מורשת יהדות מרוקו

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

הדיון על התרבות היהודית והעברית שהתקיים מעל דפי La Liberté ביטא את מנעד האפשרויות, או הזהויות, שעמדו בפני מתמערבים במרוקו והדגיש את העובדה, שאימוץ השפה הצרפתית לא הורה בהכרח על היטמעות מלאה בתרבות זו. בדיון לא יכלו להשתתף משכילים עבריים שפעלו באותה תקופה במספר ערים במרוקו, כיוון שרובם התחנכו במסגרות החינוך המסורתיות של הקהילה היהודית; בכמה מאותן קהילות עדיין לא נוסדו בתי הספר של כי״ח. אומנם חלקם למדו שפות זרות באופן עצמאי ושלטו בהן ברמה זו או אחרת, אך העברית עדיין הייתה שפת התרבות המרכזית שבה קראו וכתבו. המשכילים הללו פעלו ברשתות ילידיות שהשיח בהן התנהל בעברית או בערבית יהודית. רוב הרשתות הילידיות התקיימו באופן מקומי בקהילה אחת, ומיעוטן התפרסו על מספר ערים במרוקו.           ,

לסדרת המאמרים שפורסמה בעיתון La Liberté מקום חשוב בהיסטוריה של התרבות העברית במרוקו משום שמדובר בדיון הציבורי המוקדם ביותר, או המוקדם ביותר שאותר, על אופייה של התרבות העברית המודרנית שם. שיטרית הראה במחקרו על תנועת ההשכלה העברית במרוקו ששני משכילים ממוגאדור יצחק בן יעיש הלוי ורבי דוד אלקאים, התייחסו לסוגיות של חינוך יהודי־עברי או להתחדשותה של השפה העברית בעירם במאמרים שכתבו בעיתונות העברית באירופה. אולם מאמריהם פורסמו בעיתונים עבריים באירופה והגיעו לידיהם של משכילים עבריים אחדים במרוקו, ולכן לא יצרו הד ציבורי מקומי. זאת ועוד, הלוי ואלקאים לא מילאו תפקידי מפתח בקהילתם או בכלל הקהילות במרוקו וכמו רבים מהמשכילים השתייכו לשכבות הבינוניות או החלשות בקהילות, ולכן יכולתם להשפיע הייתה מוגבלת. לעומת זאת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון שאציג להלן מילאו תפקיד מרכזי בכלל הקהילות במרוקו במסגרת הרשת של כי״ח, והשפעתם הייתה רבה. דיון זה חשוב גם בשל ייחודו, ולא נמצאה לו מקבילה בקהילות האחרות בצפון אפריקה. אומנם התקיים פולמוס בקהילה היהודית בתוניס במפנה המאה ה־19 בעניין החינוך העברי בבית הספר של כי״ח, אך הוא נשא אופי שוגה מזה שנדון כאן. הפולמוס בתוניס לא התנהל בצרפתית או בערבית יהודית בעיתון מקומי, אלא כלל פרסום מאמרים בעיתונות העברית באירופה.

" ראוי לציין כי שני המשכילים התייחסו לעניין החינוך העברי והשפה העברית במאמרים על הקהילה שפורסמו בעיתונות העברית, אך הם לא הקדישו אף לא מאמר אחד לעניין זה בדומה לדיון של האינטלקטואלים שאציג. רבי דוד אלקאים חיבר שירי אהבה וקנאה ללשון העברית המתחדשת, אך ממחקרו של שיטרית לא ניתן לדעת אם הפיצם במרוקו. ראו על כך שיטרית, מודעות, עמ^׳ 134, 146-143."

לעומת הדיון הפנימי במרוקו וניסיונם של האינטלקטואלים המקומיים להשפיע מתוך הקהילה, בתוניס יצאו נציגי הקהילה לבקש סיוע בתפוצה היהודית באירופה, ורבניה אף פנו לרב הראשי בצרפת. הדיון שהתקיים בתוניס הובל על ידי משכילים ולא מתמערבים, כפי שהיה במרוקו. כל אלה יחד מדגישים את ייחודיותו של השיח הנדון בפרק זה.

2. 2. הדיון על התרבות העברית

(א) יהדות אינטגרלית: תרבות עברית לאומית דתית

מטרתה של התרבות העברית הלאומית הדתית, כפי שניסחה חיים טולידאנו, הייתה ליצור תודעה לאומית יהודית קולקטיבית בעידן המודרני באמצעות שפה, הכרת העבר וקורפוס ספרותי משותפים. טולידאנו תיאר במאמרו מהלך היסטורי שבו העם היהודי גלה מארץ ישראל, התפזר בתפוצות השונות ומצא את מולדתו ב״ארץ רוחנית״, כלומר בדת ובאמונה היהודית, ככוח מלכד במשך מאות שנים. העם היהודי שרד בזכות הערבות ההדדית והסולידריות, שבבסיסן הערך ״כל ישראל ערבים זה לזה״. אולם המפגש של היהדות עם תהליכי אקולטורציה ואמנציפציה הביא להיחלשות הדת ובעקבותיה גם להתרופפות הסולידריות. טולידאנו טען כי גם בקהילות במרוקו החלה הדת לאבד את מעמדה כגורם מלכד, ובעיקר בדור הצעיר, שעבר תהליכי אקולטורציה מואצים בתרבות הצרפתית בתיווך בתי הספר של כי״ח: ״ניתן להבחין בניוון שחודר ללימודי היהדות ומתחיל לנבוט בחיים הקהילתיים, ומקבל ביטוי בהיחלשות הסולידריות והעזרה ההדדית. הדור הצעיר שלנו גדל לתוך בורות במקורות שהיוו בסים לקיום הקולקטיבי שלנו כעם ולחיוניותו במשך מאות שנים״.

עניין הסולידריות העל־קהילתית במרוקו העסיק את טולידאנו. שלוש שנים קודם לפרסום המאמרים התייחס לנושא בנאום שנשא באגודת בוגרי כי״ח בטנג׳יר בחגיגות העשרים להקמתה. בנאומו ביקש לקרב את היהודים המקומיים לארצם, מרוקו, אך במקביל הדגיש את חשיבות חיזוק הקשרים בתוך הקהילה היהודית. הוא הציע להקים קואופרטיבים שיסייעו ליצירת ביטחון כלכלי ותעסוקתי לבני הקהילה בשעה שעליה להתמודד עם חדירה מסיבית של גורמים מתחרים מאירופה. כמו כן הוא שאף לחזק את הסולידריות בין בני הנוער, אשר ״במרוקו היא מורגשת בקושי. תפקידנו לטפח אותה, לפתח אותה: אנו זקוקים לה נואשות. בתקופות של תמורות במיוחד היא משעננו היחיד״. דבריו נשאו אפוא אופי חברתי־כלכלי, וניתן לומר כי עסקו ב״צרת היהודים״. בנאומו לא הרחיב טולידאנו על סוגיות תרבותיות שיש בהן פתרון למצוקת הזהות הרוחנית בעידן המודרני, ״צרת היהדות״. בנושאים אלה הוא עסק במאמרים הנדונים כאן.

אחד העם הבחין בין ״צרת היהודים״ ל״צרת היהדות״. לילינבלום ואחריו גם הרצל ונורדאו חשבו שתפקיד הציונות לפתור את"צרת היהודים", ואז "צרת היהדות" תיפתר ממילא. אחד העם חשב שתפקיד הציונות להתמודד עם "צרת היהדות", וההנחה שהיא תיפתר בלי להשקיע בה מאמץ יצירתי מכוון הייתה בעיניו לא רק אשליה אלא הזנחה הרת אסון. ראו אחד העם, על פרשת דרכים.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 68