מורשת יהדות מרוקו

ספד זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בני אלף השגה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארעה החל בשגות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל.

זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייעוד בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

 

פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ-100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.

בילדותנו שמענו תמיד בהשתאות שראשיתה מסתורין על פלוני או אלמוני שגורלו התאכזר לו והובא לבית חולים, והכול סיפרו בו ורחמיהם נכמרים עליו, שנחשב לכמעט בר־מינן. אולם כיוון ששפר עליו חלקו ושב לביתו, נחשב שזכה לתחיית המתים עוד בחייו. זכורני שאבי זיכרונו לברכה, שהיה פעלתן בלתי נלאה בענייני הקהילה, גם עמד בראש ארגוני ״עזרת דלים״ ו״ביקור חולים״ שלה. אלה היו משרדי הרווחה בהיעדרם של משרדים כאלה בארץ, ומאחר שגם ידה של הקופה הציבורית היהודית קצרה מלהושיע, היו אנשים טובי לב(רודפי מצוות ועושי טוב, שוודאי גם שירתו את המוניטין הטובים שלהם בין הבריות) נוטלים על עצמם לבקר את החולים הקשים בבתי החולים, לדאוג למשפחה חסרת הכול משעה שראשה נפל למשכב, קונים תרופות ואף מזמינים ומממנים רופאים מערביים שהוחשו לביתו של החולה. ובחגים לא קפצו ידיהם מלשלוח מזון לבתי העניים שידם אינה משגת לקנות צורכי חג ומועד, שהצרכים מרובים ואמצעי התשלום מעטים. וככל שחזרו האומללים הללו והתחננו לפני בורא עולם (״כביכול״ בלשונם) בסוף כל סעודה, שלא יביאם לידי הזדקקות לבשר ודם, שמתנתם מועטה וחרפתם מרובה, וחזרו ושנו כי רק בו לבדו, יתעלה שמו ויתהלל, ישימו מבטחם – לא נעתר הקדוש ברוך הוא לתפילתם והם שבו ושחו את ראשם בפני בני קהילתם הנדיבים, שאילולא הם, ודאי לא היו כבר בין החיים.

רפואה מערבית הייתה אמנם מוצא אחרון אצל עמך, אך בעלי יכולת וגבירים קלטו אט־אט את ברכותיה ונפלאותיה. הנה אחי הגדולים ממני ואנוכ יעצמי, וגם חלק מן הקטנים ממני, נולדנו בבית בידי מיילדת, וקול צריחותיה של אימא המתייסרת בכאבים היה מנסר בבשרנו ומעלה בו חידודים חידודים. ישבנו כולנו מחוץ לחדר ההורים, אחוזי אימה ושקיקה לראות את הנולד, וחזינו בנכנסות וכיוצאות – אלו מזמנות מים חמים או קרים, אלו מריצות מגבות וסדינים מוכתמים ואלו מביאות אחרים תחתם, אלו בארשת פנים גורלית ומטילה אימה ואלו בחיוך של שותף־סוד רב משמעות ותקווה. ואילו שאר אחי ואחיותי הצעירים נולדו במרפאתו הפרטית של רופא מיילד. כל מה שראינו היה אימא אחוזה צירי לידה שהובלה למרפאה והוחזרה משם כעבור ימים אחדים עם חיוך על פניה החיוורות ותינוק פעוט צווח בזרועותיה הרפויות.

ועד שלא פנינו לרפואה המודרנית החדשה, סבתא הייתה תמיד ערכאה ראשונה לכל מקרי החירום. היה ילד צרחני ומרדן, שלא מצאו דרך להחזירו למוטב ולהרגיעו, סבתא הייתה מצווה שיביאוהו אליה, הייתה מערבת שתן אדם בכמון ובמיני תבלינים אחרים ומשקה את הילד האומלל והמבקש על נפשו עד שלמד מחירה של מרדנות וביכר שתיקה על המשקה המלבב הזה. ומה לך ראיה גדולה מזו לכושר הריפוי הטמון בו? ואם חום מסתורי ומתיש או קדחת מקריחה עצמות אחזו באחד מאתנו, או סתם איבד מי מאתנו את שלוות נפשו או את כושר הליכתו, או שתש כוחו ואזלו מקורות חיותו, סבתא הייתה נוקטת דרכים פחות חריפות ויותר מחוכמות, כי בנפשו של החולה עסקינן וגירוש שדים ורוחות מגופו המעונה היה התשובה המבוקשת. אז הייתה יושבת על מיטת החולה, פותחת בחגיגיות מטפחת־ראש, קושרת בה קשרים, מודדת בין הקשרים זרת אחר זרת תוך לחשושי תפילה כלשהם, ולבסוף מפקעת את הקשרים בפני החולה. וכיוון שפקעו, שחררו את השדים מנפש החולה המוטל במיטתו, ומיד הוטב לו והוכרז עליו כמבריא.

אם לאחר מזה עוד תקעה על גבו כמה וכמה כוסות רוח שרוקנו בזריזות מאווירן המובל על ידי אגודת כותנה מובערת, או כפתה עליו שטיפת חוקן מביכה ואחר כך כיסתה אותו בשמיכות צמר ופשתים שכבות שכבות, גם באמצעיתו של קיץ לוהט – אזי הזעתו בתוך הכבשן שלהט סביבו הייתה לסימן מובהק להבראתו הקרובה. ועוד כהנה וכהנה. או כאשר נשרף או נשרט מי מאתנו, הייתה סבתא מביאה משחת פלאים שיצרה בביצים, בסיד ובאפר גחלים ומורחת אותה על הפצע, ולא עברו ימים עד שהגליד הפצע. ״מרקחת הפלא״ קראנו לה, שהצילתנו פעם אחר פעם מכוויות ומשאר חוליים רעים. ובכל זאת נזקקנו לרפואה מערבית אם למנוע מחלות או אם לטפל במרעין בישין שאפילו כשפיה של סבתא לא הועילו לסלקם. למשל בימי מלחמת העולם כאשר המזונות היו דלים והמחלות מרובות, הוכרחנו לבלוע, על פי רוב בכפייה, כף של שמן דגים מדי יום, שגם פלח התפוז או התמר שבאו אחריה לא הספיקו להעביר את טעמה המבחיל. או כאשר חליתי חמורות בטיפוס הבטן בגיל שמונה או תשע, והורי עמדו על כך שאשאר בבידוד בביתי ובלבד שלא יאולצו לשלחני לבית החולים, בא בכל יום רופא צרפתי להעניק את טיפולו המסור עד שהחלמתי. וזו הייתה העילה להכניסני לעול מצוות עם אחי הבכור, כי על פי מנהגי המקום, ילד שהגיע לפרקו והיה בקי בלימודי בר־המצווה כשר היה לכך, ועוד נחזור לעניין זה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012–יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

 

עמוד 72

 

עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.

זהו פרק פרובלמטי גם בתולדות האסלאם וגם בתולדות היחסים בין יהודים למוסלמים, כי מצד אחד הסמליות שבהעברת ירושלים והר-הבית לידי עומר הותירה זכר בל יימחה בתודעה המוסלמית, עד כדי כך שכאשר ערים פלשתיניות נמסרו בתוקף הסדרי אוסלו לידי ערפאת ב-1995, הוא ביים בבית-לחם הסמוכה לירושלים טקס משחזר, ובו נמסר לו על-ידי הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים מפתח סמלי של העיר. הוא הכריז באותו מעמד כי ״יורשו של סופרוניוס מוסר את מפתח העיר לידי יורשו של עומר״, ואיש מהנוכחים לא החמיץ את סמליות המעמד. ערפאת גם דאג שאלו תהיינה הכותרות בעיתונות הפלשתינית למחרת היום, ועורך לילה של אחד העיתונים שלא מילא אחר ההוראות מצא את עצמו עצור במרתפי העינויים של הביטחון המסכל ביריחו. משמע, כי עבור ערפאת ומוסלמים רבים אחרים, ירושלים ועמה הר-הבית עתידה היתה לחזור לחיק הפלשתינים- המוסלמים, בין בדרכי נועם כמו בימי עומר-סופרוניוס, או בדרך ג׳יהאד, בה הוא מוכן להקריב את עצמו ועוד מיליוני שהידים כמאמרו. פירושו של דבר שמוסלמים כיום, שערפאת ראה עצמו כנציגם, אינם מוכנים לחלוק או להתפשר על ענייני הר-הבית ולהכיר בזכותם של האחרים, שלטענתם מאז הבריאה ואדם הראשון העולם כולו היה מוסלמי, כמובן לרבות ירושלים, ולכן החזרתה לחיק האסלאם, על-ידי עומר ולאחרונה על-ידי ערפאת, אינה אלא תולדה טבעית, הכרחית ובלתי ניתנת לעירעור. כבר הזכרנו את הפסוק הקוראני המדבר על מסעו הלילי של מוחמד ממכה ל״מסגד אל-אקצה״, שפירושו המילולי ״המסגד הרחוק ביותר״, ולאו דווקא מה שנמצא על הר- הבית. אולם באמונה עסקינן, והחשוב והקובע איננו מה שניתן להוכיח לוגית וארכיאולוגיה, אלא מה שמאות מיליונים מאמינים שהוא אמת ומוכנים גם להילחם ולמות בעבורו. זהו כוח חיותה של אגדת עומר בירושלים.

לכן, מעבר לעובדה ששיחות השלום בשנת 2000 בין אהוד ברק ויאסר ערפאת הגיעו למבוי סתום, בעיקר בגלל סמליותו של הר־הבית וקשרו עם עומר, שערפאת לא היה מוכן להתפשר עליהם, ושבגינם פתח ב״אינתפאדת אל-אקצה״ (והשם איננו מקרי), צריך להבין את הכוח המניע את העולם המוסלמי בסרבנותו להתפשר בעניין זה. אנו יכולים לטעון, למשל, כי גם לנו קשר רוחני, נפשי, דתי ולאומי להר-הבית, כי האתר היה מקום מקדשנו, וכי אין זה מתקבל על הדעת שאנו, המוכנים להתחשב ברגשות המוסלמים ולהותיר את המקום בידיהם בפועל, צריכים להיות מסולקים ממנו כליל, ואילו אלה שבאו אחרינו והשתלטו על האתר, ביודעם שהיה קדוש ליהודים, ועוד תובעים בלעדיות עליו, דווקא הם יזכו בו כולו. אלא שפרשנים מוסלמים יכולים לטעון כנגד זה שהאסלאם קדם לכל הדתות, וכאשר הוא הופיע מחדש עם מוחמד, הוא סילק את כל השאר והחליף אותם, וכי הפסוק בקוראן מתייחס לאתר זה ממש, אפילו לא היה שם מסגד בעת מסעו הלילי של הנביא. אם כן, תיקו כאן, והואיל והמוסלמים עדיפים במספריהם על היהודים, ומחזיקים בהר בפועל, התחרות איננה בין אמונות סותרות אלא בין מקדשי הסטטוס קוו שאין איש מעז להפר, לבין קוראי התיגר עליו שהם חסרי אונים לשנותו. למעשה, ככל שהמתח גואה בין המוסלמים לבין יריביהם, כך האסלאמיציה של הסיכסוך גוברת בעיניהם והסמלים האסלאמיים מקבלים בולטות גבוהה יותר. זה לא מקרה שפרשות חודייביה, הר-הבית, והמסע הלילי של הנביא, כולן נשזרות יחד עם מורשתו של עומר דווקא בימינו אלה.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 87

הביזה ברובע היהודי בפס (1820)

בפס פלשו בני־עודאיה לרובע היהודי הסמוך לשכנותם בפס אל־ג׳דיד. הם החלו לשדוד ולגנוב מכל הבא ליד. הם ברחו ועמהם בד, משי, כסף וזהב שהיו מופקדים אצל היהודים ושייכים היו לסוחרי פס שבשבילם עבדו היהודים העוסקים בחייטות ובשאר מלאכות־יד. כך אבדו סכומי־עתק שאין ערוך להם. אחרי־כן הפשיטו בני־עודאיה גברים ונשים, ואת אלו האחרונות חטפו עמהם ואת הבתולות שבהן אנסו. הם רצחו את הגברים ושתו משקאות חריפים בעצם חודש הרמדאן. הם הרגו מספר ילדים שנחנקו במהומת הביזה. ועדיין לא אמרו די במעשים האלה וחפרו תחת הבתים כדי לגלות את הטמון מתחת, ואכן מצאו כסף רב. בראותם זאת, תפסו את נכבדי היהודים וחנווניהם, המטירו עליהם מהלומות ויענום כדי לאלצם לגלות איה הסתירו את כספם. אם היתה לאחד מהם יהודיה יפת־תואר, גנבו אותה מבעלה כדי לאלצו לשלם את הכופר. המאורעות החמורים האלה התחוללו ב־13 לחודש רמדאן 1235 להג׳רה (1820). כאשר כילו מעשיהם ביהודים, התנפלו בני־עודאיה על שאר התושבים של פס.

נאצרי(נם׳ 1897) (מקור, חלק ד, עמד׳ 156), כרך א, עמ׳ 65; וראה פומיי 65,1

 

הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19

הם [היהודים] אינם רשאים לדור באותה עיר עם המוסלמים; אלא מקצים להם שכונה לעצמם, מחוץ לחומות, ושם סוגרים אותם בכל לילה בשעה תשע ואין מרשים להם לצאת החוצה, בשום תואנה, עד לזריחת החמה למחרת בבוקר. […] באלג׳יר היה יניצ׳אר, אם כך תאבה נפשו, עשוי לעצור ולהכות את היהודי הראשון שיקרה לפניו ברחוב, והלז לא העז להשיב לו או להדוף את מהלומותיו. יכול היה להינצל רק אם מיהר לרוץ ככל יכולתו עד שנמלט; הגשת תלונה לא היתה כדאית כלל, שכן תמיד היה הקאדי מזמן אליו את היניצ׳אר ושואלו מדוע־זה היכה את היהודי? והתשובה היתה, ״מפני שדיבר סרה בדתנו הקדושה״; ואז היה היניצ׳אר משולח לחפשי והיהודי היה מוצא להורג. אמת כי עדותם של שני מוסלמים דרושה היתה כדי להעיד כי אכן ביזה היהודי את דתם; אבל במקרים כאלה מעולם לא היה מחסור בעדים.

 

כל המלאכות המשפילות ביותר מוטלות על היהודים: הם תולים את הפושעים, ואחר־כך קוברים את גופותיהם; הם נאלצים לשאת את המאורים על שכם כשהללו יורדים מסירתם במים רדודים; מעסיקים אותם בניקוי הרחובות, בהאבסת הבהמות באורוות הסראיה; ״קיצורו של דבר״, אומר קיטינג [שעשה שם את דרכו כ־1785], ״כל־אימת שהשלטון זקוק לפושט־נבלות, המלאכה מוטלת על יהודי״. […] כשהיה יהודי עובר ברחוב, תמיד היה עליו לפנות את הקיר למוסלמי, ואחר־כך היה עליו להשתחוות לפניו אפיים ארצה; אם לא עשה זאת היו מכים אותו מכות נאמנות, ואולי היה נדקר בסכין. אי־השוויון הזה בין מחזיקי הדתות השונות מתחיל עוד בעריסה ממש; הצעיר שבתורכים [במוסלמים] רשאי לרמוס את הישיש ביהודים; באיזה גיל צעיר מתחילה ההשפלה בצד אחד, והעריצות בצד השני, אנו למדים מן העובדה העגומה שילד יהודי ייאות לקבל מכות ממאורי בן־גילו בלי שינקוף אצבע להתגונן. נוסף על כך נאלצים היהודים ללבוש בגדים מיוחדים להם, לנשול את סנדליהם כשהם עוברים על־פני מסגד או על־פני ביתו של הקאדי, או אפילו על־פני בתיהם של כמה מחשובי המוסלמים, אף שבכמה ערים כגון פס, ובפרט בצאפי, מקום שמצויים הרבה בתי־תפילה, הם נאלצים ללכת יחפים לגמרי.

בשום מקום אין מרשים להם לרכוב על סוס, שהרי זה נחשב בהמה אצילה מדי לתכלית פחותה שכזאת; אבל מרשים להם לרכוב על חמור, או, בחינת חסד מיוחד, על פרד; ועם זאת, חובה עליהם לרדת מרכובם ולהתייצב בעמידה של כבוד כל־אימת שמאמין בדת־האמת פוגש בהם בדרך. אם יבוא יהודי אל מעיין־מים הריהו חייב להמתין עד שיעזבוהו כל המוסלמים, לרבות אלה שיבואו שעה ארוכה אחריו, בטרם יוכל לנסות לשאוב ממנו. מוות יהיה ענשו אם יעלה על גג ביתו, כי משם אולי יראה את בנות המאורים; ומוות ענשו אם יקשור קנוניה נגד השלטון, יכה מאמין בדת־האמת, או יציץ באקראי לתוך מסגד בשעה שהמאמינים מתפללים. הם נחשבים כולם עבדי הדיי או הסולטאן שבאחוזות־ממשלתו הם חיים, ואין הם יכולים לצאת משם בלי לקבל רשות ממנו, ובלי שיתנו ערבון גדול כי אכן ישובו. יכול היה כל תורכי להיכנס לעירם של היהודים, לבוא לאחד הבתים, לאכול, לשתות ולהעליב את בעל־הבית, ולהתעלל בנשים, בלי התנגדות ובלי תלונות; אך מאושר היה היהודי אם לא הוכה ולא נדקר. במארוקו אי־אפשר להמית מאורי על שהרג יהודי, אף שהריגת נוצרי עלולה להיות עוון בן־מוות; לאמיתו של דבר, אירע לעתים לא רחוקות שיהודי שהתלונן על מות ידידו או קרוב־משפחתו נענש בעצמו, ואילו הרוצח יצא לחפשי. התוצאה היא שלעתים רחוקות יעלה היהודי על דעתו לפנות אל כס המשפט או ינסה להשיג פיצוי. הוא זוחל כדי לספוג את המהלומה, או מתחנף ליד המורמת להכות. (2, עמ^׳ 84-80)

 

יחס דת האסלאם לדתות האחרות"-בת יאור-השפלת הדימים בתוניסיה (1800)- הביזה ברובע היהודי בפס (1820)- הד׳ימה באלג׳יריה ובמארוקו, תחילת המאה ה־19

 עמוד 245

מטרתם העיקרית של האמצעים הללו ודומיהם נראה שהיתה לצמצם את חדירתם של לא־מוסלמים לרשויות המדינה המוסלמית ואת תפיסתם שלא כדין של סמכויות, שבדין שייכות למוסלמים בלבד. באותה עת, אל־מֻתַוַכִּל [אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה (מילולית: הנסמך על האל, בערבית: المتوكل على الله) היה שם שלטונם של מספר ח'ליפים מבית עבאס.]

ציווה שהנוצרים והדמים בכלל יידרשו לחבוש מצנפות ולחגור אבנטים בצבע דבש; לרכוב באוכפים בעלי ארכופי עץ ושני כדורים תלויים מאחור; להצמיד שני כפתורים לכיפותיהם של אלה החובשים אותן, ולחבוש כיפות בצבע השונה מאלה של המוסלמים; להצמיד שני טלאים לבגדי העבדים שלהם בצבע שונה מצבע הבגד שאליו הם צמודים, אחד לפנים על החזה ואחד על הגב, כל טלאי ברוחב ארבע אצבעות ושניהם בצבע דבש. אם נשותיהם יוצאות מביתן ומופיעות בפומבי, עליהן להופיע בצעיפים בצבע דבש. הוא ציווה, שעבדיהם יחגרו אבנטים ואסר עליהם לחגור חגורות. הוא ציווה להרוס כל כנסייה שבנייתה חדשה, ולהחרים עשירית מבתיהם. אם המקום גדול דיו, יש להפוך אותו למסגד; אם אינו מתאים למסגד, יהיה למגרש פתוח. הוא ציווה, שצלמיות עץ של שדים ייקבעו במסמרים לדלתות בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים. הוא אסר על העסקתם במשרדי ממשלה ובעניינים רשמיים, שבהם תהיה להם סמכות על מוסלמים. הוא אסר על ילדיהם לבקר בבתי ספר מוסלמיים, או שמוסלמי כלשהו ילמד אותם. הוא אסר להציג בפומבי את צלביהם ביום א׳ של לולבים ועריכת פולחנים יהודיים ברחובות. הוא ציווה, שקבריהם יהיו בגובה הקרקע, כך שלא ידמו לקברות המוסלמים.

 

אין עדות לרדיפות אלימות כלשהן של לא־מוסלמים בימי אל־מתוכל, ואף לא ברור עד כמה, באיזו מידה ולכמה זמן נאכפו ההגבלות הללו. התלונות החסודות התכופות על התעלמות מהן ונסיונות חסודים ארעיים להטילן מחדש מעלים את הסברה, שיישומן בפועל היה על־פי־רוב רופף ומקוטע.

מאוחר יותר היו שליטים רבים, שהלכו בעקבותיו של עמר השני. אחד מהם היה הסלטאן העות׳מאני באיזיד השני (1512-1481), שתקופת שלטונו הצטיינה במעין ריאקציה נגד מדיניותו של אביו וקודמו מחמד הכובש. מחמד פתח, במובן מסוים, אשנב למערב. הוא הפגין אהדה ליוונים וליהודים כאחד, ואפילו נתן חסות לאומנים ולמלומדים מאירופה הנוצרית. באיזיד, שהיה ידוע באדיקותו הרבה ונתון להשפעת העלמא, שינה כל זאת. הציורים שאביו אסף בארמון סולקו ונמכרו, ואילו החצרנים והפקידים הנוצרים והיהודים שולחו לדרכם. לפי מקור יהודי, ציווה הסלטאן לסגור בתי כנסת שנבנו באסתאנבול אחרי כיבושה על־ידי התורכים, כלומר כאלה שהוקמו תוך הפרת החוק הקדוש, שהתיר לדמים לשמור רק על אותם מקומות פולחן שהיו להם לפני הכיבוש, ואסר עליהם לבנות חדשים. ייתכן שהדבר קשור לנקיטת אמצעים מיוחדים, שעליהם מדברים המקורות המוסלמיים, כתוצאה משינויים דמוגרפיים. אזורים מסוימים, שהיו לפני מיושבים בעיקר על־ידי לא־מוסלמים, יושבו בצפיפות על־ידי מוסלמים. באחדים מן האזורים הללו, כנסיות ובתי כנסת שנסבלו לפנים, נראו עתה כפוגעים ברוב החדש, וננקטו צעדים בכדי לסגור אותם או להעבירם למקום אחר. במקרים הללו, כמו במקרים דומים, פעולה לקיצוץ חוצפתם של הרמים זכתה לשבחים מפי כרוניקאים חסודים. ואולם מפליא הדבר, שאותו סלטאן ביאזיד השני עצמו הרשה ואף עודד, בשנת 1492 ולאחריה, למספר גדול של יהודים מספרד ומפורטוגל להתיישב ברחבי האימפריה העות׳מאנית ולשקם את חייהם אחרי גירושם מארצות מולדתם.

 

הסתירה היא למראית עין בלבד. אכיפתם הקפדנית של חוקי השריעה הטילה הגבלות מסוימות על העדות הלא־מוסלמיות והגבילה או אסרה את השתתפותם בהליכי המימשל. אך היא לא תבעה – ובעצם לא התירה – שירדפו אותם על־ידי־כך שימנעו מהם לקיים את דתם, לחיות על־פי מנהגיהם או להתפרנס. ובאמת, בתקופת שלטונו של באיזיד השני, המחמיר והקפדן, אך גם ההוגן והמאמין, חלה ההגירה היהודית הגדולה ביותר לתחומי המדינה העות׳מאנית.

וגם הפעם ניתן לציין שחומרותיו של הסלטאן באיזיד אירעו בתקופה של סכנות גדולות לשלטונו מבית ומחוץ. אחיו ג׳ם, שהיה טוען לכתר שנכשל, נמלט לאירופה, שם ניסו להשתמש בו האפיפיור ואחדים ממלכי הנוצרים בהתקפה משותפת על השטחים העות׳מאניים ועל כיסא המלוכה העות׳מאני. יחסיו עם שני שכניו המוסלמים היו גרועים. היו לו סכסוכים עם הסלטאנים הממלוכים, ששלטו במצרים ובסוריה, ובמזרח השושלת השיעית הלוחמת באיראן איימה על באיזיד, ולא רק במלחמה על הגבול אלא אף בהתקוממות ומהומות בין נתיניו המוסלמים. כנגד האיום הכפול של מסעי צלב נוצריים מן המערב וחתרנות שיעית מן המזרח, נזקק באיזיד לגמול על אמונתו האדוקה מידי שמים ומידי אדם כאחד.

 

בימי שלטונם של יורשי באזיד השתפר מצבן של העדות המשועבדות, אולם הסכנה התחדשה בימי שלטונו של מראד השלישי(1595-1574). הדגם המקובל שוב חזר על עצמו: שליט קודם, שנראה שהיה נוח יתר על המידה לדמים; בעיות דתיות וצבאיות מבית ומחוץ; צעדים כנגד כמה דמים, שנראו כעשירים או חזקים מדי; צווים לסגירת מקומות פולחן בלתי מורשים; והנהגתן מחדש של התקנות הישנות ביחס ללבוש ולכיסויי הראש. על־פי דיווח של פקיד ונציאני החליט הסלטאן ברגע מסוים להרוג תחילה את כל היהודים ולאחר מכן את כל הנוצרים שבממלכתו, אולם אמו והוזיר הגדול הצליחו למנוע אותו מכך. לסיפור זה אין אישור במקורות היהודיים או במקורות התורכיים ואינו מתקבל על הדעת מיסודו.

ואולם, מה שמתועד היטב הוא הדגם הנפוץ של פרקי זמן המאופיינים על־ידי החמרה דתית – ההגבלות על לבוש מפואר, ההוראות על כיסוי ראש מיוחד, סגירת בתי תפילה חדשים, שנחשבו בלתי חוקיים, וכדומה.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 52

פרק שלושה עשר

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

את מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מזה כ־ 350 שנה מוביל במהלך הערב הפיטן הראשי המכונה ״אל מקדם אל כביר״, ואיתו מספר פיטנים נוספים. הללו, במהלך כל הערב, מובילים יחדיו את המעמד עד לסיומו הסופי, ובדרך כלל לשביעות רצונו של הקהל הנוכח בבית־הכנסת.

כבר ציינתי כי איכות הערב תלויה רבות במעמדו ובאיכות הביצועים בעיקר של הפיטן הראשי. האם תמיד נהנה הקהל בבית ־ הכנסת מאיכות הביצועים? האם הפיטנים כיום מוכשרים ובקיאים דיים בפיוט, כדי להוליך אחריהם ציבור במשך מספר שעות בלילה חורפי ודווקא בליל שבת ־ יום המנוחה?

בפרק זה אני מנסה להציג את מעמדו של הפיטן אצל יהודי מרוקו, ואת מצבו של מנהג ״שירת הבקשות״ בארץ בהשוואה למרוקו. האם עשרות השנים שעברו מאז ״הימים הטובים״ בקזבלנקה ובשאר הערים והעיירות במרוקו הביאו לשינויים בפיטן ובפיוט ובמעמדו של המנהג היום לעומת אז? כדי לענות על כך אני נעזר במעקב שניהלתי אחרי מעמד הבקשות בדימונה שבו אני משתתף בשלש השנים האחרונות 1999־ 1996, וכן בשיחות עם פיטנים וחובבי פיוט מהעיר. אני נעזר גם במחקרים שקראתי בנושא.

ראה מאמרו של אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו׳׳. מחקר בולט בנדון.

על מקומו של הפיוט בקהילה היהודית המרוקנית יעיד הסיפור הבא: ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל (נפטר ב־1935, קבור בעיר סאלי הסמוכה לרבאט), שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו, היה שרוי באבל באמצע אחד החגים לרגל פטירת אשתו. בשבת זו הוחלט לא לשיר את שירי החג כהשתתפות באבלו של הרב. הרב עמד על רגליו וצעק: ״מה קרה? האם היום תשעה באב? למה לא שרים את שירי החג כנהוג?״ משהסבירו לו את הסיבה, ענה להם: ״האבל שייך לביתי, בבית הכנסת צריך לנהוג כמקובל, ולא להשבית את שמחת החג״. הסיפור מתוך ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ שכתב חנניה דהן.

מעמדו של הפיטן והפיוט במרוקו

השירה והפיוט תפסו מקום מרכזי בחיי היומיום של היהודי המרוקני. הדבר בא לידי ביטוי בתפילה, בשבתות ובמועדים, בשמחות ובאירועים ציבוריים ואישיים². הילד היהודי המרוקני, מערש לידתו, שומע בתדירות רבה את הפיוט. הוא מתחנך בבית שבו הוא שומע את הפיוט, מתחכך איתו, חי אותו ומלווהו בכל עת. הרגש שבפיוט תפס את יהודי מרוקו, וכבר אמרו חז״ל בעניין זה, כי כוחה של השירה עולה לעתים על כוחה של התפילה.

[כדוגמה בולטת אפשר לציין את הפיוט של ר׳ יהודה שמואל עבאס ״עת שערי רצוף׳ המבוסס על מדרשי חז׳׳ל על עקידת יצחק שבבראשית כ״ב. סיפור מושר זה מעורר התרגשות רבה בין המתפללים בתפילת ראש השנה, אך אינו מעורר עניין מיוחד בתפילת שחרית בכל בוקר].

יוצא מכאן כי היהודי המרוקני הטיפוסי הוא חובב שירה מושבע, ובשומעו את הפיוט הוא מרגיש כ״מלך במסיבו״. לעתים היה הפיטן במרוקו זה שכתב וחרז שירים. הוא גם הרכיב עליהם לחנים מהסביבה הקרובה. לאור זאת, נקל להבין כי הפיטן במרוקו זכה להערכה רבה בקרב הקהילה בה הוא חי. מעמדו לא היה פחות מזה של דיין, רב או בעלי תפקידים אחרים בקהילה. הוא למד מצעירותו את הפיוט על פרטיו השונים מפיטנים בעלי שיעור קומה, וכך השתלב היטב בבוא העת בחיי הקהילה:

באירועים ציבוריים, בבית ־ הכנסת או באירועים פרטיים, גילה הפיטן את נוכחותו בכל המעמדים ובכל הטקסים : בברית מילה, בטקס בר המצוה, בחתונה, בסעודות מצוה, בהילולות, בעת הכנסת ספר תורה ועוד. ככל שהצליח הפיטן להגיע לביצועים מרשימים ולהוציא מן הכוח אל הפועל סגולות מוסיקליות הטמונות בפיוט ולהפליא ביכולתו הקולית, כך הוא זכה להערכה ולאהדה יתרה בקהילתו.

[ר׳ דוד בוזגלו העמיד שורה ארוכה של פיטנים בעלי שיעור קומה שהשפעתם ניכרת כיום בערים השונות בארץ. מעמדם חזק בקהילה בה הם חיים, והוא נובע מהחינוך הפיוטי והבסיסי שקיבלו ממורם ר׳ דוד בוזגלו.]

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 162

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים

פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים

א. מעגל הפרשה

1. 1. מבוא לסוגה

בשונה מכלל הקצידות שבשיר ידידות כמפורט לעיל שאינן מתקשרות לפרשת השבוע, הרי כל הקצידות לר׳ דוד אלקאיים יועדו מראש לפייט את התכנים של הפרשה. הקצידות לפרשת השבוע ב׳שירי דודים׳ הנשענות על לחני ה׳מלחון׳ נכללות בדיון הכללי כאן עם שאר השירים והסוגות שלו, אבל בגלל שהן מהוות כרבע מכלל שאר סוגי הפיוטים ב׳שירי דודים׳ שהחוקרים נגעו בהם במיוחד, אנו קובעים להן דיון נפרד כז׳נר ייחודי בגלל הקשרם המשותף לפרשה. זהו ז׳נר חדשני בקצירה העברית במרוקו, שרוב בניינו ומניינו נתחדש על ידי רד״א, שמילא בכך תפקיד מרכזי, ולכל פרשה חיבר קצידה המפייטת את תוכן הפרשה ומאיר אותה גם ברוח מקורות חז״ל. גם קצידות אלו העוסקות בנושאי קודש טהורים נשענות כולן בלחנן, בתבניתן ובמשקלן על קצידות המלחון. כיצד יש להסביר את התופעה הזו? נביא תחילה דעתם של חוקרים אחדים, ואחר כך את ההסבר הקשור לזיקה למלחון

1-אבי עילם אמזלג במאמרו על הקצידה מסביר את התופעה של שילוב הלחן של הקצידה הערבית עם תוכן הפרשה כאמצעי למשוך את המון היהודים לקום לשירת הבקשות, וניצול תוכן הפרשה והשימוש ביסוד העלילתי של הקצידה כאמצעי חינוכי דידקטי ללמדם מוסר ודעת.

במאמרו 'פרשת השבוע בפיוט ובשירה׳ סוקר אפרים חזן את התחנות השונות בנושא זה בתולדות הפיוט ומתעכב על שלוש מרכזיות: 1) הפייטנות הקדומה ובמרכזה שירת יניי. בתחנה זו הקדושתא המוקדשת לענייני תפילה עוברת לעסוק גם בפרשת השבוע כאמצעי של הפצת חינוך והשכלה. 2) תחנה שנייה היא שירת ר׳ ישראל נג׳רה ׳בעולת שבת' המעמידה מחזור מיוחד לפרשות השבוע מבראשית ועד זאת הברכה. 3) תחנה שלישית היא 'שיר ידידות׳ ובמרכזו פיוטי ר׳ דוד אלקאיים על פרשיות השבוע בספר בראשית וספר שמות העשויות בתבנית הקצידה במבנה המיועד לכתחילה ליצירה אפית.

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה נרטיבית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית.(מתוך המדיה)

בכך מציין החוקר ׳כאילו חוזרת השירה העברית ונקשרת אל ראשיתה^,. הסבר נוסף, שנותן אפרים חזן לז'נר החדש קשור בתבניות החדשות, שבהן מתחברת הקצידה הנחשפות במאות-הי״ט-ב^,. טבעם של חידושים צורניים להיקלט יותר, במקום שיש חידוש של תוכן. על רקע היקלטותה של תבנית הקצידה של המלחון אפשר אפוא להסביר תופעת היווצרותם של חידושים בתחום התוכן כמו הפיוטים לפרשת השבוע.

הסבר אחר להתחדשות הז'נר הזה מציע בנימין בר תקוה במאמרו העוסק במסורת וחידוש בשירה העברית במרוקו. החוקר משער, שהייתה כאן השפעה מכיוון שירת ההשכלה. כידוע, מציין החוקר, הנושא התנכי חביב היה על המשכילים העבריים דוגמת האפוסים של ר^, נפתלי הרץ וויזל על חיי משה ושל שלום הכהן על חיי דוד. השערה זאת מבסס החוקר בשלושה נימוקים: 1) תפיסת הקצידה כמכלול, כסיפור אחד ארוך, כסיפור בהמשכים דוגמת שירי תפארת לוויזל. 2) היאחזות העלילה של ר^, דוד אלקאיים במונולג שיסודו, בשירת ההשכלה לעומת הדיאלוג המאפיין את הפיוט העברי לדורותיו. 3) שילוב תיאורי נופים של ארץ ישראל בשירתו. הצעתו של בר תקווה מתאששת גם לאור מאמריו של יוסף שטרית על זיקת ר^, דוד אלקאיים וחלק משירתו להשכלה.

הסבר אחרון, שנציע כאן, המוסיף על הראשונים כרוך בהשפעת הקצידה הערבית על המשוררים העבריים, וזו הסביבה הקרובה ביותר לקצידה העברית. הקצידות ההיסטוריות מפרשות השבוע לר׳ דוד אלקאיים כוללות דגמי סיפורים, שדמות האיש והאישה מופיעה בהן, כמו אדם וחוה, לוט ושתי בנותיו, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, יוסף ואשת פוטיפר או אסנת. קצידות אלו נשענות כולן על לחנים של קצידות אהבה ערביות, המתארות התרחשותה של עלילה, שדמות האיש והאישה במרכזן. אנו סוברים, שחיבור קצידות עבריות בהשפעת המלחון, לא נבע רק מחשש של השפעת תכניה של הקצידה הערבית, אלא גם מטעמים ספרותיים, ואפשר שהן גם מענה ספרותי במהדורה יהודית לקצידות המלחון, וחדרו אליהן מוטיבים ממקורות הלחן, כפי שחדרו לשאר הקצידות, שמחקר זה דן בהן.

הדעה המקובלת באשר להזדקקות ללחנים ערביים כדי לבטל את השפעת שירי העגבים הנזכרת בהקדמות של כמה מקובצי השירה אינה נחלת כל המשוררים ובמיוחד לא ר׳ דוד אלקאיים. הקצידה על לחניה, תכניותיה ונושאיה קסמה לכמה מהם. אכן ר׳ דוד אלקאיים בספרו 'שירי דודים' מתייחס בהקדמה לספרו ולכמה קצידות להבטים הנ״ל תוך כדי שהוא מביע הערכתו לשירים הערביים ולשפתם ולצורך לעשות כמותם, וכך גם הגורם הלשוני של המלחון מהווה מקור השראה לחיבורי קצידות עבריות. דוגמה לכך הכתובת לקצידה ׳נמס אולמי׳ (פיוט נה) שבה כותב: ׳שיר זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה ומשורר הישראלי נכנסה בליבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאות נפשו ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

זאת ועוד, סיפורי עלילה על דמויות מקראיות קיימים גם בקצירה הערבית נוסח המלחון, כמו הקצידות על איוב, על דוד וגלית ועל יוסף. הקצידות על יוסף הקרויות ׳אליוספיה׳ חוברו על ידי המשוררים הערביים כמו אלמע׳ראוי ואלע׳ראבלי. דוגמתן יש גם בערבית יהודית וקשה להבחין בינן ובין הקצידות הערביות. הקצידה על יוסף המוקלטת והמושרת על ידי ג׳ו עמר הפכה פופולארית בכל המשפחות היהודיות וקדמה לה קצידה על יוסף בערבית. הקצידה בערבית יהודית על איוב יסודה, כנראה, בקצידה ערבית על אותו נושא. נושאים שונים של המקרא והפרשה ודמויותיה מצויים גם בקוראן כמו פרשת יוסף, ומשום כך הקצירה מטפלת בהם.

כמו כן, עיון בקצידות על פרשת השבוע מראה, שגם בהן מתקיימת זיקה מוטיבית בלבוש אלגורי עם קצידת הלחן הערבית, זיקה המובעת באחד מחלקי הקצידה: בתחילתה, בסופה או באמצעיתה.

מתוך המדיה:

מלחוּן (בערבית: الملحون; באנגלית: Malhun) הוא ז'אנר במוזיקה המרוקאית, המורכב משירה אורבנית שהייתה נהוגה בקרב מעמד הפועלים של גילדות אמנים.

בתחילה, לפני שהתפשט מתאפיללת לכל חלקי מרוקו, מלחון נוצר במאה ה-15 כיצירה ספרותית טהורה המכונה כיום קסידה או זאז'אל.

ז'אנר המל'אבה (Mal'aba) נחשב לצורה הידועה העתיקה ביותר של המלחון, מתקופת השושלת המרינית במאה ה-14. הוא נכתב בשפת הדאריג'ה, ואבן ח'לדון מתאר אותו כאחד מהאפוסים הליריים העיקריים של זרם האמנות שנקרא מל'איבּ.

הקסידה של המלחון מבוססת על שני מרכיבים חיוניים – האוברטורות והחלקים שמהם היא מורכבת. מקור הקסידות מהסוג הזה מתוארך למאה ה-16.

בתקופת התפתחות המלחון, עבדאלעזיז אל-מגרווי ועבדרחמן אל-מג'דוב (מת ב-1568) התפרסמו בזכות הקוואטרנים המיסטיים שיצרו. במאות ה-18 וה-19 פרחו במרוקו משוררים רבים בפאס, במקנס ובמרקש שהפיצו את יצירותיהם בעזרת המלחון.

2. 2. נושאים ראשיים לפרשות השבוע

הפיוטים על פרשיות השבוע אינם מתמקדים באחד מנושאי הפרשה, אלא סוקרים את רוב הנושאים של פרשת השבוע בחרוז ובמשקל. נושאי הפרשה הנסקרים מנוסחים ככותרות בפירוש של פיוטי המהדורה. להלן הנושאים המרכזיים של פיוטי הפרשות: בראשית (פיוט א) – בריאת העולם. נח (ב) – נח ודור המבול.

לך לך – וירא (ג-ד) – הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו: עזיבת מולדתו לכנען, הירידה למצרים מחמת הרעב, לקיחת שרה לבית פרעה, מלחמת אברהם נגד חמשת המלכים, לקיחת הגר, ברית בין הבתרים, המילה לעת זקנה, לקיחת שרה על ידי מלך גרר, הרחקת הגר ובנה ישמעאל מבית אברהם ועקדת יצחק, ונוספו אליהם נושאים אחרים מפרשת וירא – הכנסת האורחים של אברהם והמלאכים המבשרים את שרה בלידה, תפילת אברהם להצלת סדום, סדום ועמורה עולות באש, הצלת לוט ובנותיו ומעשיהן עם אביהן.

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים–פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים–א. מעגל הפרשה

עמוד 25

 

ה. שירה ופיוט

42-זקן אהרן – קובץ שירתו של הרה״ג רבי אהרן בן סמחון זצ״ל, מחכמי מכנאס במאה הי״ט. ההדרה ומבוא מאת מ׳ עמאר, 192 עמ^׳.

43-תהלה לדור – קובץ שירתו של פייטנה של יהדות מרוקו הרה״ג רבי דוד בן חסין זצ״ל. מבואות בעברית ובצרפתית מאת א׳ חזן וא׳ אלבאז, + מבוא מקיף בצרפתית 960 עמ^׳.

44-משכיל שיר ידידות – שירת ההלכה על או״ח, להרה״ג רבי משה אבן צור זצ״ל, מחכמי פאס, מנוקד ומבואר+ מבוא מקיף על שירת ההלכה מאת יוסי גבאי, 360 עמ^׳.

45-השירה העברית באלג׳יריה – מבוא מקיף ומחקר על השירה העברית באלג׳יריה החל מהמאה העשירית לספה״נ ועד למאה הכ^׳ + שירים מנוקדים ומבוארים, הוצאה משותפת עם הקתדרה לחקר הפיוט ולהוראתו ע״ש ח׳ להמאן ומרכז ההדרכה לספריות בישראל, 400 עמ^׳.

46-שירת הנביאים – שירת הקודש של נשים מהאי ג׳רבה שבתוניסיה. מחקר מקיף על השירה של הנשים בג׳רבה, שנהגו לאומרה במחזור החיים והשנה. ליקוט וההדרה + ביאור ומבוא מקיף מאת מ׳ גז אביגל, 442 עמ^׳.

47-הספרות היהודית הערבית בתוניסיה – הספר הוא פרי עבודה משותפת של פרופ^׳ יוסף טובי, חוקר השירה העברית מאוניברסיטת חיפה, ורעיתו צביה, החוקרת את המסורת התרבותית של יהדות תוניסיה, במרכז לחקר מסורת הלשון של קהילות ישראל באונ׳ העברית ירושלים. בהוצאת אורות יהדות המגרב. 317 עמ^׳ כריכה רכה.

 

ו. הגדה של פסח

48-חוקת הפסח – שני פירושים מקיפים להגדה להרה״ג רבי משה פיזאנטי זצ״ל, מחכמי צפת במאה הט״ז, ולהרה״ג רבי שלמה ברוך זצ״ל, מחכמי יוון במאה הט״ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 304 עמ^׳.

49-מגיד לאדם – ביאור מקיף להגדה ודרשות לשבת הגדול להרה״ג רבי יוסף בן נאיים, מחכמי פאס. נפטר בשנת תשכ״א (1961). הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר וי׳ לוי. 220 עמ^,.

50-פה ישרים המורחב – לרבי חיים טולידאנו מחכמי מכנאס במחצית הראשונה של המאה הי״ט. מהדורת צילום, בצירוף פירושים להגדה מחכמי מרוקו ומבוא מאת מ׳ עמאר, 220 עמ׳.

51-פסח אחד – שלושה פירושים מקיפים מכתבי-יד מהרה״ג רבי יצחק ב״ר ישראל מחכמי ספרד במאה הי״ד, רבי אברהם חדידא ורבי יוסף מקלרמון מחכמי צרפת במאה הט״ו. ההדרה, הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 224 עמ^׳.

52-שבלי הלקט – לרבנו צדקיה ב״ר אברהם הרופא, מחכמי איטליה במאה הי״ג. הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 192 עמ׳.

53-שיורי מצוה – ביאור מקיף להגדה להרה״ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי״ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 148 עמ^׳.

54-שפת הים – ביאור מקיף להגדה מלוקט מחיבוריהם של חכמי מרוקו מאת רבי יצחק מימרן שליט״א, 144 עמ^׳.

55-שלל ר״ב – ביאור מקיף להגדה, ודרשות לשבת הגדול, להרה״ג רבי רפאל בירדוגו זצ״ל, מחכמי מכנאס. נפטר בשנת תקפ״ב (1822). ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 174 עמ^׳.

56-סדר פסח – כפי נוסח קהילת התושבים בפאס, כולל תפילות החג, הגדה וצ׳היר של פסח. ההדיר והוסיף מבוא ש׳ אלקאיים. הוצאה משותפת עם מכללת חמדת הדרום, 140 עמ׳.

57-שניים מי יודע – שני פירושים מקיפים להגדה והלכות ליל הסדר מכתבי-יד, לשניים מרבותינו הראשונים קודם הגירוש שאינם ידועים: האחד מחכמי ספרד והשני מחכמי אשכנז. ההדרה, הערות ומבוא מאת י״ש שפיגל, 230 עמ,.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 16

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ – וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיה נ"ד, ז).

 

"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ –

 בשבת שמחת תורה/בראשית תשפ"ד,

 הקב"ה כביכול עזב אותנו בידי החמס,

 

והנה בשבת שמחת תורה/בראשית תשפ"ו –

במלאות שנתיים ימים – כמו אצל יוסף הצדיק,

 הקב"ה ברחמיו הרבים, קיבץ והשיב את החטופים –

וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים – אֲקַבְּצֵךְ".

 

שילוב מידת הדין ומידת הרחמים – דרכן הקב"ה מנהל את העולם.

          "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

בְּיוֹם עֲשׂוֹת – יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" בר' א. א. ב, ד)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 (בר' א. פירוש ג' מתוך 22 פירושים לפס' הראשון)

מידת הדין – אלוקים, כלפי המלאכים בשמים.

מידת הרחמים המשולבת במידת הדין  – כלפי בני אדם.

 

שמחת תורה תשפ"ד – דין המשולב בניסים נסתרים.

שמחת תורה תשפ"ו – רחמים.

תיקון שנאת חינם, ואמונה בבורא עולם,

ולא ב"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי – עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דב' ח, יז).

 

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוהים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים"

 

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים… והיצר הרע…

"ויאמר אלהים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

 

 

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

לב – התורה מסתיימת באות ל {ישראל},

ומתחילה באות ב' {בראשית} – לב

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" בה חתמנו את התורה ב"שמחת תורה", לבין "שבת בראשית" בה פותחים אנו את התורה. ועוד, למה כלה אחת שהיא התורה, צריכה שני חתנים: חתן תורה וחתן בראשית?

הקב"ה מברך כל אחד ואחד מאתנו שיהיה בבחינת "חתן בראשית" היכול ללמוד תורה מתוך שמחה, כמו "חתן תורה" שזכה ללמוד תורה במשך השנה מתוך שמחה, ואף זכה להיות "חתן תורה" בסופה ב"שמחת תורה". כלומר, כל אחד אחד מאתנו יכול לחדש ולהתחדש בתורה – ולהתחיל מבראשית.

 

 

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו מאורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי". 

כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה. יכולים אנו לנצל את אותה הארה של בריאת העולם, ולנסות לשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור" – אור התורה, ואל השיבה ל"גן עדן" שלפני החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע, בדמותו של הנחש הקדמוני, כפי שהשתלט על ליבה ושכלה של חוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את דרכו הנחשית והערמומית של היצר הרע, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הפיתוי של הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים. ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלוקים לא תכלו מכל עץ הגן… {תוצאת הפיתוי היתה}: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

הקב"ה התיר להם לאכול "מכל עץ הגן" פרט ל"עץ הדעת", והנה הנחש הערום המסמל את היצר הרע, הופך את היוצרות וטוען: "אף כי אמר אלהים, לא תאכלו מכל עץ הגן". ההיפך הגמור מדבר ה'.

רק לפני כשעה אלוקים אוסר לאכול מעץ הדעת, והנה האישה רואה בעץ האסור את כל היופי שבעולם: "תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל".

 

רבנו מתאר את דרכו של היצר הרע כך: "וזו מידתו לשקר, והוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן. ולפעמים להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם, וישוב ויאמר לו כי הוא מהנמנע במושג – ואין לך ערום בעולם כזה" (בר' ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר למה הקב"ה שם לנו את היצר הרע במינון כזה היכול "לסמא" את עיני האדם: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' היא לצד השגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו. לזה הגדיל בחינת עורמתו ויכלתו – ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להינצל ממנו, יעלה במעלות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר'  ג א). כלומר, הקב"ה רוצה שנתגבר יותר על היצר הרע, כך שהשכר שלנו בעולם הבא, יהיה טוב יותר.

 

איך ניתן לנסות להתמודד עם היצר הרע?

בימינו, רבות הן התופעות הנלוזות המקבלות "היתר" בניגוד לתורה, כתוצאה מחוקי יסוד שונים המנוצלים לרעה, ע"י קבוצות שוליים סהרוריות, המתהדרות בתהלוכות ססגוניות בשם "כבוד האדם וחירותו".

דוגמא אחרת הנוגעת לכל אחד מאתנו, לשון הרע המתנהל בראש חוצות, "בזכות" התקשורת הסלולרית הזמינה והזולה, וגם "הכשרה" לשיחות בלבד.

כאשר התורה או חכמים קובעים שהדבר אסור, אז זה אסור, ואסור להתחיל להתגלגל במדרון הפתלתל של היצר.

בכל בעיה הניצבת לפתחנו, נבדוק תחילה מה אומרת התורה על כך. ברגע שזה אסור, יש להתנתק ומיד, מכל דיון ומחשבה בנושא, ובו יש לראות תמרור אדום, אותו אין לעבור.

 

"כלי יקר" אומר על הפס' המתאר את חטאי דור המבול: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בר' ו ה): ברגע שהאדם מתחיל לחטוא – החטא ירדוף אותו וימשיך לחטוא באותו חטא.

 הוא מביא כדוגמא את חטאי הזנות והגזל בו חטא דור המבול: "לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד – ולא ישבע לעולם כאומרו ז"ל (סוכה נב ע"ב): "אבר קטן באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. וכן, חטאו בגזל – ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף". אלא תאוותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רוצה לומר: כל היום לא ישבע מתאוותו. אין שעה ביום שיהיה שבע בה – אלא כל שעה מוסיף על תאוותו" (בר' ו, ה). 

הפתרון הנ"ל יכול להצליח, רק ע"י לימוד תורה מתוך שמחה, דרכה נוכל לדעת מה אסור ומה מותר.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם ללמוד תורה מתוך שמחה: "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות – אז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

כשהאדם שמח בעבודת ה' –  ליצר הרע יהיה קשה להטותו מדרך המלך.

 

"שבת בראשית" פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד את 'תורת יהוה תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף:

רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד שנים, הפך להיות אבי התושב"ע.

רשב"י שלמד תורה עם בנו רבי אלעזר במשך י"ג שנים, הפך להיות שר בית הזוהר.

 

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי חכם אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על פני יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים רק בלימוד תורה.

 

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א

 שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

 

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה:

"אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות לא, ג.).

רבנו פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותה זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (א, א), וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח). וכלשון קדשו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשתי להתבונן בפתח דברי קודש"

 

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה, בבחינת סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את תשובתו בביטוי: "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

 

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

 

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

 

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין הטעות אודות בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

 

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

 

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', [דרך מעשה הבריאה, יכיר עמ"י את מציאות ה' בעולם], והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

 

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'. וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

 

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

 

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

 

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש לטובת האנושות, דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

 

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

 

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים. [בכרובים, רש"י מפרש מלאכי חבלה!].

"וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן (בר' ג כג). ה"שפת אמת": "וישלחהו" – מלשון שליחות לו ולדורות הבאים לתקן את החטא.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש התותחים, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

 

 

 

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…".  כלומר, לא לתת פתחון פה לכך שהמלאכים היו שותפים בבריאה.

 

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע, הרוח היוצאת מהפה, היא זו המניעה את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לכן, רבנו מסביר את הפס' הנ"ל כך: "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם".

 

לאור האמור לעיל, רבנו מסביר את המילה 'בראשית' כך:

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

 

 

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלהים בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

רבנו אומר בתשובתו: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ ה), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דב' ז, ט).

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני מדובר ב"אלף דור" בלבד.

 

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפים לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

 

לאור פירוש הגמרא, רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את שתי הקושיות: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

 

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים, לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

 

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

 

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

 

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

 

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

 

 

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם, במאמרו יתב

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

רבנו מסביר את המילה 'בראשית' = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

ובלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

 

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וא

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם – רבי שמעון בר יוחאי וחבריו…

 שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

 

שבעים תיקוני הזהר.

מאת רבי שמעון בר יוחאי

ג' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

 

 

 

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

 

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה – לפתוח כל תיבה ולהאיר אותה כצהרים, וכך נוכל לזכות בדברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

 

 

 

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד {70} אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

 

תיקון א': בראשית = ב' ראשית. הקשר בין השכינה הקדושה לעם ישראל.

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

התיקון מבאר את האופנים השונים דרכם מקבלת המלכות את חיותה והארתה מז"א בעלה.

כל זאת, ע"י ריבוי כיסופיה לבורא, ע"י קיום מצוות מתוך מסירות נפש, ואפילו בגלות. בזכות זאת, עתיד הקב"ה לנקום מאויבי עמ"י בזמן הגאולה.

 

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

 

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

 

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

 

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

 

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

 

 

 

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת.  מיהו הנקרא: אדם, איש צדיק ותמים.

לשון התיקון: "בראשית, רא"ש בי"ת. ורזא דמילה (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', ומאן דבעי למחזי למלכא, לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמילה חכמה, לא אשתמודעא אלא בביתיה…"

בחתימת התיקון נאמר: "ומאן דנטיר ברית, אתקרי איש תמים, ותמן בראשית – ברי"ת א"ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם, אבל מאן דאתעסק באורייתא ונטיר לה, אתקרי אדם, בדיוקנא דההוא דלעילא. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מד יג) "כתפארת אדם לשבת בית". תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

 

פירוש: וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). מי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. הוא גורם בתפילתו שז"א מתייחד במלכות הנקראת בית כנסת.

השומר ברית מלפוגמו בהוצאת זרע לבטלה – נקרא "אדם". הוא גם נקרא איש תמים וצדיק, לכן המילה "בראשית" = ברי"ת א"ש, ששומר אותו ומציל אותו מאש הגהינם. הוא נקרא אדם השלם בדיוקן של אדם שלמעלה שהוא ז"א.

הדרגה היותר גבוהה, זה שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה ושומר הברית, "דיוקנו רשום ומושרש בעמוד האמצעי שהוא ז"א, והיינו שעולה אליו לקבל ממנו שפע" , כדברי ה"מתוק מדבש".

 

תיקון כ"ג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש. שמירת הברית השקולה לשמירת השבת.

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית, כדברי רבי שמעון לבנו רבי אלעזר: "בוודאי, ברית איהו שקיל לשבת, ובגין דא {בראשית = ירא שבת}. התיקון הבא כ"ד, עוסק בכך. "בראשית = ירא שבת".

 

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחר. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה.

 

 

 

רפואה שלמהו לכל משפחת אסולין. וברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל מה שנכתב בו יהיה לכבודו וכרצונו יתברך, מטור בהסכמת טובות ומעוצב כדבעי, כמו בספרי הקודם "להתהלך באור בחיים"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אלתר חצק בן מיכל ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. רחמן שושתרי בן מולוק ודוד ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב: למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 

 

 

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה"אביר יעקב", כתב פירוש ב"רז {207} פנים {פירושים} למילה בראשית, כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז.

 ה"אביר יעקב", הנחשב לגדול רבני משפחת אביחצירא, ע"ה הוא הסבא קדישא של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה. הרב פרסם שנים עשר ספרים: "דורש טוב", "פיתוחי חותם" על התורה. שותי"ם: "יורו משפטיך ליעקב", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" על התורה לאור הקבלה, "אלף בינה" על מזמור קי"ט בתהלים. "מעגלי צדק" על תהלים, "לבונה זכה" על התלמוד, ועוד.

 

סבא דמשפטים רבי מכלוף אביחצירא ע"ה – יום ההילולה שלו ח' שבט.

כתב בספרו "מאין יבוא" על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הרב שימש כאב בית דין מקודש במרקש שבמרוקו, ופרסם ספרים רבים: "יפה שעה" שזכה להסכמות גדולי הרבנים בדור הקודם. "קהלת יעקב" על התנ"ך. "מכלל יופי" על מאמרי חז"ל, ועוד.

 

את הרב זכיתי להכיר במרקש שמרוקו וגם בארץ, ואף זכיתי לשמוע מעט מתורתו.

סיפור קצר המבטא את קדושתו: באחת השבתות החורפיות בטבריה, הוא התארח אצל תלמידו ששימש כרב ביכנ"ס חמ"ד, הרב דוד בן מוחא ע"ה. הרב כדרכו, ביקש ממארחו שכלי המיטה יהיו מכובסים, ושאישה לא שכבה עליהם. לקראת הביקור, הרב בן מוחא ע"ה, קנה מיטה וכלי מיטה חדשים.

כשהרב פנה לחדר השינה, הוא לא הסכים לישון על המיטה. המארח הרב דוד הסביר לו שהכל חדש, הרב מכלוף בקדושתו כי רבה, ענה לו: על המיטה שכבה אישה, ולכן יעדיף לישון על המחצלת, למרות החורף הקר.

המארח בירר עם בני הבית, ואכן התברר לו שביתו בת ה-17 שכבה על המיטה לדקות ספורות.

 

בנוסף לבעיית המיטה, שכחו לכבות את האור בחדר השינה.

המארח הרב דוד הצטער, ועמד בפרוזדור ליד דלת חדר הרב, כך שיהיה זמין אם הרב יצטרך דבר מה.

הוא שמע איך שהרב אביחצירא מדבר אל עצמו נגד היצר הרע שמנסה לשכנעו לישון בכל זאת על המיטה, בגלל השבת. הרב גם הזכיר בדבריו, לא מספיק שהוא שוכב על מחצלת בחורף, אלא גם להירדם לא יכול, בגלל האור. הרב "ביקש" מהאור לא להפריע לו לישון, ואכן נשמע קול פיצוץ של המנורה, כך שהרב "זכה" להירדם מעט, עד שהוא קם בעוד לילה כדרכו לעסוק בתורה, בבחינת: "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מב ט). ריש לקיש אומר: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (עבודה זרה ג ע"ב).

 

באותה השבת, גם אני הייתי בבית הכנסת, ושמעתי את הסיפור מהרב דוד ע"ה, שהיה תלמיד חכם גדול, ומצד שני ענוותן כהלל. התורה הייתה מונחת בכף ידו. הוא גם שימש כשוחט, מוהל, קורא בתורה, שידע את קריאתה ע"פ. נהגתי לשבת לידו כשהתבגר ולא קרא בתורה. הוא הקשיב לקריאה בע"פ, אבל "ידע" לתקן את הקורא על כל טעות קטנה כגדולה, דבר שאילץ את הקורא להתכונן רבות. אצל יהודי מרוקו של פעם, לא שייך לטעות בקריאה, וגם לא היה הנוהג שסומך יעמוד ליד הקורא ויסמן טעמים.

 זוכר אני שכאשר עליתי לקרוא בתורה בהיותי נער, בטעות הראשונה, "הורדנו" מהתיבה, דבר שגרם לנו להתכונן.

אני מספר על הרב דוד ע"ה, כדי להכיר לו טובה, על כך שבכל שבת בה ביקרתי אצל הורי בטבריה, הוא תמיד הזמין אותי לשאת דרשה בבית הכנסת, דבר שנמשך רבות בשנים, וגם אחרי שנשמתו עלתה לגנזי מרומים. 

 

מנהג חדש שהחל להשתרש בספרד קשור בהכנת מטעמים ובהחדרת המסרים העיקריים של הטקס באמצעות החושים. כעת מוגשות על שולחן האוכל גם עוגיות מפתיעות המעוצבות בצורת השמלה. [העוגיות עצמן אינן נאכלות, אלא משמשות לקישוט בלבד, אם כי ניתן לאוכלן.] באופן זה מבטיחים בני הקהילה כי גם אם השמלה הולכת ונעלמת, הטקס מזכיר אותה ומשמר אותה בערוץ אחר. החפץ הביוגרפי המתבלה, כפי שציינה הוסקינם, עלול להפוך לבלתי שמיש ולהיעלם, אולם באזכורו ובהנצחתו במדיום נוסף יש הבטחה לשימור הידע והמסורת. השמלה מקבלת בשלב זה מעמד אייקוני, והעיצוב האומנותי של העוגיות בצורתה יוצר מערכת סמיוטית חדשה. במערכת זו הסימן, השמלה, משתנה בהתאם למודרנה ולנוכח ההתכלות של האריג, והופך לעוגייה, אך המסומן מעיד על השמירה על רוח המסורת ועל הדרכים היצירתיות שמצאו יוצאי טיטואן לכוננה.

תמונה המנציחה את לבישת השמלה בטקס תלויה כיום בבתי רוב הנשים שקיימו את הטקס. כיוון שהשמלה נודדת בין נשות המשפחה ואינה נשארת זמן רב בביתה של הכלה, יש ערך לתצלום המחליף את השמלה, את החפץ עצמו. התמונה הופכת אפוא לחפץ ביוגרפי. איגור קופיטוף, שעסק בביוגרפיות של חפצים היכולים לשמש גם כסוכני זיכרון ובתפקידם, המחיש כיצד נוצרת ביוגרפיה לחפצים, וכיצד הם הופכים למדיום של זיכרון אישי וקולקטיב^,. התמונה המצולמת של לובשת השמלה בטקס הפניוס, שבה באה לידי ביטוי המסורת המשפחתית, הופכת לחפץ המסמל את התיווך הבין־דורי. עתיקותה של השמלה הנשקפת מן התמונה, המראה האותנטי שלה וסימונה כאנכרוניסטית על רקע התקופה הנוכחית מהדהדים את העבר ואת הזיכרון המשפחתי הרב דורי.

דרך נוספת לשימור במדיום חדש היא באמצעות תצלומים תיעודיים המופקים לקראת הטקס או לאחריו. למשל בטקס שלנו חילקנו לאורחים עלון מעוצב שהכנו ובו תמונותיהן של נשות המשפחות בנות שלושה דורות, מצד החתן ומצד הכלה, שלבשו את השמלה המסורתית; העלון עורר התרגשות רבה והעניק לטקס ערך מוסף של מסורת שלא אבדה. בסלון ביתנו תלויה תמונה גדולה המאגדת את נשות כל המשפחה המורחבת ואותנו בערב הנוצ׳ה דה פניוס. תמונה זו מאששת את האופי המוקנה לבית ולאנשיו, ופעמים רבות היא בסיס לשיחה עם אורחים חדשים שעולות בה שאלות על אודות סטראוטיפים, מסורות ומשפחתיות. הכנת תמונה רב דורית כזאת היא נוהג ההולך ומשתרש בקרב כלות בנות הדור החדש.

תמונות אלה מציגות פן גלוי או נסתר בסיפור חייה של האישה ומסמנות את השמלה כחפץ ביוגרפי מהותי המייצג אותה בבואה לספר את סיפור חייה או חלק ממנו. בשנים האחרונות אנו עדים להתפשטותו של הנוהג להכין לקראת הטקס או לאחריו תמונת עץ שורשים חזותי שנפרשות בו תמונותיהן של כל נשות המשפחה המורחבת ככלות הלבושות פניוס. בעוד עץ השורשים היהודי המובהק מחזק את מקומו של הגבר במשפחה ומנציח את שם משפחתו של האב(עד הדור האחרון, שבו החל הנוהג להשתנות), הרי עץ המשפחה החזותי מעגן את המשפחה בהקשר נשי ויוצר רשת נשים משפחתית המאוחדת באמצעות החפץ – השמלה כחפץ מטונימי – והמאוגדת יחדיו באמצעות התצלום. תמונת נשות המשפחה הנאספות יחדיו ממדינות שונות ומתקופות שונות היא דרך יצירתית להחיות תרבות מתה. זהו ניסיון להיאחז בפריט אחרון מתרבות חומרית ההולכת ומתכלה, כדי להנציח תרבות עשירה רב דורית ולהשאיר אותה חיה בצורה המשלבת ישן עם חדש. בעצם ההתלבשות וההנצחה בתמונה יש משום אמירה: אני לא אנתק את שלשלת הדורות.

[יש לציין כי כלות צעירות ממשפחות שמוצאן מטיטואן מביעות רצון להיות חלק מן הטקס וזהו עבורן מהלך טבעי. כלות שאינן מבנות הקהילה, ושנישאות לבן טיטואן, נרתעות פעמים רבות מן הטקס ומן התלבושות, שאינם מוכרים להן, אך במקרים מסוימים הן מבקשות לקיימו כחלק מתהליך הכניסה למשפחה וההצטרפות למסורת הקהילה.]

 התצלום מנסה להבהיר את חשיבות ההמשכיות ואת הצורך להמחיש שהיה עבר, והלובשת את השמלה ומקיימת את הטקס נושאת את לפיד ההמשכיות. מבחינה זו תמונת העץ הנשי המצולם הופכת לסיפור: יש בה התחלה, אמצע וסוף, לפחות לפי שעה, ונפרשת בה שלשלת הדורות החוצה מדינות ויבשות, והנעה בין הזמנים. סופו של הסיפור אכן יכול להיות בתמונה הזו, שבפניה ניצבים ומביטים, בנרטיב החזותי הנגלה לעין, אך יש בתמונה גם תקווה ואמונה שהשלשלת לא תינתק, ושתמונה זו תשמש מצע לתמונות הצאצאים.

בהקשר הנוצר כיום, כאשר בתמונת עץ השורשים החזותי מוצבות האחת ליד השנייה תמונות דומות, היוצרות יחד נרטיב של התעקשות על שמירת הזהות הייחודית, למרות התהפוכות הקשורות בעולמות של הגירה ואובדן זהות – יש לתמונה ערך ריגושי רב. המטען הריגושי נוצר בשל המסה של התמונות המסמנות את הקולקטיביות ואת האחריות הקהילתית לשמירה על זהות ייחודית. הצבת נשות המשפחה המורחבת המקיפות את הכלה בתמונת הפוסטר מעידה גם על אופנות עכשווית של חיפוש שורשים ועל העיגון של הבלה כמקושרת גם למרחבי ההגירה והתרבות שמהם הגיעו הוריה וסבותיה. אין זה רק ניסיון להחיות את ׳הזמן האחר/ אלא ניסיון לשלבו כמתאים ונוכח במציאות העכשווית. המסה הנשית המקיפה מאפשרת לכלה הישראלית להעז ־חשוף את זהותה השורשית המרוקאית ולהציבה כנוכחת במרחב הפרטי הגלוי בבית. התמונה מבטאת את עוצמתה של ארץ מולדת האבות והאימהות בבסיס לכינון הזהות האישית ואת הרצון שלא לקטוע את זיקת ההמשכיות למקומות שבהם חיו המזרחים טרם הגירתם.36 תלייתה של התמונה, יסוד חזותי -חודי שכה מושך את העין, מאפשרת באחת לצאת מן הנפקדות ולהתיר ללא מילים את הצנזורה ואת ההשתקה של הזהות המזרחית. ייתכן שהידורה של ־שמלה נתפס כמרמז לזיכרון עבר מפואר ועשיר שהיה במרוקו ואף בספרד, ־בר שהשתנה כאן בארץ, כפי שהשתנו הבתים עם העלייה כמתואר לעיל. השימוש בתמונה הוא גם הצהרה תרבותית, המציבה את המזרחיות כמקור של זיכרון וכוח ושל התנגדות למחיקת סממני העבר הסמליים.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 63

תשעה באב

בתשעה באב, יום חורבן בית המקדש, היו לובשים שקים מבד יוטה. הבד שבגלגולו הקודם היה שק סוכר, הפך לבגד שמיועד ליום קדוש וחשוב זה. אבא לבוש בגלביה תפורה מבד ״שק הסוכר״, אבל על חורבן בית המקדש, ישב כל היום בבית הכנסת.

כאמור, משחקים וספרים לא היו בבית, הספר היחיד היה ״סידור״ (ספר התפילות). היינו משחקים בחוץ, אך ברחובות הצרים במלאה זה היה בלתי אפשרי. הרחובות היו צרים מאוד ולא ניתן היה לשחק בהם. היינו יוצאים מהמלאח, מימין לשער במרחק לא גדול היה גשר קשתות גבוה לרכבות שעברו מעליו, אנחנו גרנו ממש מעל לחומת המלאה והגשר הזה תמיד נשקף מחלוננו. מתחתיו זרם נחל ובאזור הזה שבין הנחל למלאה היינו אנחנו הילדים מבלים, משחקים. אחד המשחקים שזכורים לי, צמיג שהיינו מגלגלים תוך כדי ריצה, או בכדור אם היה. בדרך כלל הכדור היה מסמרטוטים. מעבר לנחל, האזור כולו היה נטוע זיתים. מקנס ידועה במטעי הזיתים שלה, בפי הערבים מקנס נקראת גם מדינת ״אל זייתון״, בזכות הזיתים המשובחים שגדלו בה. לאחר מסיק הזיתים היינו אנחנו הילדים, הולכים למטע ללקט זיתים שנשארו על העצים, או שנפלו על הקרקע. אני הקטן אספתי זיתים מהאדמה כמו כולם, ולפעמים גם מצאתי איזה זית בודד שחיכה לבואי על העץ. וילד אחד שמסתבר שהיה החכם מכולנו, כלל לא אסף זיתים, הוא פשוט עבר בין הילדים וביקש מכל ילד רק זית אחד/שניים, וכך הוא הגיע גם אליי ונתתי לו זית. הוא החזיר לי את הזית וביקש לקחת בעצמו אחד לפי בחירתו. כל הזיתים שאספתי מהאדמה היו זיתים מיובשים וכנראה גם רקובים, ביניהם היה זית אחד גדול מלא ויפה, זה הזית שקטפתי מהעץ. בו הוא בחר ואותו הוא לקח, ואז הוא הוציא שקית שהחזיק מתחת לחולצתו וראיתי שאצלו כל הזיתים גדולים ויפים. לימים חשבתי על האירוע הזה, איזה חוש עסקי מפותח היה בילד הזה, שביקש וקיבל מכל ילד זית אחד, שניים. כך הוא הביא הביתה רק זיתים טובים, ואני הגעתי הביתה לאימא עם המיובשים והרקובים. אימא התאכזבה בשבילי שראתה מה הבאתי, פשוט אמרה לי אלה לא טובים. בשבילי היה זה שיעור חשוב ויפה לחיים.

לקראת עלייתנו ארצה

הריכוז היהודי הגדול ביותר בצפון אפריקה היה במרוקו, ויחד עם יהודי תוניסיה ואלג׳יר מנה כ-480 אלף יהודים, יש הטוענים ל-500 אלף. יהודי מרוקו שמרו מאז ומתמיד על זיקה עמוקה לארץ ישראל ורבים עלו אליה, עוד לפני קום המדינה.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הובילה לפרעות ביהודים בארצות האסלאם. ביוני 1948 נרצחו עשרות יהודים במרוקו ורכושם נבזז, אלפי יהודים ברחו ממרוקו לאלג׳יריה, שתי המדינות האלה היו תחת השלטון הצרפתי. ארגון הג׳וינט ומדינת ישראל קיבלו משלטונות צרפת אישור להקמת מחנות שהייה באלג׳יריה לפליטי מרוקו. המוסד לעלייה ב׳ קיבל עליו את הטיפול בהקמת המחנות, באחזקתם ובארגון העלייה ארצה והיה הגוף האחראי להצלת יהודים החיים במדינות שבהן הייתה סכנה מוחשית לחייהם. השאיפה להגשמת החלום לעלות לארץ ישראל לא נמוגה, ועם הפרעות רק התחזקה. שליחי הסוכנות עשו הכול למען להצלת היהודים והוצאתם ממרוקו, בדרכים רבות ובעיקר בחשיבה יצירתית מול מוסדות השלטון במרוקו. מאחר והברחת המשפחות הייתה כרוכה בסיכונים רבים, ובעיקר הדרך – שעברה דרך אלג׳יריה עד לחוף המבטחים, שבו יכלו לעלות על האונייה שאיתה חצו את הים לצרפת, לא הייתה פשוטה וקלה בלשון המעטה. המעבר דרך אלג׳יריה היה בסיוע וחסות הצרפתים.

השנה – 1947 ובתוך ביתנו הקטן, המולה. דודים ועוד קרובי משפחה שלא כל כך הכרתי, הגיעו אלינו לביקור, כולם קרובים מצד אימא. את המשפחה מצד אבא כלל לא הכרתי ולא פגשתי, אבא מעולם לא דיבר ולא הזכיר את משפחתו, וגם אימא מעולם לא הזכירה את משפחתו. אני זוכר את ההתרגשות וההמולה בדירתנו הקטנה. אני בן העשר כבר לא ילד קטן, לא מבין איזה אירוע משפחתי מביא את כל החמולה לביתנו הקט. שמחתי שכל המשפחה נפגשת וסיקרן אותי לדעת מה קרה. יותר מכול הטרידה אותי המחשבה איך נישן בבית, לא היו בבית אפילו מספיק מקומות ישיבה וכולם עמדו. גרנו בדירה קטנה, בבניין בן שלוש קומות, בכל כניסה היו שלוש דירות קטנות ללא שירותים וללא מים זורמים. זה היה בית ארוך עם חדר מדרגות אחד שהוביל לכל קומה. אנחנו גרנו בדירה העליונה שבה היה מעין מסדרון שהוביל למקלחת ולשירותים המשותפים לכל דיירי הקומה. שני יתרונות היו למגורים בדירה העליונה, הראשון הוא שהמקלחת והשירותים היו בקומה שלנו והשני הוא שהדירה שלנו הייתה ממוקמת ממש מעל חומת המלאח ומחלון הדירה יכולנו להשקיף על המתרחש מחוץ למלאה. הדירה כללה שני חדרים, חדר תחתון(כניסה) ובו למעשה התנהלו כל חיי הבית, למעשה בחדר זה אכלנו וישנו. באותו החדר, סמוך לתקרה ולאורך הקירות, הייתה קורת עץ אשר שימשה לתלייה ולהנחת דברים. בפינת החדר היו מדרגות שהובילו לחדר העליון שבו אימא בישלה, כיבסה ורחצה אותנו בגיגית. את המים היינו מביאים בדליים מהברז היחיד שהיה במקלחת. מטבח לא היה, גם לא היה צריך, כל מה שהיה דרוש לבישול הוא פתילייה אחת. את כל מטעמי הבית אימא בישלה על הפתילייה האחת הזו. היום היחיד שהפתילייה שבתה היה בשבת. בכל יום שישי אימא הכינה חמין לכבוד שבת שהיה מאכל השבת הקבוע. את סיר החמין הייתה מביאה למשפחה הערבית שגרה בפינת החומה. לפרנסת המשפחה, הם הפעילו טאבון ששימש לאפיית הלחמים, פיתות במשך השבוע וביום שישי בצוהריים היו מכינים את התנור לקבלת סירי החמין של שכניהם היהודים. את כלי הבית החזקנו תחת המיטה ועל קורת העץ שהייתה לאורך החדר. כזה היה הבית, בית דל. למרות הדלות לא הרגשנו בחיסרון כלשהו. כל דיירי המלאח חיו באותם התנאים ולא הכרנו ולא ידענו על תנאים אחרים.

לכן, שאלתי את עצמי איפה כולנו נישן. פניתי לאבא ושאלתי, מה קורה? תשובתו הייתה ״עוד מעט אומר לך״. ראיתי את אבא עסוק עם כל האורחים, והנחתי שאימא, שהייתה עסוקה בהכנת תה לאורחנו, תוכל לומר לי יותר. אז פניתי לאימא, ואימא אמרה ״אני לא יכולה לענות לך, לך לאבא״. מאחר וידעתי שאבי לא יענה לי פניתי לדודי האהוב הרב שמואל בן הרוש, אחי אימי, שהיה סמכות ואישיות מוכרת ומוערכת בקהילה. הוא הרגיע אותי ואמר לי, ״אנחנו ארגנו טיול לכל המשפחה ועוד מעט נצא״. שאלתי האם גם אנחנו נצא והוא ענה, ״בטח, כולנו זה כולל גם אותך. אנחנו ניסע בכרכרות ויהיה כיף״. הייתי סקרן כי מעולם לא נסעתי בכרכרה קודם לכן. המשכתי ושאלתי ״מתי?״ הוא ליטף אותי ואמר שעוד מעט, כאשר הכרכרות תגענה, יהיה טוב.

בשנים אלו 1947־1948 העלייה ממרוקו הייתה בלתי לגאלית ומחשש שהילדים יפטפטו על כך, ההורים לא יידעו אותם מה עומד לקרות. חלום העלייה לארץ ישראל, היה חלומם של כל יהודי הגולה, ויהודי מרוקו בזמן הזה עקבו בדריכות אחר המאבק בארץ ישראל למען הקמת המדינה. עם ההכרזה על הקמת המדינה, הרצון לעלייה בקרב יהדות מרוקו רק התגבר, וגם הפרעות שהחלו התחזקו מאוד. באותן השנים, שליחי הסוכנות שהיו במרוקו ״שתלו״ את רעיון העלייה לארץ ישראל. הרעיון נפל על אוזניים קשובות, ועבר מפה לאוזן. יום־יום הזכרנו את הארץ המובטחת, הן בבית הספר והן בתפילותינו בבית הכנסת: ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״ או ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״, המשפט שסקרן אותי ביותר היה: ״ארץ זבת חלב ודבש״. ההסבר לשאלתי מה הכוונה ב״ארץ זבת חלב ודבש״ היה שהפירות בארץ הקודש גדולים וטעימים, וכלום לא חסר בה. כילד שחי במחסור גדול (רק היום אני מבין שחיינו במחסור), אפשר להבין מדוע משפט זה כה סקרן אותי. כך, במשך כל המסע לארץ ישראל, חלמתי על הארץ שלא חסר בה כלום, עם הפירות הגדולים הטעימים שמחכים לי. האם ייתכן שכל זה הולך ומתגשם לנגד עינינו?

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו– לקראת עלייתנו ארצה

 

 

עליה בזמן מלחמה

מהבית בו גדלנו, בשפע רב ובחיי רווחה, ניסה אבי לשכנע את אמי לעלות לארץ ישראל כבר בתחילת שנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

הייתה זו העלייה הראשונה שלנו.

אחותי רשל הייתה כבדת שמיעה ודיבור עקב דלקת קרום המוח ( מננג'יטיס), שתקפה אותה בילדותה, ופגעה ביכולותיה אלה.. עד גיל שש, בערך, היא דיברה, שרה וחייכה בחינניות. אנטיביוטיקה לא הייתה זמינה באותם ימים, דבר שגרם לפגיעה קשה ולתמותה בילדים ובתינוקות. הניסיונות למצוא מרפא לבעייתה של אחותי במרוקו לא צלחו. יתכן שלא היה ניתן בכלל לרפא את שמיעתה, אלא רק להשלים איתה. אבי שהיה ציוני בנימי נפשו הפציר באמי לעלות לארץ ישראל.

"שמעתי שבישראל ישנם רופאים מעולים שיוכלו להציל את שמיעתה," ניסה לשכנע, "ארץ ישראל זה המקום של היהודים. תראי שנוכל לחיות בה היטב ולא להיות זרים במדינה שאינה שלנו."

אמי לא התלהבה מהרעיון אך כדי להציל את בתה, ולשמע התלהבותו של אבי, נאותה לעלות לישראל. מבחינתה העלייה הייתה זמנית, לצורכי ריפוי הבת ורק אם ישתלבו יפה, אולי, אולי יישארו שם. הם הותירו את החנות ואת הבית שבבעלותם במרוקו ולא מכרו אותם. נעולים ומחכים.

הייתי כמעט בן ארבע, כשאבי דחק באמי לעלות לישראל. בגיל הזה כבר ידעתי קרוא וכתוב בשפה העברית מלימודיי אצל הרבי בחדר.

אבי דאג לסידורי העלייה. כציוני נלהב, הוא קיים קשר עם פעילי העליה והסוכנות שאותם העריץ. הגענו למרסיי ומשם טיפסנו יחד עם עולים נוספים, על האונייה 'ירושלים' בדרכנו לנמל חיפה. זו הייתה אוניה די רעועה והצטופפנו בבטנה. ישנו על מיטות קומתיים, צפופים מאוד עם מרחב מזערי לפרט.

האונייה לא הייתה יציבה וטלטוליה גרמו לעולים שעליה להקיא ולחוש ברע.

"סול יקרה שלי, זו רק נסיעה קשה. כשנגיע, הכל יסתדר. אל תדאגי.״ עודד אבי את אמי שכבר הבינה שהמסע אינו צופן לה המשך מזהיר. על אף הצפיפות והטלטולים אהבתי לקבל מדי בוקר את ספל השוקו שהיה עבורי מעדן של ממש. הגענו לנמל חיפה ומשם עברנו למעברה בפרדס חנה.

חורף. קור אימים. אנחנו גרים באוהל ומסביבנו בוץ. אין תנאים סניטריים נאותים. אמי מביטה סביבה ואינה מבינה לאן הגיעה. כיצד שקע החלום הגדול בבוץ של מעברת האוהלים…

אבי בדק אפשרות לצאת מהר מהמעברה וקבל הצעה קוסמת: לעבור לירושלים. המעבר מהאוהל הרעוע לבית ממשי, היה אמור להיות פתרון מעולה עבור המשפחה.

"הולכים לירושלים, עיר הקודש. לבית אמיתי!" שמח אבי, ויחד עם כל המשפחה קמנו ונסענו לביתנו. המלחמה הייתה בעיצומה. שיכנו אותנו בשכונת בקעה של ירושלים, בבית שהערבים נטשו, בקו תפר הקרב בעיר. הדי פיצוצים ויריות, חלקן מעל הבית, היו מנת חלקנו. אמי נחרדה, "אנחנו יכולים למות כאן! לאן הגענו?! מהפצצות האלה נהיה כולנו חרשים." התלוננה בפני אבי. "אולי נמצא מקום שקט יותר?" ניסתה לשכנע אותו. מהר מאוד הבין גם אבא שהמקום אינו בטוח עבור משפחה עם ילדים קטנים. הוא החל לחפש פתרונות ונודע לו על בתים שננטשו ביפו וניתן לעבור אליהם. עזבנו את הבית בקו התפר של המלחמה ועברנו עם מעם מיטלטלינו ליפו. זוג הורים וארבעה ילדים. אמי נראתה חריגה בנוף. אישה אצילה, עדינה, שלא הבינה כיצד הגיעה לטלטלה הזו.

אמא סול ניסתה לשמור עלינו, להכין אוכל מהמעט שהיה ולדאוג לניקיוננו ככל האפשר.

אבי מצא ביפו בתים עזובים של ערבים, שברחו במהלך המלחמה, וקיבל אישור להתיישב באחד מהם. הבית היה עזוב ומוזנח, אך במידותיו, גדול מספיק עבורנו. מים זורמים לא היו בו. אבי ואמי חפשו במשך היום מהיכן יוכלו להביא מים הביתה. באחד הימים הבחין אבי בצינור פקוק שעובר בקיר הבית. הוא פתח את הפקק והתברר שבצינור היו מים רבים והם נשפכו הישר לרצפה. במאמצים רבים הצליח אבי להחזיר את הפקק לצינור אולם עד אז, הפך כבר הבית לשלולית ענקית. אבי שהיה נמרץ וחדור רצון ומרץ, סידר את הסמטה בה גרנו וחסם את המבואה שלה כך, שתהיה מוגנת. הוא 'חיפש' שכנים שיבואו לגור בבתים הנטושים כך שיוכל לבחור את שכניו. בחיפושיו, מצא באופן מפתיע את האחות למשפחת כהן, שכנינו מסאפי, שאף הם עלו לארץ במהלך המלחמה.

הבית, על אף היותו נטוש ומוזנח היה בעיני פסטורלי, שליו מאוד. פרדס נשקף ממנו, שיחי סברס עלו וצמחו סביבו והעניקו לו אווירה מיוחדת שאהבתי מאוד. לימים, הזכיר לי הבית את ציוריו של נחום גוטמן שהפליא לצייר את נופיה של יפו מאותה תקופה. כילד נהגתי לחמוק החוצה מבלי שיבחינו בי. אמי הייתה מחפשת אותי מייד וביחד עם אבי היו מוצאים אותי לאחר שכבר התמלאתי בקוצי סברס.

אבי ניסה למצוא את מרדכי אחיו, אותו 'שלח' עוד לפנינו לארץ והלהיב אותו ברעיון הציוני של ארץ ישראל.

מרדכי עלה לארץ עוד בשנת 1947 והצטרף לצעירים, שורדי השואה. במשך ארבעים ושבעה ימים היטלטלו בים. הם הניפו דגל מצרי, שטו בין הגלים והורידו את הנוסעים לסירות קטנות. כך התגנבו אל החוף. כשהגיע לארץ, בחור צעיר, גויס דוד מרדכי מייד למלחמה במסגרת מתנדבי חו״ל ולא כעולה חדש. מרדכי לחם והתגורר במחנה בצפון הארץ. כך, באקראי, פגש עולה אחר ממרוקו שהכיר את משפחתנו. זה סיפר לו שראה את רפאל, אחיו, שעלה לארץ ומתגורר ביפו. הוא שמח מאוד והגיע אלינו. באותם ימים, כולם הכירו את כולם, מדינה קטנה ותושבים לה מעט.

המלחמה הסתיימה, ודומה היה שהדברים, אולי, יתפתחו לצמיחה ולחיים טובים יותר. אבי פתח חנות חייטות ברחוב ירושלים ביפו והציע את כשרונו לתפור מכנסיים אלגנטיים, חליפות וכדומה. אמי הביטה בו ובחנות הדלה והתמלאה צער. "אינך רואה רפאל? אנשים כאן לובשים מכנסי חאקי עלובים ופשוטים. הם לא לובשים חליפות בכלל, לא מכנסיים יפים, אז למי תתפור?"

אבי ניסה את מזלו, אך פרנסה לא הייתה מעבודתו זו.

אותי שלחו לגן הילדים ושם חבר אלי ילד בשם מיקי שלא עזב אותי לרגע. בכל יום בילינו יחד. גם לאחר שעות הגן היינו נפגשים. חברים טובים מאוד. מדי פעם הייתה אימא מוצאת אותו מחכה לי ליד דלת הכניסה כי רצה להישאר איתי שעות רבות.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה

עמוד 48

 

השינויים במעמדו של הפיטן בארץ

הלימוד השיטתי של הפיוטים ליוה את ״פרחי הפיטנים״ בכל שנות חינוכם בתחום זה.

הם הכירו את הלחנים השונים ואת כל המקאמת האנדלוסיים, וכאשר הם השתתפו במעמד הבקשות או באירועים שונים ידעו להשתלב ולהפגין את יכולתם.

מה נשתנה מאז? האם מעמדם של הפיוט ושל הפיטן נשארו כפי שהיו, או שמא ירדו? הסקירה הבאה תציג את הפיטנות ואת מנהג ״שירת הבקשות״ לעומת התקופה הקודמת במרוקו.

מעמדו של הפיוט בישראל

האם הפיוט בארץ נשאר כפי שהיה במרוקו בשנות ה־ 40 וה־ 50? האם בעצם העליה ההמונית לארץ, חל שינוי במעמד הפיטן? האם השינויים בתנאי התפתחותו של הפיוט כפי שמתרחשים בארץ שינו במעמד הפיטן והפיוט? בסקירה דלהלן אנסה לבחון נקודה זו לאור

השאלות המוצגות כאן:

א-ר׳ דוד בוזגלו העמיד בשנות ה־ 50 וה־ 60 שורה ארוכה של פיטנים בקזבלנקה. גם פיטנים נוספים מערים אחרות במרוקו למדו ממנו. הללו עלו לארץ: חלקם הלכו לעולמם,[ דוד אלמקייס, אולי הבולט שבין תלמידיו, היה מנהל בי״ס בטבריה, נפטר בראשית שנות ה־80. אברהם ארזואן נפטר אף הוא.] חלקם זקנים שכוחם לא איתם והם מתקשים לעמוד בנטל הקשה של שירה מאומצת[כך הוא ר׳ יהודה ללוש מדימונה שהגיע לגיל גבורות ־ 82 שנה ־ בתשרי תשנ״ח. הוא עדיין משתדל להשכים קום לערבי הבקשות, אך מכריו בקזבלנקה מעידים כי אותות הגיל ניכרים בו, מחלות ואותות הזמן לא מאפשרים לו קצב כמו בעבר.] או להשתתף במעמדי ״שירת הבקשות״. האחרים שעדיין פעילים לא מתלהבים ללמד את הפיטנים הצעירים. את אומנותם הם מעדיפים לשמור לעצמם. אם הם אכן מלמדים, הרי הם לא מצליחים להעמיד פיטנים מחליפים ברמה. לעיתים הדבר נובע מחשש שמא יקומו להם מתחרים.

[הדבר הבולט אצל ר׳ יהודה ללוש מדימונה, שלא הצליח לגדל דור של פיטנים צעירים, וזה דבר שנזקף לחובתו. כך זה גם עם ועיש כהן מירושלים, מתלמידי רי דוד בוזגלו, שעפ׳׳י השמועה שהגיעה אלי, אף הוא לא הצליח להעמיד פיטנים צעירים, דור חדש של מתלמדים. לא כן לגבי ניסים שושן מקרית שמונה, שהצליח עם תלמידו ליאור אלמליח המופיע מעת לעת עם התזמורת האנדלוסית הישראלית.]

ב-הפיטנים בחלקם חסרי כישורים מקצועיים, כל מי שניחן בקול נושא קולו בשיר בבית־ הכנסת ובאירועים שונים. הם חסרי ידע באומנות הפיוט ולא למדו באופן יסודי ושיטתי. חלקם אף חסרי השכלה תורנית ומתקשים בהבנת לשון הפיוטים שחלקם כתובים בעברית של ימי הביניים (גם המשוררים במאות האחרונות כתבו באותו סגנון) עם מובאות מקראיות וחזליו״ת ועם תכנים קבליים, שלא תמיד תוכנם הנסתר נהיר לפיטנים. חלק מהפיטנים משבשים את המילים וכך יורדת משמעות המילים ועולה באירוע איכות הלחנים.

ג-הפיטנים בארץ הפכו את יכולתם בפיוט אמצעי לעשיית כסף. ר׳ דוד בוזגלו התפרנס מהפיוט. הוא קיבל מה שנתנו לו ולא העמיד כל תנאים קודם להגעתו לאירוע או לקהילות בערים שאליהן הוזמן. לא כן, כאשר מדובר בפיטנים האחרים. הללו מתנים את הופעותיהם באירועים בסכומי כסף מוסכמים מראש, לעתים נעשה הדבר באמצעות אמרגנו של הפיטן.

[שלוש שנים לאחר הגיעו לארץ ביקר ר׳ דוד בוזגלו ב־1968 בעיר דימונה. שמשו משה אוחיון ומכר נוסף מארגנים תפילה באולם גדול בעיר לקהל, שהיה מעוניין לשמוע את הפיטן האורח. הוא קיבל, כמובן, שכר אך הוא לא דרש ולא היתנה כל תנאים]

פיטנים אלה אינם מסתפקים בכך והם מנצלים את יכולתם הקולית ואת האהדה שצברו בעירם לשם הפקת קלטת מסחרית הכוללת מספר פיוטים אהודים ומקובלים על הכול.

[פיטנים הממסחרים את עצמם שונים ורחוקים מאוד מדמות הפיטן האידיאלי. ר׳ דוד בוזגלו יכול היה לעשות ממון רב מהקלטות שדחה בתוקף, כך גם חלק מתלמידיו הותיקים]

 החשיבות של המלל משנית היא ביחס ללחנים. חשוב כי הלחנים יהיו ידועים ככל האפשר. הפיטנות בישראל הפכה לאומנות ומקצוע העומד בפני עצמו. מאומנות זו מוצא הפיטן את פרנסתו עפ״י היצע וביקוש עפ״י פרסומו וכן עפ״י חשיפתו בפני קהל מאזינים נרחב, ולא רק מבני העדה. כך הפכה הפיטנות להיות במשך השנים מתוקשרת וממסחרת.

ד. הפיטנים בארץ חיים בסביבה מעורבת. הסביבה הקרובה שלהם היא דתית־מסורתית בחלקה האחד, וחילונית בחלקה האחר. [להגדרה ״דתי׳׳ ישנה חשיבות, שהרי איננו יכולים לתאר לעצמנו פיטן חילוני המשתמש בקולו כדי להנעים בפיוט באירועים דתיים. לאור היכרותי עם הפיטנים בדימונה ומחוצה לה, סביר לומר שרוב הפיטנים דתיים (שומרי מצוות, חובשי כיפה) ומיעוטם מסורתיים (חובשי כיפה שאינם מדקדקים בקיום מצוות).] גם אם הוא פיטן דתי הרי הסביבה ־ החברה והאווירה בה הוא חי(בשכונה, בעבודה ובשירותו בצבא) הינה חילונית. ובכלל, יש לומר בודאות, ועל כך אין כל עוררין, כי אנו חיים במדינה שבה החיים החילוניים תופסים מקום בולט בחיי היומיום.משום כך, מעמדו בחברה כזו יהיה נמוך. לא כן בחברה הדתית שבה חי הפיטן במרוקו. לעתים הוא מילא תפקיד בהנהגה של העיר ־ רב, שוחט, פרנס ולעתים שימש בתפקיד פיטן בלבד. גם כך וגם כך, מקומו ומעמדו בחברה הדתית היה גבוה.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארד לעומת מרוקו

עמוד 164