Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Les gens de l’Alliance ne s’aventuraient pas au mellah. Ils n’en aimaient ni les remugles ni les sortilèges. Ils redoutaient les microbes et les virus. Ils boudaient ces repaires d’un Dieu qui ne se décidait pas à sortir de sa clandestinité. Ils n’étaient pas tant rebutés par leurs grouillements humains que par leurs étranges architectures taudiesques. Ils étaient là pour ramoner une chronique qui s’était enlisée dans la vase d’une religion qui ne semblait plus déboucher sur le ciel. Ils éclairaient les esprits, récuraient les âmes, débarbouillaient les vies, redressaient les allures. C’étaient somme toute de braves missionnaires, encore plus pénétrés de la vocation civilisatrice de la France que de son ministère des Colonies. Ils avaient pour mission de sortir leurs coreligionnaires de leurs mellahs matériels, religieux et moraux et ils réussissaient dans leurs tâches à force de conviction, de rigueur, de dévouement et de doses non négligeables de vanité coloniale :
– Pourquoi ne prendriez-vous pas les mesures maintenant, puisque vous êtes là, vous m’épargneriez une visite pour le moins ingrate.
-Je dois relever l’empreinte de vos pieds dans un baquet de plâtre, pour avoir leur patron, je ne peux procéder à cette opération hors de mon atelier.
Le délégué se résigna bon gré mal gré à rendre la politesse au cordonnier. C’était l’occasion pour lui de découvrir le mellah où habitaient une grande partie des élèves de ses cinq écoles en ville nouvelle. La visite lui permettrait d’enrichir son rapport mensuel au siège parisien de l’institution. Ne se contentant pas de plates statistiques, celle-ci réclamait des enseignants des rapports pédagogiques, des directeurs des rapports bureaucratiques, des inspecteurs des rapports touristiques (sic) et des délégués des rapports ethnologiques et politiques. Originaire de Malte, le délégué réclamait de ses directeurs et de ses enseignants de donner l’exemple et «de ne se compromettre ni entre des cuisses indignes de l’Alliance ni de s’étrangler avec des nourritures indigestes » (cité dans un rapport dudit délégué, Bibliothèque de l’Alliance, Casablanca, Liasse C, 13111922).
Il recommandait vivement aux enseignants de se marier entre eux pour ne point s’exposer «aux déboires d’alliances bâclées, de veiller à la notoriété de notre institution et de réduire les coûts de l’enseignement et de l’éclairage en terre du Maroc».
Il avait consciencieusement et valeureusement gravi tous les échelons dans la hiérarchie de l’Alliance. Il avait été maître à Céphalonie, instructeur à Réhovot, directeur à Ispahan, à Tunis et de nouveau à l’école des sourds-muets de Jérusalem avant d’être nommé délégué adjoint à Marrakech puis délégué général à Casablanca.
Le jour convenu, le cordonnier attendait le dignitaire à la porte de Marrakech qui commandait l’entrée principale du mellah. Pour l’occasion, il avait revêtu la blouse grise qui servait de tablier aux élèves de l’Alliance, s’était coiffé d’un béret noir et avait noué un nœud de papillon autour du col roulé de sa tunique. Ses chaussures étaient fermées à l’avant d’une boucle et de cordons pour en rehausser l’élégance, et ouvertes à l’arrière comme des savates. Il se proposait de conduire son hôte à son atelier quand celui-ci exprima le souhait de visiter le mellah. Bouskila perdit toute son assurance. Habilité à recevoir qui il voulait dans son atelier, à graisser tous les pieds qu’il souhaitait pour promouvoir ses chaussures et sa progéniture, il ne l’était pas pour introduire un notable au mellah et qui plus est le délégué général de l’Alliance Israélite Universelle au Maroc. Il devait ameuter un rabbin et il ne savait lequel tant ils se disputaient entre eux sur tout et sur rien, un cheikh de la Société mortuaire et il ne savait lequel puisque le mellah comptait autant de sociétés mortuaires que de communautés d’origine, le moqadem du mellah et il ne savait lequel parce qu’il connaissait autant de moqadem que de ministères dans le gouvernement marocain. Il ne demandait qu’une place dans l’une des classes surchargées des écoles «prodigieuses quoique malfamées» de l’Alliance pour que son dernier-né apprenne le solfège et prétende à une carrière internationale et il encourait un anathème qui risquait de le priver de ses clients, malgré son talent d’artisan cordonnier, et de fidèles pour sa synagogue, malgré son tabac et la belle voix de son petit chantre. Le délégué ne démordait pas de son intention d’inspecter le mellah :
- Je n’ai pas traversé la rue des Anglais d’un bout à l’autre de la ville, manquant de m’enliser dans la boue et de glisser sur les pavés, pour manquer cette occasion, protesta le délégué.
-Je dois en aviser le rabbin, le cheikh, le moqadem.
- Pourquoi pas la Résidence et le Palais?
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Page 22
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
ד״ר יואל מרגי, נשיא הקונסיסטואר המרכזי בצרפת, נולד ב־1958 במקנס שבמרוקו ולמד בבית הספר המקומי אליאנס. בשנת 1970 היגר לצרפת עם הוריו לעיירה מון־רוז׳ שבפרברי פריז. בעקבות המעבר לצרפת החל מרגי ללמוד בבית הספר אקול נורמל בפריז. את לימודי הרפואה השלים באוניברסיטת פריז ובסיומם התמחה ברפואת עור. בד בבד עם לימודיו האקדמיים היה פעיל בארגוני הסטודנטים ואף סייע לאביו בהקמה בית הספר היהודי יגל יעקב באזור מגוריו.
את פעילותו הציבורית החל ד״ר מרגי כנשיא קהילת מון־רוז׳, ולאחר מכן השתלב בהנהגת הקונסיסטואר של פריז. בשנת 2006 התמנה לנשיא הקונסיסטואר בפריז, ובשנת 2008 נבחר לנשיא הקונסיסטואר המרכזי של צרפת. בתפקידים אלה כיהן ד״ר מרגי עד שנת 2020. ד״ר מרגי מקדיש את רוב זמנו לפעילות הציבורית בקונסיסטואר בהתנדבות. בהנהגתו נעשה הקונסיסטואר מוסד מרכזי של הקהילה היהודית. בין היתר הוא הרחיב את מערכת הכשרות, הקים בתי כנסת ובאמצעות ארגון הסטודנטים ״חזק״ פעל להתחדשות הקהילות היהודיות הקטנות. גולת הכותרת של עבודתו הציבורית הייתה הקמת המרכז האירופאי להרבות יהודית שנפתח בשנת 2019 ברובע ה־17 בפריז. מרכז זה משמש כמוסד רב תכליתי לקהילה ויש בו בתי כנסת, אולמות אירועים, חדרי לימוד ובניין משרדים שיהיה משכנו של הקונסיסטואר בעתיד.
לד״ר מרגי קשרים הדוקים עם שלטונות צרפת, ונשיא צרפת משתתף באירועים רבים של הקהילה. לדוגמה, בינואר 2020 התקיים בירושלים פורום השואה במלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ. בפורום השתתפו כ־50 מנהיגים מכל ארצות העולם. מרגי הוזמן להשתתף במשלחת בראשותו של נשיא צרפת עמנואל מקרון. נוסף על הקשרים עם ממשלת צרפת, לד״ר מרגי קשרים הדוקים עם המנהיגות הפוליטית בישראל ועם המנהיגות הציונית בהסתדרות הציונית ובסוכנות היהודית. ד״ר מדגי זכה לאותות כבוד הן מממשלת צרפת והן מממשלת ישראל. זיקתו למדינת ישראל ניכרת גם בפן הפרטי, הוא רכש בית בישראל, ושני ילדיו חיים בארץ.
ד"ר מדגי הוא דוגמה למהגר ממרוקו שהשתלב בחברת הרוב בצרפת והגיע למעמד חברתי־כלכלי גבוה בשל לימודיו האקדמיים ובשל פעילותו הציבורית כנשיא הקונסיסטואר בצרפת. ד״ר יואל מרגי ואביו, הרב יעקב מרגי, שניהל בעבר בית ספר יהודי, הם דוגמה למשפחה שנקלטה במהירות בארץ היעד, עובדה המצביעה על המעבר הרך בין שתי הארצות, בין היתר, בזכות ההמשכיות התרבותית והחברתית שחוו.
שנים רבות עמדו בראש הקונסיסטואר נציגי האוכלוסייה הוותיקה האשכנזית. ד״ר מרגי הוא המהגר המרוקאי הראשון שהגיע לעמדה ציבורית בכירה זו ולא הסתפק רק בניידות חברתית המבוססת על השכלה ומקצוע. בשונה מהדור הראשון של המהגרים (למשל, דוד כהן ואנדרי דרעי) שעסק בחיזוק הארגונים האתניים, פנה ד״ר מרגי לעבודה הציבורית בארגונים הכלל יהודיים, מתוך רצון להשתלב בחברה ולא להסתגר במרחב הקהילה האתנית. העובדה שד״ר מרגי ממלא את תפקידו התובעני בהתנדבות, מלמדת על דור שני של מהגרים המאופיין בבסיס כלכלי איתן, המאפשר עיסוק בעבודה ציבורית ללא שכר.
קשריו של מרגי עם מדינת ישראל גלויים, והוא תומך במדינה וגאה בה, כפי שהוא גאה להיות צרפתי. הוא נוהג לתת את ברכת הדרך ליהודים המחליטים לעלות לישראל, אף על פי שהעלייה מחלישה הן את הקהילות והן את הקונסיסטואר שבראשו הוא עומד (2016 יMaIka &MaIka).
טרנס-לאומיות-בין צרפת למרוקו
יחסי הגומלין בין צרפת ומרוקו מבוססים על כמה היבטים: קרבה גאוגרפית – המרחק בין מרוקו לצרפת קצר ויבשתי, עובדה המאפשרת ניידות קלה בין המדינות ותורמת לחיזוק הקשרים הכלכליים והתרבותיים ביניהן. זאת ועוד, היות מרוקו פרוטקטורט צרפתי צמוד לאלג׳יריה, שהייתה מחוז צרפתי, הגביר את הקשרים בין מרוקו לצרפת.
עלייה לקברות צדיקים – במרוקו מאות קברות צדיקים, לדוגמה רבי חיים פינטו במוגדור, רבי רפאל אלנקווה בסלא, רבי דוד ומשה בהרי האטלס, רבי עמרם בן דיוואן בווזאן, רבי יצחק בן ואליד בטיטואן ועוד. יום פטירתם של צדיקים אלה הוא יום הילולה הנערך מדי שנה בשנה. אלפים מיוצאי מרוקו מכל התפוצות, כולל ממדינת ישראל, מגיעים למרוקו להשתטח על קברות צדיקים אלה ומצטרפים אליהם גם ערבים מקומיים. בטקסי ההילולה ישנה נציגות של בית המלוכה ושל השליטים המקומיים. הילולות אלה מחזקות את הקשרים בין ערבים ויהודים, בין בית המלוכה ונתיניו היהודים ובין ארץ המוצא וארץ היעד להגירה. כך הילולות הצדיקים נעשו כלי תיווך בין דתות ובין לאומים. יתרה מזאת, הימצאות קברי הצדיקים במרוקו מעודדת את היהודים לבקר בארץ מוצאם.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 56
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.
ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה
״בכל אוניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון אפריקה״(שלום פוני כלפון, מעפיל בספינה יהודה הלוי) כלפון. את אחיי אני מבקש.
בפרק זה יוצגו נתונים על שלוש הספינות שהעפילו מחופי אלג׳יר וגורשו לקפריסין: יהודה הלוי, שיבת ציון והפורצים. הפרק יעסוק גם ב־23 ספינות המעפילים שהפליגו מנמלי איטליה וצרפת ובארבע ספינות ממזרח אירופה. כ־2,500 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948. הם שוחררו מקפריסין בפברואר 1949, עם סגירת המחנות.
ביסוד פעילות המוסד לעלייה ב׳ ניצבה הצלת שארית הפליטה באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב׳ משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה, שהתבטאו ברכישת שלוש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לאזור.
ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר
אלג׳יר נבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה, לנוכח גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר־גיורא בשנת 1943 לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג׳יר ותוניס ולזהות את פוטנציאל העלייה משם. שליחות זו התבססה על רעיון החלוץ האחיד, שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ־ישראלית בארגון ולמסד את פעילות תנועות הנוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945, התהדק הקשר עם תנועות הנוער: בתוניס – צעירי־ציון, בג׳רבה – עטרת ציון, ובמרוקו – שארל נטר. השליחות השלישית, 1947-1946, הניבה פרי. בפברואר 1947 התקיים ברוויגו, אלג׳יר, קורס ההגנה הראשון בהשתתפות הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה, קלמנט סיטרוק ואילן חג׳אג מאלג׳יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודדות עם מהומות שעלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים. בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה־א״י.
צוות השליחים
השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלוש הספינות הראשונות היו פרידמן אפרים וברטה (בית אורן), חמל רפאל(בית הערבה), כלב קסטל(גבעת ברנר), דוד הורוביץ(דגניה) ויאני אבידוב (נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג׳יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו את העלייה לארץ ישראל. בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית בגיבוי המוסד לעלייה ב׳. הם ארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית.
גיוס המעפילים וספינות ההעפלה
אלי אוחיון וסאם אביטבול [אביטל] במרוקו ונדיה כהן וחבריה לתנועת צעירי ציון בתוניס נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. הם רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, מכנאס, סאלה, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הגיוס לא התמקד רק בקאדרים של פעילים במועדונים ותנועות הנוער ובחבורות ללימוד העברית. הם עסקו בגיוס מועמדים פוטנציאליים והופיעו בפני מתפללים בבתי כנסת בשבתות ובמהלך קריאת התורה קראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה [ברד], פעילים בצעירי ציון בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת בן יהודה במועדון שארל נטר ועודדו אותם להצטרף להעפלה לפלשתינה־א״י. נדיה הופיעה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בדרום מרוקו ואלג׳יר, ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה־א״י.
לכל מעפיל הוסבר שעליו לקחת חפצים אישיים מעטים בלבד. נוסף על עליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים, ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים. אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי מעבירים [מבריחים] דרך בית הקברות היהודי באוג׳דה, ומשם במשך הלילה למארנייה, עיירה בגבול אלג׳יר, ומשם ברכבת לאלג׳יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת באב אל וואד בעיר. חברי תנועת צעירי ציון קיבלו את פניהם, ולאחר שהיית לילה באלג׳יר הם הובלו למחנה במשאית שבה נהג אילן חג׳אג. בשלביה הראשונים הייתה הפעילות חשאית, ועד מהרה ״התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג׳דה יצאו עמוסות. […] עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג׳יר פתח הצוות מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג׳יר״. לסקר טען ש״הנהירה למחנות באלג׳יר התבצעה בתשלום למבריחים אלג׳ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד […] מאוג׳דה במרוקו למארניה באלג׳יר, ומשם ברכבת אלג׳יר״.
אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו גם היישר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר הלין אוחיון על ארגון הג׳וינט ש״לא סייע, ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת״. בריאיון עם יוסי עקריש מסאפי, מהספינה המעפיל האלמוני ואמנון בן שושן מאסווירה [מוגדור] מהספינה לנגב, הם סיפרו ש״מישהו״ בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה־א״י דרך קזבלנקה ודרך אלג׳יר. שתי הספינות האלה העפילו בראשית שנת 1947, לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביוזמת בח"ד וקיבלו הכשרה בדרום צרפת.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.
עמוד 97