

מידות דרכן נוכל לזכות לביאת משיחנו, ובנין מקדשנו.

א. בעבר ב. הירדן ג. במדבר ד. בערבה ה. מול סוף

ו. בין פארן ובין תופל ז. ולבן ח. וחצרות ט. ודי זהב".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

 

א. "בעבר" ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'".

 

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).

 

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

 

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.

 

ו. "בין פארן ובין תופל" פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,

ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן" שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".

 

ח.  "וחצרות" רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

 

ט. "ודי זהב" רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהבשיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.

 רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל"  (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון". 

 

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

 

איך יבנה בית המקדש השלישי?

ירד בנוי מהשמים כדברי הזהר ורש"י,

או יבנה על ידינו כדברי הרמב"ם.

 

"נחם י-ה-ו-ה אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת,

 וראשה חפוי כאישה עקרה…

כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה

 ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה, חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב.

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.

כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.

כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.

דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).

 

 

"הראנו בבניינו –  ושמחנו בתיקונו",

של – בית המקדש השלישי.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:

 אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא  שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.

 

כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.

השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.

בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.

 

לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.

המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.

 

איך יבנה המקדש?

 

  • אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.
  • הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו     ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

  • הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: "ועשו לי מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".

     הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

 

  • הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשוובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל"  (במ' טז, כא).

 

  • ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם… {'לשכנו תדרשוובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

  • רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".

 

  • הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.

         "עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם                         למות" (ש.ע סימן תר"ע).

  • היעב"ץ תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

 

  • השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).
  • הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.

תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.

 ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.

 

תהליך הגאולה,

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

 

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).           

"ברכת השנים" "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 

 "תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

 

"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.

ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות

אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.

 

"למינים ולמלשינים" ברכת המינים. דין ברשעים.

 

"ברכת הצדיקים"אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.

 

"בונה ירושלים"אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".

לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.

הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).

 

"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.

 

 "שמע קולנו"ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.

 

"רצה.. והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב.

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.

התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".

מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

 

תפילת רבנו "אור החיים" הק' – על גאולת השכינה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

 למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך, זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,

ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.

הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".

 

 

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף, האריז"ל ורבנו גדליה חיון

 

 א.  רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

 

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

 

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה)

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.

אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה פילו בת חנה ואליהו אסולין ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

ואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

ואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו מתפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל.

כאשר נתחנן בפני הקב"ה מתוך שירה,

תפילתנו תעלה בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

 

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

 

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

 

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

 

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

 

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניךוראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

רבנו-אוה"ח-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

 

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

 

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

 

 

 

 

 

 

ארבעה יסודות לקבלת התפילה – בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

 

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

 

א.  ואתחנן "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

 

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

 

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

 

ג.  בעת ההיא"זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

 

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

 

סדר התפילה בפני הקב"ה –  תדריך מאת משה רבנו.

 

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'.

זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה לקבל ע"פ לפנים משורת הדין, מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

 

משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

 

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה"ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

 

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

 

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

 

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

 

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

שמו של משיח:

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה".

 

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)

 

 מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

 

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

 

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

 

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,

עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:

 "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

 

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

 

       הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

א.  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.

 

ב.  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

 

ג.  בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.

 

ד.   בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה"זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

לכל אחד מאתנו יש בית – ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".  בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).  מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

 

אהבתו העזה  של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי: אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו

  כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה

  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,הרב משה אסולין שמיר

 

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענווה {עקב},

היא הערובה לקיום עם ישראל בארץ ישראל,

 מתוך ביטחון רוחני, צבאי, כלכלי ורפואי,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

מאת הרב משה אסולין שמיר

 

           "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה,

ושמרתם ועשיתם אותם,

 ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד…" (ז, יב – כו)

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על שלושת הביטויים הנ"ל:

התורה יכלה לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון",

 או בביטוי "אם תשמעון" במקום "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".

וכן, השימוש בפועל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד,

כמתחייב מבחינה תחבירית.

מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?

 

על כך, עונה רבנו-אור-החיים-הק' – שבע תשובות.

 

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם –

ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

זהו הפס' הראשון בפרשתנו המתמצת למעשה את כל הפרשה, ואת חופש הבחירה הנתון בידינו.

עקב  = במידה ונישמע {"תשמעון"} למצוות ה' {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, ונקיים אותן הלכה למעשה {"ושמרתם = מצוות לא תעשה. ועשיתם = מצוות עשה"}, גם הקב"ה יקיים את הבטחתו אלינו, שהיא "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו". כלומר, המילה "עקב" = אם, מהווה למעשה את מילת המפתח בפרשה.

 

"עקב" שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה גם ע"פ הפסוק: "עקב ענוה יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בענוה כלפי כל אדם, אותה מסמל העקב הנמצא בתחתית הגוף, נוכל לזכות לענוה ויראת ה' כלפי הקב"ה, בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", ועקב כך נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בהם משופעת ארץ ישראל: "כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש. ארץ, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (דב' ח, ז – י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את  הביטו "כל בה""כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו – 'כל בה".

בעצם, זוהי  הפרשה הכי משופעת בברכות אודות ארץ ישראל.

"עקב" – שם הפרשה, גם במשמעות שהיא "עוקבת" אחרי הפרשה הקודמת "ואתחנן", בה נאמרה הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המדברת על קבלת עול מלכות שמים, ואילו פרשתנו מדברת על הפרשה השניה של קריאת שמע המדברת על השכר והעונש בקיום מצוות התורה.

 

הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן, שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דב' ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.

בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".

הספורנו: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו, השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט משחד את המקורבים, השלטון יהרס.

 כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויר"ב יא' ז'). כמו כן, אותיות המילה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה, שהן הנוטריקון: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.

כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים (זהר חלק ג, דף נט א).

 

א.  השמחה האמיתית – כשזוכים לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה: "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאת {מלך המשיח}, יקרא עקבות".

 

 דוד המלך אומר בתהלים: "ישמח לב – מבקשי יהוה" (קה, ג), וכן "עבדו את יהוה בשמחה, בואו לפניו ברננה" (ק, ב). מצד שני, הוא אומר: "עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה" (ב, יא).

השאלה הנשאלת: עבודת ה' מתוך שמחה ורננה, או יראה ורעדה?

בעבודת ה', יש להתחיל ביראה, כי ע"י היראה, האדם יזהר שלא לעבור את רצון הבורא. כשיש לאדם יראת שמים טהורה, הוא כבר יגיע לעבודת ה' מתוך שמחה ככתוב בהמשך: "ועתה ישראל, מה יהוה אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יהוה אלהיך, ללכת בדרכיו – ולאהבה אותו" (דב' י, יב).

 

רבנו האריז"ל כותב על השכר הגבוה של עבודת ה' מתוך שמחה:

 "הנה האדם צריך בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקותו בתורה, או כשמתפלל התפילה – להיות שמח וטוב לב יותר, מאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב".

וכן הוא כותב: "דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה לבד, אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש, ובחשק גדול, כאילו נותנים לו סכום גדול של כסף וזהב, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית… וכפי גודל שמחתו ובטוב לבב הפנימי – כך יזכה לקבל אור העליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש", כמו חבקוק הנביא שזכה להתנבא, בזכות שמחתו בשמחת בית השואבה.

 

ב.  השמחה האמתית – כשיתברר לנו בעולם האמת, שיצאנו זכאים בדין.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… [ביום הדין], וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במילה "עקב".

 

 

 

 

ג.  השמחה האמתית והשגת נ' שערי בינה – ע"י לימוד תורה מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמילה "עקב" רומזת לענוה.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הזהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג). ולכן, הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קדשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".

כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

 

ד. "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד" (ז, יב)

שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר יהוה אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור יהוה אלוהיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו, בבחינת "לפום צערא אגרא".

 

ה.  הקיום בא"י בבחינת "החסד" –  בזכות קיום המצוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קדשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות?

רבנו-אוה"ח-הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ, הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.

 

ו. "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות.      כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.

 

"ושמר יהוה אלהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז, יב).

הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, ע"י כיבוש יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד בזכות קיום מצוות, בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם".

יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.

 

ז. "הברית והחסד": בזכות "הברית" אבות – יהושע כבש את הארץ.

                      בזכות "החסד" – נכבוש בימות המשיח, את עבר הירדן ואדום.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דב' ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם.

במילה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קדשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום [אירופה ואמריקה] שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".

 

רבנו מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים" (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק י"א הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח יהוה… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד. ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

רבנו-אוה"ח-הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה:

 "וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".

 

יוצא שהפס' הפותחים את פרשתנו,

טומנים בחובם את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והרפואיות:

 

א.  ביטחון כלכלי מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דב' ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם  מלומר די".

 

ב.  ביטחון רפואי –  מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לנו בריאות איתנה: "והסיר יהוה ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דב' ז טו').

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את פשר הכפילות: "והסיר ה' ממך כל חולי", ומצד שני "לא ישימם בך".

רבנו מדגיש: במילה "והסיר", הכוונה גם למחלות שאדם גרם לעצמו, כמו ישיבה ממושכת בשמש. במילים "לא ישימם בך", הכוונה למחלות הבאות בשליחות.

רבנו מדגיש: "עוד בא להעיר בהכרת חסד אל, כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע". שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת: "כי אני יהוה רופאך" (שמות טו, כו).

מהביטוי "וכל מדוי מצרים הרעים", רבנו לומד, שגם מחלות מדבקות ישים אותן על הגויים, ועמ"י לא ידבק מהן.

"והסיר יהוה ממך כל חולי".

 רב אומר: 'כל חלי' "זו עין {רעה}. רב שידע ללחוש למתים, בדק ומצא בבית הקברות: "תשעין ותשעה [מתו] בעין רעה, ואחד {מת} בדרך כל הארץ" (בבא מציעא קז ע"ב):.

בעל הטורים: "כל חלי"גימטריה צ"ח קללות שנאמרו בפרשת 'כי תבוא'.

 

ג.  ביטחון צבאי מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שיטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים:

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי יהוה אלוהיך בקרבך… ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דב', טז'- כד').

 

"בן אדם, למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים.

כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.

 

רש"י מסביר את הפס' הראשון: "והיה עקב תשמעון וכו'" – "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד וכו'".

המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפס': "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.

 

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.

ראה את דברי הרב יהודה צדקה בהמשך, לגבי מיליוני הברכות העוברות בפינו, אבל ללא כוונתנו.

 

הרב שלמה זלמן אוירבך נשאל פעם ע"י ילד: אם הקב"ה אוהב אותנו, מדוע הרבה עלינו מצוות, ולא מסתפק בשבע מצוות בני נח, או מקסימום כפול?

רבנו השיב: הקב"ה נותן לנו שכר, גם על דברים שגם הגויים עושים, כמו נעילת נעליים, בתנאי שנעשה אותן לפי הוראות השו"ע: נעל ימין תחילה, אח"כ שמאל. שריכת נעל שמאל, אח"כ ימין. קיבלת שכר של ד' מצוות.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הרמב"ם בראש פרשת חוקת: ע"י קיום מצוה בשלמותה, נגיע לגן עדן. לכן, חשוב שיהיו לנו הרבה מצוות, כך שנוכל להתחבר למצוה אחת, אותה נקיים בשלמות, ובזכותה ננחל גן עדן.

 

להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצוה בשלמותה.

הרה"ג יהודה צדקה ע"ה ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב בספרו "קול יהודה":

אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה.

הוא מביא לכך משל, לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.

 

כך אצלנו. רק בעולם האמת נבין עד כמה כל מצוה היא יהלום, אבל אז, יהיה מאוחר, בבחינת "במתים חופשי".

נסיים בחלק משיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, אודות הבלי הדמים וחשיבות הימים:

 

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /

 כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים.

רדוף אחרי התורה והמצוות, כי הם לעד קיימים /

אם הזמן בוגד, אל תאלצהו ואל תרדוף אחריו".

עשה זאת בני, והינצל מארי וגוריו /

בטח בה' ועשה טוב, כי בוטח בה' אשריו".

 

עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" [כמו משה ורשב"י],

 ו"הלב" {ראשונים ואחרונים, דוגמת רבנו-אוה"ח-הק'}.

 לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב", ב"עקבתא דמשיחא".

 

גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה":

שתי עיניים {ראיה}, שתי אוזניים {שמיעה}, שתי נחיריים {ריח} ופה – {טעם}.

החלק האמצעי הכולל את הלב – {רק מרגיש}.

החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי החלקים הקודמים.

 

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה. החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע, אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזהר נאמר, תא חזי = בא וראה.

בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו-האוה"ח-הק' שהרגישו את דופק הדור.

לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה [והיה] וענוה [עקב].

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב". הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.

יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט).

דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו, כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

 

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו [מלשון עקב],  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בר' מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במילה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח.

האותיות העוקבות של המילה ז.מ.ר. הן אותיות  נ.ח.ש. ע"י עבודת ה' מתוך זמרה ושירה, נוכל להתגבר על הנחש המסמל את היצר הרע.

 דוגמא לכך: דוד המלך כותב את מזמוריו מתוך שירה וזמרה, גם במצבים קשים: "מזמור לדוד – בהיותו במדבר יהודה" (סג א). גם כשהוא מסתתר במדבר משאול המלך הרודפו להורגו, הוא מזמר לה'.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

       "לא תחסר – כל בה" (דב' ח ט)

 ברכת השפע בארץ ישראל: 

                   "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו-אוה"ח-הק')

 

"ושמרת את מצוות יהוה אלהיך… כִּי יהוה אֱלֹהיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. 

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ;

 

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.

ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹוהיךָ,

 עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח, ו – י ).

 

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של א"י שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב? 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט).

השבח לא-ל שד-י = הזן ומפרנס לכל בדרך נסתרת, שזיכנו לחיות בא"י בדור, בו  מתקיים: "לא תחסר כל בה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע כאשר עמ"י היה בגלות, הארץ לא הניבה פירות, והיית בעיקר ארץ ביצות. רבנו לומד זאת מהכתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד – עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב). וכך דברי קדשו: "דקדק לומר תיבת אלהיך, להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלקותו על ישראל. אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם – אין שבח כל כך לארץ".

 

      "ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהיךָ" (דב' ח י).

ברכת המזון מן התורה.

"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).

 

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את יהוה אלהיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

            את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע בן נון עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה בט"ו באב.

כ"כ, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת, הרומאים לא אפשרו לקברם, (ברכות מח ע"ב).

 

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות, והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אביחצירא: "וברכת את יהוה  אלהיך = [אותיות] אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, כמונה מרגליות, וכך נהג לומר:  ברכת המזון היא המצוה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכלת לשובע, "וברכת את יהוה…".

לכן בני ובנותי היקרים, תברכו מתוך הכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה ל"ברכת יהוה כי תעשיר".

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" ו"לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

 

"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן…

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,

כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם…

וברכת את יהוה אלוהיך,

            על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דב' ח, א – י).

 

הניסיון  – במן ובפרנסה.

            

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר, כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. 2. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
  2. 3. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. 4. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. 5. יכלו לטעום בו טעמים מגוונים.
  5. 6. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. 7. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז פס' ד).

 

מטרת המן:

 

א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" 

ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

 

  1. "לנסותך…  התשמור מצותיו אם לא".

 

א.  רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

         תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

ב.  רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו, היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.

ג.  רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.

ד.  רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דב', ח טז).

ה.  בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום ויום, יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".

ו.  רבנו-אור-החיים-הק': [תרשים זרימה]. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס, ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש".

 

2 "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

כי על כל מוצא פי יהוה – יחיה האדם".

"כי כל הדברים שבעולם – יש להם חיות" (האר"י הק' ליקוטי תורה, עקב).

 

האר"י הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כי כל הדברים שבעולם, יש להם חיות… וכן הלחם שאדם אוכל יש לו חיות, והחיות הוא הדיבור שיצא מפיו יתברך שיהיה כך, כי אותו ההבל הוא דבר שיש בו ממש המחיה את כל העולמות… ודיבורו יתברך, כל דיבור ודיבור נכנס לאותו דבר, להיות חיות בתוכו ולגדלו… וזה שכתוב: 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם', היינו המן שהוא הרוחני בהחלט שיצא מפיו יתברך בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו דיבור נכנס באותו מזון, והוא זן ומחיה את האדם, לכן צריך לברך על המזון, כי ע"י הברכה, מעורר החיות… וכן ג"כ להיפך. כי כשאוכל בלי ברכה שלא נתעורר החיות שבו, וכן אכילת הרשעים שהוא בלי ברכה".

 

האר"י הק' מלמד אותנו שבכל דבר בבריאה, יש חיות שנוצרה ע"י דיבורו של הקב"ה כאשר ברא את העולם.

במילים: "ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בר' א, יא), הכניס הקב"ה חיות בעולם הצומח.

לכן, כשהאדם מברך על המזון, ומשתמש באותן אותיות קדושות בהן השתמש הקב"ה כשברא את הצומח, הוא מעלה את אותה חיות אלוקית מחדש. לא כן כאשר אינו מברך, הוא מנתק מהמזון את אותה חיות אלוקית,

 

כ"כ במן אותו אכלו אבותינו במדבר במשך 40 שנה שהיה מלווה בניסים, הן בטעמו המיוחד, והן בכך שירד ליד אוהליהם מידי בוקר, בהתאם למספר הנפשות – הכל נעשה ע"פ דיבורו של הקב"ה שהכניס חיות במן.

הורדת המן באה ללמד אותנו, שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.

מסופר בגמרא על הרשב"י ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.

למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן בו את החיות, וכל הוויטמינים אותם היו צריכים, דוגמת חלב אם, המכיל את כל הוויטמינים הנדרשים להתפתחות התינוק.

 

מסר אמוני: עוצמת כל מילה היוצאת מפינו.

 

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילת ערבית" (ברכות ד ע"ב).

כלומר, הגאולה נשענת ונסמכת על התפילה.

כשנתפלל באמת על הגאולה, ולא "כציוץ הזרזיר" כדברי ריה"ל, הגאולה בוא תבוא.

 

                   "כל המצוה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות:

  • למען תחיון ב. ורביתם ג. ובאתם וירשתם את הארץ" (דב' ח א).

שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?

 

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (זהר הק', וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה"  = פרנסה טובה בא"י.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו הפעל "תשמרון", בלשון רבים?

רקע: מצוה {כמו ציצית, בין אדם למקום}, חוק {כמו פרה אדומה}, משפט {בין אדם לחברו}, עדות {שבת וחגים}.

 

  1. רש"י: "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור".
  2. רד"ק [רבי דוד קמחי]. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת, אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…". כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה.

כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.

  1. רבנו-אור-החיים-הק': דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ".

רבנו גם שואל הרי בפס' הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דיברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת על כך?

 

לדעת רבנו, ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. לכן, אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כ"כ הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי יהוה אלהיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט פו). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).

חבקוק קובע: בימות המשיח, רק הצדיק יחיה. {המש-יח = משה + חי. יחיה = חי {עם} י-ה}. כלומר, כל המצוות הן הרחבה של מצות האמונה בקב"ה, בה הצטווה אדם הראשון.

 

לכן נאמר בפסוק: "כל המצוה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" [אותו הזכיר קודם לכן], היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות, יבואו עליו יסורים.  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם".

 

רבנו מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך: "למען תחיון".

הוא משתמש במשל שהובא בזהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצוה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {"תשמרון"}, בין מצוות עשה {"לעשות"}, והטעם, 'למען תחיון', זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".

 

רבנו מבאר את הקשר בין קיום המצוות, לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו".

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", רבנו מסביר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.

מהמילה "תשמרון", לומד רבנו: "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לעשותה". דוגמא לכך, הציפיה לבוא השבת, בבחינת "ושמרו בנ"י את השבת" – לשמור מתי תגיע השבת (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק':

עיקר השכר הוא בעולם הבא, היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא.

את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי הרמב"ם ורבנו-אוה"ח-הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם {מתי} לעשות", כמו הציפייה לשבת.

רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה".

 

הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשתנו, ופרשות התוכחה (ויקרא כו. דברים כח וכו')

כדי ליישב את הדברים, יש לעיין בשכר ועונש המופיע בפרשות התוכחה. הפורענות נאמרות אל כלל האומה, פרט לקללות בפרשת 'כי תבוא' (כז: יד-כו; כט: יז-כ) המופנות לחוטאים בודדים בישראל.

גם הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה.

פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ. ביחס לפרט, יש לעיין בספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות כמו בריאות, פרנסה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב).

כמו כן, כאשר עמ"י לא הולך בדרכי התורה, הארץ מקיאה אותו לגלות, היות והיא קדושה, כדברי הרמב"ן.

 

 

"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

 וזכרת את יהוה אלהיך –

כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דב' ח, יז – יח).

 

סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.

 

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של הצבא".

אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפס': "וזכרת את יהוה אלהיך-  כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

 

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות ובפסוק נאמר: "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

 

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.

 

רבנו יצחק אברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן.

 

החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים, היות וה' נלחם להם.

לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך" (דב' לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

 

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

 

הרב צבי יהודה קוק (הלכות ציבור עמ' קלג). מיישב את הסתירה.

מצד אחד: "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מצד שני, "וזכרת את יהוה אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האדם והעם "שותפים" עם הקב"ה, בכך שעושים השתדלות, וזו הנהגת העולם בכל התחומים, כמו בפרנסה בה האנשים עובדים לפרנסתם.

 

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרן, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה שוחררה נחלת אבותינו, כאשר בכתרה הר בית ה' בידינו, בציפייה לבניין בית מקדשנו ותפארתנו.

 

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא:

עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבאלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה.

 

הדוגמא לכך: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא [שרו של עשו] כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים, ותינצל נפשי" (בר' לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם ביעקב, התקפל בפניו: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" (בר' לג, ד).

 

בפרשתנו, הקב"ה מבטיח לנו ניצחון מוחץ נגד אויבינו :

"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח יהוה אלהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך.

לא תערוץ מפניהם – כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם יהוה אלהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם" (דב' ז יז –כד). 

 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל בכלל, ומאז קום המדינה בפרט,

 מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לנו לעד.

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.

 ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,

כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,

 ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענוה ויראה.

גדולתו בתורה מתוך יראה וענוה של החכם השלם כמוה"ר רבי יעקב חאגיז ע"ה, מאששות את ההנחה הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק', ולמעשה, היא מאפיינת את רבני וחכמי מרוקו, בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה.

 

הרה"ג רבי יעקב חאגיז ע"ה היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח המחבר מפאס [הענווה במלוא תפארתה]. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655.

רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.

 רבני העיר ודייניה, ביקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:

"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".

תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קיסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט). 

מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב,  ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.

הגבירים  רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו,  עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו.

 על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי [השני] הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאישה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.

בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה:

 רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו-אור- החיים-הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילווה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו-אוה"ח-הק'.

בהקשר לכך, סיפר מרן הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך.

הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע".

אכן, הרב כץ ע"ה ששימש כאב בית הדין בפ"ת השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב, אותן הציג מרן הרב עובדיה ע"ה. אלה מורי ומאורי הלכה לדורם ולדורותינו.

גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל.  הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" [כמקובל כיום בסמינרים] בפני דייני הישיבה, כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.

רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".‏

 

הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים" פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה",  "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.

 

הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו-אור-החיים-הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב.

רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יו"ד ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .

 

העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו:

 ענוה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.

על  חכמי מרוקו, ניתן ליישם את דברי רבנו אברהם ן' עזרא:

"החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול,

כך רבי יעקב חאגיז ורבנו-אור-החיים-הק' – יעידו על כלל רבני מרוקו.

 

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"ראה" = ר– בותי אלול ה– גיע {פרשת ראה תחול השבת, ור"ח אלול יחול בימים א+ב}.

"ראה" =  מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.

"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.

"היום" כל יום הוא יום חדש, בו נוכל לפתוח דף חדש.

 

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).

הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",

גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.

 

"ברכה {או} וקללה".

הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה…

והקללה אם לא תשמעו" (דב' יא כו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

פרשת "ראה" וראש חודש אלול.

 

"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".

השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה {נאמר} – 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג, לח). אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה".

מהאמור לעיל עולה: הטוב והרע,

 הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.

 

"ראה" הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.

 

המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).

 

הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".

 

הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

 

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,

  ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.

ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –

יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.

 

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).

"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,

ולהמעיט כל טובות העולם הזה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג.   מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".

 

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:

"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".

 

כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).

 

 

"היום – ברכה או קללה".

 

עם מידת הזריזות –  יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,

ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.

בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

 

רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)



 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').

או"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).

 

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,

 מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

 

 

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).

 

"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.

 

הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?

רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.

 

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

 

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.

 כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).

 

 

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).

 

ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,

את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:

 

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /

 ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

 

.

 

"בנים אתם ליהוה אלהיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.

    כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,

ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)

 

 

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.

הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.

 

רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".

 

רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

 

האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.

יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".

 

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

 

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.

רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.

המסר האמוני:

כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.  

 

 

 

חשיבות מצות הצדקה.

 

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך,

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון…

נתון תיתן לו,

 כי בגלל הדבר הזה,

 יברכך יהוה אלהיך – בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דב' טו, ז' – יא)

 

 

התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".

 האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.

 

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.

 

רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.

במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.

כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה ללא כלום.



 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 

 

 

בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.

הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

 

רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).

רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':

"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.

מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.

 

ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.

על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

 

 

 

 

להתבשם באור החיים

 למוצש"ק.

לרבי מאיר בעל הנס = הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

 

רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר – המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך"-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דב' טז ח"י).

ש-ע-ר-י-ך –  שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).

העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.

 הנחיריים – שער הריח.

הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.

נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,

רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.

                                      

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…

ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"

(רבנו-אור-החיים-הק')

 

       "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

השיפוט לאור המשפט העברי – ערובה לגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).

ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).

ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).

 

את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:

הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש, והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.

מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.

לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.

השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".

הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.

 

הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:

בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.

בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).

בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.

בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).

בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

 

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

 

 

הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה, נצר לרבנים וחכמים, מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר, אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).

 "בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.

ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".

 

הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.

'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.

'ושפטו את העם משפט צדק' דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".

 

לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".

אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי

בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.

 

 

 

 

 

 

"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.

שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).

 

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

 

הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

 

כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.

 

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.

 

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

 

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".

הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).

 

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך.

 לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה – למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.

 הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:

 "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

 

להלן דרכי המלחמה ביצר הרע – לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

 

א.  "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי

 רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז).  

"כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.

 

"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".

 

      "סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.

  רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.

בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.

 בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".

                                                                                                                  

ב.  "רכב" גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.

 

ג .  "עם רב ממך"כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.

 

ד.  "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

          רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים                      לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).

בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.

 

 

"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').          

 

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

                ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).  

בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.

הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).

פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

 

א. רבי יצחק מקורביל מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

 

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".  

 דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

 

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.

להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

 

ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.

כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.

רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.

 

ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).

הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.

 

פועל יוצא מכך: אם  אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

לסיכום:

הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

על הפס':  "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר

 רבנו-אור-החיים-הק': רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',

  כנופיות טרור – מדרום ומצפון.

 

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.

 וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.

 

"צדק צדק תרדוף" משפט צדק בסוד הגלגול,

 לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

 

מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.

 הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.

הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.

לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.

 

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.

תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

 

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.

את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

 

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.

הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.

 (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).

 

מהו גלגול!

 

 היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).

 להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…

ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…

 ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…

 ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות

 אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.

 

 כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,

 ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.

וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,

והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,

 והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

מוסר השכל: שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר. לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

           ונתנו יהוה אלהיך בידך…" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות. דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

  • "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט),

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

  • "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

 

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה  ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

  1. ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
  2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א: "כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

  1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
  2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל, שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

          ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החייםהק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור: המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף מאוד.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

הרמב״ם כותב בהל׳ רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר. לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

 

הרב משה אסולין שמיר-כי תבוא

"ושמחת בכל הטוב –

              אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

                     "בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת את כל הטובות שבעולם".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

 

 

 

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

            ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק: מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

מידת ההודיה לבורא עולם: במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הביתוגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".


מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.



"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

                  שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

                                                                   

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.  

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

  1. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך – כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב"  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

                בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים" מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים,

ושנה טובה ומבורכת.

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת למכירה והפצת הספר "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

"אתם נצבים היום כולכם-מאת: הרב משה שמיר אסולין

אור-החיים-הקדוש

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה'ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה, יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה, ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

                והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

                   "כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

ג. בינונים – תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב).

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיךושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

 

 

 

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

  • "יעזוב רשע דרכו" יעזוב את המעשה הרע.
  • ואיש און מחשבותיו" יתחרט גם על שחשב להרע.
  • "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
  • "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

  • "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

  • "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

  • "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

  • תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופרהריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין, {בבחינת 'צדיק ה' בכל דרכיו'}. אבל 'במעשיו', פירוש: בשעת מעשה, כשבא {האדם} ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

פרשת 'וילך' ויום הכיפורים.מאת: משה אסולין שמיר

להאיר באור החיים –

 לפרשת 'וילך' ויום הכיפורים.

פרשת 'וילך' היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה.

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה, שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

מצות כתיבת ספר תורה.

                           "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות" (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה. שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה""ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן': "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

 הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

 

 

 

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3334 שנים {תשפ"ב},

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם.

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

גמר חתימה טובה לכם ולב"ב

משה אסולין שמיר

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים -מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות בפני הקדוש ברוך הוא.

 

סליחה = סלח = חסל – חסל סדר שנאה.

מחילה = מחל = מחול או מחלה חלילא.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפורים.

טהרה = טוהר = זיכוך מוחלט בכיפור,

 בכך שנוכל לסלוח, למחול, ולכפר מכל הלב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דבריו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך:

"כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן:

 "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

בערב יום הכיפורים, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.


"וידבר ה' אל משה לאמר: אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם

 והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא,

לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, כו –  כח).

 

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו אור החיים הקדוש.

 

רבנו אור החיים הקדוש אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש". וכלשון קרשו: "בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

 

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א):

 "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפור, צריך תשובה.  הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

 

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה). ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א). "והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות – הוא ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

 

 

חמש התפילות בכיפור,

–כנגד חמשת חלקי הנשמה.

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

 היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.  על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתי

תפילת "כל נדרי" –

מאגדת ומאחדת את עם ישראל לאגודה אחת.

רבנו אור החיים הקדוש

זוכה להארה עצומה – בפתיחת ההיכל ב"כל נדרי".

 

רבנו אור החיים הקדוש מספר על ההארה הגדולה לה זכה כשפתח את ההיכל ב"כל נדרי".

"ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היו בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת. וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש… ייאמנו דברי, שלא ראיתי מימי מעולם – הארה כאותה שעה". (בספרי "להתהלך באר החיים" עמ'309).

 

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת. כמו כן, מתירים את כל הנדרים כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

 

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שמשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת "ללכת בכל דרכיו – ולדבקה בו" (דברים יא כב).

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

 

המהר"מ חאגיז – הרב משה חגיז ע"ה בנו של הרב ישראל יעקב חגיז ע"ה {בעל הלכות קטנות}, כותב בספרו "מנחת חכמים": ביום הכיפורים מצווים אנו לחלוץ נעליים כמו מלאכים, וכמו הכהנים בבית המקדש שהלכו יחפים.
הקב"ה יורד לאט לאט על הארץ ומתקרב אלינו, החל מר"ח אלול בו עלה משה רבנו השמימה.

השיא מגיע בכיפור, כאשר הקב"ה נוחת בארץ, וכך כל מקום בו יהודים נמצאים, הופך לבית מקדש אחד גדול.

הרב רפאל הירש מדמה את ירידת הקב"ה לארץ לנשר.

 "כנשר יעיר קינו – ועל גוזליו ירחף וכו'".

מצד אחד הנשר הוא חזק ואף אכזר, מצד שני הוא רחמן על צאצאיו. ככה הקב"ה: מצד אחד אחד הוא האלוקים הכל יכול, ומצד שני הוא רחמן על בניו, ואנחנו בניו: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

רבנו אור החיים הקדוש אומר: (חפץ ה' מסכת שבת דף פט ע"ב).

 מצות התשובה היא ההוכחה שאנחנו ב'בנים' למקום – "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חכמים אמרו: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". לעומת זאת "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול". המסקנה: למרות שהקב"ה מלך, ואין כבודו מחול, ומן ההיגיון – לא יכול למחול לנו, אלא הוא מוחל לנו בגלל שאנחנו בניו. לכן אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו – חטאנו לפניך".

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

 

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

 א. עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 ג. וידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

איך נוכל לקרב הגאולה?

 

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף" המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל דבר הבא לידי ביטוי בפרגון ואמירת מלה טובה, ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

"בעל שם טוב" –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

 

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

 

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

 

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

 

    הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

 

גמר חתימה טובה –

משה אסולין שמיר.

 

פרשת האזינו-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

סודות ההיסטוריה של עם ישראל, רמוזיפ בפרשת האזינו,

עם דוגמאות מתקופתנו.

"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו,

 ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא,

 ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא"

 (מדרש ספרי האזינו, פסקה שלג).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"האזינו השמים ואדברה,

 ותשמע הארץ אמרי פי" (דב' לב, א).

'ויבא משה וידבר את כל

 דברי השירה הזאת באזני העם".

 רמב"ן: "ולזה רמז הכתוב שאמר (בפס' הנ"ל, את המילה) 'כל',

 להגיד שהיא כוללת – כל העתידות למו" (דב' לב, מד).

 

רבנו-אור-החיים-הק': ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

"משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל,

 עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

פרשת "האזינו", קוראים בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים – שבת תשובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. יוצא איפוא, שהיא רומזת למעלת התשובה, הכפרה והטהרה לעמ"י ביום הכיפורים, והשמחה שבאה בעקבותיה בחג הסוכות – "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' טז יד – טו).

מנין הפס' בשירת 'האזינו' הוא נ"ב, רמז לנ"ב פרשות התורה, למעט פרשת 'האזינו', ופרשות 'תרומה תצוה' הנחשבות לאחת. נ"ב פרשות רומז ל- אליהו {נ"ב} הנביא המסמל סתרי תורה כפי שהם מופיעים בשירת 'האזינו', היות והוא זה שיתרץ לנו בעתיד את כל הקושיות, כדברי מקומות רבים בגמרא בהם נאמר:

 ת.י.ק.ו = תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

 

פרשת "האזינו" כתובה בפרק אחד בתורה, וכתובה בצורת שירה, המכונה "אריח על גבי אריח" (מגילה לא ע"א).

כל משפט מחולק לשני חלקים, אחד מימין, והשני משמאל, ובאמצע רווח.

בעצם, משה רבנו מסכם את התורה בשירה, לאחר שבפרשה הקודמת 'וילך', חתם את התרי"ג מצוות בשתי המצוות האחרונות – כתיבת ספר תורה, ומצות הקהל. כל זאת לאחר חודש ימים, בו משה רבנו הסביר לעמ"י את התורה.

משה רבנו מחליט לסכם את התורה בשירה, במוסיקה שתשמש להם ולנו כמקור השראה, אותה יזכרו לעד. זה לא פלא שבימים עברו, נדרשנו ללמוד את שירת 'האזינו' בע"פ, כמו ש'שירת הים', שגורה בפי כל, ובע"פ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: השירה הזאת נפתחת בצורה חגיגית בפס' הראשון, בו מדמה את גדולי ישראל לשמים – 'האזינו השמים ואדברה', ואת המון העם לארץ – 'ותשמע הארץ אמרי פי'.

 וכלשון קדשו: "עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל: אחד – הם גדוליהם וראשיהם. ב' – המה המון העם שאין להם שם בעם. וכינה לגדולים בשם 'שמים' – שהם במדרגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בציווי 'האזינו השמים". לגבי העם, רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ".

 

המלבי"ם הולך בעקבות רבנו-אוה"ח-הק' ואומר: "וכיוון ב'השמים' אל הגלגלים וכל שממעל ל'הארץ', וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר, כמו השמים המשפיעים על הארץ".

 

 בהמשך, הכתוב משתמש בדימויים מעולם הגשמים והטל, המרווים את האדמה שנותנת יבולה בשפע, בזמן שעושים רצונו של מקום – "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, וכרביבים עלי עשב".

רבנו אברהם אבן עזרא: "ועיקר הטעם שהתפלל משה, שיהיו דבריו כטל ומטר, שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב. והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה והצמיחה" (פס' ג').

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

להלן דוגמא אחת מני רבות,

 המצביעה על כך שבשירת האזינו, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י.

"ואני אקניאם בלא עם – בגוי נבל אכעיסם"

הקב"ה מביא על עמ"י תנועות מחבלים,

 כמו החמס מדרום, וחיזבאלה מצפון – שהן 'לא עם',

ויודעות להכעיס אותנו כדבעי – 'אכעיסם'.

 

המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים: בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.

דוגמא מחיי כלל עמ"י.

מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):

 עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

 

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

דוגמא מחיי הפרט:

לרמב"ן היה תלמיד מבריק שהמיר את דתו לנצרות, והפך להיות שר חשוב. ביום כיפור, הוא הזמין את רמב"ן רבו ושחט לפניו חזיר, וגם אכל מבשרו וכו'.

הרמב"ן שואל אותו: מה גרם לך להמיר את דתך, ולשנוא את היהדות. האיש ענה: "פעם שמעתי אותך בדרשה אומר: בפרשת 'האזינו' רמוז כל אחד מאתנו, והרי לא הגיוני. תוכיח לי שהשם שלי אבנר רמוז בשירת האזינו?

הרמב"ן עונה לו: השם שלך אבנר, רמוז בפס': "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". האות השלישית במילות הפס', יוצרות את השם אבנר. גם בתוכן, הקב"ה ישבית את זכרך'זכרם' וכו'.

אבנר מאוד התפעל מכך וביקש לעשות תשובה. הרמב"ן הבטיח לו להוציאו מהגהינם לאחר שנה. האיש קיבל על עצמו תשובה. הלך לים והטביע את עצמו כעונש.

 

 

"כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (דב' לב ג).

 

אמר רב יהודה: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנ' "כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (בר' כא ע"א). תרגום ירושלמי אומר: "ואתן עמא דישראל, הבו יקר ותושבחא ורבו רוממו לאלהא".

 

רשב"ם: "כאשר אספר לכם גבורות שעשה להם הקב"ה, והטובות שגמל לכם, וגם הוא צדיק במה שיעשה לכם… היו מודים על האמת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הכוונה, כי הדבר אשר אליו יכוון במאמריו – הוא שם ה', על דרך אומרם ז"ל, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (זהר אמור צח ע"ב). ועליה הוא אומר: 'יערוף כמטר לקחי – שהיא התורה – שהיא שמו יתברך. ופירוש אקרא, מלשון יקר".

 

 

 

 

 

 

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט,

אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (נב, ד).

 

 

 

 הפס' מדבר על האמונה בצדק האלוקי המוחלט בעולם.

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא מאדם הלומד תורה, ובכל זאת "מזונותיו קשים, ולחם אין. או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה, ומודדים לו במידה גסה, אכול ושבוע והותר. כיעודים שנאמרו ללומדי תורה, ונהפוך הוא לא, מפני זה יבעט, ותיוולד בו חס וחלילה מינות – אלא יצדיק הדין עליו, ויאמר ה' אמת, והוא אומרו 'הצור' – לשון תוקף וחוזק" וכו' כדברי קדשו.

 

מוסר השכל: ביטחון עם ישראל במדינת ישראל,

תלוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך אמונה בה', בבחינת "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

 על הפס "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), הרומז לגאולה בימות המשיח,

אומר רבנו-אוה"ח-הק': רק אנשי אמונה בה', "יחיו", ויזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה"

 (תהלים קיט פו).

 כ"כ, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה'

 שלא לאכול מעץ הדעת.

כ"כ, הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

חג שמח – משה אסולין שמיר

 

"בסוכות תשבו שבעת ימים.מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

           כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

                 ס-וכ-ה = שילוב הוי-ה ואדנות בקיום מצות סוכה.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י   + וכ {26} = הוי-ה  = 91 = אמן.

(דרשות רבנו אור החיים הק' שקובצו בספר "מאור החיים",

מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הקשר הפנימי בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור: "תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}. בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב: "כי חוק לישראל הוא – משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

 

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

 

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים: אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).

יעוד חג הסוכות: ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

 

1.

 

  1.  

 

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

"אין שמחה כהתרת הספקות". לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"

("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).

 

 

  1.  

 

יוצא מדברי קדשו: הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

 

.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן ע"ה, ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

 

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

4.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

 

האושפיזין עילאין קדישין של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

 

 

5.

 

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

"חג הסוכות תעשה לך…

             ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

 מסמלים את חגי תשרי:

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

 

  • מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

6.

   עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה"המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

 

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

 

  1.  

 

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

 

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

 

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

 

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

8

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית"מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

 

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

 

9.

 

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב", רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

כנ"ל מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

 

  • "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).

 

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

 

 

 

10.

 

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו. שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.

 

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

  1.  

 

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים.  את שם משפחתו הוא שינה לטולידנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.


רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

"שישי ושמחו בשמחת התורה".

הרב משה אסולין שמיר

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר