מורשת יהדות מרוקו

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948

הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.

הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.

הקדמה

בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי – רחל ואליהו ביטון – בספינה ״יהודה הלוי״. אבי כתב את סיפור העפלתם, ומצאתי שגם לאחר 32 שנים לא קהה זיכרונו. לאחר שראיינתי את חבריו להעפלה ואת מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים, החלטתי לחקור לעומק את הנושא. העיון המחודש במקורות שבארכיונים שונה מהותית מקריאתם במאה הקודמת, עת נכתבו מחקרים על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, בדיווחי מפקדי הספינות ובהתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש מאובדן שליטה על ההעפלה מצפון אפריקה ומהפיכתה לעלייה המונית. מקצת העדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומניהם וזיכרונותיהם של הפעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. לאור זאת, הספר מבקש למקם את הסיפור של המעפילים מצפון אפריקה בהקשר של האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו לישראל אלפי יהודים מארצות האסלאם. עובדה זו עוררה חרדה בקרב הממסד הפוליטי, שכן לנוכח העלייה ההמונית ההגמוניה של יהודי מזרח־אירופה, שהקימו ועיצבו את דמות המדינה, הייתה עלולה להישמט מתחת לרגליהם. לפיכך, בשנת 1949 כינס דוד בן־גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על ״הישראלי החדש״. דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי ליבם של המשתתפים: ראשית, הוא תמך בתפיסתו של ארתור רופין על אודות ״ברירת החומר האנושי״, כלומר, סלקציה, והמשיך ב״אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות […] יש חרדה בליבי״.

וההמונים עלו: מים – תוניס, אלג׳יר, לוב ומרוקו; מנגב – תימן ומצרים; מקדם – עירק ופרס; מצפון – טורקיה, והציבו אתגר בפני החברה הישראלית המתהווה.

בספר זה אציג את סיפורם של המעפילים היהודים מצפון אפריקה ולוב – המוגרבים.[ בכל מקום שמצוין ״מוגרבים״ או ״המגרב״, הכוונה ליהודי ארצות צפון אפריקה ולוב.ד.ב] במהלך 22 חודשים, מאוגוסט 1946 עד מאי 1948, העפילו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה כ־2,525 מוגרבים: 934 מעפילים בשלוש ספינות שהעפילו היישר מחופי אלג׳יר, וכ־1,600 מעפילים שהעפילו ב־27 ספינות מנמלי אירופה. עם זאת, הנתון הרשמי(1,200) התעלם מ־1,300 מעפילים הרשומים במאגר השמות של המעפילים מצפון אפריקה. מאגר השמות התבסס על רשימות שמיות של מעפילים שהגיעו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה לפי הרשום בארכיונים בארץ ואיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים.

בקרב המעפילים מצפון אפריקה היו גם פליטים יהודים אירופים שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו או הוברחו לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הספר לא יעסוק בקבוצות אלו, שכן הוא מתמקד במעפילים ממוצא צפון־אפריקאי. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג׳יר החלה ״בריחה״ של יהודים מצפון אפריקה לאירופה באמצעות דרכונים מזויפים. אלו היו בעיקר מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלוש הספינות הראשונות.

בספר אציג את סיפור ״הבריחה״ של יהודי צפון אפריקה, שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳. המעפילים, למעט קומץ של 44 צעירים שהעפילו בספינה הפורצים, גורשו לקפריסין. רק עשרה חודשים לאחר קום המדינה שוחררו כ־10,000 מעפילים, צפון־אפריקאים יחד עם שארית הפליטה, ממחנות הגירוש בקפריסין.

הספר בוחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הלא־ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה משם. אציג את דימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג׳יר ובצרפת לפני ולאחר גירושם למחנות קפריסין, ואת מידת התאקלמותם במחנות קפריסין. המעפילים נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין, ולאחר מכן במדינת ישראל. מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות הביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית, והם הביעו את מחאתם בדרכים שונות. ניצני המחאה שהחלו במחנות בקפריסין היו חוליה בשרשרת שהובילה למאורעות ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, בהנהגתו של דוד בן הדוש, ממעפילי ״יהודה הלוי״, ולמחאת הפנתרים השחורים בשנת 1971.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

28/08/2021

מבוא

אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי:  מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.  ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.  (ישעיהו מ״ג, ה־ו)

העפלת יהודי המגרב ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה, ממועד גירושם למחנות בקפריסין באוגוסט 1946 ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה, לא זכתה להיחשף במלואה, ולמעשה הורדה מההיסטוריוגרפיה הציונית־ישראלית. אחת ממטרות העלייה הייתה להוכיח שלא רק שארית הפליטה היו מוכנים לעלות לפלשתינה־א״י, אלא שהעליות נובעות מבחירה חופשית. על הספינה ״יהודה הלוי״ דווח ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים ׳סתם׳ על צוואר מדורי דורות״. הצהרה זו, שנבעה מצורך הסברתי בעולם, נועדה להראות ש״בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״. מחד גיסא, התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל ולקבוע עובדות דמוגרפיות ופוליטיות בשטח, ובכך להגשים את חזון הבית הלאומי ליהודים, ומאידך גיסא יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. בספר תידון השאלה האם אומנם נהגה הסוכנות היהודית על פי הצהרה זו. אלמלא התנאים שנוצרו לאחר השואה סביר להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים לעלות לארץ ישראל באותו הזמן.

עד סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה, ובמקומו באתוס הציוני. המידע על ההעפלה מצפון אפריקה התמקד בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״. המעפילים המוגרבים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות הוברחו לנמלים בצרפת ובאיטליה בעזרת דרכונים מזויפים, בסיוע פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳, ומקצתם העפילו ב־27 ספינות שהיו מיועדות לניצולי שואה. גם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה־א״י היו צפון־אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

הספר מציג תמונה שונה מהתמונה שהוצגה במחקרים קודמים על ההעפלה מצפון אפריקה, שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות ״ארבע החירויות״, ״כנסת ישראל״ ו״הנרייטה סאלד״. במחצית הראשונה של שנת 1947 התגברה ההעפלה מאיטליה של יוצאי צפון אפריקה באמצעות ספינות ״התקווה״, ״מולדת״ ו״שאר יישוב״, ומצרפת באמצעות הספינות ״לנגב״, ״המעפיל האלמוני״, ״בן הכט״, ״תיאודור הרצל״ ואחרות. הנתון הרשמי של המוסד לעלייה ב׳ מדווח על 1,200 מעפילים בלבד, אך למעשה, כ־2,525 מעפילים צפון־אפריקאים העפילו לפלשתינה־א״י. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג׳יר, במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה העפילו כ־1,600 מוגרבים מנמלי אירופה, ואף הם גורשו לקפריסין. זו הייתה ״הבריחה״ מצפון אפריקה.

עם זאת, ספרות המחקר לא הקדישה תשומת לב ל-27 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עימן מעפילים מצפון אפריקה ולוב. האתוס הציוני, שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לא כלל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה, אלא רק פרשיות העפלה של יהודי אירופה. הסיפור המלא של ההעפלה הצפון־אפריקאית הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל.

סיפור ההעפלה מצפון אפריקה יחשוף את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון־אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער זה מצריך הסבר. הפרופיל הדמוגרפי של המעפילים המוגרבים יהיה התשתית שעליה מבוסס הסיפור שלהם: היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות המקומית הספורדית להכרת התרבות העברית של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, שתרמה להעפלה הישירה ול״בריחה״ מהמגרב; התאקלמות המוגרבים במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של הדימוי השלילי של המעפילים מהמגרב, שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות, ולבסוף מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם היבטים אלו נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים, שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלו ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. כמו כן, בניית המאגר התבססה על זיהוי שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים כמו לוי וכהן לא נכללו במאגר, אלא אם כן התלוו אליהם שמות צפון־ אפריקאיים טיפוסיים כגון יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה. מעפילי הספינות ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״, שהפליגו היישר מחוף אלג׳יר, נכללו במאגר, כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית, ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל, לאחר עצירת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר. בתחילת הדרך לא סייע ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל, מכיוון שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ־ישראליים במגרב ונציגיהם בליסבון (פורטוגל) וטרייסט (איטליה), אנשי שלומה של מחלקת העלייה, ומול נציגי הפדרציות הציוניות: בתוניס – ד״ר ליאופולד ברטוואס, באלג׳יר – בנימין הלר, במרוקו – פול קלמרו. המשרד הארץ־ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב, והמשרד הארץ־ישראלי בטרייסט בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי על פעילות העלייה מלוב. רמת מידור גבוהה זו איפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו ״רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג׳יר, תוניס ומרוקו״.“ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח העתק ממכתב זה לפדרציות הציוניות בתוניס ובקזבלנקה, וכך עם שחרור אירופה מעול הנאצים הייתה שארית הפליטה בסדר עדיפות ראשון של התנועה הציונית. על רקע הודעה זו התגבשה אד־הוק מדיניות העלייה של התנועה הציונית והסוכנות היהודית – העדפת יהודי אירופה על פני קהילות המגרב.

במאה ה־20 הייתה העלייה מצפון אפריקה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה־א״י עלו גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות במרוקו, באלג׳יר, בתוניס ובלוב. הם הצטרפו לקיבוצים בית אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו. תפיסת ה״רזרוואר״ של התנועה הציונית, שהוצגה בתוכנית המיליון של דוד בן־גוריון והייתה מיועדת ליישום ברעיון ״החלוץ האחיד״ שיזם אליהו דובקין, לא התממשה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא התמודדה התנועה הציונית עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו שהיא נקטה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון־אפריקאים – מתן רישיונות במשורה והעדפת עליית פליטים יהודים מאירופה על פני עליית יהודי המגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו היישר מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״ (430 מעפילים) במאי 1947, ״שיבת ציון״(411 מעפילים) ביולי 1947 ו״הפורצים״(44 מעפילים) בשלהי נובמבר 1947. מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו בדרך מאולתרת מחופי אלג׳יר בסיוע פעילים מקומיים והמוסד לעלייה ב׳. בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה: דוד שערי מדווח על 885 מעפילים, רפאל בן־שמחון על 915 מעפילים, נחום בוגנר על 853 מעפילים וזאב הדרי על 974 מעפילים, לעומת הנתון הרשמי – 1,200 מעפילים – של המוסד לעלייה ב׳.  בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב׳ בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית, נותר מפעל ההעפלה לפני קום המדינה בהיקף מצומצם בקרב קהילות אלו. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה; היא לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בחשבון בתהליך התקומה הציונית־מדינית בפלשתינה־א״י. העלייה ההמונית מהמגרב, שלוותה בתהליכי סלקציה, הגיעה לשיאה רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הספר מתמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948, שבה הפליגו מחוף אלג׳יר ומנמלי אירופה לפלשתינה־א״י. למעשה, המעפילים המוגרבים היו בחזקת נוכחים־נפקדים באתוס הציוני.  על כן הספר מבקש לשפוך אור מחודש על העפלה זו ולפנות לה מקום, בדומה לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה יוזמת התנועה הציונית להעלות את יהדות צפון אפריקה קרמה עור וגידים. בשנת 1944 ביקר במרוקו דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, וזיהה את פוטנציאל העלייה משם. כך הוא כתב: ״אחד מהמקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל, ונוסף לכך ייסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם". אצ״מ 844/470 . דוד שאלתיאל – דוח על מצב היהודים בצפון אפריקה (22.12.44).

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה ״חומר״ שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט את הצעדים הנחוצים ותקצה מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו ׳ייסחפו לאסון׳ שלא ברורה מהותו, ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. ואולם המלצותיו לא יושמו במלואן. חצי שנה מאוחר יותר דיווח גם אפרים פרידמן בן־חיים, השליח לצפון אפריקה, ש״צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות […] מרוכזים בה למעלה מ־000,300 יהודים, רזרוואר עצום נפתח לפנינו״. הן פרידמן והן שאלתיאל ראו ביהדות צפון אפריקה מלאי של יהודים עבור ארץ ישראל. תפיסה זו הייתה חיונית לתנועה הציונית, למרות שלא טיפחה קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה. אך בתום מאורעות השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה כדי לאכלס את הארץ.

בפרק הראשון תיבחן מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב, ויידונו בו המונחים ״עלייה״, ״העפלה״ ו״הגירה״, בהקשר הצפון־אפריקאי. תיבחן מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. כמו כן תיבחן מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום תוכנית המיליון ורעיון ״החלוץ האחיד״ כחלק מתפיסת הרזרוואר של העם היהודי.

בפרק השני תידון השאלה האם הוקצו משאבים להכשרה ולכוח אדם (שליחים) כדי לעודד את ההעפלה מצפון אפריקה, וכיצד השפיעו המאבקים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית.

בפרק השלישי תוצג הפעילות הספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, אשר במידה כלשהי הכשירה את הקרקע לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות זו החלה כבר בשלהי המאה ה־19, אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא־פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י.

הפרק הרביעי יוקדש להעפלה הישירה מחופי אלג׳יר בשלוש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב׳. תוצג בו ה״בריחה״ של מאות מעפילים מצפון אפריקה, בעקבות הפסקת ההעפלה הרשמית על ידי המוסד לעלייה ב׳. מקצתם הצליחו לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה למרות ש״נתקעו״ במחנות המעבר באלג׳יר. אפשר שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו ממאגר השמות, אלמלא התעכבה עלייתם ארצה בצרפת ובאיטליה. בנוגע לכל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים. בפרק החמישי יוצג דיוקן מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפיים שבמאגר. בפרק השישי תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, מצבם בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה; עלייתם לפלשתינה־א״י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה־א״י ומדינת ישראל.

הפרק השביעי יוקדש להצגת הדימוי השלילי שהודבק למעפילים מצפון אפריקה לפני העפלתם ועם גירושם לקפריסין מצד השליחים, מפקדי ספינות ההעפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. דימוי זה השפיע על מידת מעורבותם במנגנון הארגוני שניהל את המחנות. הפרק השמיני יתאר את החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים והקשו עליהם להשתלב בחיים במחנות. הפרק התשיעי יעסוק בשאלת הדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית של מעפילי צפון אפריקה במחנות ובצעדי המחאה שנקטו כלפי הנהגת המחנות והסוכנות היהודית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב

״לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך״

(בראשית י״ב, א׳)

המאה ה־20 הייתה עדה לעלייה בהיקף ההגירה היהודית, בעיקר ממזרח־אירופה, בעקבות אירועים שונים: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה וסגירת שערי ההגירה לארצות הברית ולאירופה ובשלהי שנות ה־30 של המאה התקדרה בענני מלחמה. התנועה הציונית נאלצה להתמודד עם מצב מורכב וכמעט בלתי אפשרי: הגירת המונים מאירופה המאיימת. בחירתם של רוב יהודי אירופה הייתה להגר לאמריקה, שזכתה לכינוי היידי ״גולדן מדינע״. לאחר מלחמת העולם השנייה בנוסף התמודדה התנועה הציונית עם שורת גורמים בו־בזמן: תוצאות השואה, הארגונים היהודיים האמריקאיים, היא״ס [HIAS] והג׳וינט [AJJDC], שסייעו לשארית הפליטה להגר לאמריקה, והבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות אלו אילצו את התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. עם זאת, לא תמיד שררה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, שכן ההסתדרות הציונית התחשבה באילוצים מדיניים בין־לאומיים ואילו הסוכנות עסקה ביישום החזון הציוני על אדמת פלשתינה־א״י.

התנועה הציונית לא העניקה תשומת לב ראויה לקהילות יהודיות בארצות המזרח בכלל, ולקהילות היהודיות בצפון אפריקה בפרט. מתי־מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה – מזרח אירופה. רק בגין השואה נפתחו שערי פלשתינה־א״י בפני יהודי ארצות האסלאם וארצות המזרח, ובכללם יהודי המגרב. האידיאולוגיה הציונית שיובאה למגרב במעטה של ״היהודי החדש״ לא עלתה בקנה אחד עם הכמיהה המסורתית לשיבת ציון, שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו כמיהה זו כתפיסה משיחית, מאחר שלא נשאה עימה את השינוי הדרוש לתקומת היהודי החדש על פי ערכי התנועה הציונית.

המושגים ׳עלייה׳ ו׳העפלה׳ בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים ״עלייה בלתי לגאלית״, ״העפלה״ ו״עלייה״ קיבלו משמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בהיסטוריה של התנועה הציונית. העלייה הבלתי לגאלית וההעפלה סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות הבריטית שהגבילה עליית יהודים לפלשתינה־א״י. כל זאת למרות שרישיונות העלייה – סרטיפיקטים שניתנו במסגרת השדיול (מכסת הרישיונות) – נקבעו על ידי הבריטים, בעקבות המלצתה של הסוכנות היהודית. העלייה הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה־א״י, בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי בריטניה ככניסה לא־חוקית לארץ ישראל, והיא לא הכירה בעולים הבלתי לגאליים כפליטים. לדידה, ״מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים, ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה״.עמדה זו נגדה את עמדת התנועה הציונית, מכיוון שסתרה את מהותה וחזונה, ולכן נאלצו המוסדות הציוניים והיישוב לשנות את מדיניותם מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית.

יצחק אבנרי העריך שהעלייה הבלתי לגאלית החלה בשנת 1922, עם עליית 4,000 עולים לפלשתינה־א״י. ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית, כשלצידה עלייה לגאלית בעזרת סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול בשנות ה־30 למען העלייה הבלתי לגאלית ביבשה ובים, לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, ישנה הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה ולוס בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו לפלשתינה־א״י 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה ש״בקום המדינה היה כל יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי ־ מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת״. לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנו גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן־גוריון, העלייה היא ״כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות הבריטית״. גם חברו להנהגת היישוב, אליהו גולומב, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל״מנוף המרכזי בזירה המדינית, בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד״. דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית ״מהלך דו־תכליתי – הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני העולם כולו, מצד שני״.

הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ־ישראל, סר ג׳ון גורדון קאנינגהם, הכיר בכך שההגירה היא ציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית, הקודמת לכל תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית:(1) היבט פורמליסטי/חוקי – הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ ישראל המנדטורית;(2) היבט תעמולתי – הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, מכיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים;(3) היבט ענייני – כל עולה עורר תסיסה בעיני הערבים נגד היישוב ונגד הממשל שאיפשר הגירה זו. על בסיס הנחות אלו ניסה הנציב העליון דאז לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים: ״קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי״. הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים באופן כזה שלא התקבל על ידי התנועה הציונית, ״כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תוכנית החלוקה״.

הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים אלא מהגרים בלתי לגאליים, ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומתם, הפלסטינים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות ספרים לבנים – תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה בין 1948-1946 הטילה בריטניה מצור ימי בים התיכון, שהיה נתיב ההעפלה העיקרי. הבריטים גם פעלו ״למנוע מפליטים לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות״. למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של חיים ויצמן על כך שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים, והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

המאבק בספר הלבן (1939) היה משימה ציונית־יהודית שהביאה לאימוץ מדיניות של עלייה ב׳ – הגדרת העלייה הבלתי לגאלית בהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות שונים: עלייה ג׳ (״עלייה לוחמת״, ״עלייה מזוינת״, ״מרד עלייה״), עלייה יבשתית (מארצות המזרח הקרוב), עלייה ד׳ (זיוף מסמכים), עלייה ה׳ – ׳עלייה פרטית (נישואין פיקטיביים), עלייה ו׳(חיילי צבא אנדרס הפולני), עליית כנף (הטסת יהודים). השימוש במונחים אלו נועד להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב היישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה בספר הלבן של שנת 1939.

בדצמבר 1938, בדיון בסוכנות היהודית, הגדיר דוד בן־גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ״לא מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה״. רק לאחר שבן־גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה מתוכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי, וזאת כדי ליצור לחץ ציבורי בין־לאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל.

מרד העלייה לא התממש מכיוון שמשה שרתוק, משה סנה ושאול אביגור, ממנהיגי היישוב המאורגן, לא תמכו בהצעת בן־גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב, שהוקמו על־ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והן כדי לשמר את האינטרסים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי־אליטיסטי מבחירה ובמסגרת תנועתית, וגם מניעת הגירה של יהודי אירופה לארץ זרה שאיננה פלשתינה־א״י כדי לשפר את מצבם הכלכלי. לכן, כששערי הארץ ננעלו, חיפשה התנועה כל דרך לעודד עלייה, כולל הסתכנות בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

על פי התפיסה הציונית, העלייה לארץ ישראל היא זכות טבעית של היהודים, ואולם לפי התפיסה הדתית העלייה היא מצווה. התנועה הציונית עמדה בפני דילמה בין החשש מעלייה המונית לא״י, שהייתה עלולה להערים קשיים בוויסות כל העולים ובקליטתם, מחד גיסא, לבין עמידה על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית, שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה־א״י ללא קשיי ויסות וקליטה, מאידך גיסא. חיים ויצמן קרא לעלייה גדולה לארץ־ישראל מפני ש״העולם כולו מחולק לשתיים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן״. הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית, שלפיה אין לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה־א״י.

חגית לבסקי ראתה בציונות ״מקרה ספציפי של תנועה לאומית שהיא גם תנועת הגירה שלא התכוונה להיות עוד ארגון הצלה של יהודים״. הצהרה זו העמידה את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב״תחרות״ עם הארגונים היהודיים האמריקאיים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו את פעילותם כהצלה וסיוע ליהודים ־ שארית הפליטה – להגר לארצות אחרות מלבד פלשתינה־א״י.

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה־80 של המאה ה־20, ראה בהגירה תופעה כלל־אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו, ״הגירה מבטאת את שאיפת היחיד […] ונועדה […] לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי״. אלא שלדעתו, בעלייה יש ״אלמנטים של טובת הכלל״. גור אלרואי טען שלמונח עלייה הוענק ממד ערכי ו״שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: ׳עלייה שונה מכל הגירה׳ והיא אמצעי לפיתוח ישות לאומית״. לשיטתו, ״ההגירה לארץ ישראל מבוססת [על] אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה, שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד״. לפי אלרואי, ״השימוש במונחים הלועזיים: ׳אימיגרנטים׳ ו׳אימיגרציה׳ במקום ׳עולים׳ ו׳עלייה׳ נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול״. המיתוס הציוני – הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל – התנפץ במידה כלשהי מול עולים שלא עמדו בקריטריונים של החלוציות. ואולם למעשה זו הייתה הגירה. גם העליות הרביעית והחמישית ״לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי־ציוני המעפילים״.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון-מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב.

הקשר עול התנוסה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב

מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.

אליהו לולו !הכרמלי], יו״ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא״י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: ״מצרים הסמוכה ׳טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך״. בדיון במזכירות מפא״י(24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל ״הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונבחרת״. לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ״שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות״. דובקין הגדיר את ״הרזרוואר״ של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא״י – ״בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין״. הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, ״אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה״, ואם לא כן, הוא צפה ״קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה״. לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.

החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: ״לא צריך לחכות ש׳פולין תחזור שם״. סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, ״הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי ״שלא סיפק את העבודה הצפויה״. להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן ״בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה […] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן״. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.

רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט – החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה״צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד(נוח״ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו״י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, ״כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים״. שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה. שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצגשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון ״לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא״י והקמת מדינה יהודית״. עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה ״הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה".

על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה ״של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים״. התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב׳ והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש״חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר״. ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת ־ יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס. באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב' בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:

המוסד לעלייה ב׳ ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [״.] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.

נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה״שליחות לארצות הללו [צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא״י והביא להקמת סיעה ב׳], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו״. לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א״י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח״ד [ברית חלוצים דתיים][ בח״ד הייתה תנועת הנוער של הפועל המזרחי, שפעלה ברחבי אירופה וגם בצפון אפריקה להעלאת צעירים להתיישבות הדתית בארץ ישראל.] צרפת ש״אין הסכם על ׳החלוץ האחיד׳ בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. […] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט (הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום״. ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח״ד ותורה ועבודה. מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש״לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר״.

שתי התוכניות – החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 – ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן ״פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח״, והאחר, ״להבטיח את שלטון מפא״י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא״י״. לפיכך, בגין האג׳נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא״י על תוכנית החלוץ האחיד.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש״לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. […] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות […אלא […] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים״. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג׳יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. ״כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג׳יר״. בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג׳יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: ״אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים״. הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים ״התאומים״ – אפרים פרידמן ויגאל כהן – הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים ״בממדים של עשרות חברים לכל שדיול״. נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש״עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה״. המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית – עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.

אסתר בנבסה טענה ״שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים״, בעוד האתוס הציוני נבחן ״על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז״. טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש״הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה״.

לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־ התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה ״ההעפלה והמעפילים שימשו […] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית״. […] עם זאת ״הזיכרון הקולקטיבי […] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת״.

בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים] ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ״ח והפלי״ם.

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה־30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1948-1946.

לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: ״בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות״. כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית ״מקרים סוציאליים״, כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש״בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה״, כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברה ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י ביחס לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת ״חסותה האימפריאלית של הסוכנות״, מכיוון ש״חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית״. תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה.

התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב״שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית״. העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.

בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933-1932 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק״ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתיגה־א״י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: ״עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים״. הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.

מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א״י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, […] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״.

הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב׳ לצפון אפריקה, ״הג׳וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג׳וינט אינו נותן״.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו״לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה״. הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: ״עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה״. בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון – סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו־1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.[ 73. אצ״מ 532/188 . דוח מישיבת החלוץ(23.11.45).]

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.

מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א״י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.

לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונוה אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב׳ באלג׳יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה ״לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים״. רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח ״חלוצים״ ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א״י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתונים, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א״י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א״י.

ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: ״כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת ׳מקרים סוציאליים׳, הגבלנו את גיל העולים ל־25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית״. שפירא ציין עוד שהעניינים אינם ״כפי שנהוג באירופה״. מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א״י. ראוי להזכיר שמדובר

בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא ־ גיל ובעיקר הכשרה חלוצית – הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א״י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־ אביב: ״לדאבוננו אין לע״ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה!, ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ״ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות״.⁷⁷ המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג׳יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן – ״התאומים״ כהן יגאל ופרידמן אפרים – בתוניס,באלג׳יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודיתביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:

1-הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב׳ באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב׳ הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.

2-השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיוגות עלייה, והמשרדים הארץ־ ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.

3-המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.

4-חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה – יהודים אירופים.

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק כעבור ארבע שנים(!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד האו־ץ־ישראלי באלג׳יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:

בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שדתגוררו במדינות ידידותיות. ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל – להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב

״האם יש ברצוננו וביכולתנו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת״

(אלפרד ללוש, שליח לצפון אפריקה)

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב ניכרה בהיבטים נוספים הקשורים להכשרה, להקצאת השליחים ולמאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות, וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה. האידיאולוגיה הציונית קידמה שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה בעלייה. ללא שליחים, ההכשרות בצפון אפריקה היו עיוניות יותר משעסקו בעבודת כפיים. כך נוצר מלכוד: אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות, ואם אין הכשרה לא תיתכן עלייה. המלכוד הזה היווה מכשול מבני שהקשה על פעילות התנועות המקומיות במגרב. נוסף על כך, תנועות הנוער הציוניות במגרב נסחפו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ־ישראליות במגרב ובלוב.

גרעיני ההכשרה שהופעלו ביוזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, הם לא היו הכשרות לפי התקן הציוני, ובעיקר נעדר מהם המרכיב החקלאי האינטנסיבי. נוסף על קשייה של הקהילה המקומית בקיום פעילות הכשרה ובהתמודדות עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות־דתיות שלה, היה עליה להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. גרעיני הכשרה הוקמו ביוזמה מקומית ובסיוע שליחי הקיבוץ המאוחד כדוגמת הגרעין הצפון־אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועות הפועל המזרחי, תורה ועבודה ובח״ד, לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה־א״י לפני תחילת ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה.

בטריפולי יזמה קבוצת בן יהודה הכשרה שפעלה כשלוש שנים והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות שפעלה למעלה משבע שנים התקיימה בג׳רבה ביוזמת הרב משה פרג׳ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים, ובתמיכת מרדכי כהן וח׳טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום, ובמשך השנים השתתפו בה כ־200 גברים. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום, ודיברו בה בעיקר עברית. הדרת הנשים ממנה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית, שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות.

מדיווחו של השליח אפרים פרידמן ניתן להתרשם שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל, גם כן מסיבות דומות, הכשרה עירונית בעיר תוניס, מכיוון ש״אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת״.

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית־דתית בן יהודה שפעלה באותה עת בהנחיית נפתלי בר־גיורא, השליח משדה אליהו מטעם הקיבוץ הדתי. בהשפעת תנועת צעירי ציון בחסות הקיבוץ המאוחד הם ארגנו בתוניס הכשרה עירונית כגרעין חילוני, כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר ״בהכשרה״, שפורסם בטריפולי בירחון חיינו, תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מהחלוץ כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל בזו הלשון:

החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל, ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים.

תנועת הפועל המזרחי הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ידיעה על הכשרות בח״ד בצרפת פורסמה בעלונה הפנימי ידיעות המזכירות, ואף דווח על כך שכל הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתונים, ג׳רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. במכתב לתנועת בח״ד במרוקו דווח על הצלחה בהעברת מעפילים מקיבוץ בית השיטה [קיבוץ של תנועת העבודה] לבארות יצחק [קיבוץ של התנועה הדתית], לאחר שהצטרפו לגרעין חדש שהגיע להכשרה בצרפת. באפריל 1947 ״נפתחה נקודת הכשרה בבבאס־אלפאס, כ־130 ק״מ ממארסיל עם 10 חברים מתוניס״, מקצתם היו מיועדים לגרעין השחר. קבוצה נוספת של 20 ממעפילי לנגב והמעפיל האלמוני ממרוקו ומתוניס השתתפה בהכשרת בח״ד בקומם דה פיז׳ול בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת איפשרה שליטה מלאה על חינוכם מחדש של הצפון־אפריקאים. אף על פי שהם היו חלוצים, הם לא הוצגו כך ולא זכו לתואר הנכסף. בישיבת מזכירות בח״ד נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריז בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים, רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה בה בעת עם ניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב׳, ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב׳ שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שבין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, הייתה תחרות סמויה שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון ידיעות יבנה ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה בבח״ד על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטברו בהכשרות בדרום צרפת, אשר להערכתו השתתפו בהן מאות צפון־אפריקאים, אך רק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. בין הגורמים לכישלון זה היו חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא ומחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה. מבחינה תרבותית, דתית וחברתית, יוצאי צפון אפריקה לא התאימו לדגם החלוץ הדתי.

תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה־א״י. יכולת הניטור של הסוכנות היהודית ״בשלט רחוק״ – מארץ ישראל לתוניס ־ הייתה מורכבת, מוגבלת ומסורבלת. משה יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג׳רבה לא הגיע ליעדו מכיוון שד״ר ליאופולד ברטוואס, האחראי למשרד הארץ־ישראלי בתוניס, ״מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג׳רבה״. עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד״ר ברווטאס מדוע לא קיבלה ההכשרה בג׳רבה את התמיכה הכספית. ד״ר ברטוואס השיב: ״לאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו״. ד״ר ברטוואס לא ביקר בחווה, אלא הסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה. ייתכן שסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה, ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם התכוננו ״להקים חוות הכשרה ליד הים, שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים״. לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת צעירי ציון, שהוכשר בריווט, אלג׳יר, לא זכה בתקציבים, אבל הסוכנות היהודית בכל זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 56

הקצאת שליחים לצפון אפריקה

הקצאת שליחים הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות. המרכזים פנו למזכירות קיבוץ כלשהו, וזה החליט לאשר או לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כל שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית. נוסף על כך קיבל הקיבוץ סיוע כספי עבור משפחתו של השליח שנשארה מאחור. מכאן, שנאמנות השליחים לתנועה הייתה חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.

כבר בתחילת שנת 1943 ביקש דוד שאלתיאל לשלוח שליחים למרוקו ולאלג׳יר. שלוש שנים לאחר מכן, בפברואר 1946, בדיון על הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה בישיבת ברית הארגונים הציוניים(״הברית״), נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה, ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של הברית, בתחילת שנת 1947, דווח על פריסת השליחים לגולה: 98 פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה, לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד, ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד, לעומת שבעה פעילים באנגליה ו־16 בארצות הברית. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלו מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני, ואילו צפון אפריקה נתפסה כארץ גזירה. בישיבה של הברית במאי 1947 הוצגה תוכנית לפריסת 25 שליחים, שכלל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג׳יר השליחים אפרים פרידמן, כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב. בקורס הגנה ברוויגו, אלג׳יר, הם הכשירו פעילים צפון־אפריקאים: נדיה כהן, רחל כהן ואילן חג׳אג מאלג׳יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח שהתיאום בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר, וידיעה זו ״נעלמה״ מדובקין. אולי מכיוון ששליחים אלו פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'. גם הרב ש׳ קאפל דיווח שמשנת 1946 ״הכתה בח״ד שורשים בארצות אפריקה הצפונית״, אבל אין לה שליחים וישנה ״סכנה מטעם תנועת השומר הצעיר שהחלה לפעול במדינות, ומבקש שישלחו שליחים דוברי צרפתית״ [מרוקו, אלג׳יר ותוניס].

תלונות על מחסור בשליחים הגיעו היישר מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום לכך שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה ״תלך לעזאזל״. בדיווחיו חזר על ביקורתו ש״חטא בל יכופר הוא שאין שליחים״, בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת דרור העולמית במאי 1947, שבו הצהירה שצעירי ציון תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת דרור. כלומר, תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם לאחר הפלגת שתי הספינות (יהודה הלוי ושיבת ציון) המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים: ״אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו״.גם אלפרד כהן, שליח הקיבוץ המאוחד בתוניס, התלונן שבאירופה על מיליון יהודים יש כ־100 שליחים מהקיבוץ ו־1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים, ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית. הוא הקשה שיש צורך ב״מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה [קבוצת פעילים] ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו״. הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ״תקציבים כמו של מפא״י הגדולה״. הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו – הקיבוץ המאוחד ־ בנוגע לצפון אפריקה: ״האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות, אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ״. קריאה דומה לא יצאה מטעם שום תנועה מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה מס שפתיים לקהילות המגרב.

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ-ישראלית במגרב

בתחילת דרכה לא הקדישה התנועה הציונית תשומת לב ליהדות צפון אפריקה, אף על פי שקול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז על אי־התעלמות מיהדות צפון אפריקה. אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת, הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות/מפלגות הארץ־ישראליות שליוו את הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער, והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות דרור, השומר הצעיר, הפועל המזרחי, בית״ר, תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים. זאב ז׳בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהיכתה שם שורשים. בשנים 1945-1944, ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה – אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב – לא הניבו תוצאות. לביקורים אלו לא היה המשך, והשטח ננטש לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה, שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים, פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה־א״י. היא ביקשה להעביר מכתב לבן־גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת דרג בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ״כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות״.היא ציינה עוד שפעילות השליחים סמויה והם לא יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את חשיבות התמיכה של תנועה פוליטית ארץ־ישראלית ולא של תנועת דרור העולמית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב.

השליח פרידמן שכנע את פעילי תנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית של הקיבוץ המאוחד, ובמאי 1947 שלח את נדיה כהן כנציגה ולא כצירה לכנס העולמי של תנועת דרור במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת צעירי ציון בתוניס להצטרף לתנועת דרור העולמית. משה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, כלל לא הזכיר בנאומו באותו כנס את המחווה של נדיה מתנועת צעירי ציון להצטרף לתנועת דרור העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה על ידי התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות כתהליך טבעי ומובן מאליו שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

לאחר שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן [בן־חיים] ״שההרכב המורחב החדש של הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד״ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג׳יר, אינו יעיל, ולא תפקד, ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית״. יש לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינויו של ד״ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש״אינם ממש בעלי עניין בציונות, ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית״. פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, וטען: ״איננו יכולים לבוא [לצפון אפריקה] אלא בדגלנו [החלוץ האחיד], שהוא איחוד הנוער הצפון־אפריקאי לשם הגשמה חלוצית״. אך למעשה הוא וחברו לשליחות יגאל כהן פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות הקיבוץ המאוחד ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון החלוץ האחיד של המפלגה היריבה, הוא הדיר את הפועל המזרחי מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד, על איחוד בין מועדון שארל נטר וקבוצת בן־יהודה בקזבלנקה, אשר שניהם לא היו בעלי אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה לידיעתו של דובקין, יוזם רעיון החלוץ האחיד. במחצית שנת 1945 טען אפרים פרידמן ״שיש תוכנית אחידה לכל צפון אפריקה […] ואנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה״.טענתו סתרה את נכונותו להימנע מיבוא הפלגנות הפוליטית הארץ־ישראלית לצפון אפריקה. ייתכן שקריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון־אפריקאית לא הייתה תמימה, אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון החלוץ האחיד.

שלש שנים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם הקיבוץ המאוחד בתוניס, ״שאין הן, התנועות תורה ועבודה ופועלי ציון (מפא״י), עוסקות בהגשמה ועלייה, ועבודתן היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון״. חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא״י בראשות אליהו לולו, ש״באמתחתה אלף לא׳י״ שבעזרתו תוכל להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו(דרור) שלא הצליחה להפוך לתנועה ההגמונית במגרב מפני שננטשה על ידי הקיבוץ [המאוחד], ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה מהתנועות הראשונות שפעלו במגרב.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 62

המאבק התנהל גם בתוך תנועת העבודה. פעילות תנועת דרור נפגעה על ידי שליחי השומר הצעיר מקיבוץ דן. תנועת צעירי ציון בתוניס, שהזדהתה עם תנועת דרור, ניסתה לפעול בין הפטיש – השומר הצעיר, לסדן – דרור. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ אנדרי בלישה מתנועת דרור להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי־היכרותו את הניואנסים בין התנועות דרור לשומר הצעיר. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן לשליח לצפון אפריקה. גד שמלה, חבר הגרעין הצפון־אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מהקיבוץ המאוחד והחל לפעול נגד צעירי ציון. פרידמן חשש שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן מתנועת השומר הצעיר, תביא לפילוג בתנועת צעירי ציון ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה, ואת הגרעין הצפון־אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול השומר הצעיר, שהתפלג מתנועת דרור וראה בפילוג ״חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. […] הנימוק של הפורשים היה שאפרים [פרידמן] השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה(כהן) ורחל(כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג׳יר(טלמסן), והיו פעילויות חינוכיות של הקק״ל וסמינר. ובכל זאת ׳חברנו׳ עוסקים בפילוג״.

ועדת חו״ל של הקיבוץ המאוחד נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת דרור בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. הפעילה נדיה כהן והשליח אלפרד כתבו באותו עניין לגרעין הצפון־אפריקאי בקבוצת רגבים. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו״שבדרך יישפך התינוק עם המים״. חששו היה גדול כל כך עד שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ולאלג׳יר. ניתן להעריך שתגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת דרור בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים לאחר הפיצול בין מפא״י לבין סיעה ב׳ בפלשתינה־א״י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד בישראל. המאבק הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל, שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

פעילות קואופטטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית מכיוון שהודיעו לו מתונים ״שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה״. הוא ביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות אוהבי ציון, דורשי גאולה לישראל [דג״ל] ועטרת ציון. אליהו דובקין הנחה בכתב ידו את מחלקת העלייה לדאוג ״שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים״. הנחיה זו בכתב ידו של דובקין מעידה על תרבות ה״צעטעלך׳ ששררה בסוכנות היהודית, והיא נשמעת כמס שפתיים.

כבר בשנת 1945 כתב משה יונג מהפועל המזרחי לבח״ד צרפת ש״הפיזור בארץ של עולים נקבע לפי התפלגות מפלגתית בארץ״. יצחק ורפל [רפאל] מהמדור הדתי פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני [נחמני] ושלמה סבאג ממרוקו וליוסף נטף וראול חברו מתוניס, וביקש לקבל מהם מידע, ״האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך״. פנייה זו תמוהה, מכיוון שבאותה עת פעלו קבוצות בן יהודה בטריפולי, אגודת מגן דוד במרוקו וצעירי ציון בתוניס, ומקצתן עמדו בקשר עם המדור הדתי. מהתכתבויות אלו עולה שגם התיאום בין אגפים שונים של הפועל המזרחי לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים, קורונה וורפל, ליהודים במגרב, לבדוק עד לאן מגעת היכרותה של הפועל המזרחי עם הקהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת לבח״ד ותורה ״עבודה בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות הפועל המזרחי.

בתוניס הקפידה תנועת הפועל המזרחי להשתלב במסגרות לקבלת החלטות התנועות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה ״להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס״. כמו כן הצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים: את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, פעילות זו הייתה בבחינת הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר. המאבק הפוליטי במגרב לא הותיר לתנועת הפועל המזרחי ברירה אלא לסמוך על נציגים מהקהילה המקומית, וזאת לאחר שנים של חוסר הכרה וחוסר הערכה כלפי המנהיגות המקומית.

בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל מאבק על כל עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון זרעים של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברה של התנועה החליטו שני חברים מתנועת שארל נטר(מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי) ״שהיה בדעתם ללכת לקיבוץ המאוחד, אך ה׳ היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ביבנה״. הצלחה כזו היא על משקל דין עולה אחד כדין מאה עולים.

המאבק בין תנועת צעירי ציון לתנועת בית״ר בתוניס תואר בדיווחו של אנדריי בלישה מתנועת צעירי ציון למזכירות הקיבוץ המאוחד. בין השאר ציין שבתחילה שיתפו אנשי בית״ר פעולה, אך לאחר מכן הם הפריעו ככל יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת דרור בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד״ר ליאון אריה לויטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש״יש לשמור על זכויות הקרנות – הקרן הקיימת וקרן היסוד״. הצעתו לא התקבלה, וההנחיות שהועברו לפדרציה הציונית בתוניס היו שאין לשתף פעולה בין התנועות.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של השתלטות על קביעת מכסות לעלייה פוטנציאלית בתוניס הייתה של שליחי הקיבוץ המאוחד נגד פעילים עצמאיים. העיתונאי חיים בלאיס, שהופיע בתוניס, הציג את עצמו כ״שולט על רישיונות העלייה״ והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן, פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ״כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך״. כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן לאחר שליחותו מהמגרב הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה־30, שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, וכמו כן הזכיר את חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור, קרובו של חיים בלאים. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס, פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג׳יר, ולד״ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס־בלישה, ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית בלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס בהד המזרח, כדי להגיב על ההאשמות שתנועת צעירי ציון לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול בתוניס. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד״ר ליאון אריה לויטרבך ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה, ושכל פעילותו היא פרטית לחלוטין.

תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג׳יר, והייתה בבחינת למען יראו וייראו. הסוכנות היהודית נקטה פעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה בתוניס כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית במקום. שיתוף הפעולה בין ארגון האם, הסוכנות היהודית, לארגון שפעל בשליחותו, הקיבוץ המאוחד, לא היה מתקיים אלמלא הממשק האידיאולוגי בין שני הגופים האלה, וכל זאת למען ביצור שליטתה של הסוכנות היהודית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת דרור התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת המזרחי במרקש התנכלה לסניף תנועת דרור ״במלחמה בלתי מרוסנת״. היא טענה שהפועל המזרחי הפיץ שמועות ש״הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם. רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת דרור ועודד איומים […] כלפי חברתנו הלן עמר [בוחבלה פיזית״.

ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי מגן דוד בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל היישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל מלמד ש״בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא״. רק לתנועת ״בח״ד״ איפשרו שלטונות מרוקו לפעול ״בהמלצת אנשי הקומיטי [הוועדה] היהודי בעיר, וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות״.

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלו הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות, ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון החלוץ האחיד. יבוא של מאבקים פוליטיים בין המפלגות הארץ־ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב-דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 69