דוד גדג'-מאמרים, מחקרים ופרסומים


דוד גדג'-מאמרים, מחקרים ופרסומים-מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

1-בלהה בנדרלי-2-התעודה הירושלמית דו גויטיין-3-דוד גדג-מאמרים ומחקריםג-4-גקלין כהנוב-5-כשחבילת ספרים הגיעה למרוקו-6-קינה על חורבן יהודי אירופה-7-הגירתן של שתי נשים מארץישראל למרוקו-8-מימונה במרקש 1936 9-כבאראת 10-החינוך ההודי והעברי בבתי ספר צרפתיים-11היטלר הרשע-12אור במערבדוד גדג-אברהם אלמליח

יהדות מרוקו…..

http://davidguedj.co.il/morocco/bella_banderly/

"אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה": מפעלה העברי של בלהה בנדרלי במרוקו

"כשהגיעה הבשורה המעציבה כי גברת בלהה בנדרלי, העבריה הנאמנה והחביבה על כל יודעיה ושומעי נאומיה – מתה בדרך לראבאט בתאונה – לבשה אבלות את כל העברים במרוקו." כך נפתחה ידיעה קצרה שפורסמה באוגוסט 1945 בכתב העת "עם וספר" של "ברית עברית עולמית", פרי עטו של אשר (פרוספר) חסין, יו"ר אגודת "חובבי השפה" בקזבלנקה ולימים ח"כ בסיעת מפא"י.

דוד גדג-קברה של בלהה בנדרלי

בנדרלי, ילידת ארץ ישראל, הגיעה למרוקו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת בנסיבות אישיות והפכה תוך זמן קצר לאחת ממובילות התנועה העברית-לאומית בממלכה. מפעלה בן עשור ומחצה נקטע בתאונת דרכים, דווקא כאשר החלה לקטוף את פירות עמלה. אולם בזכות התשתית שיצקה המשיכה קבוצה של צעירים מקומיים לפעול בדרכה תוך שימור מורשתה וזכרה. מה היה סוד אישיותה ומפעלה שבזכותם נתפסה לאחר מותה כקדושה, תואר שנשמר במשך דורות, בין היתר, לשליחי דרבנן שהגיעו למרוקו בשליחות מארץ ישראל ומצאו בה את מותם? ומאידך, כיצד נעלם סיפורה של בלהה בנדרלי מההיסטוריה של התרבות העברית בישראל?

הבסיס העברי-לאומי והתורני שהיטיבה בלהה לשלב בפעילותה במרוקו נטוע בבית גידולה. היא נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, משה הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב"ד ובנו של רב קהילת חב"ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר (העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוחם והנחייתם של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ' ואריה קורנפלד. בבית הספר קיבלה חינוך עברי-לאומי ואחר הצהריים למדה עם אמה פרקי תנ"ך ומשנה. התשתית התרבותית ששילבה חינוך יהודי חילוני מודרני עם חינוך דתי מסורתי סייעה לבלהה ביצירת שפה משותפת עם משכילי מרוקו, שנטו לתרבות העברית החדשה מבלי לוותר על העולם התורני.

בסיום לימודיה בבית הספר במטולה עבדה בלהה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגורר בן דודה של בלהה, זיידה שולמן וקרובי משפחה נוספים. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת אך באותם ימים נולד בנם ויקטור ובלהה ליטשה את הצרפתית הבסיסית עמה הגיעה מישראל, אמצעי שסייע לה כעבור מספר שנים במפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית המתמערבת בקזבלנקה.

בשנת 1920 חזרו בני הזוג לישראל והתגוררו בחיפה. בתקופה זו עבדה בלהה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בבית החולים "בני ציון" (שבאותה תקופה נקרא "בית החולים הדסה בחיפה"). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית "יהודה" ולאחר מכן בחברת הביטוח "ג'נרלי" (Generali). באותה התקופה התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו. במקביל לעבודתה לקחה בלהה חלק בפעילות ציבורית ותרבותית ב"ועד העדה העברית בחיפה", בבית הספר "עממי א", בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף "בני ברית" בחיפה. במפגשים אלה יצרה קשרים עם אישים וארגונים שיסייעו לה בפעילותה התרבותית במרוקו. למרות מעורבותה של בלהה בחיי הקהילה בחיפה היא הוצבה בתפקידים שהוקצו לנשים בלבד וכללו בעיקר תמיכה אדמיניסטרטיבית, ללא יכולת השפעה או הובלה כפי שביקשה לעשות.

בעקבות בדידות וקשיים כלכליים וככל הנראה מתסכול וחוסר הגשמה עצמית החליטה בנדרלי לעזוב את ישראל. היא יצרה קשר בפעם השנייה עם קרוב משפחתה זיידה שולמן, אלא שבאותה העת כבר לא שהה בצרפת אלא במרוקו, שם עסק בסחר רהיטים ובהמשך בסחר יודאיקה (רבים מאוספיו נמצאים היום במוזיאון ישראל). באוגוסט 1932 הגיעה לקזבלנקה ולפרנסתה פתחה סניף של חברת הביטוח הבריטית "גרשם" (Gresham).

תוך זמן קצר הצטרפה לאגודות יהודיות רבות בקזבלנקה: "עולם קטן"  (ארגון גג של הקהילה האשכנזית בקזבלנקה), התנועה הציונית המקומית, קק"ל, ויצו ובהמשך לג'וינט. אך חשוב מכך, לקחה חלק בוועדות המנהלות של האגודות להפצת השפה העברית בעיר, בתחילה ב"מגן דוד" ובראשית שנות הארבעים באגודות נוספות שהוקמו כמו "חובבי השפה". בשונה מהנרטיב הציוני הקלאסי על הגעת שליחים מארץ ישראל לארצות הגולה בכלל ולארצות האסלאם בפרט וגילויה של אדמת בור, הגיעה בלהה לקהילה עם פעילות עברית לאומית ענפה, אשר החלה עוד בשנת 1919, עת הוקמה אגודת "מגן דוד". לאגודה קדמה פעילות של בודדים וקבוצות משכילים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה והחלו לטפח מודעות לשפה וליצירה העברית מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עם זאת, בהצטרפותה הכניסה בלהה רוח רעננה ורעיונות חדשים לעולם התרבות העברי המקומי כאישה ארץ ישראלית יחידה בתוך קבוצה של גברים מקומיים.

בלהה בנדרלי במרוקו (אדיבות משפחת בנדרלי)

כאישה עודדה את בנות הקהילה להצטרף לפעילות העברית כמשתתפות וכמארגנות. מיעוטן של נשים בפעילות העברית במרוקו נבע מכך שבחברה מסורתית, כמו זו במרוקו, לא למדו הילדות ב"חדר" (בערבית-יהודית "צְלָא") ועל כן היו חסרות בסיס עברי תורני שרכשו הבנים. בנוסף, לאחר שהחלה לפעול רשת אליאנס במרוקו ("כל ישראל חברים") עברו הבנות תהליכי מודרניזציה צרפתית, והעברית נדחקה לקרן זווית. בלהה ארגנה פעילות עברית לנערות ונשים שכללה כיתות ללימוד עברית, שירה ותאטרון. אשר חסין ציין לאחר מותה כי "הנוער היהודי וביחוד הבנות והנשים יבכוה כל הימים, כי הודות לה ולדבריה נגשו אף הן לעבודה עברית לאומית."

בנדרלי לא הסתפקה בפעילות מקומית בקזבלנקה ופעלה להרחיב ולרשת את הפעילות העברית הלאומית בכל מרוקו. היא יצאה יחד עם קבוצת צעירים שגיבשה בקזבלנקה למסעות תעמולה בערים השונות. על המפגש במרקש כתבה "איזה עונג רוחני היה לי… נמלאתי בסביבה שלא רק מביטים עלי כעל פלא המדברת עברית אלא שהבינו את דברי שנשאתי לפניהם." היא עודדה את הצעירים לצאת  כדי להפיץ את הבשורה, "ובכל פעם שחבר המועדון שלנו מבקר בעיר אחרת משתדל הוא לקבץ את נדחי העברים שם ולהזמינם שיסדרו גם אצלם מועדון, וכך מתפשטת תרבותנו ושפתנו בין כל הקהילות וקמות הן לתחיה." בדבריה כיוונה לתחייה עברית לאומית ולא רק לשימוש גרידא בשפה, שהרי שימוש זה לא פסק מעולם במרוקו בקרב אליטות רבניות ותלמידי חכמים.

באמצעות קשרים אישיים למדה כי בבתי ספר רבים של אליאנס לימדו צרפתית מורים ומורות מארץ ישראל. היא ניהלה עמם קשרי מכתבים ודרשה מהם לחזור לשפתם המקורית, שפתה של ארץ ישראל, וללמד את הילדים עברית בסיומו של יום הלימודים הפורמלי. בנוסף ביקשה מהם להקים מועדוני ערב ולקיים פעילויות "עונג שבת". מרים גרובשטיין, חברת ילדותה ממטולה שהתגוררה באותם ימים בעיירה ספרו (Sefrou), כתבה לה באחד המכתבים כי בהשראתה הקימה שיעורי עברית לנשים ותאטרון עברי והחמיאה על מפעליה: "אַת פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה."

היא השכילה להביא למרוקו את התרבות העברית הארץ ישראלית שהכירה ממטולה. היא הכשירה מורים מקומיים ללמד עברית בעברית (בשונה מדרך הלימוד במרוקו בה למדו עברית בתרגום) כפי שלמדה בעצמה במטולה. בחגים חנוכה, פורים וטו' בשבט ארגנה אירועים בדרך בה נחוגו בישראל, תוך דגש על היבטים של תחייה לאומית. באירועים אלה ובאחרים הופיעו מקהלות וקבוצות תאטרון ששרו והציגו יצירות ארץ-ישראליות בעברית.

מלבד יבוא של תרבות עברית-ארץ ישראלית נעזרה בקשריה עם גורמים שונים בישראל על מנת לטפח את התרבות העברית המקומית. כך ניהלה קשרים הדוקים עם "ברית עברית עולמית", "הסוכנות היהודית", "הסתדרות המורים בישראל", "בית הספרים הלאומי" בירושלים, הוצאות ספרים והוצאות עיתונים וקיבלה מהם חומרים, לעיתים כתרומה ולרוב בתשלום, ואותם הפיצה בקרב אגודות ובקרב שוחרי העברית. הקהילה היהודית נהגה לכנותה "הרדיו מארץ ישראל" משום שבאמצעותה נחשפו לתרבות העברית הישראלית ולקורות בישוב היהודי. "באספות נותנים אנו הידיעות המגיעות אלינו מהעיתונות האמריקנית והאנגלית על התנועה הלאומית והעברית בעולם. כמו כן, הנעשה בגיהנום של היטלר מעניינות את השומעים." כך כתבה בלהה ל"ברית עברית עולמית" בישראל בתקופת המלחמה על הדרך באמצעותה המשיכה לעדכן בחדשות את הקהילה.

קברה של בלהה בקזבלנקה, אוקטובר 2015 (צילום: דוד גדג')

ביום רביעי, 31 בינואר 1945 נקטע מפעלה הגדול בפתאומיות בתאונת דרכים בדרכה למחנה של תנועת נוער בדרך בין קזבלנקה לרבאט. ביום למחרת בשעה חמש בערב צעדו המונים אחר ארונה העטוף דגל כחול-לבן שהוצב על מרכבה שחורה רתומה לשני סוסים. בבית העלמין ספדו לה, בין היתר, יעקב אלכרייף, תלמיד חכם ומשכיל עברי, ממקימי אגודת "מגן דוד" בראשית המאה העשרים, וחברתה עורכת-הדין הלן קאזס בן עטר, ילידת טנג'יר, ראש הג'וינט וויצו במרוקו. על מצבתה נכתב: "פה נקברה אשת חיל רבת מעלות / בת נאמנה לעם ישראל / ציונית נלהבת נושאת דגל / התחיה הלאומית."

שנתיים וחצי לאחר מותה, ב-24 באוגוסט 1947, נחנכה בקזבלנקה ספרייה על שמה. מעל מדפי הספרים נמתחה יריעת בד גדולה ועליה נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני", ועל אחד מארונות הספרים נתלו שתי תמונות של בלהה שכוסו בדגל כחול-לבן. מקהלה בת שלושים חברים וחברות של קבוצת "בן יהודה" פתחה את האירוע בשירים עבריים. לאחר מכן נשאו נאומים ראשי ארגונים בעלי תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, שזכרה של בלהה איחד אותם לערב אחד. ביום שבת 15 בינואר 1955 התקיימה אזכרה לזכר עשור למותה בה הזכירו שוב את מפעליה במרוקו. באירוע נאסף סכום כסף שנתרם לקק"ל ובאמצעותו נרכשו 3000 עצים שניטעו לזכרה ביער נווה אילן.

אל מול מפעל עברי-לאומי מרשים של אישה אחת בקרב קהילה יהודית גדולה בגולה מפתיעה היעדרותה המוחלטת מהשיח והזיכרון בישראל, המטפח בדרך כלל מפעלים דומים. ככל הנראה שלושה גורמים הכרוכים זה בזה הביאו להיעלמותה. ראשית, הפעילות העברית בתפוצות נתפסת בישראל כפעילות שולית, לא יעילה וחסרת שלמות, לעומת זאת שהתפתחה בארץ, ועל כן נעדר מקומה בהנצחה ובמחקר. שנית, בנדרלי פעלה במרוקו, קהילה שבמשך שנים הודרה מן המחקר ומהשיח התרבותי בישראל. העשייה העברית-לאומית במרוקו, בדומה לארצות אסלאם אחרות, מוקמה בשולי ההיסטוריה של המרכז האירופי. ואחרון, בנדרלי הודרה מהשיח ההגמוני הגברי בישראל אשר הדיר עד לפני שני עשורים את סיפורן ופועלן של נשים רבות אחרות. הדרתן במחקר ובציבוריות היתה המשך ישיר של הדרתן מהחיים הציבוריים, בדומה לחווייתה האישית של בנדרלי בישראל של שנות השלושים. למרות המיתוס של הקמת החברה היהודית בישראל על יסודות של שוויון מגדרי מצאה בלהה את מקומה כמובילה ומנהיגה רק במרוקו.

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 06.11.2015

התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין-דוד גדג'

דוד גדג

"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין

by דוד גדג'

דוד גדג' ויאיר אור

בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות. 

"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".

התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעורר ולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.

גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.

הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.

שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?

לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.

טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952

כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.

במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.

קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 20.11.2015

המימונה: חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקה-דוד גדג'

המימונה: חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקהדוד גדג

באביב 1972 השתתפה ז'קלין כהנוב בחגיגות המימונה שהתקיימו בעמק המצלבה בירושלים. בסיומן  כתבה מאמר לכתב העת ,Israel Magazine שנכתב ונערך בישראל אך פנה לקוראי האנגלית בעולם. במאמר תיארה את החג הייחודי ליהודי צפון אפריקה, שהפך באותן שנים לחלק בלתי נפרד מהתרבות שהתגבשה במדינה הצעירה. מאמרה של כהנוב נע בין כתיבה היסטורית ותרבותית לבין כתיבה אנתרופולוגית וסוציולוגית, ובחן את מקורותיו של החג, האופן בו נחוג בצפון אפריקה כמו גם בישראל ואת משמעויותיו בהווה.

מימונה 1972
תמונות מחגיגות המימונה באביב 1972 בעמק המצלבה בירושלים

חשיבותו של מאמרה של כהנוב בכך שהוא מאפשר להביט דרך עדשותיה הלבנטיניות על אירועי המימונה בתקופה משמעותית עבור מדינת ישראל, יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויהודי צפון אפריקה בפרט. המאמר נכתב בימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים ולפני הפצע שייפער בחברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בימים שבהם הגיעה לשיאה תנועת המחאה המזרחית של "הפנתרים השחורים" ובשנותיה האחרונות של ההגמוניה של מפא"י.

הסוגיה הראשונה שביקשה כהנוב לבחון במאמרה על ידי תשאול החוגגים בעמק המצלבה היא משמעות שם החג ומהותו. שאלה זו הטרידה לא רק את כהנוב, ונוסעים יהודיים אירופאים שביקרו במרוקו, כמו חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) ושמואל אהרון רומאנילי במאה ה-18 או ישראל יוסף בנימין ("בנימין השני") במאה ה-19, תהו בנוגע לפשר החג הייחודי, שאליו נחשפו לראשונה בביקורם. בראשית שנות העשרים של המאה ה-20 כתב הרב יעקב משה טולידנו את ספר ההיסטוריה הראשון על יהדות מרוקו, "נר המערב", ובו תיאר את מנהגי החג ובסיום כתב כי "בלתי נודע אלינו טעמו". רבנים במרוקו כמו רבי יוסף בן נאים, רבי יוסף משאש ורבי דוד אסאבג העניקו הסברים מגוונים למקורות החג. מראשית שנות השבעים של המאה הקודמת החלו חוקרי יהדות צפון אפריקה לאסוף ולחשוף פרטים חדשים אודות החג ולהציע פרשנויות לשם החג ומקורותיו.

אחד החוגגים המבוגרים הציג לכהנוב את ההסבר הנפוץ ביותר הקושר את המימונה למילה בעלת צליל דומה – אמונה. בני ישראל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא ע"ב), ולמרות שהגאולה התמהמהה וחג הפסח כבר הגיע לסיומו המשיכו להאמין שהגאולה בוא תבוא. בדומה לאותו חוגג  אימצו זאב חיים הירשברג, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה, יששכר בן עמי, אליהו מרציאנו וחוקרים אחרים את רעיון הגאולה משום שהשתלב באופן הרמוני במסורת היהודית ותאם את תפיסותיהם הלאומיות-דתיות. החוגג הגדיל לקשור את הגאולה ההיסטורית של עם ישראל לגאולה בימיו שהחלה עם עלייתו לישראל והסתיימה עם כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים וניצחון עם ישראל המתחדש על המצרים.

למרות שלכהנוב שורשים בתוניסיה, אין בחיבוריה אזכורים לחגיגות המימונה בבית משפחתה. יחד עם זאת, במסותיה, בסיפוריה הקצרים וברומאן "סולם יעקב" נוכחת שאלת הגאולה ביתר שאת. בילדותה במצרים, כשנחשפה בליל הסדר לסיפור ההגדה, התקשתה להבין כיצד חזרו היהודים לארץ הנילוס. מצד שני, בגלל קשריה עם חברות מוסלמיות וזיקתה לתרבות המקומית שיערה כי המצרים בימיה אינם אויבה ואינם כאותם מצרים מימי פרעה. אולם התחזקותה של התנועה הלאומית הערבית והיהודית כאחת והמחשבה על "יציאת מצרים" נוספת הכניסה את כהנוב לחרדה לגורלם של המצרים שראתה בהם לא בני דתה אך בני אומתה. חששותיה של כהנוב התגשמו עם הקמת מדינת ישראל והמלחמות שפרצו בין שתי המדינות. בסיפור הקצר "לזכור את אלכסנדריה" תארה את תחושותיה האמביוולנטיות במלחמת ששת הימים עת חשה הקלה בניצחון ישראל אך כאבה כשראתה תמונות של מצרים בוערת מהפצצות ישראליות, "רגש הוא לא דבר רציונלי. ואני לא יכולה להימנע מזה, אני מרגישה גם כך וגם כך." מבחינתה של כהנוב, בשונה מהאדם שראיינה בחגיגות המימונה, הציפייה לגאולה האמיתית לא פסקה במלחמת ששת הימים והגיעה להגשמה רק לאחר ביקורו של סאדאת בישראל.

בנוסף להסבר הגאולה הביאה כהנוב פרשנות נוספת על פיה נתפסת המימונה כסעודת אבלים או הילולה לרמב"ם או  לאביו מימון. השמועה על פטירת הרמב"ם (או אביו) הגיעה לקהילות יהודיות בצפון אפריקה בחודש ניסן, ומאחר שבחודש זה לא מקיימים הילולה נקבעה המימונה כתחליף. חוקרים רבים התקשו לקבל את הסבר זה משום חוסר הוודאות במושא ההילולה, האב או הבן, וגם בגלל קושי לשוני בשם מימונה. אילו נקראה המימונה על שמו של הרב מימון, האב או הבן, ראוי היה לכנות את החג מימון ולא מימונה.

מלבד שני ההסברים ששמעה מפי המשתתפים הציעה כהנוב הסבר נוסף משלה. לטענתה ערב המימונה והיום שלמחרת אפשרו ליהודי מרוקו להתפכח בהדרגה מאופוריית החג והשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. ייתכן שכהנוב הושפעה מתורתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ שהגדיר אירועים הדומים למימונה כ"טקסי מעבר". טקסים בהם משנים המשתתפים בהדרגה את הסטטוס שלהם ומקבלים את זהותם החדשה/ישנה תוך כדי מודעות לזכויותיהם וחובותיהם. גרסה יהודית לטקס המעבר הציע אליהו מרציאנו בספרו "ימי פסח חג המימונה" בה הציג את המימונה כ"מלווה מלכה" של חג הפסח. המימונה כמו הסעודה הרביעית בשבת, "סעודת מלווה מלכה" משמשות כטקסי פרידה מימי הקודש לקראת החזרה לשגרת ימי החול.

בנוסף לשלושת ההסברים שהביאה כהנוב במאמרה קיימים קרוב לעשרים הסברים נוספים שניתנו במהלך השנים על ידי מלומדים שונים. במאמר מסכם (ולא אחרון) ריכז אהרן ממן את  המחקר שנכתב עד לתקופתו, תוך ערעורו, והביא הצעה משלו. ממן הציע כי "לילת ל-מימונה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" שפירושו בעברית "הלילה של בת המזל". בת המזל היא הנערה שמצאה לה בן זוג. לדידו של ממן, ערב המימונה שימש מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיום "עסקות" נישואין. הסברים נוספים שהציעו חוקרים לחגיגות המימונה הם "ראש השנה למלכים ורגלים" (ע"פ ראש השנה א, א), חגיגות לקראת בוא האביב והתחדשות הטבע או ערב להידוק הקשרים בין יהודים למוסלמים.

קערת המימונה
קערת המימונה – אפשרות אחת מיני רבות

כמספר הפרשנויות למקור החג כך מספר המנהגים שרווחו בקהילות השונות. כחג עממי שאינו כבול מבחינה הלכתית ואינו ממוסד ומתועד בספרות הכתובה נוצר מגוון גדול של מנהגים. פיזורם של יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט במאות קהילות העצים את השוני באופי החגיגות כפי שהתגבש במקומות השונים. כהנוב, לעומת זאת, קבעה  כי חגיגות המימונה נחגגו בצפון אפריקה כמעט ללא הבדל. ייתכן ודבריה התבססו על ראיונות שקיימה או על חוויתה האישית בחגיגות בישראל ללא ביצוע מחקר מקיף. מחקר משמעותי המציג את מורכבות וגיוון החג פורסם רק באותה שנה על ידי חיים זאב הירשברג. שולחן החג, למשל, שתכליתו הצגת סמלים לשפע ומזל, מהווה צוהר למגוון הרב במנהגים בקהילות השונות. יש שהניחו במרכז השולחן קערת קמח ובמרכזה כוס שמן וסביבה חמישה פולים ירוקים בקליפתם. יש שטמנו למחצה בקמח מטבעות זהב או טבעת אירוסין. במקומות אחרים ויתרו על  כוס השמן או על קערת הקמח כולה  והניחו חמישה מטבעות משוחים בשמן. במקומות אחדים הניחו על השולחן קערה ובתוכה דג חי ובמקומות אחרים הונח דג על מצע של עשבים ירוקים. במקומות אחדים קישטו את השולחן בענפי ירק ובאחרים בחסה או בפרחים. בבתים מסוימים הניחו חמאה, דבש או חלב לאכילה ובאחרים היה טקס התזת חלב בעזרת  עלה נענע על בני המשפחה או בפינות הבית.

בשונה מסקירות מרוחקות שנכתבו באותה עת בעיתונות הישראלית הציגה כהנוב את המימונה ברגישות וללא התנשאות לאחר שלקחה בעצמה חלק בחגיגות. במאמר "מוזיקה מזרחית בישראל" שפרסמה בכתב העת "מאזנים" ב- 1973 ציינה כי נהגה להשתתף באירועי המימונה "כדי לשמוע זקנים מנגנים ואחרים שרים ורוקדים." ואכן במאמר על המימונה העניקה מקום מרכזי למוזיקה תוך פירוט מעגלים שהתגודדו סביב קבוצות נגנים, זמרים או רקדניות לבושות בבגדים מסורתיים שהובאו ממרוקו. נוסף למעגלי המוזיקה והריקודים תיארה מעגלים של מספרי סיפורים זקנים שסביבם התאספו צעירים רבים שהקשיבו לסיפורים מהארץ הרחוקה במערב. לאורך כל המאמר הקפידה  להציג את יהודי צפון אפריקה כקהילה שצעיריה הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתיאורה את החוגגים מציינת את המבוגרים המזוקנים הלבושים בבגדים ונעליים מסורתיים לצד צברים צעירים או חיילים לבושים מדים שהפכו לישראלים של ממש.

למרות הניסיון להציג את יוצאי צפון אפריקה כחלק מהחברה הישראלית לא נעדרה הבעיה העדתית מהמאמר. לא במקרה תיארה כהנוב את בואם של החוגגים באוטובוסים מאורגנים "מקהילותיהם" בפריפריה הישראלית, ובין היתר מנתה את באר-שבע, דימונה, עכו וקריית-שמונה. במקום אחר ציינה מפורשת כי השעבוד של היהודים במצרים הוחלף בשעבוד חדש של יוצאי צפון אפריקה בישראל ובחרה שלא לפרט את טענתה. אולם הסוגיה המרכזית בהקשר לבעיה העדתית ואשר עמדה במרכז הדיון הציבורי בראשית שנות השבעים היתה מחאתם של "הפנתרים השחורים". כהנוב ציינה כי בשנה שקדמה לכתיבת המאמר, 1971, עלו מנהיגי הפנתרים לבימת החגיגות ומחאו על אפליית המזרחים. כהנוב לא ציינה כי באותו אירוע הגיעה מחאתם לכדי מהומה ונדרשו שוטרים כדי להרחיק את חברי הפנתרים מגן סאקר. בנוסף, לא הזכירה כי שנה מאוחר יותר לקחו חברי "הפנתרים השחורים" חלק בארגון חגיגות המימונה אך נמנעה מהם הבמה להביע את עמדותיהם. ייתכן שזו הסיבה שלאחר שהסתיימו החגיגות הפגינו בכיכר הדווידקה בירושלים.

לא ניתן להתעלם מכך שחגיגות המימונה בראשית שנות השבעים שמשו את מארגני האירועים והפוליטיקאים בישראל כאמצעי לפיוסו של "השד העדתי". בנאומיהם החגיגיים של מארגני המימונה לא הוזכרו בעיות חברתיות וכלכליות שהטרידו את קהל החוגגים אלא הוצגו מסרים של אחדות. לאלה הצטרפו שורה של נכבדי ציבור שבאו במטרה להזדהות ולחגוג עם יוצאי צפון אפריקה וגם נאומיהם כללו מסרים דומים. בשנה שסקרה כהנוב את החגיגות השתתפו הנשיא, זלמן שזר, ראש הממשלה, גולדה מאיר, הרמטכ"ל, דוד אלעזר ואנשי ציבור רבים. בהקשר זה נזכיר כי החוקרים יצחק איינהורן ויגאל בן-נון טענו במחקריהם כי המימונה נחוגה במרוקו במטרה להתמודד עם איומי שתי דמויות מהדמונולוגיה היהודית, השד "מימון השחור בארץ המערב" ובת זוגתו השדה מימונה. החוקרים הציגו  שני אמצעים להתמודדות החוגגים עם השדים: פיוס על ידי עריכת שולחן הכולל מאכלים המסמלים שפע, מזל וברכה. או חיסול – ביום למחרת הלכו החוגגים למקורות מים בניסיון להטביעם במים (בדומה לטקס התשליך). נראה כי בחגיגות המימונה בישראל בחרו מארגני החגיגות ונכבדי הציבור בדרך הפיוס בעוד "הפנתרים השחורים" בחרו בדרך המאבק ב"שד העדתי".

כדי לקרב את הקוראים באנגלית לחגיגות המימונה ציינה כהנוב כי "יהודי צפון אפריקה חוגגים את הוודסטוק שלהם." כהנוב ראתה דמיון בין שני האירועים ההמוניים שהתקיימו בשטח פתוח ושמו מטרה לטפח אחווה ורעות ולאחד את הציבור. יחד עם זאת חשוב לציין כי חגיגות המימונה השתלבו באופן הרמוני עם הממסד הישראלי החל מראשיתן באמצע שנות השישים ובלטה בהם ההמשכיות בין דור ההורים לדור הילדים, בניגוד לוודסטוק אשר בלט באנטי ממסדיות שלו. בזהירות ניתן לומר כי "הפנתרים השחורים" דמו בשאיפותיהם לחוגגי הוודסטוק אך פעלו בהשראת תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית.

בסיום מאמרה תהתה כהנוב מה יעלה בגורלו של החג שעבר תהליכים של שינוי בישראל. החג הפך מחג אינטימי שנחוג בבית לחג ציבורי, מחג קהילתי לחג לאומי. לא עוד חג המסמל את שאיפות הפרט כי אם את שאיפות מארגני החגיגות. המופעים כבר אינם ספונטניים וכוללים קונצרטים של מוזיקאים מקצועיים המשלבים בשירתם עולמות ישנים תוך אימוץ חדשים. רחל שרעבי בחנה את חששותיה של כהנוב ובמחקר שפרסמה לפני מספר שנים עקבה אחר חגיגות המימונה מאמצע שנות השישים ועד ראשית שנות האלפיים. כפי שהבחינה, מתקיים כיום  החג במרחבים פתוחים ובמרכזו עומד המנגל הישראלי (במרוקו התקיים פיקניק ללא צליית בשרים) כשהוא חסר את כל המשמעויות התרבויות המגוונות שלבש בנקודות הישוב השונות בצפון אפריקה. תובנות אלה צריכות ללמדנו כי הגיעה העת לשוב ולחבר את החג לערכים התרבותיים שעל בסיסן נוצר. ברכת ערב החג "תרבחו ותסעדו" ממחישה יותר מכל את הצורך בתיקון. בשנים האחרונות סבורים רבים  כי משמעותה  היא להתרווח ולסעוד, טעות שמקורה בניתוק מהשפה הערבית-יהודית ומהאופי הגרגרני שדבק בחג בישראל. מאידך, משמעות הברכה בערבית היא "רווח ומזל" או "מזל טוב". מעתה אמרו  "תרבחו ותסעדו" ומיד הוסיפו בעברית "רווח ומזל". חג שמח.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום חמישי, כ' בניסן תשע"ה, 09.04.2015

האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב-דוד גדג'

האשה שהבחינה בקול הלבנטיני של ז'קלין כהנוב

באדיבותו של דוד גדג'

לא מכבר ראה אור הרומאן "סולם יעקב" מאת ז'קלין כהנוב בתרגום עברי. הספר יצא לאור בשיתוף הוצאת "גמא" של קציעה עלון, והוצאת יד יצחק בן-צבי. במאמר קצר שכתבה עלון לכבוד האירוע אימצה את תפיסתו של ולטר בנימין וטענה כי יצירה "תובעת" להיתרגם בזמן ובמקום באופן לא מקרי. עלון שמה דגש על האווירה החברתית בישראל כגורם מרכזי לתרגום הספר: "ישראל הנתונה בסבך זהויותיה המתמודדת עם מופעים מחליאים של גזענות וטרם השלימה עם מיצובה הגיאו-פוליטי בלב המזרח התיכון." ("העוקץ", 14.10.14). אולם האם יתכן כי החלטה של עורכת להוציא לאור יצירה מסוימת בזמן מסוים מקורה בגורמים נוספים? למעשה, עלון עלתה על הסולם שהציבה כהנוב ונשבתה בקסמיו של העולם הספרותי והתרבותי שנגלה לה ברומאן, בדיוק כפי שאירע לפני יותר משישים שנה בלונדון למתרגמת ולמוציאה לאור של הספר באנגלית, מניה הררי.

מניה הררי

לאחר מלחמת העולם השנייה הקימו שתי חברות, מניה הררי (Harari) ומרג'ורי וילרס (Villiers), הוצאת ספרים קטנה ששמה הורכב מן האותיות הראשונות של שמות משפחותיהן – "הרוויל" (Harvill). ההוצאה התמחתה בפרסום ספרות מקור וספרות מתורגמת מתחומי הדת, הפילוסופיה, התרבות והפסיכולוגיה. השותפות שמו להן מטרה לבנות גשרים בין בני אדם, ארצות, תרבויות, אמונות, דתות והשקפות עולם על ידי הבאת ספרים לדפוס. ההוצאה המשיכה את מורשתו של כתב העת The Changing World  שפרסמה הררי בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה. כתב העת הגיש לקוראים הבריטיים ידיעות מרוסיה, ארצות-הברית, צרפת ומדינות אחרות בתקופה שבה הוגבלה הנגישות למידע. "הרוויל" הרחיבה את מעגל הכותבים, ועיון ברשימת הפרסומים בשנים הראשונות חושף תמונה מגוונת של כותבים ממצרים, ברזיל, גרמניה, איטליה, כורדיסטן, יוון, ישראל, ספרד ועוד. כיום, לאחר אינספור מיזוגים ורכישות, הוצאת "הרוויל"היא חלק מתאגיד המו"לות הבינלאומי "רנדום האוס".

ההוצאה התפרסמה בשנות השישים והשבעים בעיקר בתור גשר בין קוראי האנגלית לסופרים מברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה "הרוויל" במה לסופרים מברית המועצות שלא יכלו לפרסם את יצירותיהם במולדתם. הסופרים שלחו את כתבי היד להוצאה, וזו תרגמה אותם לאנגלית ופרסמה אותם, לעתים עוד בטרם הופיעו בשפת המקור. ההוצאה מפורסמת בזכות תרגומה ליצירה "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. לרומאן זה ניתן להוסיף רשימה ארוכה של יצירות של גדולי סופרי ברית המועצות לשעבר כמו בוריס פסטרנק, אלכסנדר סולז'ניצין, אנדריי סיניאבסקי, יבגניה גינזבורג ואנדריי אמלריק.

כחלק מהמפעל לגישור בין תרבויות פרסמה ההוצאה יצירות ספרותיות שעסקו בחיים במצרים ובתרבות המצרית על גווניה. "סולם יעקב" לא היה הספר הראשון שפרסמה ההוצאה על מצרים וקדמו לו שני ספרים. בשנת 1947 יצא לאור ספרו של הסופר המצרי תופיק אל-חכים, Maze of justice ("יומנו של תובע בכפרי מצרים"), בתרגומו לאנגלית של אבא אבן. שנה לאחר מכן, ב-1948, פורסם קובץ הסיפורים Land of Enchanters בעריכתם של ברנרד לואיס וסטנלי בורשטיין‎. אוסף הסיפורים הקצרים נערך כרונולוגית וכולל סיפורים קצרים על החיים במצרים מהעת העתיקה ועד התקופה שבין שתי מלחמות העולם. מרבית הסיפורים תורגמו לראשונה במטרה לחשוף את קוראי האנגלית למצרים ותרבותה. ספרה של ז'קלין כנהוב יצא בשנת 1951.

במקרה של "סולם יעקב" דומה כי מלבד התאמתו לאידאולוגיה ולרפרטואר של ההוצאה, הזדהותה וקרבתה של מניה הררי לסיפור היה גורם מכריע בפרסומו. הררי נולדה ב-1906 בבאקו, הבת הרביעית והצעירה של הבנקאי ואיש העסקים גרגורי בננסון ורעייתו סופיה. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בסנקט פטרבורג, והררי התחנכה על ידי אומנת שהובאה ממערב אירופה. ההורים, שנולדו בתחום היישוב (האב ממינסק והאם מפינסק), רצו לתת לילדיהם חינוך מערבי, ועל כן שכרו אומנות לבנות הצעירות, ואת ילדיהם הבוגרים שלחו ללמוד בגרמניה. בערב מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה לאנגליה. כנערה למדה הררי בבית ספר לבנות בעיר מלברן ובסיום לימודיה התיכוניים המשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת לונדון. ב-1925 יצאה עם אחותה פלורה לביקור בארץ ישראל. בירושלים פגשה את ראלף אנדרו הררי, בנו של ויקטור הררי פאשה, בנקאי ואחד מראשי הקהילה היהודית בקהיר. לאחר שהתחתנו בפריס קבעו את ביתם בקהיר, ולאחר לחתימת "ההסכם האנגלו-מצרי" ב-1936 עזבו ללונדון. כאמור, הררי תרגמה, ערכה והוציאה לאור עד למותה ב- 1969.

בתקופה שהתגוררה בקהיר יצאה הררי למסע לארץ ישראל, שבו הצטרפה למספר חודשים למקימי קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. הררי העריצה את הצעירים שחלקם עזבו חיים נוחים באירופה ובחרו בחיי עובד  אדמה קשים. לאחר שחזרה לקהיר התגייסה לפעילות ציונית במסגרת קק"ל וקרן היסוד ועסקה בגיוס כספים לקיבוצים ולחלוצים. בראשית שנות החמישים התארח יוסף ברץ, ממייסדי קבוצת דגניה, בביתם של הזוג הררי בלונדון וסיפר על קיבוצו. הררי, שהתפעלה מסיפוריו, החלה לכתוב את דבריו, ולאחר מספר חודשים הוציאה לאור את הספר A village by the Jordan : the story of Degania, שתורגם לעברית בשם "כפר על גדות הירדן".

בסוף שנות הארבעים, כשהגיע כתב היד של הרומאן "סולם יעקב" להוצאה בלונדון קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר. הספר אפשר לה לחזור לשנים בהן התגוררה בקהיר הקוסמופוליטית ולהיזכר בעיר שאהבה וכאבה כאחד. בזיכרונות שפרסמה תיארה את קהיר בדרך דומה מאוד לזו ששרטטה כהנוב בספרה. עיר שחיו בה זו לצד זו קבוצות רבות שכללו מוסלמים בני המקום, קופטים, טורקים, ארמנים, יהודים (מהמשרק, מהמגרב ומאירופה), יוונים, סורים, צרפתים, בריטים ועוד. הקבוצות נפגשו ברחובות ובגני העיר בהם צעדו כל אחד בגווניו שלו, לבושים בבגדיהם הייחודיים תוך שהם מנסים לתקשר זה עם זה בבליל של שפות. כהנוב והררי נשבו בקסמי הנילוס, בשדות הירוקים סביבו, ושתיהן הביטו על המדבר שתחילתו בקצה העיר בהערצה ובחשש. שתיהן השתייכו למעמד הגבוה והתגוררו בשכונות החדשות של העיר בבתים מפוארים שרוהטו באביזרים שיובאו במיוחד מאירופה. אולם במקביל לא התעלמו שתיהן מהפערים הכלכליים שנפערו בחברה המצרית בכלל ובקהילה היהודית בפרט, והיו ערות לעוני של מרבית העם. בתחושת חוסר אונים התגייסה הררי לפעילות פילנתרופית בקהילה היהודית ופעלה, בין היתר, במסגרת בית יתומים ברובע היהודי, בבית שיקום לאסירים משוחררים ושימשה יו"ר ויצ"ו בקהיר. כהנוב התנדבה ברובע היהודי במרפאה שהעניקה שירותי רפואה דחופים. המקרים המסובכים הועברו למרפאה של ויצ"ו.

המפגש עם המערב, כחלק מהרב-תרבותיות בעיר קוסמופוליטית, בה נוצרו מפגשים בין קבוצות אתניות, דתות ואמונות, הביא את בני דורה של כהנוב והררי למשברי זהות. ב"סולם יעקב" נקרעת הגיבורה ראשל בין המסורת היהודית, התרבות המערבית והתרבות המצרית הערבית. את המסורת היהודית ייצגו  סבה וסבתה, האירועים המשפחתיים והחגים. סוכנות התרבות המערבית, האירופית והנוצרית האומנות האנגליות. עם התרבות המצרית הערבית באה הגיבורה במגע ברחובות העיר. משבר הזהות לא היה זר למניה הררי, שלא הצליחה למקם עצמה בתרבות הרוסית שינקה בילדותה או בתרבות המערבית שבה חיה את מרבית חייה. בשנים שהתגוררה בקהיר המירה את דתה לנצרות אך המשיכה בחיים משותפים עם בעלה והוסיפה לפעול בקרב הקהילה היהודית בכלל ובתנועה הציונית בפרט. ייתכן שלקהיר הקוסמופוליטית והמבלבלת גורם משמעותי בהתנצרותה אך יחד עם זאת העידה הררי בזיכרונותיה כי משיכתה לנצרות החלה כבר בילדותה ברוסיה בעת שביקרה בכנסייה יחד עם האומנת שלה. מאלף לציין שבמסה שפותחת את הספר "ממזרח שמש" מתארת גם כהנוב את האווירה הקסומה בכנסייה בקהיר בעת שהתלוותה לעוזרת האיטלקייה שעבדה בביתם.

הררי, כעורכת וכמוציאה לאור, הבחינה בקול הפוסט-קולוניאלי המוקדם שהביאה כהנוב בסיפורה.  סיפור התמודדותה של ראשל עם האומנות האנגליות הוא למעשה רובד גלוי בסיפור המציג את התמודדותה של מצרים עם הכובש הקולוניאלי. ברומאן באים לידי ביטוי לבטיה של חברה תחת שלטון קולוניאלי שמצד אחד מביא קדמה לחברה הילידית ומצד שני משעבד אותה למטרותיו. נחשפים הרצון הבלתי נשלט של החברה הילידית להדמות לשליט ולתרבותו אל מול הרצון לשמור על התרבות של העם והארץ שבתוכם ישבה. וכמובן המאבק של המדינה כנגד הכובש הקולוניאלי, הניסיונות והמאמצים לגרשו תוך ידיעה שנוכחותו תישאר גם לאחר שיעזוב, לא נעלמו מעינייה של כהנוב. "סולם יעקב" של כהנוב היה לאחד הספרים הראשונים שהציגו בפני הקוראים באנגליה את הסוגה הפוסט-קולוניאלית. סוגה זו פרחה באנגליה שנים רבות מאוחר יותר בעת שהחלו סופרים, בעיקר מהודו ומדרום אפריקה, לפרסם יצירות באנגלית.

מניה הררי וז'קלין כהנוב השתייכו ל"דור הלבנטינים", כהגדרתה של האחרונה. שתיהן נולדו בבתים בתנועה גיאוגרפית בין מדינות ובתנועה תרבותית ודתית בין אוריינטציות שונות. הן עצמן לא הפסיקו לנוע גיאוגרפית ותרבותית. שתיהן לא מצאו מעולם בית בו הרגישו שייכוֹת. מניה הררי נעה בין מזרח אירופה למערבה, בין רוסיה לאנגליה ובין אנגליה לישראל ומצרים. היא העריצה את תרבות המערב אך הקדישה את כל חייה לתרגום יצירות מרוסית לאנגלית. היא נולדה למשפחה יהודית ונקברה כקתולית מאמינה. ז'קלין כהנוב נעה כל חייה בין מצרים, ארצות הברית, צרפת וישראל. בין תרבות מזרח תיכונית לתרבות מערבית. בין יהדות, נצרות ואסלאם. בין אנגלית, צרפתית, עברית, איטלקית וערבית. שתיהן לא מצאו מנוח לכף רגלן ולנפשן הרוחשת, אך שתיהן תיעלו את חייהן "בין העולמות" כדי לגשר בין בני אדם, ארצות, אמונות והשקפות עולם. האחת תרגמה והוציאה לאור. השנייה כתבה. משום כך, בעת שהצטלבו דרכיהן של השתיים, יצא לאור בעבודה משותפת הרומאן "סולם יעקב".

המאמר פורסם בגרסה מקוצרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ח' באדר תשע"ה, 17.02.2015

English version, Why Israel deserved its own translation of Kahanoff's 'Jacob's Ladder', Haaretz, Apr. 3, 2015

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו-דוד גדג'-מאמרים, מחקרים ופרסומים

כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקודוד גדג

לפני שבעים שנה ערכה "ברית עברית עולמית" את "מפעל הספר העברי לגולה", ששם מטרה לאסוף מאנשי היישוב ספרים בעברית, חדשים וישנים, ולשלוח אותם לשוחרי העברית בתפוצות. המפעל נעשה במסגרת אירועי "שבוע הספר העברי בגולה" שהתקיימו בכל שנה בחסות הארגון. מפעל זה היה אחד מיני רבים שיזמה "ברית עברית עולמית" במטרה להפיץ את השפה והתרבות העברית בקרב תפוצות ישראל, מאז הקמתה בשנת 1931 בברלין. בין היתר תמך הארגון בייסוד מוסדות חינוך עבריים, בהנחלת השפה העברית במוסדות ציבוריים, בבניית פעילויות מגוונות להפצת השפה העברית בקרב כל שדרות העם, בסיוע ליוצרים בעברית ועוד.

הצורך בפרויקט "מפעל הספר העברי לגולה" עלה לאחר שבמשרדי "ברית עברית עולמית"  התקבלו מאות מכתבים מארצות שונות. הכותבים התלוננו כי במקום מושבם ידם אינה משגת ספרים בעברית ועל כן אינם יכולים לקיים פעילות עברית משמעותית. על חשיבות הספר העברי בעיניהם ניתן ללמוד ממכתב שכתב המורה לעברית מקזבלנקה אשר חסין (לימים ח"כ במפא"י): "יודע אני שבימים אלה הדבר קשה, אך אם לא נייחל לקבל עזרה מאחינו היושבים בארץ, ממי נדרוש ספרים ומי ייעתר לדרישתנו? ימי העומר עברו ועם כל זה אני מונה עוד הימים ומחכה לתשובה. ברי לי שתוחלתי לא תהיה נכזבה והרבה ספרים ישלחו לנו כי במספר הספרים יהיה מספר הבאים ללמוד, ולכן ישתדלו נא רבותי לשלח מספר רב". ואכן המורה מקזבלנקה לא התאכזב ו"ברית עברית עולמית" אספה ספרים רבים מאנשים, ארגונים והוצאות ספרים, ושלחה אותם לארבעים ושלוש מדינות.

"ברית עברית עולמית" ניהלה רישום מסודר לספרים שנשלחו לנמענים בעולם. הרישום כלל את שם הנמען (או הארגון), הארץ והעיר בה התגורר, פירוט הספרים שנשלחו ומועד המשלוח. לשם מעקב צורף לכל רשימה אישור הדואר על שליחת החבילה. על פניו מדובר ברשימה פקידותית אולם עבור היסטוריון רשימות אלה מכילות מידע יקר מפז ממנו ניתן ללמוד רבות על התרבות העברית בתקופה הנדונה, על תחומי העניין של קוראי העברית, על האישים והארגונים שפעלו להפצת השפה העברית במדינות השונות ועוד.

"ברית עברית עולמית" קיבלה פניות מאנשים פרטיים וארגונים כולל בקשות לספרים מסוימים לפי תחומי העניין וההכשרה של הפונים השונים. מתוך הרשימות ניתן ללמוד כי הארגון עשה כל מאמץ לשלוח את הספרים שביקשו הקוראים מבלי להפעיל שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים שנפוצו באותה תקופה בישוב העברי בישראל. לדוגמה, המשורר יחיאל בוסקילה מקזבלנקה שכתב שירה מודרנית ועסק בכתיבה היסטורית ביקש וקיבל חוברת של שירי ביאליק ואת הספר "מוצאי העברים" של פרופ' נחום סלושץ.

הרשימה מאפשרת למפות את הערים בהם נערכה פעילות עברית שכללה התכתבות עם "ברית עברית עולמית", ולזהות את האנשים שעמדו בראשה. הרשימה ממרוקו מלמדת כי פעילות עברית נפוצה בכל רחבי המדינה: טנג'יר בצפון; הערים השוכנות לחופי האוקיאנוס האטלנטי – סאלה, רבאט, קזבלנקה, מזגאן (אלג'דידה) וסאפי;  ערי פנים הארץ הוותיקות פאס ומכנאס, והעיר השוכנת למרגלות הרי האטלס מרקש. בתוך אלה אנו יכולים ללמוד על אישים שונים שלקחו חלק בפעילות העברית במרוקו ובינהם אשר חסין ויחיאל בוסקילה מקזבלנקה כמו גם משה חיים בן מלכה מטנג'יר, שמעון אטיאס מסאלה, חיים כהן ממרקש, מתתיהו קורח מפאס ועוד רבים אחרים. מעת שעומדת לרשותנו רשימת השמות ניתן להתחקות  אחר מה כתבו המשכילים העבריים, אחר פועלם במרוקו, ואחר גורלם לאחר שעלו לישראל.

מרשימת הספרים ניתן גם ללמוד על תחומי העניין של הקוראים, רמת השפה העברית ואופי הפעילות שקיימו בארגונים השונים. דוד אביסידן ממזגאן ניהל מועדון עברי שלימד את השפה באמצעות חווית השירה. במועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודים ושירים ארץ ישראליים. בתחילה שרה המקהלה שירים בעברית ולאחר שהנאספים למדו את השירים הצטרפו למקהלה. אביסידן ביקש וקיבל בעיקר ספרי שירה וביניהם "ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור", "נשירה: מנגינות לגן, לבית הספר ולעם", "שירי בניין: מזמרת הארץ" ועוד אחרים. שמעון זאבאלי שהתחנך בבתי הספר של כי"ח ושלט בשפה הצרפתית נדרש למילון עברי-צרפתי וצרפתי-עברי על מנת שיוכל להתמודד עם קריאה וכתיבה בעברית. פנחס יוסף תאומים, פליט יהודי מאירופה שמצא מקלט במרוקו בתקופת המלחמה, התעניין בקורות אחיו באירופה וכתב קינה על חורבן  יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ביקש וקיבל את הספר "אבן מקיר תזעק: על שואת הגולה" שיצא לאור באותה השנה. האחים חדידא שניהלו בקזבלנקה חנות ספרים והוצאה לאור בעברית, ששמשה מקום מפגש למשכילים העבריים בעיר, קיבלו את העיתונים "הגה", "דבר לילדים" ו-"הבקר לילדים". מניתוח הרשימה הארוכה של הספרים עולה כי פלח נכבד של שוחרי השפה העברית במרוקו רק החלו את דרכם ברכישת השפה, ונדרשו לחוברות לימוד בסיסיות, לספרי דקדוק ולמילונים שונים. מאידך, נשלחו למרוקו גם ספרים לקוראים מתקדמים וביניהם "צחוקו של היינה", ‫ "הנציב ביהודה: גברת דה לוצי", "מעשה רבי יוסף דילה רינה" ואחרים.

יש ויטענו כי בדרך זו כפה הממסד הישראלי את העברית המודרנית על יהודי מרוקו. אולם כגודלה של מרוקו ומגוון נופיה כך מגוון הדעות והקולות בקרב יהודיה. התשוקה לקריאה וכתיבה בעברית במרוקו החלה בקרב קבוצה מצומצמת באמצע המאה ה-19 והתרחבה אט-אט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה ההתעוררות הציונית והעברית והקיפה ציבור רחב. הפעילים העבריים במרוקו השתוקקו לקרוא עברית ויצרו קשר עם גורמים שונים בישראל בכדי שיסייעו להם בהפצת השפה ותרבותה. "ברית עברית עולמית" סייעה בשליחת ספרים שנאספו בישראל ונשלחו לארצות השונות ובתוכן מרוקו. קריאות השמחה בעת קבלת חבילה מישראל נשמעות היטב ממכתב שכתב שמעון זאבאלי ל"ברית עברית עולמית": "אינכם יכולים לתאר כמה גדלה שמחתי במצאי בתיבת הדואר שלי נייר קטן בו מודיעים אותי ללכת לקבל את חבילת הספרים הבאה בשמי מתל-אביב. בבקשה להאמין שתיכף בקבלי החבילה בידי נישקתיה בברכי את ברכת "שהחיינו". עתה ידעתי באמת שדבר אחד הוא שיכול לקשר את יהודי כל העולם למרות שהם מפוזרים והוא מה שאתם עושים בהפיצכם את הספר העברי בגולה; ושדאגתם לרוח היהודי הגולה וכרתם אתו ברית במפעלכם זה."

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט בסיון תשע"ד, 27.06.2014

קינה על חורבן יהדות אירופה מהמקלט הזמני במרוקו-דוד גדג'

קינה על חורבן יהדות אירופה מהמקלט הזמני במרוקופנחס תאומים הרב

איכה נעשתה בימנו הרעה הגדולה

של כל ימי האדם על האדמה.

ואיכה גבר הכעס בעם גדול,

להכרית את גזע עם היהודים בכל אירופה

מנער ועד זקן טף ונשים,

ע"י מיתות משונות וענוים קשים.

במילים אלה פתח הרב פנחס יוסף תאומים את "מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה" שכתב בקזבלנקה (מרוקו) באייר תש"ה אשר חלקים ממנה נחשפים כאן לראשונה יחד עם סיפורו של הכותב.

מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה לרב פנחס יוסף תאומים עיון בקינה אשכנזית על השואה שנכתבה במרוקו בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מפלט זמני בקזבלנקה, בחפשם מנוח לכף רגלם בדרכם לאמריקה הצפונית או הדרומית. הם שהו בעיר שבועות, חודשים ולעתים שנים, ובתקופה זו זכו לתמיכה מהוועד לסיוע לפליטים שהקימה וניהלה עורכת הדין הלן קאזס–בן–עטר (1902-1979 ) . הוועד סייע לפליטים למצוא מקומות מגורים ולהשיג חוזי עבודה, כדי למנוע את כליאתם במחנות למסתננים. המחקרים שנכתבו על הפליטים היהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בתמונה הרחבה. רק מיעוטם הביאו סיפורים אישיים של פליטים בתקופת שהייתם במרוקו, וכמעט לא נכתבו מחקרים שהציגו את מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית המקומית ועם תרבותה.

הערת המחבר : מחקרים ראשוניים ורחבים מאוד על הפליטים היהודים בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט ראו: אביטבול, יהודי צפון אפריקה, עמ' 88-93 ;אביטבול, פליטי מלחמת העולם; לסקר, היהודים, עמ' 22( עדות של פליט יהודי מגרמניה ששהה במחנה ליד העיר אזמור(; לסקר, וישי, עמ' 36-39 ;לסקר, מקומיים ופליטים, עמ' 64-70 ;על פעילות הממשל האמריקני ויהדות אמריקה למען הפליטים ראו: בן־יעקב, עמ' 417-423 ;מחקר חדש על היהודים בשלטון וישי שעוסק גם בפליטים היהודים ראו: קנביב. הג'וינט העריך את מספר הפליטים היהודים שעברו בקזבלנקה מינואר 1941 בכ־10.000 פליטים. ראו: אביטבול, יהודי צפון אפריקה, עמ' 90 .על קאזס־בן־עטר ופועלה במלחמת העולם השנייה ראו: בר־אשר, פליטים; בשן, עמ' 122-125.

הרב פנחס יוסף תאומים ( 1893-1958 )מצא מקלט זמני בקזבלנקה במשך חמש שנים. בחלק מהתקופה התגורר עם אשתו ובנו בבית המשכיל העברי והפעיל הציוני המקומי חיים נחמני ( 1902-1984 .)נחמני הפעיל מועדון לעברית ועודד את תאומים לקחת חלק בפעילות העברית בקזבלנקה. בהיותו במרוקו כתב תאומים נאומים ומאמרים. במאמר זה ברצוני לחשוף לראשונה קינה על חורבן יהדות אירופה שכתב בשנת תש"ה – 1945.

היצירה שכתב תאומים שייכת לסוגה ספרותית ייחודית שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר לאחר כניסת בעלות הברית, סוגה  העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה. משוררים וסופרים גוללו את נוראות תקופת המלחמה באירופה ובצפון אפריקה ואת רגעי האושר לאחר שחרור היהודים בידי בעלות הברית. חיים זאב הירשברג סיפר כי פגש בפאס ברב יוסף בן נאיים -1882-1961 – ושזה הציג לפניו 'מגילה על מאורעות העולם  בימי היטלר, כפי שהגיע הֵדם אליו, אל המלאח של פאס'.

 יוצרים כתבו בסוגה זו סיפורים ושירים, בעיקר בערבית–יהודית, אך יש ּבַסוגה גם טקסטים אחדים בעברית. ביצירות אלה בולטים תיאורים היסטוריים של מאורעות הנוגעים לכלל הקהילה, ולכן ראוי לשייכן לסוגה כללית של יצירות חברתיות (להבדיל מאישיות) או יצירות על אירועים היסטוריים.

הערת המחבר : שטרית, שירים; שטרית, השירה. שטרית הסביר כי שירה חברתית נכתבה לרוב בערבית־יהודית ולא בעברית, מפני שהערבית־היהודית שימשה כשפת דיבור, ולכן קל היה לכותבים לכתוב בה יצירות אקטואליות. אך בחוגי משכילים עבריים באירופה החלו לכתוב במאה התשע־עשרה שירה כזאת בעברית, וכך היה לאחר מכן גם בחלק מארצות האסלאם ובהן במרוקו. ראו: שטרית, שירים, עמ' 327-329 

היצירות על מלחמת העולם השנייה ועל שואת יהודי אירופה המשיכו מסורת יהודית של כתיבת מגילות וקביעת ימי פורים שני לציון אירועי הצלה, ולהבדיל, כתיבת קינות וקביעת ימי זיכרון לאירועים טראומטיים בהיסטוריה של קהילות יהודיות. 

בספרות המחקר ידועות מקבילות מסוימות למגילת איכה של תאומים. מיכל שרף פרסמה שבע יצירות על מלחמת העולם השנייה ועל השואה שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ('הגדה די היטלר') ושתי מגילות. המגילות נכתבו בקזבלנקה בתבנית מגילת אסתר, ומחבריהן היו פרוספר (אשר) חסין ('מגילת היטלר') ויצחק הלוי בן צפת ('מגילת המלחמה וישראל'). שרף ציינה כי שתי המגילות בולטות ביצירה הספרותית הצפון אפריקנית בכלל ובזו המרוקנית בפרט, בזכות העברית הצחה של כותביהן. לדבריה שליטתם הטובה  בשפה העברית אפשרה להם לחבר בה יצירות מורכבות.  השליטה בעברית נבעה מהשתייכותם לרשת חברתית של משכילים עבריים שפעלו בקזבלנקה  באופן עצמאי ובארגונים להפצת העברית כמו 'מגן דוד' ו'חובבי השפה. שני החיבורים נכתבו לתחרות ספרותית שערכה חברת 'מגן דוד' מדי שנה משנת 1943 עד 1956.

בשנים 1944 ו–1945 הוחלט כי החיבורים לתחרות יעסקו במלחמת העולם השנייה ובחורבן יהדות אירופה, ובמקומות הראשונים זכו חסין והלוי. תאומים כתב את מגילתו בקזבלנקה בתקופה שבה כתבו חסין והלוי את מגילותיהם. יש להניח שהשלושה הכירו זה את זה ופעלו באותו חוג משכילים.

הערות המחבר : לא נכתב מחקר על התרבות העברית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. בימים אלה אני כותב בהנחיית פרופ' ירון צור עבודת דוקטור שכותרתה: 'היחס לשפה העברית ובנייתה של תרבות עברית בקרב הקהילה היהודית במרוקו, 1912-1956 .

הלוי ציין בעמוד השער של המגילה שהדפיס בקזבלנקה כי החוברת 'יצאה לאור בהשתדלות המנהיג וזריז בתחית השפה העברית האדון ש"ד הלוי הי"ו [השם ישמרהו ויחייהו] נשיא הועד של חברת מגן דוד בקזבלנקה יע"ה [יגן עליה ה']'. ולאחר מכן הוסיף כי הוא 'אחד מהמועדון העברי בקאזאבלאנקא'. ראו: הלוי.

חסין לקח חלק פעיל במועדון העברי של נחמני, מארחו של תאומים. בהספד שקרא על בימת הכנסת לאחר מותו של נחמני ב־7 בפברואר 1984 ציין את פעילותו העברית של נחמני ואת הרב תאומים. 

 

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי דוד גדג׳

תודה לדוד גדג' המחבר, שנתן לי את הסכמתו לפרסם מאמר זה, שהוא בבחינת חידוש ומהווה נדבך חשוב אודות הפעילות החינוכית במרוקו בכלל ועל ידי נשים בפרט..."המאמר יובא ברצף מדי יום….

מסכת – חוברת יב – תשע"ו -2016

עבריות בתנועה –

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי

דוד גדג׳

את פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה. בשובך עיפה מעבודתך. וסבוב ראש. אני מתארת לי. ויש לך סבלנות שכזאת. לטפל ולהתעסק ולהקריב זמן. גם בעד הצבור. ישר כחך. ועובדת ועושה לבך ער וחם… ולא פג לחך. למרות כל המכשולים. למרות כל ההרפתקאות והגלגולים שבחיינו, גם את גם אני יחד דרכנו בחיים לא היתה סוגה בשושנים ולמרות הכל… ויש לך האמץ והאנרגיה.

קטע זה לקוח מאחד משני מכתבים אישיים ששלחה מרים גרובשטיין (גרוסמאן) לחברת ילדותה, בלהה בנדרלי (במכתבים בלאה הורויץ), באביב-קיץ 1944. שתי הנשים נולדו בצפת וגדלו יחד במושבה מטולה של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים. בימים שכתבה גרובשטיין לבנדרלי שהו שתיהן במרוקו, הראשונה בעיירה הקטנה צפרו           והשנייה בעיר הנמל הגדולה קזבלנקה.

הערות המחבר: לזכרה של דודתי, דללה אלחמיאס ז״ל, ילידת מרוקו, שחשפה אותי לעולם הספר. י גרובשטיין לבנדרלי, 11.5.1944, בלהה בנדרלי: אוסף פרטי. צילום של המכתבים נמצא ברשותי. המכתבים המקוריים נמצאים ברשותה של דניז בנדרלי, נכדתה של בלהה. בהזדמנות זו ברצוני להודות לה על כך שאפשרה לי לעיין בארכיון וסייעה לי רבות בכל בקשה. על חשיבות השימוש במקורות ׳בלתי ציבוריים׳ או ׳אישיים׳ שמחקר זה מתבסס עליהם ראו: בילי מלמן, ׳מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1920-1890)׳, ציון, סב, נ(תשנ׳׳ז), עמי 248.

הערת המחבר: העיר צפרו שוכנת למרגלות האטלס התיכון, כשלושים קילומטר דרומית לעיר פאס. הקהילה היהודית בה נוסדה במאה השלוש-עשרה על ידי מהגרים מחבל תפילאלת. בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית ששת אלפינז נפש. בשנת 1967 מנתה הקהילה שש מאות וחמישים נפש, לאתר שמרביתה היגרה לישראל וצרפת. בשנת 1972 מנתה הקהילה מאה תשעים ותשע נפש בלבד. לסקירה קצרה על הקהילה ראו: ,Norman Stillman 255-263 .The Sefrou Remnant', Jewish Social Studies, 35 (1973), pp'. לסקירה היסטורית מפורטת ראו: דוד עובדיה, קהילת צפרו, ג, ירושלים 1976.

׳למרות כל המכשולים. למרות כל ההרפתקאות והגלגולים שבחיינו׳, כפי שכתבה גרובשטיין, לקחו שתיהן חלק, בהיקפים שונים ובתפקידים שונים, בפעילות עברית-לאומית במרוקו, לאחר שהתמקמו מבחינה חברתית ותרבותית בארץ החדשה.

במאמר זה אתחקה אחר קורות חייהן של שתי הנשים בארץ ישראל ובמרוקו במטרה לעמוד על הגורמים שהניעו אותן להגר מארץ ישראל למרוקו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי (1956-1912). הואיל ושתי הנשים אינן מקרה יחיד של הגירה מארץ ישראל או מאירופה למרוקו בתקופה הנדונה, ניתוח המקרים יציע מתודה שכוחה יפה גם למקרים של נשים אחרות. בתוך כך אתן את הדעת על מניעי הגירה מגדריים, כלכליים ורשתיים (משפחתיים וחברתיים). מטרה נוספת של המאמר היא להוסיף נדבך למחקר התרבות העברית במרוקו ולחלקן של נשים מארץ ישראל בתרבות זו. פעילותן של בנדרלי וגרובשטיין ייחודית ויוצאת דופן בנוף התרבות העברית במרוקו, שהונהגה בידי גברים, ונשים מילאו בה תפקיד משני ומצומצם. על כן מפגשן של שתי הנשים עם הקהילות בקזבלנקה ובצפרו שופך אור על אופייה של התרבות העברית בקהילות ועל יחסם של גברים לפעילות של נשים במרחב הציבורי. שתיהן מייצגות קבוצות מושתקות שהודרו מהשיח הציבורי בתקופתן ולאחר מכן גם מהמחקר ההיסטורי. משום כך לנקודת מבטן על החברה בארץ ישראל ובמרוקו יש תרומה חשובה לחקר ההיסטוריה החברתית והתרבותית.

הערת המחבר: על הקהילה האשכנזית שהתהוותה במרוקו, ובעיקר בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ראו: ירון צור, קהילה קרועה, תל אביב 2001, עמ' 180; דוד גדג', ׳מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה לרב פנחס יוסף תאומים: עיון בקינה אשכנזית על השואה שנכתבה במרוקו', פעמים (בדפוס). זיידה שולמן, עליו ארחיב בהמשך, כתב אוטוביוגרפיה ובה סיפר בהרחבה על הקהילה האשכנזית בקזבלנקה. ראו: :Zedé Schulmann, Autobiographie 1980 l'histoire de ma collection, Paris

במאמר אביא את קולן של בנדרלי וגרובשטיין, לעתים בהרחבה, מתוך מסמכים אישיים שכתבו, משום שקולן של נשים שהשתתפו בפעילות עברית במרוקו נדיר בהחלט. המידע והניתוח על אודות גרובשטיין מסתמך על מכתבים ומסמכים אחדים מארכיון אליאנס (כל ישראל חברים, להלן: כי״ח). לעומת זאת עמדו לרשותי מסמכים רבים ומגוונים שכתבה בנדרלי, ובהם יומן אישי, מכתבים אישיים, מכתבים ששלחה לארגונים ציוניים בארץ ישראל ופרסומיה בכתב העת עם וספר של ברית עברית עולמית. נוסף לאלה הסתמכתי על מסמכים שכתבו לאחר מותה שוחרי השפה העברית במרוקו. היקף המקורות בא לידי ביטוי במידע המצומצם והחלקי הידוע על גרובשטיין לעומת המידע הרב על בנדרלי. למרות זאת, הניתוח ההשוואתי של מהלך חייהן של שתי הנשים ופעילותן מאפשר ללמוד על תהליכים דומים שחוו ועל האתגרים שהתמודדו עמם.

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי – דוד גדג

בלהה בנדרלי ומרים גרובשטיין – סיפור חייהן

בנדרלי נולדה בשנת 1889 בצפת למשפחה חסידית. אביה, יוסף משה הלוי הורוביץ, צאצאו של מייסד חסידות חב״ד ליובאוויטש ובנו של רבה של קהילת חב׳׳ד בצפת, עסק ברוקחות ובלימוד תלמוד. אמה, שרה הלר(העליר), הייתה בתו של הרב שמואל הלר, רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בצפת במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. בילדותה עברו הוריה למושבה מטולה, שם התחנכה בבית הספר בפיקוח ובהנחיה של המורים העבריים הראשונים בגליל, ד״ר יצחק אפשטיין, שמחה חיים וילקומיץ׳ ואריה קורנפלד. עם סיום לימודיה בבית הספר עבדה כמורה במושבה. בשנת 1912 התחתנה בשידוך עם שמשון בנדרלי, סוחר ואיש ציבור מחיפה. באותה שנה פשט בנדרלי רגל, ובעקבות זאת החליטו בני הזוג להגר לפריז, בה התגוררו בני משפחתם. לא ידועים פרטים רבים על התקופה בצרפת, אך באותם ימים נולד בנם היחיד ויקטור, ובנדרלי ליטשה את הצרפתית הבסיסית שהגיעה עמה מארץ ישראל.

בשנת 1920 חזרה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה בחיפה. בנדרלי עבדה בתפקיד מנהלי בבית החולים הדסה בחיפה(היום המרכז הרפואי בני ציון). לאחר שנתיים החלה לעבוד כסוכנת ביטוח בחברת הביטוח העברית יהודה ולאחר מכן בחברת הביטוח ג׳נרלי (Generali) . במקביל לעבודתה השתתפה בפעילות ציבורית ותרבותית בועד העדה העברית בחיפה, בבית ספר עממי א', בקרן היסוד, בויצו, בטכניון ובסניף בני ברית בחיפה. פעילותה הציבורית בכל המוסדות נשאה אופי מנהלי, שאפיין את התפקידים שהוקצו לנשים באותה העת. בתקופה זו התערערה מערכת היחסים של הזוג והם נפרדו, אך שמשון סירב לתת לבלהה גט. בשנת 1925, בעקבות מחלת אסטמה חמורה נשלח ויקטור בנם לבית מרפא בצרפת, ובו שהה כל שנות נעוריו. באוגוסט 1932 החליטה בנדרלי להגר לקזבלנקה, לאחר שחתמה על חוזה עם חברת הביטוח הבריטית גרשם (Gresham) על פתיחת סוכנות ביטוח בעיר.

מרים גרובשטיין נולדה, ככל הנראה, בשנת 1890. אביה משה גרוסמאן היה סנדלר במטולה ואמה אופה. היא למדה עם בנדרלי בבית הספר במושבה מחזור אחד אחריה. בשונה מבנדרלי, סירבה גרובשטיין לשידוך שהוצע לה תוך כדי לימודיה בבית הספר. בסיום הלימודים היא היגרה לביירות בעקבות המורה אריה קורנפלד, שבניו למדו באוניברסיטה האמריקאית של ביירות. בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה התקיימה שם פעילות עברית-לאומית ערה בקרב יהודים ספרדים מקומיים ומהגרים אשכנזים שהגיעו מרוסיה ומארץ ישראל. גרובשטיין הייתה אז גננת בגן ילדים עברי שהוקם על ידי הקהילה. בשנת 1912 התחתנה עם יצחק גרובשטיין, שהיגר עם משפחתו לביירות מרוסיה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה עזב יצחק לארצות הברית (ייתכן שגורש או שנאלץ לעזוב) ומרים נשארה בהיריון עם הוריה, שעברו גם הם לביירות. לא ידוע מה עלה בגורל בעלה, אך מהמקורות אפשר לשער כי היא המשיכה לחיות בגפה על ציר ביירות – ארץ ישראל. בשנת 1915 נולדה בתה, זהבה גרובשטיין. בשנים 1934-1930 למדה זהבה הוראה בבית המדרש למורות של כי״ח בוורסאי ולאחר מכן נשלחה ללמד במרוקו. בשנת 1936 נישאה זהבה ליעקב הרוש, מורה בכי״ח יליד מרוקו. יחד הם לימדו במכנאס וצפרו ומאוחר יותר ברבאט ובסאלה. לאחר שנולדה לזהבה בת היגרה אמה מרים למרוקו בשנת 1938.

׳הנכזבות׳: המניעים להגירת הנשים למרוקו

הגירתן של נשים נבחנה, אם בכלל, במסגרת מחקרים על הגירת משפחות. נזכרו בהם נשים שהיגרו עם הוריהן או בעליהן, וכמה מהחוקרים עמדו על מידת השפעתן של הנשים על ההחלטה (ו) של התא המשפחתי להגר. המחקרים הראשונים התרכזו בנשים שהיגרו בעקבות מקום העבודה של הבעל בארץ היעד או במטרה למצוא בעל, אך לא נבחנו גורמים מחוץ להקשר המשפחתי. מחקרים מאוחרים יותר נתנו את הדעת על הגירת נשים צעירות כאמצעי לשחרור מחברות מסורתיות על ידי מעבר למדינות מערביות שפתחו בעבורן אפשרויות תעסוקה ולימודים, וכן על הגירת נשים מבוגרות בעקבות שינויים שחלו בחייהן, כגון גירושין או התאלמנות. חוקרים מעטים בלבד דנו במערכת ההחלטות שהפעילו נשים לקראת הגירה, וזאת בשל הקושי לאתר את קולן במקורות ציבוריים והקושי למצוא מקורות פרטיים שיש בכוחם להעניק הסבר רחב יותר למניעים להגירה. את הגירתן של בנדרלי וגרובשטיין אנתח באמצעות מקורות פרטיים ולאורן של תאוריות הבוחנות את החלטת היחיד(ה) להגר בהקשר מערכתי רחב שבו מוערכים אוסף של פרמטרים – מגדריים, כלכליים ורשתיים (משפחתיים וחברתיים) – במדינת המקור (ארץ ישראל) אל מול מדינת היעד (מרוקו), ששילובם מכריע בהחלטה להגר."

בנדרלי וגרובשטיין חיו בארץ ישראל לבדן. בנדרלי נפרדה מבעלה מבלי שקיבלה גט וחיה בגפה. לגבי גרובשטיין לא נמצא מידע מספיק כדי להגדיר את מצבה המשפחתי במדויק, ולא ברור אם נותרה עגונה לאחר מנוסתו של בעלה לארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, או שמא שלח לה גט ממקום מושבו, או אולי התאחדו מחדש לאחר המלחמה. ואולם אפשר לקבוע לבטח כי לפני הגירתה למרוקו חיה בארץ ישראל ללא בן זוג. מצבן המשפחתי של בנדרלי וגרובשטיין לא היה ייחודי, ובחברה היהודית בתקופת המנדט נמצא מספר גדול של גרושות, אלמנות ועגונות. הזרקורים הופנו בעיקר לתופעת הגירושין, שהתרחבה בחברה היהודית בארץ ישראל וערערה את ערך המשפחה היהודי-מסורתי וערכים בורגניים-שמרניים. הגירושין הכשילו את ייעודה של המשפחה בחינוך הלאומי לדור הצעיר ובגיוסה למען פעולות חיוניות להצלחת המפעל הציוני. בכינוס ארצי של עובדות סוציאליות שהתקיים בינואר 1934 הזהירה בבה אידלסון, מזכירת מועצת הפועלות, מפני ׳הריבוי המדאיג׳ של מקרי הגירושין בארץ, והוסיפה כי ׳התופעה המעציבה הזאת הולכת ומקבלת צורה חולנית׳. בנשים בתהליכי גירושין ובנשים גרושות דבקה תדמית שלילית – של נשים בלתי מהוגנות, בוגדניות ולעתים פרוצות. דימוי זה הוביל לדחייתן של נשים אלו אל שולי החברה תוך כדי שהן מתמודדות עם מצוקות כלכליות, אישיות־רגשיות וחברתיות.

בשנים טרם הגירתה של בנדרלי למרוקו(1930-1926) היא כתבה יומן אינטימי ובו העלתה על הכתב בעיקר את הקשיים שהתמודדה עמם בהיותה אישה גרושה. היומן הוא תוצר של התקופה, ולמרות היותו מקור ׳אישי׳ הוא מאפשר לחשוף את המוסכמות החברתיות, יחסי הכוחות והשיח החברתי-מגדרי בחברה הבורגנית באותה התקופה. את היומן כתבה בנדרלי בעיקר בשבתות, שבהן נמצאה בביתה לבדה, והכתיבה שימשה לה אמצעי להקלה על מצוקותיה הרגשיות: 'ובכן טוב לי להתבודד עם יסורי, ושבתי לכתב רגשות על ניר. זה מקיל לי כמעט. בחוץ הרוח נושבת בחזקה בבית שקט ואין סימן של חיים ובי בפנים, כאשר בחוץ, סוערת נרגזת. מה חיי. איזה ריקניות בלי תוכן. אך צער וצער ודאגה׳. בנדרלי נאלצה להתמודד עם יחסה העוין של החברה היהודית בחיפה כלפי אישה שבחרה לנהל חיים עצמאיים מבלי שזכתה לגט מבעלה.

געגועי לחיי משפחה כמו תמיד הם יסוד סבלי. איך אין לי כבר תקוות לה כי איך ובאיזה אופן. יש שאני חושבת שצריך לעשות הכל בשביל לקבל גט. אבל איני יודעת מדוע אני נרתעת ממחשבה זו ואולי זה הרעיון שהוא נתן בי: אזקן, אחלה, ואחזור אליו… הו לא זה לא יהיה!!!.

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי דוד גדג

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי

דוד גדג

אף שנמנעה ממנה האפשרות להתחתן שוב כדת וכדין עברה בה לעתים המחשבה להינשא לגבר אחר במטרה להתאים עצמה לנורמות החברה שחסרה לה.

יש בי לפעמים הרעיון שלו מצאתי אדם ישר משכיל בעל עמדה חברותית טובה הייתי מסכימה להינשא וזה הוא רק מתוך הרצון להכנס שוב בכבוד לחברה ולהראות כמה אני היא המסוגלה לחיי משפחה צנועים וטובים – אבל תיכף אני דוחה גם רעיון זה באמרי: האמנם ישנם חיי משפחה טובים? ומה חסר לי עכשיו. חיה די טוב, בית נאה, חפשיה בלי מושל ועריץ. אולי אני היא הכי מאשרה? הכל היה באמת טוב לו החברה לא חסרה לי.

ביומנה בולטת הבדידות שנכפתה עליה. ציטוט נרחב מהיומן חושף את יחס החברה בכלל, והנשים בפרט, לבנדרלי, כמו גם את דבקותה ואמונתה בדרכה שלה. באופן זה דבריה פותחים צוהר למחשבות שקרוב לוודאי חלפו בראשן של נשים רבות אך מעולם לא נאמרו בקול או זכו להישמע ברבים:

הספר שגמרתי מפייר לוטי. מחיי התרקיות הצעירות ובתרגום קבק בשפתו הקלה והנעימה ענינו אותי מאד. חלק מיסורי נשים אלה הרוצות בחיים. הרגשתי ולעיתים גם דמיתי את עצמי לאחת מהן יען כי גם אני אוהבת החיים והיכלה לחיותן. מנעו שללו זה ממני ואם לא ע״י הדת איזה הבדל אם דוקה [צ״ל: דווקא] על ידי אותם האנשים שלפנים קרבוני ואהבוני ושהתכבדו בחברתי. הוי כמה רעה היא ומושחתה החברה וכמה סדריה לא נכונים. האם אותן המטרוניתות שמביטות עלי מגבה האם בסתר נפשן אינן מקנאות בי ובחיי חפשי והאם לא היו עושות הן את האסור לו התרחש להן תחת אשר אני נשארתי באמת הנאמנה והיחסנית אחרי שבחיים התגברתי על כל המאורעות והמקרים והאפשרויות שהתהוו לי בחיי. במה שאיני בטוחה שאף לאחת מהן יש אותו האופי החזק והרצון הכביר שיש לי ושדוקה בעד זה מכבדים אותי מכירי ומוקירים אותי מיודעי. תקותי חזקה שיבא עוד יום בחיי שברמה ארים ראשי ובגאוה אקרא: הנני אני העולה עליכן בכל, בהתנהגות, במעלות רוחי ובאמץ לבי, אני היא הלועגת לכן היום!

דחיקתה של בנדרלי לשולי החברה לא נבעה מסיבות דתיות, כפי שמתואר בספר הנכזבות לפייר לוטי או כפי שנהוג על פי ערכי החברה המסורתית שגדלה בה, אלא מקידוש ערכיה המעוותים של החברה הבורגנית. זו ייחסה חשיבות לערך המשפחה ולחלוקת התפקידים בתוכה: בראש המשפחה עמד הגבר המפרנס בעוד האישה נדרשה לדאוג לצרכיו, לילדים ולבית: האישה נאלצה לציית לבעל ולהתנהג באופן מהוגן, באיפוק ובריסון. נשים שחרגו מהנורמות, בדרך של ערעור סמכותו של הגבר או פירוק התא המשפחתי, נדחקו לשולי החברה. מעמדן החברתי של נשים במשפחותיהן ובקהילותיהן קבע את מידת ניידותן ומשמש הסבר להגירה. נשים שנדחקו לשולי החברה, כפי שאירע לבנדרלי בעקבות פירוק התא המשפחתי, נאלצו לעתים לעזוב מרצונן או בעקבות לחץ שהופעל עליהן – גלוי או סמוי. עם זאת, מרבית הנשים הגרושות והאלמנות לא היגרו, ועל כן נדרשים הסברים נוספים להגירתן של בנדרלי וגרובשטיין.

המצוקה החומרית של שתי הנשים שימשה גורם נוסף שזירז את הגירתן. קשיים כלכליים ועוני מתמשך השפיעו על ההחלטה להגר בקרב יחידים ומשפחות שביקשו לשפר את רמת חייהם. בנדרלי כתבה ביומנה על הקשיים שהתמודדה עמם כאישה גרושה שנדרשה לכלכל את עצמה: ׳הדוחק שאני נמצאת בו עכשיו מדכאני. קשה לי להיות בלי פרוטה ממש ואיני רואה מאיפה שירוח לי. החובות מוכרחים לשלם וההכנסה שויה שויה קשה לאשה לשאת בעול פרנסה׳. לא במקרה כתבה ׳קשה לאשה לשאת בעול הפרנסה׳. בתקופת המנדט התקשו נשים להיקלט בשוק העבודה, הן הוצבו בתפקידים מוגבלים שהוקצו להן, ושכרן היה נמוך מזה של הגברים. בתקופה שחיה בנדרלי בגפה היא החליפה מקומות עבודה אחדים, ומיומנה אפשר ללמוד על החשש שליווה אותה בכל פעם שנאלצה לסיים עבודה ולחפש מקום חדש. כסוכנת ביטוח נקבע שכרה בהתאם למספר הלקוחות שגייסה, תהליך שלעתים ארך זמן רב: ׳העבודה התחילה בחודש הראשון בכי טוב אך תיכף נוכחתי עד כמה שקשה לרכוש לקוחות והפחד על המשכרת שאני מקבלת אם לא אעשה עסקים עד היום מרגיזה אותי ומפחידה אותי. ההוצאות לערך גדולות אצלי וביחוד שכר הדירה 5.5 לא״י לחודש׳. לא במקרה היא ציינה את שכר הדירה הגבוה, אשר האמיר בתקופת המנדט בשל מחסור חמור בדירות. מצבה הניע אותה להגר במטרה לשפר את מצבה הכלכלי על ידי חיפוש הזדמנויות מחוץ לארץ ישראל, ועל כך כתבה במפורש ביומנה, שלוש שנים לפני שהיגרה למרוקו:

בגמר החוזה והיות שאין בי תקוות לעבודה מכניסה של הוצאותי שעלו בשנה שעברה יותר מ-19 לי״א לחודש פחות משנה הקודמת ל-26 לי״א לחודש. אני והיות שאני דואגת לויקטור, בני, חושבת שדוקא עכשיו שבמעבר מילד לאדם בשנות 16 לחיו צריך הוא את אמו על ידו. לנטע רגש של אשר התנהגות טוב אהבה למשפחה וגם לשפה ולארצו. שאני חושבת שהוא באמת ער לכל הדברים האלה. שם אשתדל גם לעבוד ואם באמת אצליח למלא מחיתי אשתהה שם לזמן יותר ארוך ושויקטור יהיה תחת פיקחי עד כמה שיעלה בידי הה! לו יכלתי גם להחזיק אותו על חשבוני מה טוב היה מבלי שאביו לא יבעט בנו בכל רגע באיומים שיחדל לשלם לו. ושיחל לעבד היות שהוא כבר גדול… ואני אעשה כל מאשר רוחי שיוכל ללמד ולהשתלם ושיהיה אדם מושלם.

איני מדברת מהנסיעה מתוך שמחה, כי פחד ההוצאה ומי יודע אם ארויח שם מחריד אתי. כי מה אעשה בחזרתי הנה?? אם כסף לא יהיה לי ואבוא שוב להתחיל מחדש בעבודה החדשה אז יותר מעכשיו?? מי יודע? יש לי רעיון לנסות העבודה בפריז, לייפציג, מרוק. ממרוק יש יותר תקוות בעזרת הקרוב זיידה. נעשה ונצליח.

מימונה במרקש 1936-דוד גדג'

מימונה במרקש 1936

גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש.

כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של אליאנס בפריז, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אישה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים-תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.

לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של אליאנס בעירהּ ובסיום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של אליאנס בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה אוחיון ללמד בבית הספר של רשת החינוך בעיר מקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי במרוקו, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.

אוחיון, ככל המורות והמורים ברשת החינוך של אליאנס, נדרשה לשלוח דיווחים על פעילותה החינוכית לוועד המרכזי בפריז. בדוחות שנתיים וחצי-שנתיים התבקשו המורים לכתוב סקירות על הקהילה שבה לימדו, על מוסדותיה ועל אישיה ולתאר את אורחות החיים בה, את המסורות העממיות ואת ההיסטוריה שלה. לאוחיון היה עניין רב בסקירות מסוג זה. במכתבים ששלחה לוועד המרכזי בפריז בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא הייתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת"; ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.

חוקרים נחלקים באשר למשמעות השם "מימונה", מקור החג ומנהגיו. על אף שאוחיון אינה מנסה לתת במכתבה תשובות לסוגיות אלה, היא קושרת בין המימונה לחג הפסח: "הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש". היא סבורה שיהודי מרוקו התקשו להיפרד מחג הפסח, חג החירות, ולחזור לשגרת חייהם: "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת אפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, ניתן לראות במימונה מעין "טקס מעבר", כהגדרתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ, טקס שבו משנים המשתתפים בהדרגה את מעמדם ומקבלים את זהותם החדשה-ישנה תוך מודעות לזכויותיהם ולחובותיהם.

את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על שולחנות החג. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, אותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.

חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו, לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוזיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש היא נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים – צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלסטין, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר-אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספת. דומה שההתחפשות הייתה חלק מטקס המעבר ובו לבשו בני הקהילה ובנותיה זהויות אחרות, זמניות, בטרם חזרו לזהותם המקורית ולשגרת חייהם.

בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו; מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות בהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים, שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.

מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היווה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום "עסקאות" נישואין. לדידו, "לִילַת לְ-מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.  

בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, מציגה אוחיון את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפריז ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק". 

החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), דרומית לשכונת היהודים במרקש. היו אלה גנים ובהם מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים המושקים באמצעות מערכת של מספר בריכות ותעלות. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן-עמי.

כבת המרחב הים-תיכוני הטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפתי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופים. יתר על כן, היא משווה מספר פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מהמזרח התיכון, כור מחצבתה. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העות'מאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפסת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.

לצד התרבות הים-תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפריז. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק, באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) – שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.

אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה –נקודת מבטה של אישה צעירה הנטועה במרחב הים-תיכוני-פרנקופוני.  

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה-שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו-דוד גדג׳

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

דוד גדג׳

שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

באדיבותו של דוד גדג'

אוגוסט 1954 נשלח יהודה גרינקר מישראל למרוקו על ידי תנועת המושבים במטרה לארגן גרעינים להתיישבות במושבי עולים.

לימים הוא כתב את זיכרונות המסע בספר ״עלייתם של יהודי האטלס״ (1973). באחד העמודים מתוארת תפילת שבת בבית כנסת בקזבלנקה, שבה נחשף גרינקר לעיתון ייחודי:

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם הקק״ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית־מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק״ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה. החוזר היה מתחיל ב״אילא כוואנה איל עזז״ (״אל אחינו היקרים״). דבריו של גרינקר מוסרים פרטים בעלי ערך על השבועון הייחודי, כמו מקום הקריאה, המעמד שבו נקרא העיתון, פרטים על המקריאים, המאזינים ושפתם ועל תוכני העיתון. הוא לא דייק במילים הפותחות שנשאו בפועל את שם העיתון – ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״, ובעברית ״חדשות על אחינו בארץ ובגולה״.

חדשות על אחינו בארץ ובגולה

העיתון נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. הוא דגל באידיאולוגיה ציונית שעודדה פעילות תרבותית לאומית במרוקו, תרומה לקרנות ציוניות ועלייה למדינת ישראל.

הוא פורסם כשבועון בערבית־יהודית והוא ייחודי בכך שהופץ בבתי הכנסת במרוקו בימי שישי והוקרא על ידי פעילים ציונים מקומיים או על ידי שליח הציבור למתפללים בבתי הכנסת. בדרך זו נחשפו קהלים רחבים לידיעות מארץ ישראל ומהתפוצות, ששימשו כלי לתעמולה ציונית בכסות דתית. מייסד העיתון, חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, היגר לקזבלנקה בשנות ה־20 של המאה העשרים ועסק במסחר. מאמצע שנות ה־30, כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית, לקח בה חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של ״מגן דוד״, אגודה ותיקה להפצת השפה העברית שהוקמה ב־1919 בקזבלנקה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם ״חובבי השפה״. ב־1946 נמנה עם מייסדיה של ״תנועת המזרחי״

ד״ר דוד גדג' – היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בתרבות ובחברה של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה בעת החדשה. חוקר בתר־דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון.

במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של המזרחי שהתקיימה בירושלים. בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קרן קיימת לישראל, והוחלט על הוצאת ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת השבועון בחסות קק״ל, פירסם אותו נחמני באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכה הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט, עלה גם בוסקילה לישראל והשבועון הפסיק להתפרסם.

לשבועון ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ קדמו שני עיתונים בערבית־יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: ״אלחוררייא״ (״החירות״), שיצא לאור בטנג׳יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון ״אור המערב״ שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים. התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השפיעו על הקהילה היהודית והביאו לכך שמשנות ה־20 נדחקה הערבית־היהודית לשוליים ופורסמו בעיקר עיתונים בצרפתית שפנו לקהל שאימץ את השפה האירופית. לאחר מלחמת העולם השנייה התפשטה הפעילות הציונית במרוקו לקהלים שלא שלטו בצרפתית ובעברית ועלה הצורך בייסוד עיתון שייתרגם את הרעיון הלאומי יהודי לשפה ולתרבות המקומית.

קק״ל וכתבי העת

״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ הוא אחד מתוך כתבי עת רבים שקק ״ל הוציאה לאור או העניקה להם חסות בתפוצות ישראל. עדיין לא נכתב מחקר מקיף על כל כתבי העת שהוציאה קק״ל, אך בחינה של מצאי העיתונים בקטלוג הספרייה הלאומית מעלה כי מאמצע שנות ה־20 של המאה העשרים יצאו לאור בחסות קק״ל כתבי עת בארץ ישראל, אירופה, אסיה, צפון אפריקה וצפון אמריקה, בשפות מגוונות שכללו שפות יהודיות כמו ערבית־יהודית, לאדינו ויידיש ולצידן שפות לאומיות רבות. בכתבי העת דווח על פעילות קק״ל, פורסמו קריאות לתרומות לקרן, הופיעו רשימות של תורמים והופצו חדשות על קהילות ישראל בתפוצות. לכתבי העת היו גוונים שונים והם הותאמו לאופי הקהילות שבהן פורסמו וכך גם במקרה הייחודי של הקהילה היהודית במרוקו.

חדשות הארץ כחוויה דתית

״כבאראת עלא כואננה בארץ ובגולה״ הודפס במבנה של דף אחד באורך 40 ס״מ. בראש הגיליון הופיעה כותרתו, כתובת המערכת, התאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון ופרשת השבוע. בשנים שבהן ערך אותו נחמני, הוא הוסיף בכותרת פסוק מתוך ההפטרה של השבת. השבועון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר שבה התרחש האירוע שעליו דווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, על ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), על התפתחות המשק הכלכלי בישראל, על יהדות העולם ועל יחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. דווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק ״ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מהעיתונות הישראלית, העיתונות הצרפתית ומידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים ובלתי רשמיים בישראל. השבועון לא נמכר, ועותקיו נשלחו לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו.

רפאל אביטל, שהיה מורה לעברית ופעיל ציוני בעיירה צפרו במרוקו, תיאר את הדרך שבה הופץ השבועון: זה היה כמסורת של קריאת פרשת השבוע, כי בכל יום שישי חכינו בכיליון עיניים ובמתיחות לקבלת אותו עותק של ידיעון (בסטנציל בכתב עברי רש״י בערבית מוגרבית) על מנת להעתיקו מחדש במספר עותקים ולהפיצו בין הרצים – המקריאים אותו בבתי הכנסת בעיר. כל פעיל הוטל עליו בקביעות להיות צמוד מדי שבוע למספר בתי כנסת, ולפני הוצאת ספר התורה, ההקראה של אגרת ותכנה הווה כעין משב רוח קדושה המרחפת בכותלי בית הכנסת. […] הדברים נמסרו מאחד לשני ומבית לבית. (אפריל 1967, ארכיון יד טבנקין) ככל הנראה כמות הידיעונים שנשלחו מקזבלנקה לא הספיקה לכל בתי הכנסת, והם הועתקו על ידי פעילים ציונים מקומיים והוקראו על ידם ביום שבת בבתי הכנסת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה. בחלק מבתי הכנסת הוקרא העיתון על ידי שליח הציבור.

נחמני שזר בידיעון ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לו גוון של דרשה. הוא הקפיד לסיים כל ידיעה חדשותית בפסוק מהמקורות היהודיים. כך, פרקטיקה לכאורה חילונית של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות הפכה לחוויה דתית. הקראת השבועון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמקום שבו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית.

הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית־היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראה. בדרך זו נחשף חלק ניכר מהציבור לידיעות החדשותיות לא כקורא ישיר אלא כמאזין. הקראת הטקסט בקול רם חצתה גבולות חברתיים ותרבותיים והקיפה את כל שכבות האוכלוסייה, מהעממיות ביותר, שכללה אנאלפביתים, ועד לאליטה הרבנית. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העברית היא צורך השעה

העיתון נכתב בערבית־יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט לא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית, שמרבית יהודי מרוקו לא שלטו בה. להלן דוגמה לידיעה חדשותית כפי שהופיעה בעיתון שיצא לאור ב־27 בדצמבר 1952:

ואחד ררבאעא דלולאד בחורים מן למארוק טלעו הד לייאם לישראל ועמלו ואחד לקיבוץ דייאלהום פוצט נגב וסממאווה צאלים עלא יסם ואחד ססזרא די כא תכבר פלמדבר וכא תעמל דלל (צל) כתיר בעד ממא הייא מעדדבא פטבע דייאלהא. האד לבחורים כטארו באס יעמלו לקיבוץ דייאלהום פלמודע די מעדדב והווא די חקמו ופיה יכללקו למעיסא ולחואייז למזייאנין. האד למשל כא יוררי קדדאס כתיר וקווי לכאטר די האד ררבאעא דלבחורים די טלעו מן למארוק די מוראדהום יכדמו בלא ראחא באס יזיינו ארץ ישראל ותרזע לאצלהא, וכא יעלמו פאיידא אוכרא די כא יהזזו בליסם דליהוד דלמארוק. (ההדגשות במקור) תרגום:

קבוצה של ילדים בחורים ממרוקו עלו בימים אלה לישראל והקימו את הקיבוץ שלהם בתוככי הנגב וקראו לו צאלים על שם עץ הגדל במדבר המטיל צל רב למרות שהוא סובל מטבעו. בחורים אלה בחרו לבנות את קיבוצם במקום קשה והשתלטו עליו ובו ייצרו את פרנסתם ודברים טובים. דוגמא זו מראה כמה עז ורב הוא רצונם של קבוצת בחורים אלה שעלו ממרוקו, אשר רצונם לעבוד ללא ליאות כדי לשפר את ארץ ישראל כדי שתחזור למקורה, והם עושים דבר טוב נוסף בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו.

ניתן להתרשם שבערבית־היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות הדגשת המילים. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל שאליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו המילים: קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעיתים ציינו העורכים בסוגריים או במירכאות את התרגום בערבית־ יהודית למילה העברית החדשה.

יחיאל בוסקילה, העורך השלישי של העיתון, הוסיף בתקופתו בכל גיליון ידיעה אחת בעברית. בפעם הראשונה (19.08.1955) הסביר את החלטתו בעברית בידיעה תחת הכותרת ״העברית, צורך השעה״:

בימינו רבים ושונים צרכי היהודי. אחד הדברים הכי נחוצים והחשובים, הוא לדעתנו, ידיעת השפה העברית. כי היום נפגשים יהודים מארבע רוחות העולם. לכל אחד מנהגים, אורח חיים, ומלבושים שונים. לכל אחד שפה מיוחדת. הגלות בללה את לשוננו, ואיש לא יבין את שפת רעהו. הדת הישראלית, אמנם, מיחדת אותנו לעם אחד. אך השפה העברית עושה אותנו לחטיבה אחת, ויוצרת בנו את רגש האחדות, האחווה והאחריות. ועל כולן מביאה השפה, ההבנה והאהבה. אכן, העברית היא צורך השעה!

העברית לדידו של בוסקילה הכרחית כאמצעי להתקשרות בין הקהילות השונות במדינת ישראל, השפה מייצרת את האחדות, האחווה וההבנה במדינה הצעירה, ועל כן ראה חשיבות בהקנייתה במסגרת העיתון השבועי. ■ ■ ■

לשבועון הייתה השפעה עצומה ובאמצעותו נחשפה הקהילה במרוקו לידיעות חדשותיות מארץ ישראל והתפוצות תוך מתן דגש לבניין המדינה והעלייה אליה. ניתן לומר בזהירות כי מבין כל העיתונים המעטים שיצאו במרוקו זכה ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ לתפוצה רחבה, הוא השפיע תרבותית, חברתית ופוליטית על הקהילה, ויצר אדוות שהביאו לפעולה. רפאל אביטל תיאר את ההשפעה שהייתה לשבועון על קהילתו בצפרו, שקרוב לוודאי משקפת גם קהילות אחרות: היום, בבואנו לעשות חשבון נפש ומאזן, מדגישים כמה השפיעו כרוזים אלה, חרישם היה עמוק, ואיך בצינור זה הועברו כל הידיעות והחדשות בהן היינו מעוניינים מבלי לעורר תשומת לב הערבים והשלטונות אשר היו ערים למתרחש ולכל תנועה חשודה. 1…1 אפשר להגיד היום בביטחון כי הודות לאותן החדשות וההסברים אשר סוננו בין השיטין, הן שפלסו הדרך לא דרך, הכשירו לבבות ועודדו הקהילות השונות לפעולה ממשית ודחופה, להעפלה, לעליה ולהגדלת התרומות לקרנות הלאומיות. )אפריל 1967 , ארכיון יד טבנקין(

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

דוד גדג׳

שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

באדיבותו של דוד גדג'

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק ראשון-דוד גדג'.

דוד גדג

 

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.

מתום "ביקורת ופרשנות" כתב עת בין תחומי לחקר ספרות ותרבות

 

ב־1 בספטמבר 1921 פרסמה המחלקה לחינוך ציבורי של שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו Direction de l'instruction publique]] צו שעל־פיו ימונה מפקח על החינוך היהודי והעברי   לרשתות בתי הספר של אליאנס )"כל ישראל חברים", להלן: (כי"ח) ושל "צרפתי-יהודי ) ecole franco israélite,להלן: צ"י(. תפקידו של המפקח הוגדר כך:

לבקר פעמיים בשנה, במועדים שונים, בכל בתי הספר ולבחון מקרוב את איכות החינוך העברי: שפה, חינוך דתי והיסטוריה יהודית. הדוח  נדרש לפרט את תוכנית הלימודים, האם היא מבוצעת כמתוכנן והאם המורים כשירים ומלמדים באופן משביע רצון.

בהתאם להנחיית הצו ביקרו המפקחים על החינוך היהודי והעברי בבתי הספר במרוקו וכתבו דוחות מפורטים. בארכיון כי"ח בפריז איתרתי חמישה דוחות: ינואר 1922 ,יולי 1922 ,פברואר 1923 ,נובמבר 1923 ומרץ 1925 הדוחות שנשלחו למרכז בפריז הוקלדו במכונת כתיבה. סביר להניח שבביקוריהם בבתי הספר כתבו המפקחים הערות בכתב יד ששימשו אותם לאחר מכן לכתיבת הדוחות. מבנה הדוחות שונה מעט מדוח לדוח, אך כולם מסודרים לפי ערים, בתוך כל עיר ישנה חלוקה בין בתי ספר של כי"ח לבתי ספר צ"י וכן בין בתי ספר לבנים לבתי ספר לבנות. לכל בית ספר מפורט דיווח על לימוד העברית ומקצועות היהדות – לעיתים בטקסט חופשי ובחלק מהדוחות חולק הדיווח לפי תוכני הלימוד, עליהם אפרט בהמשך המאמר. בסוף כל דוח כתב המפקח תובנות, הערות והמלצות באופן כללי לכל בתי הספר במרוקו. יש לזכור כי הדוחות נכתבו על ידי המפקחים והם משקפים את נקודת הראות ואת האג'נדות הגלויות והסמויות שלהם בלבד. הדוחות אינם מייצגים את נקודות הראות של הגורמים שבהם צפו ועימם נפגשו ושוחחו המפקחים. בדוחות לא מובא קולם של אלה באופן ישיר – לא בראיונות ולא בחלקי ציטוטים – כי אם דיווח תיאורי של תצפית דרך עיני המפקחים ובקולם שלהם בלבד. בניתוח הדוחות אתייחס ליחסי הכוח הגלויים והסמויים בין מפקחים לגורמים השונים; ההיררכיה המובנית בתוך כל מערכת חינוך קיימת גם במקרה זה ואף מוקצנת משום שמערכת החינוך הנדונה הינה קולוניאלית ובעלת סדר היררכי מובנה.

למרות המגבלות של הדוחות ואף על פי שהדוחות מקיפים שלוש שנים בלבד, לכל אחד בנפרד ולכולם יחד תרומה נכבדה להבנת היחס לשפה העברית, לתרבות העברית ולחינוך העברי במרוקו בראשית המאה העשרים. הדוחות מקיפים יותר משלושים בתי ספר בשתים־עשרה קהילות במרוקו.

להבדיל ממחקרים אחרים עד כה שעסקו באופן כללי בחינוך העברי ברשת כי"ח או בקהילה אחת בלבד, מחקר זה מציג תמונה כוללת המשקפת את מצב החינוך העברי בכל הקהילות העירוניות הגדולות והבינוניות במרוקו הדוחות ישמשו בסיס לאפיון מצב בשנות העשרים של המאה העשרים. לימודי העברית בבתי הספר הצרפתיים תוך השוואה בין ההנחיות של כי"ח לביצוע הלכה למעשה בבתי הספר. בבתי הספר הנדונים נכללים כאמור אלה של רשת כי"ח ושל רשת צ"י והדוחות מאפשרים אף לבחון את השוני בין שתי רשתות החינוך. נוסף על כך אדון בגורמים שהשפיעו על איכות לימודי העברית בבתי הספר. במאמר אבקש לטעון כי בעשור השני של המאה העשרים החינוך היהודי והעברי במרוקו המשיך להתקיים כחינוך מסורתי, אך בתקופה זו הופיעו לראשונה לצד הרפרטואר התרבותי הקיים רכיבי רפרטואר עבריים- יהודיים חדשים בגוונים שונים. הגוונים השונים הם תוצר של מגעים תרבותיים של הקהילות היהודיות במרוקו עם קהילות יהודיות אחרות; הקהילה היהודית במרוקו היא תפוצה אחת מתוך פזורה יהודית עולמית והאחרונה השפיעה על התפתחותה הפוליטית, החברתית והתרבותית של הראשונה. במאמר אשים דגש על הקשרים היסטוריים מקומיים במרוקו, אך בה בעת אתן תשומת לב לניתוח מערכת הקשרים של הקהילה, בהקשר של התרבות והחינוך העברי, עם קהילות יהודיות אחרות.

רקע היסטורי: החינוך היהודי המסורתי במרוקו וכניסתן של רשתות החינוך הצרפתיות

השפה העברית במרוקו, בדומה לכל קהילות ישראל, לא שימשה כשפת דיבור חיה ונעשה בה שימוש למטרות ליטורגיות על ידי כלל הגברים, ולכתיבת חיבורים בעלי גוון דתי לאליטה רבנית מצומצמת. חיים זעפרני כתב מחקר  מקיף על הדרך שבה הוקנתה השפה העברית, לשון הקודש, לבנים במרוקו. להגדרת מטרת החינוך היהודי במרוקו מאמץ זעפרני דברים שכתב ש"ד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: "עיקרו של החינוך בתימן נעשה בבית " בשביל בית הכנסת": הכנסת, על ידי בית הכנסת ובשביל בית הכנסת". החינוך היהודי לא מבקש להכין את הילד לקראת החיים. ייעודו להכין את הבנים להשתתפות בפעילות הליטורגית בבית הכנסת כמו תפילות וקריאה בתורה, ונוסף על כך לקחת חלק בטקסים במעגל השנה או החיים היהודי. הקשר בין החינוך לבין הפולחן בא לידי ביטוי בחלוקת החומר הנלמד במשך השנה בהתאם לאירועים במעגל השנה היהודי. "בבית הכנסת": הלימודים התקיימו בצלא, שהיה ממוקם בביתו של המלמד או בחדר ששכר, ולעיתים בחדר בתוך בית כנסת. זעפרני מתאר במחקרו את החדר במרוקו באופן קודר:

זהו חדר כלשהו, בקומת הקרקע או בקומה העליונה של בית, בעל אשנבים צרים, הסגורים בחורף ופתוחים בקיץ. השמש כאן בבחינת משיגת גבול. הילדים, שבכמה "מלאח" של ערים גדולות עלול מספרם להגיע למאה עד מאה וחמישים, נחנקים באוויר שכמעט אין לנשמו, חולניים וחיוורים, מוכי גרדת וגרענת, הם יושבים קבוצות קבוצות על קרקע של אדמה כבושה, המכוסה מחצלות קש או אלפה. במקרים נדירים יש כמה ספסלים גלמיים, כונניות לספרים או ללוחות הקריאה. המורה כורע על מזרון קטן סמוך לקיר, על יד הדלת, כשהוא משגיח על כיתתו. מזמן לזמן הוא עובר בתוך הקבוצה, דמות ב"ג'לבה" שחורה ורדיד כחול בעל נקודות לבנות, כשהוא מניף מקל או "גיד של שור". בפינה אחת עומד כד חרס מכוסה לוחית, המכיל מלאי מים. מעליו תלויים במסמר גביע או קערה. עם חשכה מדליקים מנורות שמן, שהוחלפו באחרונה במנורות נפט או אצטילן. "

"על ידי בית הכנסת": מקצוע המלמד לא זכה להערכה רבה במרוקו עד לאחר מלחמת העולם השנייה. זעפרני מגדיר את המקצוע כ"מלאכת עוני" שבה שימשו לרוב אנשים ללא כישורים מתאימים ומבלי שעברו הכשרה, וזאת משום שהמקצוע לא היה כפוף לשום סדר ופיקוח.

כאמור, מטרת הלימוד בחדר הייתה ללמד את הבנים לקרוא כך שיוכלו לקחת חלק בפעילות הליטורגית. סדר הלימוד כלל: לימוד האותיות, תנועות, הברות ומילים, ולאחר מכן תרגול באמצעות קריאת טקסט מקראי. לימוד תורה ונביאים לפי פרשת השבוע וההפטרה בתרגום, מילה במילה מעברית לערבית־ יהודית ובנגינה. התוכנית השבועית השתנתה ממלמד למלמד וזעפרני מביא תוכנית לדוגמה של מלמד מקזבלנקה: יום א' וב': פרשת השבוע ותרגומה לערבית־יהודית. ג': נביאים או כתובים )לימוד עונתי(. יום ד': מבחן באמצעות שאלות, ביקורת אישית על ידי שינון של טקסט בעל פה. יום ה': הפטרה. יום ו': כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל התלמיד. שבת אחר הצהריים תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מהמקרא שהתקיימו בבית הכנסת.  בנים במרוקו קיבלו חינוך מסורתי בחדר עד כניסתה באופן הדרגתי של רשת החינוך כי"ח לערי מרוקו.

כי"ח נוסדה בפריז ב־17 במאי 1860 על ידי שבעה עשר יהודים במטרה לאגד יהודים ממדינות שונות למען היאבקות משותפת לקידום ענייניהם. בארצות האסלאם ביקשה כי"ח לבטל את מעמד הד'מי הנחות ולהעניק ליהודים שוויון זכויות הזהה לאוכלוסייה המוסלמית. כי"ח מיעטה לפעול מול שליטי ארצות האסלאם ובעיקר פנו נציגיה למעצמות אירופיות שיעניקו חסות או אזרחות ליחידים או לקהילות בארצות האסלאם ובדרך זו להוציאם מתחום שיפוטן של הארצות המוסלמיות. כך ביקשה כי"ח לבצע תהליכי אמנציפציה, אקולטורציה ואינטגרציה בקרב יהודים בארצות האסלאם לא בחברת הרוב המקומי הערבי אלא בחברה האירופית. ירון צור מגדיר מהלך זה "המוטציה הקולוניאלית של הרפורמיזם המערבי" משום שבשונה מהרפורמיזם המערבי שביקש לשלב את יהודי מערב אירופה בחברת הרוב, כי"ח שאפה לשלבם בחברה האירופית וכך הרחיקה, חברתית ותרבותית, את היהודים מהסביבה שבה התגוררו.

כי"ח חרטה על דגלה את קידום רמתם המוסרית של היהודים על ידי הפצת נורמות, ערכים והתנהגויות. למטרה זו הקימה החברה רשת בתי ספר שהתפרסה בקהילות צפון אפריקה המזרח ובבלקן. בבתי הספר עוצבה השקפת עולמם של התלמידים והוקנו להם ערכים, שפה ותרבות אירופיים, וליתר דיוק צרפתיים. בית הספר הראשון של כי"ח הוקם בתטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862 ,ולאחריו נפתחו בתי ספר בדמשק ובבגדאד ב־1864 ,בוולו ב־1865 ובאדריאנופול ב־1867 .בשנת 1913 ניהלה החברה 183 בתי ספר שבהם התחנכו 43.700 תלמידים. מרבית בתי הספר שימשו כבתי ספר לחינוך יסודי אך נוסף עליהם הקימה כי"ח בתי ספר מקצועיים, בתי ספר חקלאיים, ובמקרים ייחודיים הקימה תלמודי תורה ואף שני בתי מדרש לרבנים, שלא האריכו ימים.

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק ראשון-דוד גדג'.

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק שני-דוד גדג'.

דוד גדג

בכל בתי הספר הונהגה מערכת הוראה אחידה בצרפתית שנקבעה על ידי הוועד המרכזי של החברה בפריז. תוכנית הלימודים כללה צרפתית כתובה ומדוברת, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה כללית, יסודות בפיזיקה ובמדעי הטבע, וכתיבה תמה בצרפתית. העברית נלמדה במטרה לאפשר לתלמידים לקרוא את כתבי הקודש והתפילות, וזאת בדומה לחינוך המסורתי. נוסף על עברית נלמדו תולדות עם ישראל בתקופה המקראית והבתר־מקראית ולימודי דת יהודית. בהתאם להסכמים שחתמה כי"ח עם הנהגת הקהילות, לימוד העברית ומקצועות היהדות נותר באחריות הנהגת הקהילה והיא הציבה את המלמדים שלימדו בבתי הספר של כי"ח ומימנה את שכרם. המורים לצרפתית ולימודים כלליים נשלחו בראשית פעילותה של רשת החינוך מצרפת. לאחר התרחבותה של רשת החינוך נבחרו המצטיינים שבתלמידי בתי הספר במזרח התיכון ובצפון אפריקה ונשלחו להכשרה בת ארבע שנים בבית מדרש École normale orientale israélite  שהוקם למטרה זו בפריז ב־1867 .בתום ההכשרה חזרו המורים לארצותיהם, הפיצו תוכני לימוד אחידים בצרפתית ושימשו למעשה שליחים של כי"ח בקהילותיהם. שם זכו ליוקרה רבה ונתפסו כבעלי סמכות, ולבד מתפקידם כמחנכים שימשו עובדים סוציאליים בקהילות וגורם מקשר בין הקהילות לגורמים אירופיים כמו קונסולים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נקלעה כי"ח לקשיים כלכליים, ובאוקטובר 1915 נחתם הסכם בינה לבין המחלקה לחינוך ציבורי של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ובמסגרתו נקבע כי הפרוטקטורט יסייע בתקציב לבתי הספר הקיימים של כי"ח, אך לא תתאפשר פתיחה של בתי ספר חדשים. נוסף על כך התחייבה כי"ח לעמוד תחת פיקוח המחלקה בכל הקשור לעניינים פדגוגיים וסניטריים. בשנת 1916 הקימה המחלקה לחינוך ציבורי את רשת החינוך הציבורית צ"י שכללה בתי ספר קיימים שכי"ח לא הצליחה לתקצב ובתי ספר חדשים. רשת בתי הספר צ"י הוקמה במטרה להחליף בהדרגה את בתי הספר של כי"ח. סגל ההוראה ברשת צ"י הגיע למרוקו מצרפת ומרביתו לא היה יהודי, ובחלק מבתי הספר נזנח החינוך העברי והיהודי. על כן העדיפו הורי תלמידים לשלוח את ילדיהם ללימודים בכי"ח שבהם לימדו מורים יהודים ונלמדו, גם אם לא תמיד באופן משביע רצון, עברית ומקצועות היהדות. מצב זה הביא את המחלקה לחינוך ציבורי של הפרוטקטורט הצרפתי לשנות את ההחלטה בביטול בתי הספר של כי"ח. בשנת 1924 נחתם הסכם חדש שבו העבירה המחלקה לחינוך ציבורי את האחריות על כל בתי הספר היהודיים במרוקו לכי"ח. כי"ח נדרשה להמשיך לעמוד בפיקוח וברגולציה של המחלקה ולהציב נציג של הרשת שיעבוד בצמוד למחלקה. אחד מהעניינים שעליהם פיקחה המחלקה לחינוך ציבורי היה החינוך העברי והיהודי בבתי הספר.

 בין השנים 1916-1924 הוצב יוסף קונקי, מנהל בית הספר של כי"ח ברבאט, בתפקיד מפקח על החינוך העברי והיהודי, ולאחר חתימת ההסכם בשנת 1924 שימש דוד יום־טוב צמח בתפקיד נציג כי"ח כלפי שלטונות הפרוטקטורט, ובכלל זה כמפקח על החינוך העברי והיהודי. קונקי וצמח ביקרו פעמיים בשנה בבתי הספר של שתי רשתות הלימוד היהודיות ובדקו אם סגלי ההוראה בבתי הספר פועלים על־פי התוכנית שהוגדרה על־ידי המחלקה לחינוך ציבורי ובחנו את כשירותם של המורים.

תוכנית הלימודים: בין הנחיה למעשה

תוכנית הלימודים לעברית ויהדות לבתי הספר הצרפתיים במרוקו כללה שלושה רכיבים מרכזיים: השפה העברית, לימודי דת והיסטוריה מקראית ובתר־מקראית. סביר להניח כי התוכנית עוצבה על־ידי כי"ח, מכיוון שהיא זהה לזו שהחברה פרסמה ב־1903 והנהיגה עד לאחר מלחמת העולם השנייה. המלמדים לימדו עברית, לימודי דת והיסטוריה מקראית בעברית, והמורים לצרפתית לימדו היסטוריה בתר־מקראית בצרפתית.

לימודי השפה העברית

לפי התוכנית של כי"ח, לימודי העברית כללו קריאה, כתיבה, תרגום ודקדוק. לאחר לימוד יסודות הקריאה, נלמדו כל יתר המרכיבים באופן מעשי ובצמוד לטקסטים מקראיים. בתוכנית פורטו ספרי התנ"ך והפרקים שאותם נדרשו המלמדים ללמד בכל אחת מהשנים. לימודי הדקדוק התמקדו בכללֵי הניקוד, בחלקי הדיבור ובתורת הפועל. התוכנית כללה שיעורים ללימוד קבוצות מילים לפי נושאים )hébreu Thème ,) במטרה להעשיר את אוצר המילים של התלמידים. בהנחיות של כי"ח ניתן דגש על אופן הלימוד: "שיעורי העברית ילמדו בקבוצה באמצעות לוח חום ולא באופן אינדיווידואלי ולא באמצעות עמודים בודדים או קרועים של תנ"ך ישן או באמצעות לקסיקון, כפי שנלמד עדיין בחלק מבתי הספר".

ניתוח הדוחות מלמד על הפער בין התוכנית המקורית לבין הדרך שבה הוצאה לפועל בבתי הספר. ברוב הקהילות המלמדים המשיכו ללמד כפי שהורגלו והתעלמו מההנחיות החדשות. הם לימדו בעיקר מיומנות קריאה, כדי לאפשר לתלמידים להשתתף בתפילה ובקריאת התורה בציבור. סביר להניח כי בחלק מהמקרים המנהלים כלל לא הביאו את התוכנית לידיעת המלמדים, ואפשרו להם להמשיך ללמד לפי ידיעותיהם וכישוריהם המקצועיים. שלבי הלימוד כללו: לימוד קריאת האותיות, סימני הניקוד, הברות, קריאת מילים שלמות ולבסוף תרגול אינטנסיבי של קריאת טקסטים מקראיים. החּומש נלמד לפי החלוקה לפרשות השבוע וההפטרות, ובכל חג נלמד הטקסט הייחודי לו. אף על פי שבתוכנית של כי"ח נדרשו המלמדים ללמד כתיבה, מרביתם לימדו קריאה בלבד, וכותבי הדוחות תיארו את לימוד השפה תוך שימוש בפועל קרא – lire) לקרוא(. למרות ההנחיות ברוב בתי הספר הקריאה נלמדה באופן מסורתי: לימוד האותיות בעל־פה ולאחר מכן קריאתן מתוך לוח עץ קטן או מתוך דפים בודדים של ספרי קודש שנאספו מהגניזה. קונקי וצמח ציינו בדוחותיהם שתי ערים בלבד, מוגאדור ומזגאן, שבהן נלמדה גם כתיבה, ואת הסיבות לכך אפרט בהמשך.

אף שבמרבית בתי הספר המשיכו המלמדים ללמד באופן המסורתי, מהדוחות עולה כי חלק מהמלמדים החלו להכניס שינויים ובתוכם הוראה באמצעות ספר לימוד. הספר Nouvelle  méthode  pratique de lecture hébraïque" שיטה מעשית חדשה לקריאת עברית"; ) נכתב על ידי אברהם (אלבר) חיים נבון, מנהל בית המדרש למורים של כי"ח בפריז בין שתי מלחמות העולם. נבון ייחס חשיבות רבה להוראת השפה העברית ומקצועות היהדות בבתי הספר של כי"ח ונוסף על הספר הוא הוציא לפועל תוכנית לרפורמה בלימודי העברית והיהדות בבית המדרש למורים שניהל. התוכנית כללה בין היתר לימוד היסטוריה של עם ישראל באופן ביקורתי, הוראת ספרות ההשכלה העברית וכן תרגול דקדוק באופן מעשי ולא לימוד כאוסף של חוקים תיאורטיים.

הספר Nouvelle méthode  pratique de lecture hébraïque"  שימש ללימוד יסודות השפה העברית. חלקו הראשון הוקדש ללימוד שיטתי של האותיות וסימני הניקוד, תוך כדי רכישת אוצר מילים בהתאם לאותיות שנלמדו .והחלק השני כלל טקסטים לקריאה מתוך התנ"ך והתפילות לשינון ובתוכם: חלקי פסוקים מהתנ"ך, רשימת חגי ישראל, ברכת המזון, ברכת הלילה וקריאת שמע. נבון אימץ בספרו את שיטת החינוך המסורתית והכניס בה יסודות פדגוגיים חדשים שנכתבו כהנחיות למורה שהוסיף בפתח הספר בצרפתית. בהנחיותיו הוא ממליץ ללמד את האותיות בצמוד לניקוד וללא הפרדה, להימנע משבירת הברות, לתרגל איות מילים בכל שיעור, ולימוד אוצר המילים מן הקל אל הקשה. העברית נלמדה באמצעות תרגום לשפה המדוברת )ערבית־יהודית, צרפתית או ספרדית( ולא ישירות בעברית (עברית בעברית)

ספרו של נבון לא חולל מהפכה בשיטת לימוד העברית ולא נכתב במטרה ללמד אותה כשפה חיה, כפי שנעשה הדבר באותה תקופה באירופה ובארץ ישראל. כמי שעמד בראש בית המדרש למורים של כי"ח בפריז, תפיסתו תאמה את האידיאולוגיה של החברה, שלפיה השפה העברית צריכה להילמד כשפה דתית בלבד ולא כשפה לאומית. למרות זאת יש לספר חשיבות מכיוון שארגן, שיפר ויצר אחידות בהוראתם של המלמדים שבחרו להשתמש בו, והוא התקבל על־ידם בברכה כי לא שינה סדרי עולם בחינוך העברי המסורתי אלא רק שכלל אותו. כך לדוגמה כתב מלמד ממרוקו לנבון בעת שביקש לרכוש עותקים של הספר.

ה' אִנָה לידי את ספרו היקר והנכבד שיצא בסגנון חדש בלמוד את ילדי בני ישראל. גם אני נסיתי בו ולמדתי איזה ילדים על פי הנהגת ספרו החדש ותיכף קלטו את הילדים את לימודם בלתי טרחא יתירה. והנני מחזיק לו טובה בהשתדלותו בספר הזה לטובת בני ישראל וזכות גדול יש לו וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכו' וכו'.

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק שני-דוד גדג'.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר