מורשת יהדות מרוקו

לסיכום, ניתן להראות תהליך, שבו מעמד הפיוט והפיטן נמצאים בירידה:

מידת דתיות

דתיים מאוד – רבנים, שוחטים, מוהלים – בבית־ הכנסת ובעדה

דתיים פחות ־ בעלי מלאכה (מורים, פקידים ועוד) – בבית־ הכנסת ובעדה

שומרי מסורת – פיטנים ־ שהמקצוע הוא פרנסתם- חשופים לכל, ממוסחרים ומתוקשרים.

הפיוט יכול להמשיך את חייו רק בחברה, שבה קיימת זיקה למורשת ולשמירה על המסורת. לפיוט של יהודי מרוקו יש שנות עדנה בשנות ה־ 90 (הרבה בזכות מופעיה של התזמורת האנדלוסית הישראלית) אך הוא ימשיך לתסוס רק באוירה שציינתי ־ חזרה לשורשים ולמסורת מבית אבא של רבים מצעירי הקהילה של יוצאי מרוקו.

מנהג הבקשות ־ מצבו בארץ לעומת מרוקו

לאחר הצגת מעמדו של הפיטן והפיוט הנמצאים בתהליך של ירידה, יצויינו להלן מעמדו בארץ של מנהג ״שירת הבקשות״ ומעמדו במרוקו. מעמד זה נובע כמובן, בין השאר, ממעמדו של הפיטן והפיוט.

מנהג ״שירת הבקשות״ במרוקו היה מנהג דתי ־חברתי בולט. אין יודעים במדוייק את השנה בה נקלט מנהג עתיק יומין זה במרוקו, אך יש להניח כי לקראת אמצע המאה ה־17 הוא החל את חייו במרוקו, אליה עבר מצפת הגלילית דרך השדרי״ם. עד מהרה נטמע מנהג זה בחיים הדתיים והחברתיים של הקהילות היהודיות בערים השונות במרוקו.

מהם העקרונות הדתיים והחברתיים שביססו מנהג זה במרוקו ?

גיבוש חברתי וחיזוקה של מסורת דתית: ההתכנסויות בלילות שבת שהן בעלות רקע מיסטי והמוקדשות בעיקר לשירה, חיזקו את הקשרים החברתיים ואת הזהות הדתית־ תרבותית של בני הקהילה. זו היתה הזדמנות נוספת לבני הקהילה לחזק את עצם היותם מיעוט יהודי ובעל צרכים יחודיים בתוך חברה ערבית שלעיתים היתה עוינת. תוכני הפיוטים סביב מצוקות הגולה והצפיות לגאולה זימנו למפגש את יהודי הקהילה כדי לשורר יחדיו.

קהילה אמידה ומעורה בחברה מבחינה תרבותית: מעמדה הכלכלי והחברתי האיתן של קהילת יהודי טטואן במאות ה־18־17 איפשר ליהודים מצד אחד להשתלב בחברה הערבית מבחינה תרבותית ־ אמנותית, ומצד שני לספוג ממנה את המוסיקה האנדלוסית; ותוך כדי כך לפתח ענפי יצירה תרבותיים כמו הפיוט שהפכו בהמשך לנחלתן של יתר הקהילות.

פרק י״ג

מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה־18 עוברים המרכזים החשובים של הפעילות הספרותית המוסיקלית לדרום המדינה ובעיקר למרקש ולמוגדור. כך גם מתמסד מנהג הבקשות והופך לאירוע דתי־תרבותי מוביל בקהילות השונות ברחבי מרוקו.

יחס סובלני ומעודד מצד השלטונות: המסורת הספרותית המוסיקלית התפתחה החל מאמצע המאה ה־17 בעיקר בקהילות היהודיות המבוססות והותיקות, כמו בפאס, במקנס ובספרו שבצפון. החל מהמאה ה־19 התפתחה גם במרקש ובמוגדור שבדרום. הגם שזכו היהודים למנת יתר של גזירות והתעללויות, נראה היה כי השלטונות לא הפריעו להתפתחותם התרבותית של יהודי מרוקו,ובכך איפשרו גם למנהג הבקשות ליהפך למנהג מבוסס בחברה היהודית. כך הופך לו מנהג ״שירת הבקשות״ למנהג שמתפשט ברחבי מרוקו ומושך אליו משתתפים רבים.

במאות אלה פורחים חיי היצירה הרוחנית שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של יהדות מרוקו בכל הדורות. בפאס כותב ר׳ חיים בן עטר (1743־1698) את ״אור החיים״ ־ פירוש קבלי לחומש. ר׳ משה בירדוגו (1732־1640) מתגלה בכתביו ובפסיקותיו. ר׳ יעקב טולידאנו(1771־1697) כותב את חיבורו ההסטורי ״נר המערב״ ור' יעקב אבן צור (1753־1673) נודע לרבים כפוסק הלכה וכמחברו של ספר הפיוטים ״עת לכל חפץ״. במקנס ר­דוד חסין(1792־1722) מחבר את ספר השירה ״תהילה לדוד״.[המחבר]

ברבות השנים ועקב סיבות כלכליות התחילה הגירה מערי הדרום, מרקש ומוגדור, לעיר המתפתחת קזבלנקה. כאן מקבל מנהג ״שירת הבקשות״ את מעמדו המיוחד, והרבה בזכותו של ר׳ דוד בוזגלו. הלה העיר את המנהג מתרדמתו והעניק לו חיים חדשים.

בשנות ה־ 50 וה־ 60 עם גבור העליה של יהודי מרוקו לישראל איבד מנהג זה מכוחו בערי מרוקו. חלק מהפיטנים, ובראשם ר׳ דוד בוזגלו, עלו ארצה ומנהג זה מחדש את ימיו בישראל.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו

עמוד 166

בישם אללאה קאומי

הקצא נמסרה לי על ידי חוקר יהדות צפון אפריקה ד״ר חיים בנטוב (מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן) בשנת 1983. הוא העתיק אותה מכתב יד שנמצא ברשותו.

תבנית: קצא בערבית־יהודית בתבנית המלחון, הנחלקת לחמש חטיבות – חטיבת פתיחה ועוד ארבע חטיבות הפותחות במחרוזות ביניים קצרות מסוג ח׳רוג׳ (״יציאה״ [ללחן אחר]), שבחלקן הלחן מתחלף. בכל מחרוזת שני חלקים: החלק הענפי כולל שלושה טורי ענף שחריזתם מתחלפת בכל מחרוזת, והחלק האזורי כולל שני טורים ראשונים בחרוזי קבע (אזור א) ושני טורים חותמים בחרוזי קבע (אזור ב). הטור הדו־צלעי בסוף מחרוזת הפתיחה "מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא״ משמש רפרן אפשרי על פי המקור בכתב היד.

חריזה: אאאבגדג, הההבגדג… משקל: חמש הברות בכל טור.

חטיבה א

1 ביסס אללאה קאומי / אוואל כלאמי / לרב לעאלאמי

די כלק זין דריף / צוור לכליקא

מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

בשם אלוהי עמי / ראשית דברי / לריבון העולמים

שברא את היופי הנעים / ויצר את הברייה

יפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה

יסתאהל תמדיח / בנאדם למליח / בלסאני פאציח

5 נוציף תוציף / לזינת לכליקא

וזהא גיר כאמור / צבחאן מן כלקהא

נאה לשבח / האדם הטוב / בלשון צחה

אשיר ואתאר / ליפת הבריאה

פניה כאודם היין / ישתבח יוצרה

שבאב לגזאלא / פאנת צאפיא קבאלא / ולא חד מתלהא

כוד מני תעריף / ופלמא חקיקא

כול מן מסא יזור / יברא מן צ׳יקא

הצעירה האיילה / הייתה טהורה מאוד / ואין דומה לה

קח ממני לקח / ודבר אמת

כל הפוקדה במקום קבורתה / יתרפא ממצוקה

חטיבה ה

נטלב לקאדר / יפכנא מן אצ׳יקא

מעא לחסרא / הוא רגיב ונדיר

45 יחן עלא אולאדו / מן האד אצ׳יקא

אתפלל לכול יכול / יצילנו מהצרה

בעת מצוק / הוא משגיח וצופה

ירחם על בניו / מהצרה הזאת

רבי אוצאנא / מן האעד זדודנא / נוקפו בלחסנא

מן כפיף ונדיף / יזרי פצדאקא

כא תפכ מן לבחור / ותויין טרקא

האל ציוונו / בברית אבותינו / נקיים את המצוות

מי שזריז וטהור / יתמיד בצדקה

המצילה מימים / ומנחה את הדרכים

רבי רפאל / זמע ישראל / כלהא יזרי הביל

50 כל מן הוא כפיף / זרא יתלאקא

לזינח נור / סעדאת מן לחקהא

רבי רפאל / אסף את ישראל / וכל אחד רץ כמטורף

כל מי שקל / זריז רץ למפגש

ליפת התואר / אשרי מי שהשיגה

מא נואוו למדון / בין האגדא יכון / חתא סאפת לעיון

מא פטנת יא לטיף/ חתא עמלו זוקא

האדי ריח לעטור / האדי תותיקא

לא חשבו המדינות / שכך יקרה / עד שראו בעיניהן

לא ידעתי חבל מאוד / עד שעשו מהומה

זה ריח הבשמים / זוהי הגיבורה האמתית

55 האיא חפאדי / תהלא פנסאדי / האתו זין האדי

ראה מיזאני כפיף / מא פיה תדויקא

מן דילי מהזור / מא נווית לפרקא

מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

הוי קוראי קצידתי / שימו לב לשירתי / זכרו יופייה של זאת

הנה משקלי [משקל השיר] קל / אין בו דוחק

מיום שאני חי בעזוב וגולה / לא חשבתי על פירוד

מיפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה

[הכתיב ״צדאקא" מכוון לצורה ״צדקה״ בעברית(מב״א).]

בערבית הקלסית המושג"יא לטיף" משמעו ״הוי המיטיב״, קריאה לאל האהוב. בפי יהודי מרוקו ניטשטשה המשמעות המקורית והוחלפה בהוראות אחרות: ״כמה חבל!״ או ״לא אליכם".

״חפאדי" במקורה הערבי במלחון היא הצורה "חפאט׳י״, במובן מדקלמי הקצידה. "נסאדי" שבהמשך היא במקורה הערבי במלחון "נשאדי״, במובן שירי, קצידתי.

[המחבר]

הקצות בערבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין

עמוד 179