מורשת יהדות מרוקו

שבת לך־לך / סדרה ג׳

דודי ירד לגנו — רמל־למאיא

ידיד נפש — נועם ״אהוב ונחמד״ (מס׳ 68)

בקשה — ״שדי קדושי״

(52) — בקשה — סי׳ מאיר, ע״מ ב״ת י״ת יג״ת

שַׁדַּי קְדוֹשֵׁי וְשִׂמְחַת גִּילִי / אִם לֹא תְּהִי לִי יְיָ מִי לִי?

אָנָּא אֱ-לֹהִים יְיָ חֵילִי / אִם לֹא תְּהִי לִי יְיָ מִי לִי?

מַלְכִּי, קְרָבַי כְּחָלִיל יֶהְמוּ / עַל רֹב פְּשָׁעַי כָּחֹל יָם עָצְמוּ

צוּר, אִם חֲטָאַי כְּשָׁנִים אָדְמוּ / יִהְיוּ כְּצֶמֶר לְנֶגְדְּךָ אֶ-לִי: אָנָּא:

אַדִּיר, רְאֵה כִּי מְשַׂנְּאִים עוֹרְרוּ / עֲלֵי חֲמָסִים, וּפִיהֶם פָּעֲרוּ —

סָבִיב, וְחֶסֶד עֲשׂוֹת לֹא זָכְרוּ / עוֹרְרָה יְמִינְךָ שְׁבֹר אֶת עֻלִּי: אָנָּא:

יָשָׁר, אֲשֶׁר כָּל פְּעָלָיו צָדְקוּ / הוֹשַׁע עֲשׁוּקִים בְּמַר יִזְעֲקוּ

מִיָּד אֲדוֹנִים יְדֵיהֶם חָזְקוּ / אֶזְעַק בְּיוֹמִי לְךָ וּבְלֵילִי: אָנָּא:

רַחֵם עֲנִיָּה בְּלֶב־יָם טָבְעָה / מִיּוֹם גְּלוֹתָהּ וְלֹא הִרְגִּיעָה

שָׁחָה לְעָפָר, שְׁאוֹל הִגִּיעָה / מָה תֶּהֱמִי לִי וּמָה תָּחִילִי: אָנָּא:

וַחְבוֹשׁ מְזוֹרִי וְרָפֵּא שִׁבְרִי

צַפִּי לְיוֹצְרֵךְ וְגַם הוֹחִילִי:

אסתכבאר — בייתאין

כנפי שחר

(52) הנושא: חרטה וגאולה.

חילי — כוחי. קרבי… — משמיעים אנחת עצב. עוררו עלי… — טוענים עלי טענות שוא. ופיהם… — פתחו לספר בגנותי. עוררה… — הראה גבורתך. ולא הרגיעה — לא שקטה. מה תהמי… — נחמנה ואמור לה: כמה לך להיות עצובה ונכאבת? תחילי — ל׳ חיל כיולדה (מיכה ד, ט). וחבוש מזורי — רפא מכתי. צפי… — קוי, ואם יתמהמה חכי לו.

ב. במכתב העבר כתבנו בעבור החברה הציונית שהתנוססה בעירנו מוגאדור על ידי הגבר המרומם כה״ר [=כבוד הרב רבי] דוד בוחבוט יצ״ו [ויחיהו צורו וישמרהו], ועל ידי החכם השלם והכולל כה״ר יעקב יפרגאן הי״ו [=ה׳ יחיהו וישמרהו], שני האנשים האלה כתתו רגליהם בכל העיר לפתח רוח חדשה בלבות אחינו, רוח ציוני. הרוח הציוני הזה התעורר ויכה במיתרי כנור לבבות בני ישראל, וישמיע מזמר נגינותיו בשירי ציון וירושלים, כשמים לרום וכעומק הארץ, כמו כן צרת ישראל, וככולם רגשותיו עד אין חקר; קרוב למאה אנשים אשר נרשמו שמותם להחברה הציונית, אשר עתה קראו שמה בשם ״שערי ציון״. ויהי עד כה ועד כה, והנה הופיע ה׳ [=הנה] בעירנו האיש המהולל והיקר, המלא תמיד רגשי דאגות בעבור עמו ועדתו; האיש הזה שמו האדון הר׳ משה לוגאסי הי״ו; האיש הזה זה כמה דר בעיר לונדון הבירה,

איש חכם לבב, וצרות עמו דופקות בעורקי דמו. זה קרוב כחמש שנים אשר כתת רגליו ולא חש לאיבוד זמנו וטרח ויגע עד אשר תאר מצב היהודים בעיני המלך, בעבור בנין בתי דירה להעניים, אך התנקשו רגליו באבנים רבות ולא מצא דרך סלולה לבוא להתחנן לפניו בעבור שירחיב הדירה ליהודי מוגאדור.

כאשר בא האיש הזה מלונדון וימצא חברת הציונים שהתנוססה במוגאדור, ואז שמח לקראת המראה הנעימה הזאת. הוא והאדון דוד בוחבוט קראו לאספה חמשה עשר אנשים בבית הכנסת החדש אשר בנה האדון מסעוד עאטייא נר״ו, ערב ראש חדש אב ביום חמשי בשעה הששית. בערב כבר היו כלם בהאספה, האדון משה לוגאסי קבל רשיון מאת הגבירים, ויפתח פיו אחר שעמד על עמדו, בשפה ערבית המתהלכת בעירנו, נאם מלקחו הזך, ולמחסור יהיה להעתיק כל דברי פיו, התפעלות נפשו, ואש התלהבותו האירו פניו לעומת ולעבר פני היושבים, אשר בזה הכירו וידעו אהבתו לעמו, ולהחברה הציונית בפרט; בדבריו אלה חמם לבבות ויקרב עצם אל עצם, עד אשר דבריו עשו רושם גדול בלבבותם, לבבות הבני ישראל. דוד בן נסים אלקאים.

 מה אנו למדים מרשימות אלה על היווסדותו של הארגון ״שערי ציון״?

א. הפעילות הציונית והתעמולה הציונית במוגאדור התחילה זמן־מה לפני קיום האסיפה המכוננת שבחרה את הוועד. שני הפעילים המרכזיים והיוזמים, שעברו מבית לבית לעשות נפשות לציונות, היו ר׳ יעקב יפרגאן ודוד בוחבוט זה האחרון נבחר לנשיא האגודה.

ב.משה לוגאסי, שהיה פעיל מאוד בניסיונות הקודמים להקים ארגונים קהילתיים בשיתוף עם חוג המשכילים העבריים, שהה באנגליה בזמן שהתנהלו התעמולה ומאמצי הגיוס הראשונים לארגון הציוני; אבל לאחר שנודע לו על פעילות זאת, הוא היה כנראה בין הדוחפים לכינוס אסיפות חברים למיסודה של הפעילות הציונית. התקיימו שתי אסיפות שונות בהפרש של ימים מספר. האחת ריכזה חמישה־עשר איש בבית־כנסת, לגיבוש הרעיון ויסודות הארגון, ובשנייה התכנסו כמאה איש בביתו של נפתלי יפרגאן, לכינונה הרשמי של האגודה ״שערי ציון״. בשתי האסיפות הנואם המרכזי היה משה לוגאסי, שהיה כנראה פעיל ציוני גם באנגליה.

ג.שני הנואמים באסיפה המכוננת ביססו את נאומיהם למען הארגון הציוני על טיעונים חדשניים ביחס למסורת הרעיונית של יהדות מרוקו. משה לוגאסי הבליט את אופייה של האנטישמיות הנוצרית החדשה שהתפתחה לכדי גזענות לשמה, ללא זיקה עם הדת היהודית. ר׳ יעקב יפרגאן שם את הדגש על הצורך בפעילות מעשית לפני שתיכון הגאולה והשיבה לציון, על המאמצים האנושיים הדרושים ועל תרומתו של כל אחד ואחד מבני הקהילה למימוש הרעיון הציוני. שני הנאומים האלה הם הד לתורתו של הרצל, ור׳ יעקב יפרגאן אף מוצא לטיעוניו סימוכין בפרשנות המקרא ובהלכות מלכים לרמב״ם.

הדיה של תורתו הציונית של הרצל בולטים עוד יותר ברשימה ששלח מאיר בר ששת, ראש הארגון הציוני ״אהבת ציון״ שקם בסאפי ב־1903, ובה הוא עושה ניסיון ראוי לציון לתרגם את ססמאות הציונות המדינית למצבה המיוחד של יהדות מרוקו. הוא מקשר קשר ישיר בין מעמדם המושפל והרעוע של יהודי מרוקו לבין התעוררות תודעתם הלאומית של חברי אגודתו והתגייסותם לרעיון הציוני בגרסתו המדינית, כדי להשיג את המטרות הבאות: תחייה לאומית, אי־ניתוק משורשי היהדות, אחדות האומה היהודית, קיבוץ גלויות בציון והאדרת כבודו של עם ישראל בקרב העמים. הוא מזכיר את התכתבותו עם הרצל ואת תרומת תשובתו של המנהיג הציוני הדגול לגיוס חברים חדשים לארגון הציוני, אולם הוא מצר על מיעוט המצטרפים ביחס לדרוש. אין בר ששת יודע כלל על היווסדותם המוקדמת של ארגונים ציוניים דומים לשלו בקהילות אחרות במרוקו, אך הוא רומז לכך שעשירי הקהילה לא הזדרזו להצטרף לשורות הארגון. גם הוא כורך את ההכרח הקיומי שיש לעם היהודי בתנועה הציונית עם הפוגרומים האנטישמיים שבהם נרצחים הן יהודי רוסיה והן יהודי מרוקו, ומזכיר לשם כך בנשימה אחת את פרעות קישינוב עם הפרעות שמהן סבלו זה לא כבר יהודי טאזא, סטאט ודמנאת. מול האנטישמיות הגואה, רק הציונות המעשית עשויה להתמודד ולהציל את עם ישראל.

37א. לאחר כתיבת מאמר זה נודע לי בסטראסבורג מפי נכדו, שמאיר בר ששת היה יליד צפת שהגיע למרוקו בסוף המאה ה־19 והתיישב בסאפי. פרט ביוגרפי זה מסביר את התייחסותו היהירה ליהדות מרוקו ואת חוסר התמצאותו במה שקרה בקהילות אחרות, אפילו הסמוכות לסאפי. לקראת סוף ימיו חזר לארץ־ישראל, ונפטר בה ב־1948.[המחבר]

נעים לי להשמיע ברחוב ״היהודי״ כי גם על אדמת מרוקו, ארץ אשר עוד בל תוכל להתפאר בהשכלתה והתקדמותה…

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית.

עמוד 324