מורשת יהדות מרוקו

110

ציון לנפש חיה מצבת קבורת החכם השלם איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע אהה על פרידתו כי לעת זקנתו נתדכא ביסורים קשים ומרים בחולי השינים והחניכים ה״ה כה״ר אהרן בר משה בן חמו ז״ל והיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום עשרים לחו׳ אלול ש״ש התרצ״ט פה העירה דבדו יע״א ויה״ר שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אכי״ר.

RABBIN AARON BENHAMOU DÉCÉDÉ LE 4  SEPTEMBRE 1939

111

[ציון הרב השד״ר טבריה זצ״ל (נוסח המצבה לא קיים)].

112

זאת מצבת קבורת רחמים מרציאנו בן עקו נלב״ע יום ח״י לחו׳ חשון

ש״ש תפר״ח תנצב״ה.

113

זאת מצבת משה רי שמעון מרציאנו י״ח לחו׳ אב ש׳ תרצ״א תנצב״ה.

114

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר הזקן החבר בחברת הזוהר הקדוש העניו נתדכא ביסורין קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה בר יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע ויהיו ימיו מ״מ 70 שנה ונלב״ע 6 כסלו ש׳ תרצ״א תנצב״ה

DÉCÉDÉ 30  NOVEMBRE 1931

115

זאת מצבת קבורת איש נחמד ונעים ביישן ורחמן רצ״ו בעל ג״ח אהה בי פתאם בא יום אידו נקצר במבחר ימיו ה״ה המנוח העלוב רחמים.

6 ו 1

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר אהרן מרעילי שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳

אב תרצ״ב לפ״ק.

שורה מס׳ 6

117

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה מרת רחל אשת יצחק מרציאנו נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תמוז תנצב״ה.

• 118

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת לאה אשת יוסף מרציאנו נע׳ נלב״ע ביום ב״ח לחו׳ אלול ש״ש תשי״ג תנצב״ה.

• 119

זאת מצבת קבורת מאחא בת מרימא כהן אשת הרון הכהן דבדו

תנצב״ה.

• 120

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והנכבדת מרת מאחא בת לאה מרציאנו שנלב״ע ביום ד׳ לחו׳ אדר א׳ שנת תשי״א. 28.2.1951

121

זאת מצבת קבורת מרים בת עישה הכהן.

 122

זאת מצבת קבורת עישא צלטאן דברו 1950.

 123

זאת מצבת קבורת הא׳ הכבודה הצנועה רבת המעלות מרת עישא בת סעידא אשת כמוהר״ר אליהו מרציאנו זלה״ה נפטרה ביום כ״ה לחו׳ אדר ש׳ תש״ו והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.

124

זאת מצבת קבורת האשה מחה בת עישה נפטרה לבית עולמה ביום ששי ב׳ לחו׳ חשון שנת 1948 בת פ׳׳ב שנה, מאחא די סאעוד בן חמו.

                                                                   125

זאת קבורת סעידה בת קמרה נפטרה לב״ע ר״ח אייר 1948 בת מ״ה

שנה. סעידא די טאטא.

• 126

זאת מצבת קבורת לאה בת מרישא שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אב תשי״ג

לפ״ק תנצב״ה.

127

זאת קבורת הבחור אליהו בן סוסאן שנלב״ע ביום ג׳ לחו׳ תשרי

תרצ״ה תנצב״ה.

128

JOSEPH MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3 MARS 1923

129

[ציון של הדיין המרומם, סבא דמשפטים, נהורא דשמשא החסיד רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל].

• 130

מצבת קבורת רצ״ו דוד נ״ע בר שלמה צולטאן הי״ו שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳ ניסן ש׳ תרפ״ו תנצב״ה.

• 131

זאת מצבת קבורת אהרן בן סוסאן…

• 132

זאת מצבת קבורת הרב יוסף גונינא מרציאנו תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 43

Il était une fois Debdou

Histoire de Debdou
Introduction
Il est difficile de retracer l’histoire de la localité de Debdou, par manque de sources historiques avant la seconde moitié du XIIIe siècle et l’occupation de la région par les Mérinides comme l’a indiqué Nahum Slouschz: «Somme toute, la Gaada, qui porte le nom de Debdou, ne figure dans aucun texte écrit antérieur à la domination Mérinide » (p. 17). Époque à laquelle Debdou commence à prendre une importance stratégique par sa situation géographique mais aussi en se référant à la description enthousiaste qu’en a faite Charles de Foucauld en 1885, soit bien après son âge d’or, par son abondance, dû à un micro climat favorisé par son enclavement. Il est évident qu’il faudrait relativiser tout cela par des reconstitutions paléoenvironnementales et des témoignages qui permettraient d’avoir une idée plus précise de ce qu’il en est réellement. Cependant le passage d’un affluent de la Moulouya au centre de la vallée, l’oued Debdou (Telagh, Bourwed), ainsi que la résurgence de nombreuses sources qui affleurent au pied de la vallée, sans parler des nombreuses grottes qui l’entourent pouvant constituer des abris potentiels, sont autant d’indices qui laissent à penser que cette dernière a dû être occupée très tôt. On a d’ailleurs retrouvé des traces datant de la préhistoire, notamment du paléolithique et du néolithique près de là: ainsi des tumulus ont été relevés à la station du Goutitir sur l’oued Al Abd, ainsi qu’à Aïn Fretessa, et à Ayoun Sidi Mellouk. De plus la tradition veut que Debdou ait été occupé par les Romains, comme semblent en témoigner certains vestiges comme le notent M. Voinot et N. Sloushz : notamment par l’existence près de la Kasba, «d’un fossé et d’une galerie souterraine taillés dans la roche, s’enfonçant jusqu’à environ 30 mètres de profondeur», même si aucun élément déterminant n’a permit de valider cette thèse depuis lors, celle-ci aurait aussi pu être l’œuvre des Mérinides. Ainsi selon un article de l’encyclopédie de l’Islam, «Debdou», en arabe دبدو est l’orthographe la plus courante désignant cette petite ville du Maroc oriental, cela peut aussi s’écrire Dabdū, de même l’on appelle un habitant de Debdou, un Debdoubi. En fait, il existe trois hypothèses à l’origine de cette appellation: la première est liée à la venue des juifs au XIVe siècle et notamment d’un s’appelant David Dou, il s’agit en fait de rabbi David haKohen, la seconde plus probable se rapporte aux premiers habitants probables de la région, les amazighs Debdou se rapprochant d’un terme amazigh signifiant entonnoir, la troisième se rapporte à l’occupation des Mérinides avec le même sens que précédemment.
Historiographie générale
Contexte historique générale des Idrissides aux Mérinides
Point de Debdou dans cette partie, car l’existence de cette ville n’est authentifiée qu’à partir du XIII ème-XIVe siècle. Ceci n’est qu’un petit rappel historique concernant la région pour comprendre la situation de Debdou au moment où nous nous y intéresseront.
De la Foutouh Ifriqiya aux idrissides.
Pour comprendre l’histoire du Maroc moderne il est nécessaire de remonter à la légendaire « Foutouh Ifriqiya » contant la conquête du Maghreb par les musulmans dans laquelle la région de l’oriental tient une place importante comme le précise Mamoun Naciri. Ainsi que par la suite la dynastie chorfas fondatrice du Maroc: celle des Idrissides (788-894). Ce dernier est un shiite rescapé du massacre du Fakhk descendant d’un parent du prophète, nommé Idris qui fonde en 788 un petit État qui s’émiette en une série de petites principautés qui s’illustre par la ville de Fès fondé en 788. Après l’avènement de cette dynastie, la région est tiraillée par des luttes intestines pour accéder au pouvoir, ainsi le Maroc oriental et le sud Oranais connaissent les guerres entre différentes tribus:
• Les Sanhadja, islamisés superficiellement nomadisant entre le Draa et le Niger.(cf. Almoravides).
• Les Maghraoua
• Les banu Ifrene
À cette époque une tribu Zénète, les Banu Ouacine, règne sur la Moulouya.
Les Omeyyades d’Espagne sont gouvernés par Abderrahmane III (912-961) et par la suite par son fils El Hakam (961-976). Ils mènent une politique contre les États chrétiens du nord et au Maghreb rivalisent avec les Fatimides pour le contrôle des routes sahariennes de l’or, et prend comme son rivale Fatimides un titre honorifique de Calife et de commandeur des croyants avec le surnom de «Nasir al Din Allah», c’est-à-dire défenseur de la religion d’Allah. Ce dernier profite de la révolte d’Abu Yasid pour établir son autorité dans le Nord du Maghreb. Son autorité s’établit ainsi de Tanger à Alger. Ces derniers interviennent pour établir leur suzeraineté en renversant les derniers Idrissides et établissent les Maghraoua à Fès en 970 qui deviennent maîtres de tout l’oriental, avec comme chef Ziri Ben Attia, fondateur de la ville d’Oujda en 994.
L’occupation de la région sous les Almoravides.
Genèse de la dynastie almoravide.
Aux XI et XIIe siècles, après le départ des Fatimides tandis que l’est du Maghreb subit les invasions hilaliennes dont les répercussions s’étendent sur plusieurs siècles et qui à long terme finissent par avoir des répercussions dans la région de l’oriental sous les Mérinides, (au XIVe siècle). Provoquant des bouleversements ethniques et économiques importantes, appauvrissant les villes et déstabilisant les axes commerciaux. L’Ouest va voir d’autres nomades réaliser pour la première fois leur unité. Ce sont les Almoravides issus de la tribu des Lemtouna appartenant à une confédération des tribus berbères des Sanhadja islamisés superficiellement. C’est après un pèlerinage à la Mecque que le chef de celle-ci, Yaha Ibn Ibrahim décide de ramener un savant malikite qui fonde un ribat (couvent fortifié) ces derniers abritent des communautés religieuses et guerrières menant le djihad contre les infidèles, d’où leur nom Almorabitun (les hommes du couvent).