מורשת יהדות מרוקו

החינוך

עד לסוף שנות ה־40 למדו הילדים בסידי־רחאל כפי החינוך המסורתי היהודי במרוקו. הילדים היו מתכנסים בבית הכנסת תחת פיקודו של הרב, שהיה מרביץ בהם תורה (תרתי משמע!). בסוף שנות ה־40 השתנה המצב על ידי ארגונים חיצוניים.

בשנת 1947 (תש״ז) הגיע לסידי־רחאל ר׳ רפאל עבו, שכיהן כראש מוסדות ׳אוצר התורה׳ במרוקו. ר׳ רפאל השאיר תיאור מפורט של ביקורו. כשהגיע לכפר ראה שהילדים לומדים בבית כנסת ישן וחרב. הילדים ישבו על הרצפה כשראשם אינו מכוסה! והמורה ששימש גם כשוחט לא ידע לבאר היטב את הלימוד.

משראה זאת, אסף ר׳ רפאל את אנשי ונשי הכפר לדרשה ליד בית הכנסת. בדרשתו צעק עליהם היאך הם משאירים את בניהם בבית כנסת זה, המט ליפול. הוא הוסיף, שאם ברצונם שהג׳וינט יסייע להם לממן את שכר המורה, עליהם למצוא מקום ראוי ללימודים. אחד מהקהל קם ואמר שיש בית כנסת חדש ומשופץ, אבל בגלל סכסוך פנימי אין בעליו מסכים לאכלס בו את תלמוד התורה. כששמע זאת, הלך ר׳ רפאל לבעליו של בית הכנסת, השלים בינו לבין אנשי הכפר והעביר את התלמידים לבית כנסת זה, שנקי היה ואף ספסלים היו בו. [כדי שישלימו ביניהם השתמש ר׳ רפאל בהיותו שליח מארץ ישראל. כידוע יהודי מרוקו חרדו למוצא פיהם של השדרי״ם שבאו מהארץ וכל היוצא מפיהם, קדוש יאמר לו.]אני מביא כאן את תיאוריו עול ר׳ רפאל עבו על פעולותיו בסידי־רחאל:

משם [=אלקלעא] נסעתי לזאוויה סדי רחל פאר מראכש מרוק. הנשיא אלעזיז אלחנונה. החכם העיר דוד אזולאי, השוחט והמורה. בעיר יש 560 נפש. ויש 85 ילדים עם ילדות ביחד בבית כנסת חרב, הטיח יורד, הריח גדול. מורה אחד, השוחט, יהודי תמים מאד, צעיר לימים, אינו יודע באור[י]ם ממש. מי שרואה דבר זה אפילו יהיה לו לב אבן ימס. הרבה מהתלמידים בלי כובעים, כי מחלה רעה במרוק להיות בלי כובע אף בבית כנסת. האנשים והנשים התאספו ע״י [על יד]בית הכנסת. ואני דברתי וצעקתי על האנשים איך משאיר בניהם בבית כנסת זו שממש עוד מעט ותפול. ואמרתי להם שאם רוצים עזרת אמר[י]קה כמו שהם צועקים צריך למצא לילדים מקום יתאים ולא ישים אותם בארץ בעפר. ואחד מהקהל אמר לי שיש בית כנסת אחת טובה ומשוכללה (וההתגנדות) [וההתנגדות] ב[י]ניהם השאירו את הילדים בבית כנסת זו. ותכף קבלתי המפתחות וראיתי שבית כנסת יפה ומסודרה ויש בה ספסלים. הוצאתי כל התלמידים והכנסתי אותם לבית הכנסת ההיא והכרחתי אותם שישלימו, כי יש להם חכם מארץ ישראל אם אומר דבר אסור להחליף דבריו. והאמהות שמחו מאד ע״ז [על זה]. ומי שהוא צעק הצלתה[!] את בנינו ממות. ועשייתי למורה עוזרים מהעיר שיעזרו לו כל אחד ילמד כמה תלמידים. מה לעשות מי שיש לו מצפון טהור קשה לו לראות דבר זה ולשתוק.

במקום אחר הוסיף ר׳ רפאל פרסים על הביקור:

זאויה סדי רחל מרוק פאר מרכש. הנשיא אלעזיז אלחנונה.

יצחק כהן. יצחק אוחיון. שלמה אלמעלם. יש 500 איש. החכם דוד אזולאי שוב[?]הוא ילידי המקום. יש לומדים ואינם יודעים פרשה, ומבארים ולא יודעים מה אומרים, והם 7. יש מהם בני 15 ויש 11. כתה שניה לומדים לקר[ו]א, 12 באור, מהם בני 9 והקטן בן 8, והם 9 ילדים. והשאר קטנים לומדים.

ויש קטנים אין להם שום ידיעה. המורה אחד מלמד הכל. והמקום כל כך ריח ומלוכלך. והמורה מיואש. ויושבים על הארץ בעפר. ויש הרבה מהם בלי כובעים ויש שלא באו. ויש קטנים בני שלש, ילד קטן קורא טוב.

תכף דברתי בפני האנשים ונתתי להם מוסר. ותכף הוצאתי אותם ממקומם והבאתי אותם לבית כנסת השניה שהיא טובה ונתתי אותם בה. ודברתי מוסר שזלגו עניהם דמעות. ונתתי להם תכנית שילמדם ב[י]אור החומש וסדרתי להם שעורי ערב.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–החינוך

עמוד 35

(151) — קצידה — סי׳ רפאל משה (אלבז)

ע״מ יב-ו|ז-יג הגאים

בשקל ״סללם תסללם רוח סאלם עקלך מרטאח״

שַׁלֵּם תְּשַׁלֵּם חוֹרְשֵׁי רַע, שָׂנֵא שַׁלַח / מֵסִית וּמַדִּיחַ

יִשְׁכֹּן אֶרֶץ מְלֵחָה / לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, אֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה:

רְאֵה עֹנִי עַם דַּל, אֵ-ל רָם, טוֹ־ב וְסָלַח, / מוֹחֵל ו־סוֹלֵחַ

עִמְּךָ הַסְּלִיחָה / בִּימִין עֻזְּךָ תִּקְרַב, אִם שְׂמֹאל דּוֹחָה:

פְּאֵר תַּעֲדֶה לְעַם נִתְעָב וְנֶאֱלָח / מִלִּבּוֹ גּוֹנֵחַ

מִתּוֹךְ צָרָה רוּחָהּ / תָּשׁוּב תְּרַחֵם צוֹלְעָה וְהַנִּדָּחָה:

אַהֲבַת אָבוֹת תִּזְכֹּר, גַּם בְּרִית מֶלַח / בָּהּ אֲנִי בּוֹטֵחַ

כִּי גְּדוֹלָה הַבְטָחָה / דְּבַר הַנָּבִיא ״רָנוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה״:

לְבַשֵּׂר צִיּוֹן — שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח / יָרִיעַ יַצְרִיחַ

לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה / שׁוּבָה, עַד מָתַי דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צְלֵחָה?

מִקְדַּשׁ כּוֹנֵן, יַזְהִיר כְּעֵין הַבְּדֹלַח / מֵאוֹרוֹ יַזְרִיחַ

שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זָרְחָה / יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה:

שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים יָרִים וּבְיָדוֹ יִצְלַח / יְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ

אֵלָיו יוֹבִילוּ מִנְחָה / מַלְכֵי תַּרְשִׁישׁ וְאִיִּים עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה:

הַנִּדָּחִים יָשִׁיב צִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלַּח / כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ

אוֹיְבָיו שָׁכְנוּ צְחִיחָה / אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל יָרֹן בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה:

שִׁירֵי יֶעְרַב כְּמוֹ קְטֹרֶת מִמֻּלַח / מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ

וְכַעֲלוּת הַמִּנְחָה / וּכְאִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ בְּהַר הַמִּשְׁחָה:

כנפי שחר

(ו5ו) הנושא: כמיהה לגאולה.

חורשי — חושבי. שנא שלח — ה׳ שונא ה״משולחים״, כנוי לשליחי המסיון. ערבה ושוחה — שוממה ומלאה שיחין ובורות. תעדה — תעטה, תקשט. ונאלח — מרוחק כחלאה וזוהמה. גונח — נאנח. צולעה והנדחה — הנחלשת והפזורה. ברית מלח — קיימת כמלח שאינו מסריח לעולם. יריע יצריח — יבשר הגאולה בתרועה ובקול רם. יצלח — ״שבט מושלים״. יובילו — יביאו. ציר — שליח, כאן: המשיח. צורריו יפיח — יפיל אויביו בנפיחת פיו. צחיחה — אדמה צמאה ויבשה. יערב — יקובל. ממולח — מעורב ומפוטם היטב. בהר המשחה — כאן: הר הגדולה והכבוד.

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת תולדות-סימן רבי רפאל משה אלבז-המוכנה הרמ"א מספרו

עמוד קע