אעירה שחר-ר' חיים רפאל שושנה


אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-הקדמה כרך א'

נכון לבי א־להים נכון לבי אעירה ואזמרה: עורה כבודי עורה הנבל וכנור

״אעירה שחר״

(תהלים נז, ח-ט)

״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״—אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו: ״אעירה שחר״ — שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר (ברכות ג: ורש״ י שם ד.).

״חצות לילה אקום להודות לך״(תה׳ קיט, סב) — רב אשי אמר: עד הצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות (שם ג:).

קובץ שירים, בקשות ופיוטים זה, יצא לראשונה ב״וינה״ בשנת תר״ן (1890) בשם ״רני ושמחי״, ובשניה יצא בצורתו הנוכחית ב״מראכש״ בשנת תרפי׳ א (1921) בשם ״שיר ידידות״.

והן היום, בעזר הבוחר בשירי זמרה, יוצא לאור כרך ראשון כולל עשר סדראות (בראשית — מקץ) מוגה, מנוקד ומסודר, עם הוספות ומילואים בשם ״אעירה שחר״, ומעוטר בשני ביאורים, האחד מתומצת צמוד לדף, בשם ״כנפי שחר״, והשני מורחב בסוף הספר, בשם ״מעשה חרש״ המציין מקורות מן התנ״ך והזוה״ק, והספרות התלמודית והמדרשית, וההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו.

מטרתי היתה להרחיב גבולו של קובץ שירים זה ולהוציאו מתחומם של ״המבקשים״ ולהכניסו גם לתחומה של ״מסגרת החינוך״, להגיש ממטעמיו הערבים אל חך ילדינו הרכים, שיקיימו מפגש עם זהותה הרוחנית של יהדות מרוקו, מזוית זו של השירה, ולינוק מכלי ראשון מחלב תרבותה העסיסי ומורשתה העשירה.

עם השירה — אם על שם ״ספר הספרים״ קראונו בני הדוד ישמעאל ״עם הספר״, הרי על שם שירת השירים האצורה בו, שהיתה ועודנה חלק בלתי נפרד מעמנו, יאות לנו גם השם ״עם השירה״, שכן ליוותה אותנו בימי גאולה וישועה, ובעתות סער וסועה: בה, כהמלך דוד, מצא העם ביטוי לרגשי שמחתו, ובה תינה תוקף צרתו; בה, כהחכם שלמה, נשא משליו, ובה תיאר עולם ומהתליו: בשיר של פגעים יסרונו חוזינו, ובשפתי רננות חבשו את פצעינו: למקל חובלים היתה בעת זעם, ובעת רצון הפכה למקל נועם: שלובי זרוע אתה עברנו באורך גלויותינו, כשאנחנו מצויידים מבית מדרשו של ישעיהו בדברים ניחומים לעת הפוגה, ובקינות נהי והי מזה של ירמיהו לימי התוגה: ממנה יש לדלות סיפורי קורות ומאורעות, ולמלאות מבין שיטיה נאדות נאדות של דמעות…

חן מיוחד לה כשהיא מושרה בעפעפי שחר במקהלת זריזים מקדימים ל״מקדש מעט״, אשר בעוד שמורות היקום אחוזות תנומה מתגלגלות ומהדהדות בקשותיהם של משוררי האומה ממזרח וממערב מצפון ומים.

חוט של חסד משוך עליה עוד יותר בסוף האשמורה השניה של לילי שבת החורפיים, בהתאסף עם מקציני העדה ומקצותיה, בם דיינים וראשי ישיבות, סופרים וחזנים, בעלי כיס ובעלי מלאכה, סוחרים ורוכלים, ירקנים וקצבים, אשר פשטו צורה של חול ולבשו צורה של קודש: כולם רגועים ונוחים מהללים ומשבחים איש ו״ביתו״ אגב לגימות חמות של תה מהביל, המוגש פעמיים שלוש עם גבר הממונה על כך.

נוכח מיגוון אישים ומכלול דמויות אלה, שהצד השווה שבהם יהדות צרופה ואמונה שלימה ביעודי ה׳ ברוך הוא הנאמרים באמת ביד נביאיו: נוכח תמונה נהדרה זו הנבטת מעל רקע אפוף נועם ונעימות, ממוסגרת זמר וזמירות ותלויה באוירה של צלילים ומצהלות, נוכח המורכבות הזאת, אדם בעל חוש, ולו היותר קלוש, יושב ועיני לבו חוטפות מבט מחיי־עם בעל עבר מזהיר ועתיר, עטור הוד קדומים בסוד א-לוה עלי אהלו, יושב לו אותו אדם שקוע בהרהורים ומסתכל, שלמרות המים הזידונים העוברים על נפשנו בעטיין של הגלויות, לא יכלו לכבות את האהבה העזה ולא לנתק את הקשר האמיץ אשר בין העם וא-להיו, ששניהם, המלקה כנלקה, מתחרטים (סוכה נב:) וזה על זה מתגעגעים, הבן מתחטא ושופך מר שיחו, מתחנן ומבקש ביאת משיחו, והאב בליטוף רך וחמים משיבו: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא (חבק׳ ב, ג): והמלים שופעות מאוויים ושאיפות, והתיבות מביעות רוך ולטיפות, ודמעה חמה צורבת פורצת לה דרך ומשתפכת מן ה״מעין״ כמפל מים…

מהי השירה ? — פנים רבות לשירה וצורות שונות לה, שכן נמדדת היא באמת מדתם של רגשות הנפש של כל אחד ואחד באשר הוא: וכמוהם כדמויות שוכני ארץ, אשר לא תדמינה זו לזו, כן השירה לא תשונה השפעותיה על נפשות שומעיה. אך כפי עליונותם ומצב רוחם תשתקף כמו בראי לעומתם. שקולים היו ישראל כמשה בשעה שאמרו שירה על הים (מכילתא שמות טו, א); בהשראתה ניבא שאול עם נביאים (ש״א י, ה־י), ובאמצעותה סרה רוח רעה מעליו (שם טז, כג). רוח הקודש שבה ושרתה על אלישע כמנגן המנגן (מ״ב ג, טי), ולקולה נָגַף ה׳ את מואב ובני עמון לפני יהושפט (דה״ב כ, כב ופתיחתא דאיכ״ר ל). כללו של דבר: השירה מרוממת נפשות ומעוררת רגשות, מדשנת עצמות ומעדנת נשמות, מסלקת מציקים ומקרבת רחוקים, נדכאים תלבב דשנים תדובב, תעודד שפלים ותאמץ עמלים, בה העני שופך את שיחו, ורש משיב את רוחו.

משקלי השירה — מבלי להכנס לפרטי פרטים של המשקלים למיניהם, יש להגדירם בדרך כלל לארבעה סוגים: משקל השירה המקראית, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות ומשקל ההגאים.

משקל השירה המקראית בנוי ברובו על תקבולת הצלעיות, שהרעיון יבוא כפול במלים שונות, בצלעיות מקבילות ובמספר מלים שווה. כך זה מתבטא בפסוקי השירה הראשונה בתורה (ברא׳ ד, כג):

עָדָה וְצִלָּה / שְמַעַן קוֹלִי

נְשֵׁי לֶמֶךְ / הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי

 

כִּי אִישׁ הָרַגְתִי לְפִצְעִי

וְיֶלֶד (הרגתי) לְחַבּוּרָתִי

וכמו כן בפסוקי השירה האחרונה(דבר׳ לב, א-ב):

הַאֲזִינוֱּ הַשָּׁמַיםַ וֲאַדְּבָרה

 וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי

 

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַל כַּטַּל אִמְרָתִי

 

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב

ויש שהמבנה ישמור רק על תקבולת הרעיון ולא ישמור על מספר המלים או בהפך.

למשקל הזה שייכים רוב נוסחי תפלות דוגמת תפלת י״ח, נשמת כל חי, א-ל אדון על כל המעשים, עלינו לשבח ועל כן נקוה לך, שכן שאובות הן מן המקרא, ומכאן החן השפוך עליהן. וכמו כן רוב נוסחי הסליחות דוגמת אנשי אמונה, תמהנו מרעות, וראה עוד בסליחות לחודש אלול ויום כפור. (מלה זעירא עפ״ר אינה עולה מן המנין).

אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-הקדמה כרך א'

משקל היתד והתנועה הריהו בנוי ביסודו על משקלי השירה הערבית. ראשון השוקלים בו אשר הכניסו לבתי השיר העברי הוא המשורר דונש בן לברט, חי בקורדובה בסוף המאה השביעית לאלף החמישי. לאלה אשר שבילי המשקל הזה לא נהירים להם, הנני אומר:

התנועה — כמשמעה, תהי זו פתוחה כמו: מָה, הוא, או סגורה כמו: אָב, אָח: ו״ו החיבור לפני אות שואית היא גם כן תנועה, יוצא שהמלה ״וּכְמוֹ״ היא בת שתי תנועות(קיצור: ב״ת); וּהמּלּהּ ״וּמְצָאתָהּ״ היא בת שלוש תנועות (קיצור: ג״ת).

היתד — היא שוא־נע או שוא־מרכב ואחריו תנועה כמו: גְּבִיר, אֱמֶת, יוצא שהמלה ״לְמַעֲנִי״ היא בת שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלה ״אֶעֱשֶׂה״ היא בת תנועה ויתד (קיצור: ת״י).

ו״ו החיבור לפני אותיות במ״ף כמו: וּבָא, וּמִי, וּפֶן, או לפני תנועה מנוגנת כמו: וָחֹם, וָחֹרֶף, דינה כו״ו־חיבור שואית רגילה, יוצא שהמלים ״וְקֹר וָחֹם״ הן שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלים ״וְקַיִץ וָחֹרֶף״ בנות יתד ותנועה (קיצור: י״ת). את התנועה מסמנים בקו שוכב (-) ואת היתד בקשת וקו(״-). דוגמה לכל האמור בית משיר 39:

הֲיוַּכל אִישׁ חֲקוֹר סוֹד אֵ-ל יְצָרוֹ ?

וּמִי הוּא זֶה בְכָל קֵדְמָה וָיָמָּה ?

יש לציץ שהמשוררים התירו לעצמם, לצורך המשקל, להשמיט את ההרחבה מן החטפים כמו כְּמָעְלִי (במקום: כְּמַעֲלִי), כְּפָעְלִי(במקום: כְּפָעֳלִי), צהרים (צהרים), מחרת (מחרת), אהמה (אהמה), כאשר (כאשר). ויש להם על מה שיסמוכו, שכן בתנ"ך מצויים השמטות כאלה! צא, חפש ותמצא.

כן יניחו הנע כמו: אָמְ-רוּ (במקום: אָ-מְרוּ), יְסוֹבְ-בוּ (יְסוֹ-בְבוּ): ויניעו הנח כמו: מִ-דְבָר (מִדְ-בָּר), בִ-גְדוֹ(בִּגְדּוֹ). (במקרים דומים סימנתי את ה״נע״ במתג לפניו כמו: אמרו, יסובבו: וכשאין מתג כזה אז השוא גם כי הוא בא אחר תנועה גדולה יש לקרוא אותו ״נח״).

יתירה מזו מצאנו לרשב״ג בשיר 32 ״שוֹכְנַתּ בַּשָּׂדֶה״, שלפי משקלו(בת״י ב״ת) יש לקרוא ת״ו של שכנת נעה, כלומר נמשכת בקריאתה אל המלה בשדה, שוכ-תבשדה; ולא זו אף זו מצאנו לדונש בשירו ״דרור יקרא״, שלפי משקלו(יב״ת), הרי בצלעית ״הֲדוֹף קָמַי אֵ-ל קַנָּא ״ יש לקרוא יו״ד של קמַי נעה, קָמֶ-יְאֵ-ל; וכן בצלעית ״שְׁמוֹר שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ ״ יש לקרוא ת״ו של שבת נעה, שב-תקדשך . ואילו בשיר 223 לר״י נגארה הפריז מה על המדה עיין עליו בכנפי שחר ובמעשה חרש. הדוגמאות הנ״ל נדירות הן מאד.

משקל התנועות — זהו משקל השירים השקולים לפי מספר התנועות, מבלי להתחשב בשואים ועפ״ר גם לא בחטפם, דוגמת השיר 6, שהוא ע״מ ו-ו/ה-ג תנועות, או השיר 83, ע״מ ד-ד-ו תנועות, והשיר 112, שהוא ע״מ ה־ה תנועות. ובמחזור לראש השנה למנהגנו שני האופנים ״ידי רשים / נחלשים / מהשיג ידי כפרם״ ו״י-ה שמך / ארוממך / וצדקתך לֹא אֲכַסֶּה״ לר״י הלוי, ובמחזור ליום כפור ״שנאנים / שאננים / כניצוצים ילהבו״ לרשב״ג, שלושתם ע״מ ג-ג-ו תנועות, והסליחה ״אנא, כעב זדוני / תִּמְחֵהוּ״ לרמב״ע, משקלה ו־ג תנועות, וכאלה רבות.

משקל ההגאים — הוא המשקל השכיח ביותר אצל אחרוני משוררינו, שהביאו בחשבון כל ״הגה״ והושוו בו תנועות ושואים נעים כאחד.

חוץ מן השירים השקולים הנ״ל, ישנם עוד שיררים ״נָדִים״ השומרים רק על החריזה, ואילו צלעיותיהם פעם באים בארוכה ופעם בקצרה ללא כל שמירה על מתכונת התנועות או ההגאים, דוגמת השיר 1 ״דודי ירד לגנו״ ושיר 47 ״אדע אני אור״ ועוד. במקרה זה לא ציינתי עליו שום משקל גם אם ישנם בתים שרם במשקלם בין השאר.

אעירה שחר- הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל- הקדמה כרך א'

תועלת המשקל — המשקל כשלעצמו הוא ״בעל משקל״ בצורתו, במבנהו, בצלצולו, במקצבו; מושך, מרתק, נעים, מרנין ומה־לא־עוד ? אולם לרגל המלאכה אשר לפני הבה ונעמוד רק על שני דברים שהשעה צריכה להם:

א)        — כל השירים אשר משקלם אחיד, גם אם נעימתם ונגינתם שונה, יכולים להתנגן זה לפי נעימתו ונגינתו של זה ולהפך, באופן שהפיטן ימצא לו מבחר רב של שירים אשר מתוכם יבחר לו שיר בעל אותו נושא שהוא עסוק בו ולפי הנעימה שהוא שרוי בה, יהיה הנושא ״ברית״, ״בר מצוה״ או ״חופה״, ותהיה הנעימה ״עשאק״, ״איא״ או ״גריבה״ וכיוצא (ראה בסמוך ״נעימות״).

למשל: השיר 10 ״אהלל א-ל אשר יצר יצורים״ והשיר 40 ״בני א-ל חי תנו זמרה ותודה״, שמשקל שניהם זהה, יב״ת יב״ת י״ת, אבל נעימתם שונה, שהראשון ״רמל מאיא״ והשני ״צביהאן, וגם נושאיהם שונים, שזה ״תהלה״ וזה ״חופה״, וכמו כן נגינתם שונה כידוע למנצחים בנגינות. בכל זאת זהות המשקל מאפשרת לתת את של זה בזה ושל זה בזה. ומכאן אתה למד לכל השירים בעלי אותו משקל, יהיה אשר יהיה, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות או ההגאים. (לשם כך אני חושב בעזהי״ת לרכז בסוף הספר, כלומר הכרך השני, כל השירים אשר משקלם אחיד לפי קבוצות).

ב)        — השיר השקול יקל על הפיטן לחלק את מלותיו לפי מקצב הנגינה בחלוקה שוה צלעית אחר צלעית ובית אחר בית עד תומו, מבלי להתקל בחריגה כל־שהיא של חסר או יתר, אלא ילך לבטח דרכו לאורך כל השיר בדרך סלולה וצלולה.

למשל: השיר 52 : שַׁ-דַּי קְדוֹשִׁי וְשִׂמְחַת גִילִי

אִם לֹא תְהִי לִי יְ"יָ מִי לִי ?

משקלו: ב״ת י״ת יג״ת, ולפי נגינתו (לַחֲנוֹ) מתחל הוא לג׳ חלקים (סולמות) בדלת וכן בסוגר, כלומר, הנגינה סופגת בחלקה הא׳ בת״י(ש-די קדו), בחלקה הב׳ תי״ת(שי ושמחת), ובג׳ סּוּפּגּתּ ב״ת (גילי). פיטן טוב איפוא עליו לעמוד תחלה וראש על חלוקת השיר לפי הספיגה אשר תחייב הנגינה של כל שיר ושיר.

ומובן מאליו, כשהשיר אינו שקול, הרי צפויים לפיטן תנודות וחריגות שונות ותכופות: פעם ילקה בחסר ויצטרך למתוח המלים כפי אורך הנגינה, ופעם ביתר, שיאלצו לדחוס המלים בתוך מסגרת הנגינה הצרה מהכילן. נוסף לכך, הרי הפיטן נתון כל כולו לתאם בין הנגינה והמלים, ובכך מאבד הוא את השליטה על הגה הפיוט, ובמצב הטוב ביותר הרי שליטתו נחלשת ורופפת, וגוזלת ממנו נימים וסלסולים הממתקים את הנעימה. לא כן בהיות השיר שקול, שאז דרכו סלולה וצעדיו בטוחים.

נעימות — משוררי ערב הקדמונים קבעו שכל נעימה שהיתה ותהיה לא יתכן שלא תשתייך לאחת מאחת עשרה נעימות, ואלו הן ע״ס א״ב: גריבה, חגאז כּביר, חגאז משרקי, מאיא, סתיהלאל, ערק עג׳ם, עשאק, צביהאן, רמל־מאיא, רצד, רצד־דיל. ואכן נודע הדבר אצל הנכנסים ויוצאים בשירה זו, שכל פריטה על מיתר שהוא יש לה כיוון ישיר לאחת הנעימות ההן, שכן חובקות הן זרועות עולמה של המוסיקה.

יש לציץ אגב, שישנן נעימות שיש ביניהן ״קִרְבָה נעימתית״ או ״שכנות טובה״, שיכולות לדור בכפיפה אחת, כגון רמל־מאיא וצביהאן, רצד־דיל וסתיהלאל, סתיהלאל ומאיא, ועוד כידוע ליודעי ״חן״.

המוסיקאים הקדמונים האלה הגיעו לחוש בריא, ער ודק, בו טָעֲמוּ שיש לכל קבוצת־ נעימות מועד מיוחד בחלקי היממה. ואמנם כל בעל טעם יחוש בנקל שנעימת ״עשאק״, למשל, זמנה דוקא בבוקר, שכן מתאימה היא למירי הגרון שלאחר השינה ולקול תהודתו. לכן גם נושאי שיריה, בשירה הערבית כמובן, סובבים על עלות השחר, הנץ החמה, ליטוף הטללים חמרת הצרים, ריח השדה ורוח היום, גם מלחמה עם חשכת הלילה הנהדפת ומפנה את מקומה לאור היום. כמו כן תמצא שנעימת ״מאיא״ זמנה מיוחד לבין הערבים, ועל כן נושאי שיריה מתרכזים על תיאור דמדומי החמה ושקיעתה, הגורמים עגמת נפש לאלה אשר בשורת הליל תשים קץ לעליצותם ותפריד את חבילתם, בו בזמן שלאלה אשר במחשך מעשיהם תביא בשורה זו צהלת שמחה, שכן רק תחת כנפי החשיכה עצה יסתירו. כן ישנן נעימות המפגינות גילה ורננה, דוגמת ״חגאז״, ובהפך ישנן המשרות נימה של עצב ויגון דוגמת ״ג'ריבה״, שמובנה עלילה דרמתית. ודי בזה לאלה אשר להם נטיה לשירה זו, כי לקרובים אליה כמו לרחוקים ממנה דבר שפתים אך למחסור.

מובנם של שמות הנעימות הנ״ל לא נתחוור לי כל צרכו, ולפי ההשערה יש לומר, שיש שמות המורים על מקום מוצאן, כמו נעימת ״חגאז״ מוצאה מארץ קדושה למוסלמים במזרח התיכון ומתואר ״כּביר״, גדול, להבדילו מן ״חגאז משרקי״, מזרחי, שמוצאו ממזרח חגאז, ואכן ״צעיר״ הוא־זה מבחינת מצהל הצלצול והפגנת הרינון ביחס אל ״חגאז כביר״. על דרך זו גם השם ״צביהאן, שנעימתו יצאה אולי מן ״ספאהן שבחבל ״פרס״, והיות שבאלפבי״ת הערבית אץ מקום לאות פ״א וגם מתקשים לבטא אותה וקראו ״צביהאן במקום ״ספאהן, או שמוצאה מ״איספניה״, והוא הנכון, שכן מכלול שירה זו נקראת ״שירה אנדאלוסית״, אחת מערי ספרד הערבית. בדומה לזה גם השם ״ערק־עג׳ם״, שמובנו ״נימה לועזית״. וישנם שנקראו על שם הנעימה עצמה, כמו ״רצד״, שמובנו ״הרדמה״, ואכן הוא מרדים בנעימתו הרכה והעדינה מסוג ״שירי הערש״, אשר על כן זמנו ונושאו הוא הלילה. ויש שנקראים ע״ש המיתר הבולט ביותר באותה נעימה, כמו ״רמל־מאיא״ ו״רצד־דיל״, שכן ״ראמאל״ ו״דיל״ שמות מיתרים הם וכאמור אין אלה אלא דברי השערה בלבד.

מוסיקה 55 — ומענין לענין באותו ענין, יש לציין שכל אחת מאחת־עשרה הנעימות הנ״ל מתחלקת לחמשה ״תסדירים״ ואלה שמותם ע״ס א״ב: בטאיחי, בסיט,דרג', קאים־ונץ, קדּאם. ומכאן לשם ״מוסיקה 55״ (55=11×5).

אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-הקדמה כרך א'

מיזאן — (= מאזנים), דע שלכל ״תסדיר״ מחמשת התסדירים האמורים ישנו ״מִטְפָּח״ מיוחד הקרוי בשם התסדיר עצמו, מטפח־בטאיחי, מטפח־בסיט וכו', שהמתופף, המשמש ״מנצח״ בשירה זו, מנחה את הזמרים בנגינתם שלא לאבד את שיווי המשקל והמקצב, ושלא להאריך במקום שאמרו לקצר ובהפך, כך שהמקהלה תשמור על ה״איזוך, ומכאן לשם ״מיזאך.

אסתכבּאר / בּיתאין כשם שיש מדריך המנחה את המקהלה בעזרת המטפח, זהו המתופף, כך יש לנעימה מדריך, זה ה״אסתכבאר״, שמובנו הגדה והודעה, שכן מודיע הוא מראש לאן מועדות פניה של המנגינה, ובעיקר לְתַרְגֵל את האוזן ולמלא את החלל הֵדֵי נעימה בכדי להכשיר כלי הגרון לכניסה נוחה ובשלה לעיצומו של התסדיר ולשליטה מושלמת בנעימה שלא תשתנה ולא תטה ממסלולה וצלצולה המיוחד לה. כזה הוא גם תפקידם של ה״ביתאין. והיות שהמנהג לחזור על ה״בית״ פעמיים, יהיה זה אותו ה״בית״ עצמו או מישהו אחריו. ומכאן לשם ״ביתאין״, רבוי זוגי מן בית.

מסאליא / תוסיא — כשסיימה המקהלה לתאם ולהשוות את המיתרים ולתת לכל אחד את הטון הראוי לו, תבוא אז ה״מסאליא״, שמובנה סיום, כנסיון שהתאמת המיתרים נסתיימה, ומיד עוברים אל ה״תוסיא״, בעלת המקצב והמטפח (שלא כ״מסליא״ שהיא חפשית מזה), לוודא שוב שההשוואה אכן שווה, ומכאן לשם ״תוסיא״.

מדריך השיר — ומאחר ועסוקים אנו במיני מנחים ומדריכים, הרי יש לציין דרך אגב, שכמו שיש מדריך נעימה כמו כן יש מדריך חריזה, היינו: במחצית השורה הראשונה של השיר, זו ״דלת״ הפתיחה, יש חריזה מעין אותה של ה״סוגר״, להודיע שאותה חרקה ״תסגור״ את השיר עד תומו. כך נהוג בשירי ספרד רובם ככולם. למשל: השיר 3 ״שחר אבקשך״ חורז בדלת הפתיחה ״צורי ומשגבי״, כמתוה ומדריך שכל השיר ״יסגור״ באותה חריזה: ״שחרי וגם ערבי״, ״מחשבות לבי״, ״רוחי בתוך קרבי״, ״נשמת א-לוה בי״.

קצידה / סראבה — ״קצידה״ היא שירה בעלת מטרה ומגמה אחת, מתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו על כל פרטי פרטיו, ומכאן לשם ״קצידה״, תרתי משמע: מטרה ותיאור. שירה בעלת לחן שוטף ומורדף, קל ונוח, בעלת מקצב ער תוסס ומתסיס. מנגינתה מעטה וספיגתה מרובה, בניגוד לפיוט אשר עפ״ר לחנו איטי ומרושל, מסורבל ומסובך, מקצבו, בחלקים מסויימים, מהוסס ורופף. מנגינתו מרובה וספיגתו מעטה, ורק אחרי שנקלט היטב רק אז טעמו הטוב חודר אל כלי ההרגשה.

ה״קצידה״ בנויה ממחרתות רבות אשר פזמון אחד מפריד ביניהן. ובמקום ש״ביתו״ של הפיוט צר ובן-חריזה אחת או שתים הרי מחרוזת הקצידה רחבה ועשירת החרוז. כן היא שומרת בקפדנות על מבנה זהה בכל המחרוזות בלי יוצא מן הכלל. ולכן הקפדתי, כמו בסידור שורות השירים, לסדר את שורותיה בצורה המבליטה את התיאום המשותף להן והמאחד אותן, סדר המשקף את המבנה והמראה את סיום השורות לבלתי היות מעורות זו בזו, דבר המבטיח לפיטן אחיזה של ממש ומורה דרך, שלא לתעות בין שביליה הרבות והמגוונות.

ה״סראבה״ עומדת במדרגה שניה אחרי הקצידה במחרוזותיה המצומצמות וב׳׳לשוך הרחוב״ שלה, המדובר כמובן במקורה הערבי. הנושא שעליו היא מתרכזת הוא ״קובלנה ותביעה״. מכאן לדעתי לשם ״סראבה״, שמובנו אחיזה בדש־מעילו של הנתבע למשוך אותו אל ביתו של ה״קאדי״ לדיון ולבירור. צורה זו היא תופעה שכיחה במרוקו בין הערבים שעברה גם למחנה העברים…

מילוי נעימה — השירה יצרה לה מלים לתבל בהן את הנעימה, ללוותה ולמלא בהן את חללה. ישנן שאין להן כל מובן כמו: האנאנא, טיריסאן, יאלאלאן ועוד, וישנן שמביעות רעיון כלשהו כמו: האנא יא סידי (הנני אדוני), יא סידנא (הוי אדוננו), יא עיג׳אב (פלא הדבר), אייממא (הוי אמי), אמולאי (הוי רבוני), אחייאנא (ביטוי של צער על זמנים טובים שחלפו) ועוד.

וכדרכם של משוררינו גם למלים ההן המציאו ביטויים עבריים בצלצול ערבי כמו:

בשיר 127, צור איתָן יְלָלָן (טריטאן יאלאלאן)

 170, תוציא לרויה יָ-הּ לָן (אהלאן)

183, תֵּנִי טַל גִיל יִיטַב יֶעְרַב (טיריטאן יעג׳אב)

195, תִּרְאוּ טָב וַּמַּתַן־טָב (כנ״ל) ועוד.

וגם מאלה לא הניחו את ידם: אָנָּא יַסְּדִי, יַסֵּד נָא, אָח עֻזַּב, אֲיֻמָּה, אֲמוּלָה, אֵ-ל חַי, אָנָא ועוד.

מילויים אלה אינם תופעה חדשה אלא נחלת העבר הרחוק הם. כבר בביתו של לבן הארמי, בחתונתו של יעקב אע״ה, היו מקלסים לפניו ואומרים: ״הא ליא, הא ליא״ (בר״ר ע, יז), מלים כאלה צלצלו באזני חז׳׳ל כבר מימי דוד המע״ה: ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳(ש״ב ו, יד), מהו מכרכר? שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר: ״כירי רם״(במד״ר ד, כא), שהוא לדעתי כמו שמן ״בַּם־בַּם״ אומרים ״מְבַמְבֵּם״, כמו־כן מן ״כִּיֱרי־רַם״ אומרים ״מְכַרְכֵּר״.

ה״מילויים״ יבואו בדרך כלל בין מלות השיר או בסופן. יצאה מכלל זה ה״קצידה״ שדוקא בתחלת המחרוזת מוצאים הם את מקומם, ואלה הם המילויים שפגשתי עד כה: ״אשיר ואודה״, ״אני לדודי״, ״הטו אזניכם״, ״י-ה ידידי״, ״שמעו מלכים״. מלים אלה באו, כנראה, לתת מירווח זמן להיזכר במחרוזת הבאה או להיאחז במקצב המטפח.

ולגופו של ענין — הנה רבים המניעים ורבות הדחיפות הממריצים להדביק קסת הסופר אל המתנים ולהתמכר לכתיבה. וכשאני לעצמי, קנאת השירה אכלתני מאז באתי במגע אתה. כן בקודש חזיתיה, בין כתלי בתי כנסיותיה של״מראכש״, שם קראה למצילים למשותה ממצולות ים השגיאות בהם טבעה ואין מעמד. ומאז גמלה בלבי המחשבה להושיט לה יד עזרה. ואמנם כן מעת לעת חתרתי לגשת אליה, אך גלי ים הזמן הגואים לא נתנוני להתקרב אליה קרבה של ממש. וכך עברו וגלשו עשרות שנים עד אשר הקיץ הקץ, בניסן תשכ׳׳ו, לעלות לשכון כבוד בארצנו הקדושה; וגם אחרי כן, מקץ שבע שנים, אחרי רואי עמודי גוי הולכים ורופפים, כי תכפוני יסורי, ובחסדי השי״ת עלי ששבתי לתחיה, שוב עמד נצב הרעיון כמו חי לנגד עיני וקרא: ״עד מתי?!״. אז חשתי ולא התמהמהתי לנצל שעות הפנאי והרגיעה לממש ולו חלקית את רעיוני.

הרעיון בשלמותו כלל: הגהה, ניקוד ופיסוק, ביאור, ריכוז שירים תחת שם מחבריהם בצירוף כמה מלים על המחבר, ריכוז שירים בעלי משקל זהה לקבוצותיהם, ועוד מספר עבודות לווי המתחייבים ממכלול העבדה.

אבקשה מא־להי הרוחות ותוכן הלבבות, הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה, שיעזרני להפק זממי במילואו כרצונו וכרצון יראיו המשוררים נ״ן, ויחבוש מזורי ויגיה חשכי, ויאריך ימי בטוב להוציא לאור הדפוס מעט השירים אשר חברתי, וינחני בדרך אמת להוציא מתחת ידי דבר מתוקן אמן

אעירה שחר הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת תולדות להוֹדוֹת מַה טוב כהיום-פיוט מס 132-כרך א'

שבת תולדות

להוֹדוֹת מַה טוב כהיום

לַייָ כי שבת היום:

 

יוֹם בּו שָׁבַת מִכָּל מִפְעָל/יוֹצֵר תֵּבֵל וְחוּג מַעַל

עַל כֵּן גָּבַר וְהֻקַּם עַלֱ/שֵׁשֶׁת יָמִים אַךְ זֶה הַיּוֹם: לַייָ:

עֹז לו צבי וְתִפְאָרָה/אוצר חֶבְיוֹן מָלֵא אוֹרָה

וגם בו נפש יְתֵרָה/עָשָׂה יְיָ זֶה הַיּוֹם: לַייָ:

קושר הַנְּשָׁמוֹת בִצְרוֹר/הַחַיִּים, וְרֹאשׁ מר־דְּרוֹר

מקרא קדש חֹפֶשׁ דְּרוֹר/וקראתם בְּעֶצֶם היום: ליי:

בעבוּר זה שוכן סְנֶה/הוריד המן במחנה

יוֹם השִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה/עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: לַייָ:

הַדּוּר דָּגוּל בְּכָל־פֵּאוֹת/יוֹם זֶה לַייָ צ-בָּאוֹת

ונהר הַסַמְבַּטְיוֹן לאות/וּלְמוֹפֵת, כי קדוש היום: ליי:

לעם קרובו הנחילו/לקדשו ולהבדילו

וקרבן מוסף צוה לו/חק לעשות כדת היום: ליי:

וְאַשְׁרֵיכֶם עַם נִכְבַּדְתֶּם / וְּבֶזֶבד טוֹב זֶה נִזְבַּדְתֶּם 
כִּי בִּגְלַל מִצְוָתוֹ, אַתֶּם/נִצָּבִים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: לַייָ:

ישמרכם אַ-לְ כְּאִישׁוֹן בַּת/עַיִן, וחסרו בַּל יֹשֶׁבֶת 
וּלְעוֹלָם שִׂכְלוֹ שַׁבָּת/תִמְצְאוּן אוֹתוֹ כְּהַיּוֹם: לַייָ:

כנפי שחר

הנושא: שבת קודש.

וחוגג מעל – כיפת הרקיע שממעל. אוצר חביון — חמדה גנוזה. קושר… השבת צורר נשמות שומריו בצרור החיים וכו'. ונהר הסמבטיון לאות… שמושך אבנים כל ימות החול, ובשבת הוא נח (סנה׳ סה:). ובזבד טוב — מתנה טובה.

אעירה שחר הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת תולדות-פיוט לשבת

פיוט לפרשת תולדות מתוך הספר אעירה שחר כרך א' להרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מס 147 כרך א'

לדוד שיר ומזמור –

 

 פיוט למעלת ירושלים הבנויה. סימן לדוד בן חסין חזק בר אהרן.

פיוט לפרשת תולדות מתוך הספר אעירה שחר כרך א' להרב חיים רפאל שושנה וזוק"ל 

לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר בְּתֹף וּמְצִלְתַּיִם,

יְסוֹדָתוֹ עַל הַר מּוֹר צְבִי יְרוּשָׁלַיִם.

דִּירַת קֹדֶשׁ נִבְחָרָה מִמֶּנָּה תֵּצֵא אוֹרָה,

זוֹ תּוֹרָה מְפֹאָרָה הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם.

וּבָהּ יַחַד נִמְצָאוֹת כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת נָאוֹת,

כִּי אֱלֹהִים צְבָאוֹת בָּחַר בִּירוּשָׁלַיִם.

דִּרְשׁוּ לָאֵל קַוּוּ לוֹ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ,

הִתְפַּלְּלוּ שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם.

בְּחַסְדָּךְ שׁוֹכֵן סְנֶה כְּמֵאָז אוֹתִי תִקְנֶה,

תְּרַחֵם צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

נוֹרָא תְּהִלּוֹת עוֹשֶׂה פֶלֶא קַבֵּץ נִדְחֵי שֶׂה,

פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל סְ-בִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

חֲכָמִים מְחֻכָּמִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים,

רַבִּים וְכֵן שְׁלֵמִים יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלַיִם.

סַנְהֶדְרִין בַּהֲמוּלָּה יוֹשְׁבֵי גֹרֶן עֲגֻלָּה,

עִמָּם כָּל הַכָּתוּב לַ-חַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם.

יְשׁוּעָתְַךָ קִוִּינוּ יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ,

פִּצְחוּ יַחְדָּיו רַנְּנוּ חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

נִין לְיִשַּׁי הַלַּחְמִי יְבַשֵׂר לְבַת עַמִּי,

בָּא אוֹרֵךְ עוּרִי קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם.

חַזֵּק עַם מָךְ רְפָא אֵל יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל,

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל גָּאַל יְרוּשָׁלַיִם.

בְּגִיל וּבָעַלִּיזוּת נִזְכֶּה יַחַד לַחֲזוֹת,

מֵרֹב אָדָם פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם.

רַב טוּב שָׁמָּה אֶשְׂבְּעָה מִמַּעַיְינֵי הַיְּשׁוּעָה,

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִשְׁעָ-רַיִיךְ יְרוּשָׁלַיִם.

אַל תֶּחֱרַשׁ אַל תִּדֹּם לְגּוֹיִם שָׂרְפוּ הֲדוֹם,

גַּם תִּזְכֹּר לִבְנֵי אֱדוֹם אֶת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם.

הָהָר חָמַד לְשִׁבְתּוֹ שָׁם יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ,

בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹ-כֵכִי יְרוּשָׁלַיִם.

רָנּוּ פִּצְחוּ זַמְּרוּ הָרִים שְׂאוּ בַּשְּׂרוּ,

קִרְאוּ שָׁלוֹם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

נְקָמָה חֲגוֹר שַׁנֵּס כִּימֵי צֵאתִי מֵחָנֵס,

נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל כַּנֵּס בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.

פיוט לפרשת תולדות מתוך הספר אעירה שחר כרך א' להרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל 

עמ' קסד-ה-ו

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם-פיוט מס 26 כרך א'

אעירה שחר חלק א

שבת בראשית…..

אעירה שחר

(26) — קצירה — סי׳ רפאל משה אלבאז חזק

 ע״מ י־-י הגאים במחרוזת א׳

ט-ט — במחרוזת ב׳ י

בשקל ״אס מן עאר עליכום א־רג׳אל לכנאס״

 


צָמְאָה נַפְשִׁי לְאֵל תָּמִים דֵּעִים/רָם נִשָּׂא כְּסָה שָׂמִים הוֹדוֹ
אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹכִּי מַה נָעִים/בִּטְחִי בּוֹאֲשׁוּרִי לֹא יִמְעֲדוּ
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים וְשׁוֹעִים/בְּתִתָּם אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ
נִדְמוּ לָךְ כְּאוֹהֲבִים וְרָעִים/וּבְקִרְבָּם מַשָּׂא כָּבֵד יִכְבָּדוֹ
נִדְבָתָם לְךָ מְעַט וְרָעִים /לַשָּׁוְא פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ
הוֹן עָשִׁיר מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל יַתְעֵם/לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִים בְּצִדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים / מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

 

לֹא יוֹעִילוּ כִּי תֹּהוּ הֵמָּה/חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ
בּוֹטֵחַ בָּם יְהִי לֵשַׁמָּה/לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ .
תְּכַסֵּהוּ בּוֹשָׁה וּכְלִמָּה/מַן הַמֵּצַר אֵין עוֹזֵר לוֹ
וְלָמָּה זֶה הֶבֶל תֶּהְבָּלוֹ:

 

רָאִיתִי אוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים/דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ וְאִמְרֵי פִּיהוּ
פָּנָיו יְחַלּוּ יוֹם יוֹם תְּאֵבִיםחוֹשְׁקִים לִרְאוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ
פֶּתַח בֵּיתוֹ הֵן יָצְאוּ נִצְבִּים/תָּמִיד אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ
אַךְ יְמֵי עָנִי רַבִּים מַכְאוֹבִים/וְגַם כָּלאֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ
לֶחֶם אָכְלוּ לֶחֶם הָעֲצַבִּים/פַּת בַּמֶּלַח יֹאכַלכִּי לָחֲמוּ הוּא:

 


לִלְבוּשׁוֹ יָכִין לְבוּשׁ קְרָעִים/בֶּגֶד עִדִּים כְּסוּתוֹ לְבַדּוֹ
לָחֲשׁוּ וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים/גַּם קְרוֹבָיו מֵרָחוֹק עָמְדוּ
חָבַל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

 

כנפי שחר

(26) הנושא: תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם.

צמאה נפשי… — שאפה להתקרב לה׳ כעמא למים. תמים דעים — סמל השלמות. בטחי בו — בטחוני. אשורי… — רגלי לא יתמוססו. ושועים — עשירים. משא — כמשא. הון… — הממון מטה אותם מדרך הישר. לשכים — קוצים דוקרנים. תעתועים — רמאות. לא יועילו — לא יצילו. חשבו מזמה… — וגם אם יחשבו להזיק לא יוכלו. לא יעשר — ישאר עני. חילו — מזלו. פניו יחלו — יחניפו לו. איש לבצעו — לטובת עצמו. מקצהו — ללא יוצא מן הכלל. רש — עני. לחם העצבים — הבא בעמל ועצב. בגד עדים — בגד בלוי, שמסירים אותו. סר, בארמית, עדה. לחשו — קולו הנמוך, השבור. אל עמק שוה — אותו הקבר לעשיר ולאביון בשוה.

 

אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ/עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן אֶל עֵמֶק שָׁוֶה
כִּי לֹא יִתֵּן לֹאלֵהִים כָּפְרוֹ/בְּבוֹא אֵלָיו חֲלִי וּמַדְוֶה
בָּאוּ עָדֶיהָ וְיֶחְפָּרוּ/לֹא יוֹעִיל הוֹןאֵינֶנּוּ שֹׁוֶה
אַךְ טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה:

 

מָה יִתְאוֹנֵן אָדָם יְלוּד אִשָּׁה/קְצַר יָמִים לֹא בְּכֹחַ יִגְבָּר
שְׁנֵי חַיָּיו כִּמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה /בְּשֶׁצֶף קֶצֶף וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר
הֲבֵל הֲבָלִים חֶרְפָּה וּבוּשָׁה/מָה יַעֲנֶה בַּיּוֹם שֶׁיֻּדְבַּר
אֵיךְ יִתְגָּאֶהכַּאֲרִי יִתְנַשֵּׂא/יַצְרִיחַ וְעַל אוֹיְבָיו יִתְגַּבֵּר?
לְיוֹם עֲבֵרוֹת נַפְשׁוֹ יְבֵשָׁה/כָּל טוֹבוֹ וְיָפְיוֹ חָמַק עָבַר:

 

בִּקְרוֹב עָלָיו בּוֹגְדִים עִם מְרֵעִים/יַהֲפֹךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית הוֹדוֹ
אָז יִתֵּן חֶשְׁבּוֹן עַל כָּלפְּשָׁעִים/אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ:

הוֹי חֲכָמִים נֶגֶד פְּנֵיהֶם/וּלְשׁוֹנָם עֵט שֶׁקֶר סוֹפְרִים
חֵמָה עַזָּה בְּהֶבֶל פִּיהֶם/דָּרְכוּ קַשְׁתָּם קֶשֶׁת גִּבּוֹרִים
כְּלֵי חָמָס מִכְרוֹתֵיהֶם/כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע נִמְהָרִים

לַחֲצֹב לָהֶם בְּאֵרוֹת נִשְׁבָּרִים:

 

אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹבַּמֶּה נֶחֱשָׁבתּוֹלַעַת קְטַנָּה!
יִתְבּוֹנֵן מוֹצָאוֹ וּמוּבָאוֹ/מֵעֵבֶר מָאוּס עָבַר וְשָׁנָה
מַיִם סְרוּחִים מִמֶּנּוּ יָצְאוּ/יִתְפַּעֵם אִם עֲקָצַתּוּ כִּנָּה
יִדַּל כֹּחוֹ לִרְעָבוֹ וּצְמָאוֹ/וְעַל פַּת לֶחֶם פָּנָיו נִשְׁתַּנָּה
אֵיךְ יָרוּם וְנִשָּׂא לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ/אִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה אֵלָיו לְמָנָה?
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת וְיָרְאוּמָה אַחֲרִיתָם רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

 

כנפי שחר

כפרו — פדיון נפשו מחולי וממיתה. באו עדיה… — עמדו חסרי אונים בפני המיתה. מה יתאונן — למה יתעצב? לא בכוח יגבר — על קוצר ימיו להאריכם. כמלונה במקשה — בסוכת לינה לשומר במקשאה, העלולה לנפול ברוח מצויה. בשצף קצף… — אשר במעט רוגז הריהו אבוד. הבל הבלים… — תארי נחיתות לארם. שידובר — שיתבקש לתת דין־וחשבון. איך…יצריח — ירעים בקול ניצוח? בוגדים — מלאכי חבלה. מכרותיהם — במגוריהם. שיאו — מעלתו. מוצאו — מטפה סרוחה. ומובאו — למקום עפר רמה ותולעה. מעבר מאוס… — אותו עבר בצאתו מבטן אמו ושנה בו בבואו לבטן האדמה. יתפעם — תקצר רוחו. ידל — יחלש. ראש ולענה — כאן: חיי עמל וכעס. משפט כתוב — חרוץ. דנו ומעידו — הוא הדיין הוא העד

 

מִשְׁפָּט כָּתוּב חֲבוּרוֹת וּפְצָעִיםמֶלֶךְ אַדִּיר דָּנוֹ וּמְעִידוֹ,
גֵּאִים וְרָמֵי קוֹמָה גְּדוּעִים/יַעֲלוּ בַּתֹּהוּ וְיֹאבְדוּ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

הוֹיגִּבּוֹרִים לַחֲקֹר מִמְסָךְ/אוֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים
מַעֲשֵׂיהֶם יְהִי בְּמַחְשָׁךְ/מוֹשָׁב לֵצִּים שִׁירֵי עֲגָבִים
אַחֲרִיתוֹ כְּנַחַשׁ יִשָּׁךְ/יָדִיחַ יַחְטִיא אֶת הָרַבִּים
וִילַמְּדֵם חֻקִּים לֹא טוֹבִים:

 

אַשְׁרֵי אִישׁ שָׂחָה לְעָפָר נַפְשׁוֹ/נִבְזֶה בְּעֵינָיו רוּחַ נִשְׁבָּרָה
זָרַח בַּחֹשֶׁךְ הֵאִיר אוֹר שִׁמְּשׁוּ/אל חָנוּן מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה
חֶסֶד וֶאֱמֶת אֵלָיו נִפְגָּשׁוֹ/לוֹ נָאֶה זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
זַרְעוֹ לִבְרָכָה בָּאָרֶץדּוֹרְשׁוֹזֶרַע קֹדֶשׁ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה
קַרְנוֹ תָּרוּם וְשׂוֹנְאָיו יֵבוֹשׁוּ/יִצְנְפֵם כַּדּוּר אֶרֶץ גְּזֵרָה:

כְּצֹאן לִשְׁאוֹל שָׁתוּ מָוֶת יִרְעֵם/בִּלְעָדָיו לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ
יְיָ בְּאַפּוֹ יִבַלְּעֵם/וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

 

הוֹרַנִיאֵלדֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ/-מִצְוֹתֶיךָכִּי תַּרְחִיב לַבִּי
הוֹצִיאַנִי מִתּוֹךְ הֲפֵכָה/רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
יָדַעְתִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרְךָ/נְחֵנִי כׇלעוֹד נִשְׁמָתִי בִי
נָא צָרְפָה כִּלְיוֹתַי וְלִבִּי:

לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וּמִזִּמָּה/לָצוּד צַיִד לְיוֹם חֲלִיפָתוֹ
יָשׁוּב הַיּוֹם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָהכִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ
יִבְחַל בְּהַבְלֵי הַזְּמַןעַד מָהזָר מַעֲשֵׂהוּ וַעֲבוֹדָתוֹ?
יִבְחַר בְּתוֹרַת הָאל תְּמִימָה/וּבְלוֹמְדֶיהָ תִּגְדַּל אַהֲבָתוֹ
חִילוּ וְאוֹנוֹ לַהֶבֶל דָּמָה/יְשְׂכִּיל וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ:

 

כנפי שחר

גדועים — שבורים. לחקור ממסך — לבחון מזיגת היין. אשישי ענבים — קנקני יין. שירי עגבים — שירי חשק ופריצות. שחה לעפר — כאן: מתנהג בענוה. דורשו… — במחיצתו ישנם רק אנשי צורה. יצנפם… — יזרוק אותם ככדור לארץ ציה ושממה, כלומר יתבטלו מפניו. כצאן לשאול… — כמו ששמנונית הצאן מובילה אותם למיתה כמו־כן הגאים, בעלי ההון השונאים את העניו. מזמינים את המות לרעות אותם, לקחתם. בלעדיו — זולתי העניו. יבלעם — ישחיתם. הפכה — מהומה ומבוכה. ומזמה — תבונה. לצוד ציד… — להכין צידה בטרם יחלוף מן העולם. ישוב היום… — שמא ימות למחר. יבחל — ימאס. עד מה זר… — עד מתי יהיה מעשהו זר לרוח הי?

 

יִזְכֹּר יוֹם כָּל חֲפָצָיו נִמְנָעִים/תֶּמֶס יַהֲלֹךְ כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ
יוֹם עָמְדוּ לִפְנֵי אַבִּיר הָרוֹעִים/רֵיקָםאֵין כָּלמְאוּמָה בְּיָדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:

מָה אֶעֱנֶה יוֹם הַתּוֹכֵחָה?/כִּי יִפְקֹד אֵל מָה אֲשִׁיבֶנּוּ?
וּמָה אָשִׁיב בְּעֵדֶן רִתְחָא/מִפַּחְדּוֹ וְהָדָר גְּאוֹנוֹ?
מָה יַעֲנֶה טִפָּה סְרוּחָה?/אִם עֲוֹנֵנוּ עָנוּ בָּנוּ —
אַל בְּקִצְפְּךָ תּוֹכִיחֵנוּ:

 

שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ/אֶל עִיר צְבִי אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה
וּלְעָבְדֵּךָ טַהַר אֶת לִבְנוֹ/כִּי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה
אוֹצָר מַתְּנַת חִנָּם חָנֵּנוּ/מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה
לְבָשָׂר וָדָם אַל תַּצְרִיכֶנּוּ/לִבָּם חָזָק וּמִצַּחָם נְחוּשָׁה
בֶּןפֶּרֶץ יָבוֹא כְּגֶשֶׁם לָנוּ/וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה:

נִפְלָאוֹת שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם/עוֹד יוֹסִיף יְיָ שֵׁנִית יָדוֹ
עִםגּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם/יָשִׁירוּ יוֹדוּ לֵייָ חַסְדּוֹ
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹיָפֶה אַף נָעִים/תִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתוֹיָרוּם הוֹדוֹ:

 

כנפי שחר

תמס יהלוך — הלוך ילך ונמס, אפיסת הכוחות. בעש חמודו — גופו החביב עליו יתמסמס כבגד אכלו עש. בעידן ריתחא — בעת הזעם. אוצר — מאוצר. המלאה וגדושה — יתר על המרה. לבם חזק… — קמצנים ואכזרים. בן פרץ… — משיח יחיינו כגשם המחיה את הזרעים. האבן הראשה — כנוי לישראל.

 

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית-קצידה " אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי " לרבי דוד אלקיים-קצידה מס 28-כרך א'

(28) — קצידה — סי׳ א״ב (עד יו״ד) דוד קים אני ע״מ י-ה- ט-ו הגאים בפזמון

י | ט-ז | ז-ג-ה | ו-ו-ו | ה-ה | ט-ו — במחרוזות

בשקל ״א-קאדי קצה טראתלי נעתאהא״

 

אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי / יָדִיד מַהְלָלִי
קָצְרוּ יְמֵי חֶלְדֵי בְּמִשְׁלָם / לְהַשִּׂיג זְמָמִי:

(יָהּ יְדִידִי) אוֹר אֵיןסוֹף סוֹד צִמְצוּם מִמֶּנִּי רָם
חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם הוּעַד / קַו אוֹר תּוֹךְ כַּדּוּר יִצְעַד
לְקִיּוּם לַעֲדֵי עַד/וּמִסְעָד/וּמָגֵן בְּעַד —
גַּלְגַּלִּיםוַיַּטְרֵד/חֹשֶׁךְ מֵאוֹר הִפְרִיד/לֹא עוֹלֶה לֹא יוֹרֵד
רוּחַ מְדַדֶּה/עַל מַיִם יִרְדֶּה
גָּזַר אֹמֶר יְהִי אוֹר וְשָׁם / שַׂם גַּלְגַּל הַיּוֹמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָהּ יְדִידִי) בָּרָא שְׁחָקִים סַפִּיר בְּהִירָם
בֵּין מַיִם לְמַיִם סָבְבוּ / עֶלְיוֹנִים לֹא יַרְטִיבוּ
תַּחְתּוֹנִים לֹא יַצְרִיבוּ / נֶחְצָבוֹ / לָעַד יֻצָּבוּ .
צִבְעָם לָבָן מָצְהָב / גָּבְהָם לֵבָב יִרְהַב / אֵד קִיטוֹר שָׁם יִלְהַב
אַל חַי מִשְׂגַּבִּי / צוּרִי וְאָבִי
עֶרֶב אֵשׁ וּמַיִם וְעָשָׁם / אוֹר עֶצֶם תְּמִימִי: ((אֶפְתַּח(

(יָ-הּ יְדִידִי) גְּבוּל חָקַק לְלָזָם וַיְסַגְּרָם
גָּזַר אֹמֶר אֶל מָקוֹם אֶחָד / תּוֹךְ יָם הַגָּדוֹל יַחַד
תַּאֲוָתָם כְּאֶחָד / וּפַחַד / לְבָבָםנִכְחָד,

 

כנפי שחר

 (28) הנושא: מתוך פרשת בראשית.

קצרו… — ימי חיי בשלמות קצרים מכפי להשיג שאיפתי. אור אין־סוף — כבודה,. סוד צמצום… — והסוד שצמצם, כביכול, עצמו לשם התהוות חלל, בו קבע העולמות והגלגלים, נמנע ממני להבינו. חושך…הועד — היה שרוי. קו אור… — עבר בחלל הכדורי לקיום הנבראים. ויטרד… — קו האור גירש החושך והבדילו מן האור. לא עולה… — ומאז אחד לא נכנס בגבול חברו. רוח מדדה — מרחף. על מים ירדה — ילחץ את המים שתיראה היבשה. ברא שחקים ספיר בחירם — בהירים כאבן ספיר. בין מים למים סבבו… — ובכך מנעו את המים העליונים שלא ירדו להציף את העולם, וממטירים כדי שלא יתיבשו המים התחתונים. נחצבו — נגזרו, נבראו. צבעם לבן מוצהב — כפי הרכבם, מאש ומים, הלובן מצד המים והציהוב מצד האש. ירהב — יפחד. אד קיטור — חום הביל. גבול… — קבע למי הים וכלאם. תאותם — ביאתם, ל׳ אתא בוקר (ישעיה בא, יב).

 

כַּחֲקִיקַת קַו שֶׂרֶד / חוֹתַםיָדוֹ הוֹרִיד / לֹא מֵעַל לֹא מֶרֶד
גָּדַר בַּעֲדִי / הִרְחִיב צַעֲדִי
אֶרֶץ יַבָּשָׁה לִגְבוּל יָם שַׂם / חוּצָה בַל יֶהֱמֶה: (אֶפְתַּח(

 

)יָהּ יְדִידִי) דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב וְעֵץ הֲדָרָם —
רַק עַל הָאֲדָמָה נֵאוֹתוֹ / זֶרַע אִם אִישׁ בְּעִתּוֹ —
יִתֵּןאַךְ עַל פִּי אִתּוֹ /מַחְרַשְׁתוֹ /יוֹצִיא תוֹלְדָתוֹ
וְלוּלֵא כִּי קֻלַּלְתְּ / הָאָרֶץבִּתְחִלַּת / אָדָםרָבְתָה נַחְלָת
עָוֹן הוֹרָתִי / הוּא כְלִמָּתִי
תָּמוּר עֵץ פְּרִי קוֹץ דַּרְדַּר שָׂם / לְמַלֹּאות אֲסָמִי: (אֶפְתַּח)

 

ה יְדִידִי) הֶאֱצִיל הַמְּאוֹרוֹת וְזָהְרָם
רַק בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נִתְלוּ / כִּי בְּרִאשׁוֹן נֶאֶצְלוּ
עַל הָאָרֶץ יָהֵלּוּ / עֵת חָלוּ / וְלֹא נִבְדָּלוֹ
יָרֵחַ הִתְהַלַּל / בְּאוֹרוֹ כִּי נִכְלַל / וְקָם וְהִתְפַּלַּל
מָלֵא מִשְׁאָלִי / אוֹר מֵאוֹר הַפְלֵה
מָה טוֹב אִם כִּי בְהִתְיַחֲסָם / זֶה לָזֶה לֹא דּוֹמֶה: (אֶפְתַּח(

 

ה יְדִידִי) וְעַד כֹּה וָכֹה נִשְׁמַע קוֹל יוֹצְרָם
אָשִׂים דִּבְרָתִי לְבַד עִמֵּךְ / לְכִי מַעֲטֵי עַצְמֵךְ
וְשֶׁמֶשׁ יָאִיר צַלְמֵךְ / וּמוּמֵךְ / זֶה אֲנַחֲמֵךְ
חֶשְׁבּוֹן שָׁנִים יֻסְמַךְ / רַק עַל דַּרְכֵּךְ נִתְמַךְ / מַחְזוֹר קָטָן וָמָךְ
וּבְעֹז תִּדְרְכִי / תּוֹךְ כּוֹכְבַיִךְ תֵּלְכִי
מַלְכָּהּ תּוֹךְ חַיִל אַתְּ בְּרֹאשָׁם / וְלֹא עוֹד תִּכָּלְמִי: (אֶפְתַּח)

)
יה יְדִידִי (זַן אֶל זַן שְׁרָצִים תּוֹךְ יְאוֹרָם
נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף / כָּלפּוֹצֶה פֶּה וְנוֹפֵף
כָּלמִי בְּכָנָף תּוֹפֵף / וְחוֹפֵף / וּבְצֵל יִסְתּוֹפֵף

 

כנפי שחר

כחקיקת… — כעיגול המחוגה נצמדו המים לכדור הארץ. לא מעל… — לא התנגדו. חוצה… — שלא יעלה וישטוף העולם. דשא… — הדרם של הצמחים רק בעודם שתולים בקרקע. זרע… — גם אם האדם יזרע בזמן עוד יצטרך לאת ולמחרשה להוציא פרי הזרע, וכל הטורח הזה רק אחרי שקוללה האדמה בגלל עונה של הורתי חוה. תמור — תחת, במקום. אסמי — אוצרי. האציל — המשיך מאצלו. יהלו — יאירו. חלו — נולדו, נבראו. כי נכלל — כלול ומושלם. אור מאור הפלה — הבדל. מחזור קטן — בן י״ט שנים, בו מונים ללבנה. זן אל זן — מינים שונים. פוצה פה — מצייץ. ונופף — ל' תנופה. תופף — ל־ תוף, קול הכנף במעופו כקול התוף.

 

תַּנִּינִים אֵ– ל יָסַף / רַק שְׁנַיִםכִּי סַף / רַעְלָם יֶאְסֹף נִכְסָף
בִּרְכַּת אַלּוּפִי / גַּם עוֹף כְּנָפִי
יִפְרוּ וְיִרְבּוּ בִּמְקוֹם רָחְשָׁם / וּבַאֲוִיר שָׁמַיְמִי: (אֶפְתַּח(

(יָהּ יְדִידִי) חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת צִבְיוֹן תָּאֳרָם
לְמִינָם זֶה מִזֶּה נִשְׁתַּנּוּ / וְכָל רֶמֶשׁ לְמִינוֹ
כָּל עֵשֶׂב כִּתְקוּנוֹ / נִתְכְּנוּ / כַּטּוֹב בִּרְצוֹנוֹ
יָצַר אָדָם אֵיתָן / בִּנְיַן עָפָר נָתַן / מִגִּנַּת הַבִּיתָן
מֵאוֹר רוּחָנִי / בְּגֵו אַדְמוֹנִי
נֶפַח בְּאַפָּיו חַיִּים נָשַׁם / ?בְּכִנּוּי אֲדָמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָ-הּ יְדִידִי) טָרְפֵי צִמְחִי אֶרֶץ יַחַד א-ל רָם —

לָאָכְלָה, וְשָׂם בּוֹ מִבְטָחוֹ / חַיּוּת עִמּוֹ אָרָחוּ

וּבְהֵמוֹת בָּם יִשְׂמְחוּ /יַשְׁגִּיחוּ / וְרָן יִפְצְחוּ

וְאָדָם יַשְׁבִּיחַ / יָרִיעַ יַצְרִיחַ / יַשְׁגִּיחַ בְּשִׂיחַ —

הַשָּׂדֶה, צִחֵה / צָמֵא אָז יַשְׂחֶה.—

רֹאשׁוֹ עַל אֲדָמָה כִּי תֵּשַׁם / מִגִּשְׁמִי מֵרוֹמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָ-הּ יְדִידֵי) יוֹם שְׁבִיעִי צְרָפָם וּבְרָם

כַּלָּה מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה / עַל כָּל בִּרְכָתוֹ נָשָׂא

קָרָא אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה / מוֹרָשָׁה / אֶבֶן הָרֹאשָׁה

נִמְצָא בּוֹ כָּל-חֹפֶשׁ / לְכָל-מָרִי נָפֶשׁ / יוֹם שַׁבָּת יִנָּפֵשׁ

גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי / וּבְבֵית מִדְרָשִׁי —

טַף וְזָקֵן נִקְבָּצִים בְּרִגְשָׁם / נַפְשָׁם מָה תֶּהֱמֶה! (אֶפְתַּח)

 

כנפי שחר

וחופף — מרחף. יסתופף — יחסה. תנינים — לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון. א-ל יסף — סירס את הזכר והרג את הנקבה, שאלמלי נזקקין זה לזה מחריבים את העולם. סף רעלם… — סף הרעל שלהם שואף לכלה את העולם (בתרא עד:). רחשם — זחילתם. צריון תארם — מעמר ומבנה צורתם. איתן — חזק. מאור רוחני… — נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים. בכנוי אדמי — אדם, ע״ש אדמה. חיות עמו ארחו — בחברה אחת עם אדם. ובהמות בם… — חיים עם החיות בשמחה. ישגיחו —־'החיות נזהרות שלא יזיקו. ואדם…ישגיח… — מטפל בצמחים, ואם רואה שהם נכמשים מחוסר מים כופף ראשו ומתפלל על הגשמים. יום שביעי צרפם וברם — זיכך ושכלל כל הבריאה. על כול… — יותר מכל הימים נשא השבת ברכה מאת הי.

 

 (יָ-הּ יְדִידִי) דַּרְכֵי הָאֵ-ל לָמַד לוֹ שְׁמָרָם

נָטַע בְּגַן עֵדֶן הַהֲדוֹם / וּפָרִים לָבָן אָדֹם

כָּל-רוֹאֵיהֶם יַחְמְדוּם / יַעַבְדוּם / וְגַם יַעַנְדוּם

שָׁכַב וְיַרְדֵּם / עֶזְרוֹ בָּשָׂר וָדָם / נֶגְדּוֹ אֵם חֵטְא-קָדָם

צְלָעוֹת גִּידִים / בָּשָׂר מַאֲדִים

אֲשֶׁר מֵהֶם נִבְנָה הָאָשָׁם / וּמִעֲטוּ צַלְמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָ-הּ יְדִידִי) וַיְצַו הָאֵ-ל עֲלֵיהֶם, הִזְהִירָם

מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכַל / בָּם תִּטְעַם כָּל-מַאֲכָל

אַךְ לֹא תִּגַּע בַּהֵיכָל / פֶּן תֹּאכַל / בְּחֶרֶב מִיכַל

עֵץ הֲרָעַת הַשֵּׂכֶל / טוֹב וָרָע, וּתְסַכֵּל / עֲצָתְךָ וּתְנַכֵּל

פֶּן אַף אֲכַלֶּה / בָּךְ מָוֶת יַעֲלֶה

דַּע כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִשָּׁם / תֻּגְרַשׁ מֵעוֹלָמִי: (אֶפְתַּח)

 

(יָהּ יְדִידֵי) דּוֹר לְדוֹר לֹא יִשָּׁכַח מַחְסוֹרָם

טֻמְאַת הַנָּחָשׁ בָּהּ דָּבְקָה / שַׂם בְּמָתְנָיו מוּעָקָה

אָכְלָה וְלֹא נֶחְנְקָה / וּבְמִתְקָהּ / אָדָם הֶחֱלִיקָה

זִמּוֹתָיו נִתְקוּ / לֹא שָׂם לֵב לְנִזְקוֹ / שָׁכַח א-ל מְחוֹקְקוֹ

קָרוֹב מַצְדִּיקִי / הִיא אֵשֶׁת חֵיקִי

קַיָּם אֲנִי סֶלָה לֹא אַשְׁמַ-/תִּי, לָעַד בְּתֻמַּי: (אֶפְתַּח)

 

דרכי הא-ל לימד לו… — ה׳ נטע תורתו בתוכו של אדם, היינו שבע מצות: דינים ברכה ה, עבודה־זרה גלוי־עריות שפיכות־דמים גזל ואבר־מן־החי. ופרים… — שכרם — לבן וענשם — אדום ע״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו(ישעיה א, יח). כל רואיהם — ראיה שכלית. יעבדום — יתאוו לקיימם. יענדום — יקשרום, יתפארו בהם כתכשיט. עזרו… — רצה לעזרתו מצד חלק הבשר הרך, ומתנגדת לו מצד הצלעות, הקשות. אם חטא… — והיא היתה מקורו של החטא הראשון, הבא מצד אודם הבשר וקושי הצלעות והגידים. אם — ל׳ אם למקרא. בהיכל — עץ הדעת, שיש להתרחק ממנו כמבית קודש הקדשים. פן תאכל… — פן תלקה בחרב הטמונה בו, והיא ידיעת טוב ורע, שבגללה תסכל, תקלקל עצתך ותמיט עליך מיתה. שם במתניו… — הנחש אזר חלציו, השתדל לפתותה. ובמתקה… — ובמתק שפתיה החליקה, הדיחה את בעלה, שאיבד עשתנותיו. קרוב מצדיקי… — כך הוא מתנצל ומצטדק, שאין לו חטא מות מכיון שהוא מוסת מצר אשתו.

 

אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית-קצידה " אֶפְתַּח פִּי בְּשִׁיר שֵׁם חַי מַהְלָלִי " לרבי דוד אלקיים

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידא סי' מזמור לדוד קאים.פיוט מס 51 כרך א'-פרשת נח

פרשת נח

דָּם רֹבִּיחָסְנִי נֶחְסַן / לִימִבְטָחִיוַיַּחְמֹל —
נֶפֶשׁ נְקִיָּה / הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:


מִדּוֹר לְדוֹר בְּכַחְשָׁם / רִגְזוּדָּהֲרוּ אֶל מוּל —
גֵּו מַאְפֵּלְיָה / זָקֵן נַעַר וְעוֹלֵל:

כנפי שחר

דם רובי — נדם ופסק המבול היורה בי. חסני חסן לי — ה' מעוזי וחזקי היה לי למעוז. הוציא יקר מזולל — הציל הצדיק ולא נספה עם הרשע. בכחשם רגזו — הכעיסו הי בכזבם. דהרו… — רצו כסוס אל תוך האופל. זמה… — נפשם, תאותם רק לשחת דרכם.

 

זִמָּהוְשַׁחֵת נַפְשָׁם / דַּרְכָּם הִשְׁחִיתוּוּגְמוּל —
לָהֶם לֹא נִהְיָה / וְעוֹד לִבָּם מִסְתּוֹלֵל:
מִשֹּׁרֶשׁ גֶּזַע שָׁרְשָׁם / יָצָא צַדִּיקוַיַּעְמֹל —
לִבְנוֹת אֳנִיָּה / בְּאִמְרַת כָּל מְחוֹלֵל:
וּבְתַעֲלוּלִי בָּאְשָׁם / נִכְּלוּ יָמִין וּשְׂמֹאל
דּוֹר זִעוּמֵי יָהּ / בְּרֶשַׁע לְהִתְעוֹלֵל:
רָם עַל כָּלרָמִים הִשָּׂם / מֵחַכְמָתָם וַיָּמֹל
כִּסְלָתָם חִיָּה / וּבִינָתָם מְחוֹלֵלדַּם:

 

לוֹ אַף יְיָ יֶעְשַׁן / יִמְחֶה פִּשְׁתָּה תּוֹךְ גִּבְעוֹל
בָּנֶיהָ וּבְרִיָּה / רַק אִם אֹמֶר יְמַלֵּל :
דַּרְכֵי כָּלאִישׁ כְּכוֹשָׁן / יִלְמוֹד לֹא יָסָף לִמְעֹל
בְּחֵטְא רְמִיָּה / רֶשַׁע סוֹבֵא וְזוֹלֵל:
וְנֹחַ יָשַׁן נוֹשָׁן / וְלֹא עָמַד בְּמִשְׁעוֹל
רַק נַפְשׁוֹ חִיָּה / לֹא עָמַד לְהִתְפַּלֵּל:
דִּבְרִי יוֹצְרוֹכִּמְדֻשָּׁן, / שָׁמַע וְנָשָׂא בְעֹל
קוֹרֵא בַּצְּדִיָּה / מַבּוּל רַב עוֹד יְחוֹלֵל:
קוֹל כִּשְׁמוּאֵל בְּבֵית שָׁאן / אֹזֶן נָעֲלוּ נָעוּל
כָּלנֶפֶשׁ חָיָה / זֵכֶר וּנְקֵבָה תַּכְלֵלדָּם:

 

אֵין עוֹד אֵזוֹר לְחַבְּשָׁם / וַעֲוֹנָם לֹא אֶסְבֹּל
יָדִי נְטוּיָה / אַרְאֶה חֶטְאָם בַּעֲלִיל:
יָדְךָ תְּמַלֵּא אָסָם / מִנִּי אֹכֶללֹא תִבּוֹל —
נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה / חִנָּךְ עֲלֵיהֶם הַצְלֵל:

כנפי שחר

רק לשחת דרכם. לבם מסתולל — אוחז באותה מסלה. כול מחולל — ה׳ יוצר הכל. ובתעלולי באשם — במעשיהם המגונים. נבלו… — זממו לעשות רע בכל אשר יפנו. השם מחכמתם וימול — השכיח והכחיד מהם חכמתם. בסלתם חיה… — טפשותם הגביר ובינתם הרג, החליש. בניה ובריח — ארץ ויושביה. ככושן… — הרגילו עצמם לעשות רע בלי הפסק ככושן רשעתים (שופטים ג, ח). ונח ישן… — נרדם ולא עמד בפרץ. במדושן — כמאושר שינצל. ונשא בעול — עשיית התיבה. קורא בצריח… — קריאתו ״מבול רב עוד יחולל״ היתה בקורא בחלל ריק. בצדיה — לי נצרו עריהם מבלי איש (צפניה ג, ז). יחולל — יוריד, ל׳ על ראש רשעים יחול (ירמיה בג, יט). קול בשמואל… — קולו של נח היה בקולו של שמואל,כמו שלא שמעו לשמואל (שמואל־ א ח, יט), (אך לא מצאתי שהיה זה בבית שאן). נעלו — אטמו, סתמו. כל נפש חיה… — כולל זכר ונקבה, יביא אל התיבה להחיות. אין עוד אזור… — תחבושת, כבר אין תרופה למכתם. בעליל — בגלוי. אסם — אוצר. לא תבול נפש… — שלא תכחד נפש וגויה, אדם ובהמה, ברעב

מִן בְּהֵמוֹת שָׂא רֹאשָׁם / שִׁבְעָה שִׁבְעָה לֹא תַּחְבּוֹל —
נֶפֶשׁ דּוּמִיָּה / הִשָּׁמֵר פֶּן תְּחַלֵּל:
חָיָה וָעוֹף מֵרִבְצָם / בָּאוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל —
חַדְרֵי שְׂכִיָּהָ / מִיץ בְּמִינוֹ מִתְבּוֹלֵל:
זֶרֶם מַיִם הֶחְלִישָׁם / בִּרְאוֹתָם כִּי מִזְּבּוּל —
שְׁמֵי עֲלִיָּה / גֶּשֶׁם כַּבִּיר יְחוֹלֵלדָּם:

 

קוֹל הָרַעַם כְּנָסָם / מַיִם רַבִּים בַּהֲמוֹל —
עֹז פְּלִילִיָּה / קוֹל הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל:
בָּאוּ מַיִם עַד נַפְשָׁם / נִמְחָה כָּלהַיְּקוּם מִמּוּל —
רַב עֲלִילִיָּה / אַךְ נח כְּמִתְהַלֵּל:
עַד אַרְבָּעִים יוֹם עִשָּׂם / תָּפְתֶּה עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל
שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה / רַק יְשִׁימוֹן יְיֵלִיל:
בְּחֶמְלַת צוּר שֶׁעָשָׁם / זָכַר אוֹתָם וַיַחְמוֹל
וּבְעֵין צוֹפִיָּה / רָזַם לִתְהוֹם וַיְמוֹלֵל:
מַעַיְנוֹת סָכְרוּ מִכְסָם / חֲרוֹן אַף קָמַל קָמוֹל —
גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / לֹא יוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּלדָּם:

 

הוֹצִיא הַיּוֹנָה מִשָּׁם / כִּיצִיאָתָהּ מִן הַלּוּל
פָּרְחָה בִּצְדִיָּה / טָרְפָה נוֹף וַתְּהַלֵּל:
וּבְיוֹם בּוֹ נִתַּן חֲפָשָׁם / פֻּקְּדוּ בְּתַעֲלוּל —
פְּרִיָּה וּרְבִיָּה / הִקְרִיב עוֹלָה וְכָלִיל:
בְּרַךְ אוֹתָם וְהִרְשָׁם / בְּהֵמָה עַד שַׁבְּלוּל
אַיָּה וְדַיָּה / תַּחַת יָדָם יִתְגּוֹלֵל:

 כנפי שחר

חינך… — פרוש עליהם חן חמלתך. לא תחבול… — ל׳ חבלה. נפש דומיה — בעלי־חיים שאינם מדברים. השמר… — פן תפר את הצווי. חדרי שביה — כאן: חדרי המחסה. מתבולל — דבק, מעורב רק במינו. גשם כביר — רב. יחולל — יוריד ה׳, ל׳ רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, בג); או: כביר — תואר לה׳, בהמול עוז… — בתוקף הדין הסער הסתובב כבמחול. עישם — מעך אותם כעיסה. תפתה — גיהנם. רזם לתהום — רמז. וימולל — התיבש, לי ימולל ויבש (תהלים צ, ו). סברו מכסם — מנעו חלקם מלירד. קמל — נחלש. פרחה בצדיה — בחלל הריק, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. טרפה נוף — חטפה עלה זית מצמרת, מגובה העץ. פוקדו… — נצטוו על מעשה פריה ורביה. והרשם… — התיר להם הכל באכילה. שבלול — שרץ רכיך. יתגולל — יתבוסס בדמו, ישחט.

 

שֶׁבַע מִצְוֹת קִדְּשָׁם / הֶרֶגנֶפֶשׁ וַיִּכְלוֹל —
גַּם מִיָּד חַיָּה, / אִם הָרְגָהדִּין יְעוֹלֵל:
קַשְׁתּוֹ בֶּעָנָן רָשַׁם / לִזְכֹּר בְּרִית בַּעֲלוֹל —
שַׁעֲרוּרִיָּה / אִם אֱנוֹשׁ דָּתוֹ חִלֵּלדָּם:

 

נֹחַ מַרְפֵּא חֲרִישָׁם / חָרָשׁ זֶרַע בַּעֲמוֹל
כֶּרֶם פּוֹרִיָּה / שָׁתָה יַיִן הִתְחוֹלֵל:
בָּנָיו סַבּוּבְּפָרְשָׁם / הַשִּׂמְלָהאָחוֹר אֶל מוּל —
זָקֵן יְדִידְיָה / הַצָּעִיר עָוֹן פִּלֵּל:
לִשְׁנֵי בָּנָיו הוֹרִישָׁם / בִּרְכַּת שִׂיחַ בְּחָמוֹל
כֹּוסָם רְוָיָה / רַק חַם הַקָּטָן קִלֵּל:
הִפְרִיד אוֹתָם וּפָשָׁם / בַּתֵּבֵל יָמִין וּשְׂמֹאל
שָׁכְחוּ יְרֵא יָ /הּ– בָּנוּ מִגְדָּל לְהַלֵּל:
שָׂפָה אַחַת הִיא רַחְשָׁם / עֲזָרָתַם בְּמַסְלוּל —
מִגְדָּל בַּצִּיָּה / אַךְ צוּר שְׂפָתָם בִּלַּל:

 

מִשָּׁם הָאל הֱפִיצָם / כָּלעַם וְעַם תְּבַלּוּל
אֶרֶץ נָכְרִיָּה / תָּעוּ וְעָבְדוּ אֱלִיל:
עַד זֶרַח נָגַהּ שִׁמְשָׁם / מִמִּזְרָח קָם הֲנִמּוֹל
דּוֹר עֲשִׂירִיָּה / קִיֵּם עוֹלָם וַיְפַלֵּל:
דָּם רֻבִּיחָסְנִינֶחְסַן / לִימִבְטָחִיוַיַּחְמֹל
נֶפֶשׁ נְקִיָּההוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

שבע מצות… — דינין, ברכת הי, ע״ז, ג״ע, ש״ד, גזל ואבר־מן־החי. הרג נפש… — עונש ש״ד חל גם על החיה. בעלול… — בבואו לעשות כליה. נח… — היה תרופה לחרישם (ראה רשי׳י-ה, כט). בעמול — ביגיעה. התהולל — נטרפה דעתו. הצעיר… — חם, בנו הצעיר, עשה עון חמור. לשני בניו — שם ויפת. ברכת… — שיח־שדה בחמלתו עליהם. ופשם — ברבם לפרות ולרבות, מה שגרם להם למרור. ירא י-ה — נח. רחשם — דבורם. עזרתם… — אחדות שפתם עזרה אותם לבנות מגדל גבוה. במסלול — לי סלסלה ותרוממך(משלי ד, ח). בלל — בלבל. תבלול — כאן: בליל עמים. עד זרח… — אברהם. דור עשיריה — עשרה דורות מנח ועד אברהם.

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

רבי דוד אלקים-קסידה לשבת הבקשות-  לך לך-מתוך אעירה שחר-קצידה מס 79 כרך א'

פרשת לך לך

(79) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

ע״מ י-ז-י הגאים בבתים

ז-ה — באזור

בשקל ״ליל זפא ולפגד צעב צהירו״

 

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:

קָבַל אֶת דִּבְרִי אל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַןשָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָבדָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּןכֹּחוֹ אָזוּר:

 

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹפִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"
אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:

שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּחכִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

 

נְכוֹתוֹ הִרְבָּהכַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָהגַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:

צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיקגָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:

קָרְאוּהוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

 

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרשת לך־לך.

אדיר… — גבור עטור תהלה. הביע לקחו… — הפיץ האמונה בא-ל אחד, שהיתה תרופה לנגע האליליות. קבל… — לצאת מחרך יבזור — יפזר, יגלה. אוילים שבו… — לקחוה כשבויה, אבל מיד תצא משם בכבור. תנער — מראה נוער היה לה. נכותו… — השפיע לו דברי חפץ לרוב וכסף וזהב. גדר… — הגץ בעדו ושמר אשתו. כותל ושור — קיר וחומה. תאטר — תסגור. בכישור — ביחס נאה וכשר. שפרירו —אהלו

 

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:

מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁםוְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַר
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶןאָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:

הָרִיק חֲנִיכָיוחַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:

מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּרוַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:

 

רְכוּשׁ קַחמִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָלאִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:

קָפַץ נִשְׁבָּעקִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּחמִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"
אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

 

כנפי שחר

שחה… — השתחוה, עשה סדר עם לוט ותחם גבול, כאילו אין מעבר לזה אל זה אלא באמצעות גשר. בר לבב… — שרתה עליו שכינה לאמר כי לו ולזרעו יתן את הארץ. הועד — נשפך, הגיע, לי עד יערה עלינו רוח ממרום (ישעיה לב, טו). אחוז… — זכה בחבל מדתה. וסער — כסערה שאין מי שיעצור אותה. הריק… — סיפק נשק לחניכיו והתאזר בעוז. חתר — רדף. ויעצור — משל, נצח. מלך רם… — מלכי־צדק קפץ מכסאו והביא מנחה. משורו עד חמורו — של הרכוש. בתר — חלק כרצונך. אנצור — אשמור, אקח. חוט נסתר — דק שאינו נראה. עד הצור — דבר קל ערך באבן אדמה. במשורה — בצמצום. אנשי צורה — ענר אשבול וממרא. במשער — בשיעור הראוי. ביהרה — בגאוה, ביהירות. שמעה… — רוחו והתחזקה כצור.

 

אֵ-לִיעֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּןמֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?

לִי הִבְטַחְתָּכִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַילוֹ הוֹנִי נְצֹר:

מִמְּרוֹם דִּבְרִיאל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:

כְּדִבְרִיבָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹעוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁתאֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

 

מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / שדַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַחוְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹלאֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

 

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר

שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵלמוּסָרוֹאָמְרָהדְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָהכִּי רַחְמָהּ עָצוּר:

אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:

הָגָר הָרְתָהכְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

 

כנפי שחר

העבד… — האם עבדי ימשול ויקח את רכושי? אל יוסר — לא ת!/-טל הבטחתך. על מצור — מבצר גבוה. בצור — בהשי׳ית. שלש עגלה — קח שלשה עגלים (ובן שלוש עזים ושלשה אילים). בבחירה — חילקם לשני חלקים. גוזל נער — בן־יונה קטן. ואל תערער — אל תבוא בטענות. לעם מצור — מצרים(ישעיה לז, כה). תחרוש — כנוי ל״ביאה׳־. תקצור — תשא פרי, תעמיר זרע. ותשר — ל׳ שררה. גאתה… — גבה לבה כמו הר. וצרורה — עגונה. נאר — גרש, זנח אותה. גזעה… —זרעה מקולל

 

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
יָצְאָהבָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּוּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:

גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

 

שׁוּבִישִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:

חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

 

כנפי שחר

שער דמעה כעתר — מה עתר זה מהפך התבואה בגורן ממקום למקום בך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב״ה ממרת רגזנות למדת רחמנות(יבמות סד.); עתר — מלגז. ישור — יביט. לא נותר…ויבצור — לא נשאר ולא חסר אף אחד שלא מל; ל אתו רבנן ובצרי חרא (מכות כב:).

רבי דוד אלקים-קסידה לשבת הבקשות-  לך לך

פרשת וירא. — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק- אעירה שחר-קצידה מס 110 כרך א'

הנושא: מתוך פרשת וירא.

(110) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

ע״מ יג-ג|יג-ו הגאים במחרוזת ו-ו-ו — באזור

בשקל ״ראח ליל ועללם לפג׳ר תאג׳ צורה ראקי / יא סאקי

ונדר לשמסו לבאהיא / על־זדאר שריקא / רזעת סולטאן לגסיק״

 

אִישׁ אלֵהִיםהָאָדָם הַגָּדוֹלאֶזְרָחִי / הַשּׁוֹחֶה —
פֶּתַח אָהֳלוֹאוֹרנֹגַהּ עָלָיו זָרְחָה / פָּג לִבּוֹ וְשָׂמָח:
יָגִיליָשִׂישׂ לְקַבֵּל כָּלעוֹבֵר אֳרָחֵי / וְצָחָה
מַיִם וָלֶחֶם בְּיָד נְדִיבָה וּפְתוּחָה / נָטַע אֵשֶׁל הֻצְמָח:

 

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרשת וירא.

(בשירי־דודים כתוב שהקצירה בשקל ״גדדר כאס ארראח לימתא ונתא עקלך סאחי/יא צאחי״).

 

השוחה — ע״ש וישתחו ארצה (יה, ב). פג לבו — חלשה דעתו שלא באו אורחים. ושמח — על גילוי שכינה. וצחה — צמא. כאור הירחי… —הירח והקרה. סחי—- טנופת.

 

נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה אוֹר כְּאוֹר הַיַּרְחִי / וְקַרְחִי,
שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁיםוְרוּחַ עָלָיו צָלְחָה / רָץ לִקְרָאתָם שָׂמֵחַ:
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִםרָחֲצוּ כָּלסָחִי / לְנִכְחִי
וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם מִטִּיב הָאֲרוּחָה / רְצוֹנִי אַל יִמַּח:
רָץ לְשָׂרָה וַיִּפְקֹדבַּשְּׁלִירַקְּחִי / מִזְבְּחִי

הֵא לָךְ בֶּןבָּקָר אֱמֹר לַנַּעַר בֶּן שִׁפְחָה / וְשִׁים עוּגוֹת קָמַח:
בִּרְכָתֵנוּ שָׂא לִנְוָתְךָכִּי עוֹד תִּפְרְחִי / מִבְטָחִי
שׁוּב אָשׁוּב כָּעֵת חַיָּהוְנַפְשְׁךָ שְׂמֵחָה / פְּרִי בִּטְנֵךְ יֻצְמָח:
לָמָּה צָחֲקָה שָׂרָהדִּבְרֵיפִּי אַלתִּדְחֶה / אֶל דֶּחִי
דַּעכִּי יְיָ מוֹצִיא מִצָּרָה לִרְוָחָה / בְּבֵןלִבֵּךְ יִשְׂמָח:

 

יְיָ הוֹכִיחַ, / אַבְרָהָם הִצְלִיחַ, / זַרְעוֹ קַיָּם נֶצַח
חֵטְא סְדוֹם כְּפִיח / הַכִּבְשָׁן סוֹרֵחַ, / גָּנוֹבגָּזוֹלרֶצַח
וְרַק לוֹט פִּקַּח / יוֹשֵׁב בֵּית מַרְזֵחַ / תּוֹךְ עַם עַזֵּי מֵצַח:

 

נִגַּשׁ לְהִתְפַּלֵּל לֹאל מִמַּעֲמַקֵּי / וּמְצוֹקִי —
לֵבָבבְדִבּוּר וּתְחִנָּה וּבְיָד חֲזָקָה / חָתַר שַׁעַר שָׁחַק:
קוֹל שָׁמַעאִם אֶמְצָא בִּסְדוֹם אִישׁ מִמַּצְדִּיקִי / חוֹשְׁקִי
לֹא אַשְׁחִיתאַף אִם תִּהְיֶה בּוֹקָה וּמְבֻלָּקָה / אֶחְשְׁבֵם כְּשָׁחַק:
שְׁנֵי מַלְאָכִים בָּאוּוְלוֹט בְּלֵב נָקִי / וּמְחַקֶּה —
דַּרְכֵי אֵ-ל וּמִדּוֹתָיווּבְנֶפֶשׁ שׁוֹקְקָה /רָץ לִקְרָאתָם מֶרְחָק:
סוּרוּ נָארָחֲצוּ רַגְלֵיכֶםוּבַאֲבְקֵי / שְׁוָקִי
תִּתְרָאוּ כִּי בָּאתֶם עַתָּה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה / פֶּן יֹאמְרוּ קָדַם חָק:
אַנְשֵׁי סְדוֹם רָעֵי לֵב בְּאֹכֶל וּבְמַשְׁקֶה, / דּוֹחֲקֵי —
רַגְלֵי אוֹרְחִים רְעֵבִים וְנַפְשָׁם נֶחְנָקָה / מִבְנֵה גֵּוָם יֻמְחָק:
כַּדּוּר סָבְבוּ בֵּית לוֹט נַעַר וַעֲתָקֵי / זוֹעֲקֵי
הוּצָא הָאֲנָשִׁיםכָּתוּב בְּסֵפֶר חֻקָּה, / נֵדָעֵם בְּמִשְׂחָק:

 

כנפי שחר

לנכחי — לפני. רקחי — שימי תבלינים. לנותך — לאשתך. כפיח… — כאבק שחור משתרע ומתפשט למעלה, ע״ש הבצעקתה הבאה אלי עשו(יח, כא). בית מרזח — מסבאה, מקום למכירת יין. ניגש — אברהם. חתר — פרץ. בוקה ומבולקה — ריקה ושוממה ממעשים־טובים. אחשבם בשחק — אתעלם מהם כאילו אינם. ומחקה — לי חיקוי, מבית אברהם למד לחזור על האורחים (בר״ר נ, ח). סורו נא… — ולינו ורחצו רגליכם, הקדים לינה לרחיצה, שאם יבואו אנשי סדום יהיו נראין כמו שבאו עכשיו (שם, ז). קדם חק — חקק לו חוק חדש. כדור — כבדור, מעגל. ועתקי — זקנים. בסנורים — עוורון. חמוקי ביתו — שהסתתרו בביתו. הבליק — עשה את סדום מבולקה, שממה

 

אֵ-ל-חַי נִפְלָא הִכָּם בַּסַּנְוֵרִים וַיְנַקֶּהחַמּוּקִי —
בֵּיתוֹבָּנָיו וּבְנוֹתָיונִצְלוּ מִצּוּקָה / וַעֲוֹנָם נִמְחַק:

מִשָּׁמַיִם הִבְלִיק, / גָּפְרִית וְאֵשׁ הִדְלִיק, / אַרְבַּע עָרִים דָּלַק
לוֹט לֹא נָס כְּדוֹלֵק / בְּהָרִים כְּצֶלֶּק / רַק כְּאִישׁ לֵב חֵלֶק
אִשְׁתּוֹ לִבָּהּ חוֹלֵק / נִמְחֵית כַּעֲמָלֵק / יַעַן לִבָּהּ חָלָק:

 

יָדְעוּ בְּנוֹתָיו כִּי אֵין אִישׁ פָּרֶה וְרָבֶה / וְאָבֶה
אָמְרוּאָבִינוּ זָקֵןתַּאֲוָה עָגְבָה / נַשְׁקֶנוּ יַיִן רַב:
הָעֵזִּי פָּנַיִךְאֲחוֹתִיוְהֵיטִיבִי / לְאָבִי
יָצְאוּ מֵהֶןיַעַן כִּי רַעֲיוֹנָם לְטוֹבָה, / שְׁנֵי גּוֹיִםעַם רַב:
מָה רָבְתָה כְּלִמָּה כִּסְּתָה פְּנֵי אָבִי / אוֹהֲבִי

נָסַע בֵּין קָדֵשׁשׁוּרכִּי רַבָּה הַתּוֹעֵבָה / לוֹט בִּבְנוֹתָיו הֻעְרָב:
גָּר בִּגְרָרוּלְשָׂרָה צִוָּהעוֹד רֶגַע חֲבִי / וּלְבָבִי —
יָדַע כִּי לֹא תִּכָּשְׁלִיאֶתְהַלֵּךְ בָּרְחָבָה / זֶה הַמָּקוֹם רֹב רַב:
לֻקְּחָה בֵּית אֲבִימֶלֶךְ נַחֲלַת צְבִי / וַיַּרְבֶּה —
וַיַּגְדֵּל תִּפְאַרְתָּהּאַךְ לֹא נָגַע בְּקִרְבָה / חָדַל וְלֹא קָרָב:
בַּחֲלוֹם הֵעִיד בּוֹהָשֵׁב אֵשֶׁת נְצִיבִי / כִּי נָבִיא

 הֵן יוֹדֵעַ הוּאכִּי לֹא חַטָּאתְךָ נְקוּבָה / אִם לֹאמָוֶת עֶרֶב:
קָרָא לְאַבְרָהָםמָה זֹאתהַתְהַתֵּל בִּי / מַחְרִיבִי ?
הֵן הֵבֵאתָ עָלַי חֲטָאָת לֹא כְתוּבָה / מַכַּת סֵתֶר תֶּאְרָב:

 

חֵטְא לִי אַל יְחַשֵּׁב / הֵן אִשְׁתְּךָ אָשִׁיב / יָדִיד הָאֵל וְשָׁב
הַט אֹזֶן וְהַקְשֵׁב / בְּאַרְצִי תִּתְיַשֵּׁב / בֶּן עַמִּי תִּתְחַשֵּׁב
קַח מִישׁוֹר עַד כֶּשֶׂב / וּתְבוּאָה עַד עֵשֶׂב / אַל תִּהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב:

ךִבְרֵי מַבְטִיחוֹ אֱמֶתעֵת עָמַד בֵּין דַּלְתֵי / תּוֹךְ בָּתֵּי —
אֹהֶלשָׂרָה כִּי נִפְקְדָה וְחִישׁ הָרָתָה / בֶּןזֹקֶן וּבְכוֹרָת:

 

כנפי שחר

כדולק בהרים — כמו שיש מי שרודף אחריו, שהוא בהול. כצלק — כאילו צלק העמוני, מגבורי דוד (ש״ב כג, לז), רודף אותו. רק כאיש… — שלבו פנוי מפחד. ויש לפסק: כצלק רק — רק כצלק, כלומר יצא, לא כנס, אלא בצעדים בטוחות כגבור. לבה חלק — ל׳ מחלוקת. ואבה – בעל תאוה מינית, ותפר האביונה, זו חמדה (שבת קנב.). תאוה עגבה — תאותנו למין התעוררה. פני אבי — אברהם. הוערב — תבל וערבוב עשה. חבי — הסתתרי תחת השם ״אחותי״. רוב רב — מתנגד לחוקי המוסר. לא נגע בקרבה — נגיעה של קרבה. מות ערב— המות אחראי לקחת את נפשך. מכת סתר תארב — עצירת כל הנקבים אורבת. ושב — זקן ונשוא פנים. דגלו רם מנסיון — מעלתו של אברהם גדלה עוד יותר מעמידתו בנסיון העקדה.

 

וַתָּשַׁר לֵאמֹרמֵי מִלֵּל בְּעֵת זִקְנָתִי / יָלַדְתִּי ?
וַאֲדוֹנִי בֶּןמֵאָה שָׁנָהלִי נִפְלְאַתָה / עָזִי יָ-הּ וְזִמְרָת:
דִּגְלוֹ רָם מִנִּסָּיוֹןקַח לְךָ עוֹלָתִי, / חָמַדְתִּי —
אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ יִצְחָק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / חִישׁ הָלַךְ לֹא יָרָט:
קַל כַּצְּבִי רָץעֲקָדוֹ עַל מִזְבֵּחַבִּלְתִּי / כָּלמְתֵי —
עֵזֶררַק פָּשַׁט צַוָּארוֹכְּבֶןתְּמוּתָה / עוֹד מְעַט וְנִכְרָת:
יֶלֶד נָעִיםנִשְׁמָע קוֹל הַמַּלְאָךְאַל תַּחֲטִיא / וְהַטֵּה —
יָדְךָעַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֵ-ל אַתָּה / הֵן כֶּבֶשׂ תְּמוּרַת:
מִמָּרוֹם נִשְׁמַע שֵׁנִיתהֵן בְּרִית כָּרַתִּי / נִשְׁבַּעְתִּי
יַעַן כִּי בִּנְךָ יְחִידֶךָ לא חָשַׁכְתָּ, / כֵּן יִהְיֶה בֵּן פּוֹרָת:
קַיָּםנָאצוּרִילְתַקֵּן יוֹם תְּמוּתָתִי / עַוָּתִי
חָיָה זַרְעִיקָרֵב קֵץ עֲדָתְךָ נֻכָּתָה / עִם מְמֻשָּׁךְמֹרָט:

 

כנפי שחר

לא ירט — לא נטה. מתי עזר — אנשי עזרה. כבן תמותה — כאן: כצאן הלקוחים לשחיטה. אל תחטיא — כאן: אל תקפח חייו. עוותי — עוותתי, קלקולי. ממושך מורט — כאן: זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן דרך לעג וזלזול ומורטים ותולשים את זקנו (תמונה חיה מחיי הגלות במרוקו!).

עת דודים כלה / ר' חיים בן סהל-אעירה שחר-פרשת וירא-פיוט מס 84 כרך א'

(84) — פיוט — סי׳ חיים

ע״מ י-י הגאים

עת דודים כלה / ר' חיים בן סהל

עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי

פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי

 

חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר

קוּמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר

              שָׁם אֶתֵּן דּוֹדִי לָךְ מַחְמַד עֵינִי

 

יָפִית וְנָעַמְתְּ כַּשֶּׁלֶג שִׁנֵּךְ

 דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ

צְאִי נָא וּרְעִי בְעִקְבֵי צֹאנֵךְ

             קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִי, מַרְאֵךְ הַרְאִינִי

 

יָרַדְתִּי עפרה לִרְעוֹת בַּגַּנִּים

לִרְאוֹת בְּיָפְיֵךְ עֵינַיִךְ יוֹנִים

אָרִיתִי מוֹרִי, לִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים

                 עָרַכְתִי שֻלְחָן, מָסַכְתִּי יֵינִי

 

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת

אֶת הָאַהֲבָה לַיְלָה לֹא תִשְׁבּוֹת

מִיּוֹם נְדוּדֵךְ נָשָׂאתִי רִיבוֹת

       אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי

 

(84) הנושא: נחמה.

עת דודים — הגיע זמן הגאולה. לגני — לארצי הקדושה. פרחה הגפן… — הגיעו ימי הטובה. הנץ — הוציא פרח. חלף הגשם — זמן הכמישה, כנוי להסתר־הפנים. החשק גבר — התעוררו הרחמים. נצא השדה… — דברי ב״י, נצא מארצות הגולה ונתייחד בשרה, בי רק שם אגלה כל אהבתי אליך. כשלג שנך — שיניך נקיות ממאכלות אסורות. דבש וחלב… — לא פסקת מלימוד התורה. צאי נא ודעי... — אם עד עכשיו, מחוסר חופש דת, אינך יכולה לחנך הבנים על ברכי הדת ולא לפרסם את יהדותך, עתה צאי מבל אותן ההגבלות. לרעות בגנים — להשגיח על קהלותיך. לראות… — ולראות בדמעות עיניך המציקות לי. אריתי מורי… — התבשמתי משמך הטוב ומניחות מעשיך, והרי כל טובי ערוך מעתה לפניך. אריתי — לקטתי. מסכתי — מזגתי. מים רבים… — כלומר, בטוח הייתי בך שלא גלי־הגזרות ולא חשכת־הגלות יבולים להביאך להתכחש בי. מיום נדודך נשאתי ריבות — באמרם ״איה נא א-להיהם?״.

חיי שרה / קצידות-סי׳ אני דוד קיים חזק-קצידה מס 131 כרך א'

חיי שרה / קצידות

(131) — קצידה — סי׳ אני דוד קיים חזק בשקל ״א-יא גאסק לגזאל/עדבתיני בתיה רוף יא סמלאלי זור רצמי יא זין לכאל/כם־לי נחא לוצאל״

 

אֵל , צוּרנִסָּהוּ וַיֶּפֶל
זֶרַח אוֹר שִׁמְשׁוֹצוּר לוֹ אָצַל, / מִנְּאוּם נֶאְצַל / כָּלאֹזֶן תִּצַּל
בִּנְךָ יִצְחָק — שִׁמְעָה לִי, / עֲלֵה הֹר הָרִים, — עֲלֵיהַר הַמֹּר שַׁי תַּעֲלֶה
רַק אֲבִינָדָב / לֹא אֲבִי נוֹדָב / בְּמַעֲנֵהוּהִנְנִי
חֵן הוּצַק עָלָיואָזַר / מָתְנָיוהִשְׁכִּים בְּאוֹר שַׁחַר וַיְחַלֶּה —
פְּנֵי אֵ-ל בְּלֵב חָלָל / לֹא שָׁת לֵב לֶחָלָל:

 

הַיָּשׁוּב לִי נִגְזַל / עַד מָתַייְיָשִׁמְעָה וּסְלַח לִי
זוּר רִשְׁעֵי וְנֶאֱכָל / הִנֵּה כֹּחִי נִכְשָׁל:
נִיצוֹץ נִגְלָה בַּעֲרָפֶל

קָרָא לְאַבְרָהָם מִמַּעַל / אֶל תט יָדמֵעַל / לִמְבֹרָךְ מֵעַל
הִנֵּה יֵשׁ פִּתְחוֹןפֶּה לִי / כִּי יִרְאָתְךָ הִיא פִּלְאִי / לאֵל חַי הַמַּשְׁפִּילִי
הֵן כֶּבֶשׂ נִצָּב / תְּמוֹר בֵּן נִצַּב. / חֵלֶף לֹא נֶחְשַׁךְ מִמֶּנִּי —
אַרְבֶּה זַרְעֲךָבְּמִפְזָר / יִתְבָּרְכוּ בָּךְכִּי שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלִי
וְהִתְבַּשֵּׂר עוֹד וּצְהַל / עֵזֶר בִּנְךָ וּשְׁאַלהַיָּשׁוּב:

יְדָעָהּ שָׂרָהלִבָּהּ נוֹפֵל
פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּכִּי בְּעוֹלָל / זִקְנָתָהּעוֹלַל / עֲלִילוֹת עוֹלָל
בְּכִי רַבדִּמְעָה מָלֵא, / רָעִיתִינְעִימָה לִי,/יָפָתִיתְּמִימָה לִי

 

כנפי שחר

הנושא: העקדה ומתוך חיי־שרה.

ויפל — הפעיל, הפלהו מכל בני דורו(ערש״י — שמות א, כ). צור לו אצל — עשהו אציל ומכובד. מנאום נאצל — מן הדבור אשר נמשך אליו מלמעלה לעקוד את בנו. כל אוזן תצל — תזועזע. רק אבינדב — כנוי ליצחק, ע״ש שאמר: אילו אמר לי הקב״ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב (ערש״י — בראי כב, א). לא אבי נודב — כנוי לישמעאל, ע״ש נודב שהיה מצאצאיו(דהייא ה, ים). בלב חלל — פנוי מבל הרהור. לא שת לב לחלל — ליצחק העומד ליקרב.

הישוב לי נגזל — רמז להרהורי לבה של שרה: אבל עיקר הכוונה לעם ישראל או לביהמ״ק וא״י. זור רשעי… — פזר ומחול רשעי, שיהיה נאכל, יתעכל ולא יהיה רישומו ניכר. נכשל — תשש.

ניצוץ — אור. יד מעל — יד השחתה. למבורך מעל — מא-ל עליון. כבש נצב — עומד מוכן. תמור בן נצב — תמורת יצחק שישאר קיים. במפזר — בתפוצות, בל גויי הארץ. והתבשר… — שנולדה בת־זוגו של יצחק. בעולל זקנתה — בבן זקוניה. עולל עלילות עולל — נעשה מעשי טלה, נשחט: ״טליא״ נאמר על עולל — עלם וגם על כבש רך.

 

לִבְנֵי חֵת רַהַב / יְלִידֵי רַהַב / עָנוּשְׁמַע נָאאֲדוֹנִי —
אִישׁ אֱ-לֹהִיםבְּמִגְזָר / קִבְרֵנוּ שִׂים מֵתְךָבִּפְנֵי קְהָלִי

הֵן נָתַתִּי, לֵךְ נְחַל, / גֵּיא וּמְעָרָה תִנְחַל: הֲיָשׁוּב:

 

דְּוַהלֵב כְּיוֹשֵׁב עֹפֶל
קָרָא אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ / גָּדוֹל תַּרְבִּיתוֹ / מֵעַם מַרְבִּיתוֹ
נֶאֱמָןבֵּיתִימִשְׁעָנִי / הַצּוּר הוּא יְדָעַנִי / אֶשְׂנָא בַת כְּנַעֲנִי
וְאֶל תָּמִישׁ גַּב / וּבְטַח בְּמִשְׂגָּב / וְקַח לְךָ אִשָּׁה לִבְנִי
מִבֵּית אָבִילֹא אֵל זָר / מִטּוֹב אוֹצְרוֹתַי קַחוְהִשָּׁבְעָה לִי,
וְאִם לֹאבְּךָ אֶפְלַל לַייָ אֶתְפַּלָּלהַיִּשּׁוּב:

 

וְיֵלֵךְ בֶּטַחלֹא הִעְפִּיל
בָּא עֵת עֶרֶב — עֵת הַשּׁוֹאֲבוֹת / בָּנוֹת אוֹהֲבוֹת / בָּנִים וְאָבוֹת
נָא צוּר סְלַח לִזְדוֹנִי / וּשְׁקוֹט מְרִיב מְדוֹנִי / אִשָּׁה לְבֵןאֲדוֹנִי
מִבְּנוֹת עָרַב / לֹא בְּנוֹת עֲרָב / אִם אָמַרְתִּי לָהּ הַשְׁקִינִי
מִכַּדֵּךְוְתִתְאַזָּר,/ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁהוֹכַחְתָּצוּר חֵילִי,
כֹּלבִּלְעָדְךָמֵהוֹלָל / בָּרוּךְ שֵׁם מְהֻלָּלהֲיָשׂוּב:

דַּל שְׂפָתָיו עוֹד לֹא הִכְפִּיל
רִבְקָה יָצְאָה מִקִּיר חוֹמָתָהּ / נוֹשְׂאָה חֶמְתָּהּ / וּבְרַב חָכְמָתָהּ
בִצְּעָה אֲמִירָתוֹ / בֵּרַכְתּוֹ אִדְּרַתּוּ / יָצָא מִמְּאֵרָתוֹ.

 

כנפי שחר

לבני חת רהב — התחנן, ל׳ התרפס ורהב רעיך (מש־ ו, ג). ילידי רהב — מתהללים במתה שקר, לי רהבים ושטי כזב (תה מ, ה). במגזר — חלקה.

דוה לב — ממיתת שרה. כיושב עופל — כשומר במגדל־הצופים כן הוא כל מעייניו בצרכי בנו. גדול תרביתו — חניכו הגדול. מעם מרביתו — מכל העם הרב אשר אתו. ידעני -— הודיעני, ל׳ אשר ידעו ה׳ (דברי לד, י). ואל תמיש גב — ר״ל אל תשתמט. והט שכם לעול מצותי. ואם לא — אם לא תקיים את השבועה. בך אפלל — אתבע אותך לשמים לשפוט אותך, לי ופללו א-להים (ש״א ב, כה). לה׳ אתפלל — אני מצדי אעזורך בתפלה.

לא העפיל — לא התאמץ כמי שעושה מעשה נועז. מבנות ערב — לי נעימות ומציאות־חן, בת מאותן הבנות המוצאות חן בעיני אדוני. לא בנות ערב — לא מבנות ישמעאל. כול… — חוץ ממך, אתה ה׳, הכל הוללות וסכלות.

דל שפתיו — דלתי פיו. עוד לא הכפיל — לא סגר, לא קפל אחת על השניה. נושאה חמתה — כדה. בצעה — קיימה. אדרתו — עודדה אותו. יצא ממארתו — מקללת ארוך כנען

 

לָבָן חַזאָהַב / חֲלָאֵי זָהָב, / נאיְדִידַישַׁלְּחוּנִי
צָלְחָה דַּרְכִּיאל עֵזֶר / אָחִיהָאִמָּהּ יִשְׁאֲלוּהֲתֵזְלִי?
אָנָּאאֲחוֹתֵנוּאַל– / נָא תֹּאמְרִי נוֹאַלהֲיָשׁוּב:

קִיָּם דִּבְרִי הַזָּל / עָנְתָהאֵלְכָהזֶה חֶלְקִי וְגוֹרָלִי
אֶסְעָה מִבֵּין עַם סָכָל / כַּבְּהֵמוֹת נִמְשָׁל:
חֹן עָלַי וְתִזַּל / כַּטַּל אִמְרָתִי וְהַאֲזִינָה לִי
וְשׁוּב שְׁבוּת עַם שָׁכַל / הַמֻּכֶּה עַל הַשָּׁל:

זֶרֶם מִן הַמַּזָּל / מִמַּעֲיַן הַחָכְמָהּהַשְׁפֵּעַ נָא לִי
חֹן הֲגִיגִילֹא אוּכַל / לִמְלִיצָה וּמָשָׁל:

קַיֵּם דִּבְרִי גּוֹזָל / וּבְנֵה בֵּית מִקְדְּשֵׁי מִשְׁכַּן זְבוּלִי
וּשְׁכִינָה עַל הַהֵיכָל / וּמַלְכוּת בְּמֶמְשַׁל:

 

חז – ראה. חלאי — תכשיטי זהב. התיזלי? – התלכיי אל נא תאמרי נואל – אל תאמרי טפשות. כלומר אל תסכימי ללכת.

קיים דברי הזל — ה' קיים דברי השליח. הזל — אשר אזל. עם סכל – טפש. חון עלי. . דברי המשורר. ותזל… — כלומר יתקבלו דברי שירתי. עם שכל — אשר קפח בניו וארצו. המוכה על השל — המקבל ענשו על שגגתו. זרם… – שפע ממזל החכמה וממקורה השפע לי. לא אוכל למליצה… – גם אם לא אדבר בסגנון פיוטי. קיים דברי גוזל — קיים הבטחותיך לישראל. גוזל — כנוי לישראל ע״ש על גוזליו ירחף (דברי לב, יא).

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר