תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים
(ספרדית: Sevilla, סֶבִייָה) היא עיר בדרום מערב ספרד, בחבל אנדלוסיה.
סביליה נוסדה על ידי הצידונים עוד לפני התקופה הרומית. מספר התושבים של סביליה, נכון לשנת 2005, הוא 704,154 והיא בירת מחוז סביליה והעיר הרביעית בגודלה בספרד. בין אתריה המפורסמים של סביליה ניתן למצוא את קתדרלת סביליה והחירלדה, מגדל הפעמונים של הקתדרלה, ארכיון איי הודו, מצודת סביליה ומגדל הזהב. בסביליה יש אוניברסיטה שהוקמה בשנת 1502 והיא משופעת בבניני פאר, חלקם עוד מתקופת השליטים המוסלמים.
בתקופה המוסלמית העיר סביליה נקראה אישביליה בערבית (اشبيلية), כפי שניתן לראות בחותם שלהקהילה היהודית מאותה תקופה, וכפי שמעיד שמו של אחד הראשונים שחיו בספרד בימי הביניים, הריטב"א (ר' יום טוב בן ר' אברהם אל אישבילי). העיר מתגאה באישים שנולדו בה כמו הקיסר טריאנוס, אך גם באלה שקבורים בה, כמו כריסטופר קולומבוס, דייגו ולסקס ומוריו.כיכר אספניה אשר נבנתה בשנת 1929 לטובת היריד האיברו-אמריקני, הינה דוגמה טובה של האדריכלות המקומית.
בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.
בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.
תאריכים
תאריכים בדברי ימי יהודי מרוקו
בשנת
500 לפני הספירה יישוב יהודי באופראן (דרום למוגאדיר).
900 ר׳ יאודה בן קריש חי בפאס.
למניינם
950 ר׳ דונש בן לבראט חי בפאס.
1000 ר׳ יוסף בר עמרם חי בסגלמסה היא תאפילאלית.
1013 —1090 הרי״ף — ר׳ יצחק אלפסי, רבה של פאם.
1040 יהודים בעיר דרעא, דרום מרוקו.
1120 הריגת יהודים בדרעא.
1140 הרמב״ם: רבנו משה בן מיימון לומד תורה בפאס.
1210 יציאת יהודים מהעיר פאס.
1230 ר׳ אברהם בן עזרא מקונן על הרם קהילות:
מאראקיש, סווטא, מקנם, פאם, סגלמסה, דרעא.
1391 יהודים באלפים נהרגו בערים רבות בספרד, רבים
נמלטו מספרד: מגורשי שנת קנ״א הגיעו למרוקו (ביניהם ר׳ אפרים אנקאווה).
1438 גירוש יהודים מפאס, ידיעות ראשונות על חיים
יהודים בדבדו.
1465 קהל יהודי שיביליא אשר בפאס נמלטו על נפשם רבים נהרגו.
1471 יהודי ארז׳ילא נלקחו בשבי.
1492 מגורשי רנ״ב מספרד התיישבו במרוקו (ביניהם ר׳
יעקב בירב, ר׳ דוד בן זמרא).
1500 – 1540 סכסוך בין התושבים היהודים לבין המגורשים בענין
סירבות הריאה ועוד.
1558 הרג יהודים בעיר שוש בדרום מרוקו.
1578 תחת שלטון המלך מולאי מחמד, רבים מיהודי מרוקו
בצרה ב״מ.
1605 רעב גדול
1640 —1680 ארבעים שנות מהומות בקהילות מרוקו. גזירות על
יהודי פאם, תיטוואן, גירוש יהודי אזאוייא.
1680 – 1720 יהודים ממקנס הם בעלי משרות גבוהות בחצר המלך מולאי איסמאעיל
1720 —1724 שנות רעב חזק במרוקו. אלפי יהודים מתו.
1720 —1790 המשורר הגדול רבי דוד בן חסין חי במקנס.
1739 ר׳ חיים בן עטר עזב מרוקו והתיישב בירושלים ת״ו.
1751 —1790 ימי שלוה ובטחון ליהודי מרוקו בימי המלך מולאי מוחמר הראשון.
1779 — 1782 רעב בבד במרוקו..
1790 — 1792 יהודי מרוקו הם מטרה לפיגועים בימי המלך מולאי יזיד.
1770 —1845 המלוב״ן ר׳ חיים פינטו חי במוגאדור.
1808 —1880 האדמו״ר ד׳ יעקב אביחצירה חי בתאפילאלית.
1850 — 1900 שתי קהילות במרוקו קמו לתחיה והתפתחו:
קאזאבלנקא, מלילייא.
1834 הריגת העלמה סוליבה חתוויל בפאס.
1862 ייסוד בתי ספר של חברת כל ישראל חברים במרוקו.
1804 ביקור השר משה מינטיפיורי במרוקו.
1870 פטירת הגאון סבא דמשפטים ר׳ יצחק בן וואליד.
1864 —1880 מאות יהודים נהרגו בקהילות מרוקו.
1880 —1900 שיפור המצב אצל קהילות מרוקו.
1900 —1920 קהילות קטנות רבות קמו לתחייה בעיקר במזרח מרוקו: ברגנט, ג׳ראדא, ברקן, מטרנפרי, לעיון, ועוד.
1903 —1907 מרד בוחמארא גורם נזקים בנפש וברכוש ליהודי
מרוקו: הרס קהילת תאזא.
1907 פוגרום בקהילת קאזאבלאנקא: קרוב לשלושים
יהודים נהרגו.
1912 פוגרום בקהילת פאס: עשרות יהודים נהרגו, המללאח
נשדד.
1918 אירגון קהילות מרוקו על ידי שלטונות צרפת במרוקו.
1940 —1944 יהודי מרוקו סובלים מחוקי וישי האנטישימית.
1945 אירגונים יהודים אמריקאים מושיטים עזרה לקהילות
מרוקו: הג׳וינט, אוצר התורה, חסידי חב״ד.
1948 פוגרום ביהודי ג׳ראדא (מזרח מרוקו).
1948 — 1956 שנות העלייה הגדולה לארץ ישראל
ושבו בנים לגבולם!
דבדו עיר הכהנים
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
העיירה רקע בללי
העיירה דבדו נמצאת בצפון מזרח מרוקו והקהילה שבה הייתה אחת מהקהילות העתיקות והחשובות במזרח מרוקו בצד תאפילאלית שבדרום מזרח המדינה — כחמישים קילומטר דרומית לדרך הגדולה פאס — אוג׳דה, לרגלי רמת לגעדא נמצאת העיירה הרחק מפרשת הדרכים המקשרת אוג׳דה למרכז מרוקו וצפון המדינה לאזור תאפילאלית.
דבדו נמצאת בבקעה המתנשאת900 מטרמעל פני הים — הדרך המובילה לבקעה נקראת, פום דבדו או פתח דבדו. הנוף דומה יותר לעיירה בדרום ספרד מליישוב צפון אפריקני. דבדו מוקפת בפרדסים ובחורשות רבים וצפופים ומגיעים ליישוב תוך המולת נחלי מים ומעיינות.
היסטוריה כללית
במאה השלוש עשרה איבן סעיד גרנת הזכיר את דבדו. שבט בני עלי היו שליטי המקום ובראשם עמד מוחמד איבן זגדן שביצר את העיירה. שליט תלמסאן אבו חמו יצא למלחמה נגד בני עלי וזרע הרס בדבדו וסביבתה. עד ימינו אגדת בני עלי הייתה קיימת בין יהודי דבדו: אלאלא עישה מדוע את נאנחת ? ובנך הוא פצוע, ומי פצע אותו ? בני הגדול׳ ומי ביניהם ? מוהמד ועלי!
במאה הארבע עשרה נסיך מריני בשם מוחמד בנה את הקצבה בראש גבעה, והמסגד הגדול במרכז העיירה, הנסיך מוחמד נתן רשות ליהודים להתיישב במקום, עד היום נותרו שרידי מצודה מרעית. מוחמד אשיך שליט פאס במאה הט״ו יצא למלחמה לעצור התקדמות אנשי דבדו בסביבות העיר תאזה.
הוא נכשל ואחר כן מסר שנים מבנותיו לנישואין עם בני נסיך של דברו, מה שהביא לשליט פאם שקט מצד אנשי דבדו. דברו הייתה בתווך בין ממלכת פאם לממלכת תלמסאן ומהמאה השש עשרה היא ״בלאד אל מכזאן״ היינו עיר כפופה לשלטון המרכזי במרוקו.
תולדות יהודי דברו ומאורעות שיביליה: אצל יהודי דבדו מצויה קבלה מדור לדור לאמר אנו צאצאי גירוש קנ׳א — 1391.
גירוש שיביליה או גירוש קנ׳א:
מאז נכבשה ספרד על ידי המוסלמים במאה השמינית נלחמו נוצרים ומוסלמים זה בזה. הנוצרים רצו ליטול מן המוסלמים את פרי כיבושם. כבר במאה הי׳ג היה בספרד שלטון נוצרי למעט מלכות גרנדה. נוצריותה של ספרד העמידה בסכנה מצב היהודים שם.
רצון השליטים להפוך את ספרד לארץ נוצרית נקייה מדתות לא נוצריות Espana Christiana, קנאת בני העם הספרדי ביהודים עשירים מקורבים לשלטונות, מומרים שקטרגו שכל מה שיהודים חפצים בו הוא רעת הגויים, מלשינים בני ברית שהלשינו אצל ראשי השלטון ובפרט בפרשת יוסף פיגון, האומללה, אלה היו ביסוד גורמים שזירזו גירוש יהודי שיביליה וספרד בשנת קנ"א, עוד לפני הגירוש הגדול של שנת רנ"ב 1492.
פרשת יוסף פיגון:
דון אנריקו, מלך קשטיליה, מינה יהודים לגובי מיסים מטעם המלכות, כן מינה את יוסף פיגון מנכבדי יהודי קהילת שיביליה אשר בדרום מזרח ספרד, למוכס ראשי של קשטיליה. יוסף פיגון מקובל מאד היה על המלך ואהוב ונכבד בעיני העם הספרדי.
אך היהודים התייחסו אליו אחרת, קינאו בו והלשינו עליו אצל המלך לאמר הוא אדם ,סכסכן ומועל בתפקידו הרם — פיגון השיב למתנגדיו בפעלם, והיחסים בינו לבין ראשי הקהילה התערערו מאד. באסיפה של ראשי קהל שיביליה נפלה החלטה אומללה לגזור דין מוות על יוסף פיגון.
בינתיים המלך דון אנריקו מת. דון יואן מלך תחת אביו בשנת 1379. בימי הכתרת המלך הצעיר נמצאו יהודים נכנסים ויוצאים בחצר המלך. תוך אינטריגות והשתדלויות השיגו בזריזות רישיון מהמלך דון יואן ״לסלק ולאבר יהודי מלשין או בוגד״.
באישון לילה באו יהודים לבית יוסף פיגון, עוררו אותו משנתו בטענה שהם באים לקחת את פרדיו, וכאשר פתח להם דלתות ביתו תפשוהו והתיזו את ראשו. הוצאתו להורג של פיגון זעזעה המלך והעם. המלך העניש את האשמים ושלל מן היהודים הזכות לדון דיני נפשות.
העיר שיביליה רעשה וגעשה. פרדיננד מרטינז, כומר בשביליה, מצא שעת כושר להחריף את מאבקו ביהודים. בדרשותיו היה מבטיח גן עדן ושלווה נצחית לנוצרי שהורג יהודי אחד — המלך עמד לימין היהודים ובשנת 1383 דרש מהכומר להפסיק את דרשותיו השטניות נגד יהודים.
במכתב ששלח לכומר כתב המלך: …אנו המלך נותנים לך לדעת פרדיננד מרטינז שקהילת היהודים של העיר האצילה שיביליה שלחה אלינו להתאונן… ואמרו שאתה עושה להם רעה ונזק… לכן אגו מצווים ואוסרים עליך לשפוט ולדון יהודים״.
הכומר התעלם מאזהרות המלך וההסתות הלכו והתרבו. הוא עשה משנאת ישראל עיקר מעיקרי דתו. ראש הכניסה בשיביליה תבע ממרטינז לחדול ממאבקו ביהודים ואף אסר על הכומר לדרוש ולשרת את הציבור בכנסיה. בנשת 1390 מת המלך הצעיר דון יואן וכן מת ראש הכנסיה — ימי התרופפות השלטון באו.
ומרטינז המשיך בדרכו ושלח איגרות למחוזות הכנסיה להרוס בתי כנסת אשר בתחומן ולהביא לו תשמישי קדושה של בתי כנסת כאות ניצחון. הוא נשא נאומים בראש חוצות וברחובות עיר והשליך שיקוצים וגידופים על עם ישראל, ועל תורתו ותבע מיהודים או התנצרות או מוות!
בחודש תמוז שנת קנ"א נשא מרטינז נאום בוער כאשר, מאזיניו התלהבו והמון פרוע ונסער התנפל על שכונת היהודים בשיבילה. יש המעריכים מספר ההרוגים ל־ 4,000. נשים וילדים נמכרו ממכר עבד. אחרים המירו דת משה בדת המשיחית, רבים נמלטו משיביליה.
בתי כנסת עלו באש וגופות ההרוגים היו מושלכות ברחובות. הזעם והרעה התפשטו משיביליה לקהילות ישראל שבקורדובה, !ולאנסיה, מורסיא, טולדו וברצלונה. יותר משבעים קהילות נפגעו במהומות קנ״א. הרב חסדאי קרשקש, מגדולי ישראל בתקופה ההיא, שלח מכתב לקהילת אוויניון בצרפת ״
… יום ראש חודש תמוז המר והנמהר דרך ה׳ קשתו כאויב על קהילת שיביליה רבתי עם… הציתו באש שעריה, הרגו בה עם רב, רובם המירו ומהם נמכרו לישמעאלים הטף והנשים, והיום מסילת היהודים יושבת בדד, מהם מתו על קדושת הי, ורבים חללו ברית קודש.
קינות רבות, המבטאות אמונה ובטחון בגאולת ישראל, וצעקה מול הגזירה הנוראה אשר זעזעה את יסודות קהילת ישראל בספרד, נתחברו לזכר מאורעות קנ"א, ביניהם הקינה על חרבן שיבילה ( על נהרות ספרד, ת״א, עמי 186, שמעון ברנשטיין.
מאימתי ישבו יהודים בדבדו ? יהודי גירוש רנ׳ב:
א. הרב שלמה הכהן צבאן ( להלן הרשך ), מחבר קונטרס יחס דובדו, דף א׳ ע״ב כתב:
"… העיד עליו בקנין שלם מעכשיו במקום שבועה שלמה בר יוסף… ובהם משכן לו כל החלק והזכות שיש לו בחצירו… יום ב׳ י״ד תמוז שנת שס״ז ליצירה בדבדו. הרש״ך הסיק משטר זה שמכיון שבשנת שס״ז היו ליהודי דבדו הצירות בנויות ומשוכללות והיו קונים ומוכרים זה לזה ודאי שישבו בדבדו לפני שנה זו, שנת שס״ז, לפחות ששים או שבעים שנה קודם שנת שס׳׳ז, היינו קרוב לשנת ש׳ סמוך לגירוש רנ״ב ישבו יהודים בדבדו.
למסקנת הרש״ך ראיה ברורה גם ממכתב ששלחו ראשי הקהל לחכמי פאס ( הנוסח המלא של המכתב עיין בפרק ארבע המאורעות ) וזה לשונו : זאת לדעת רבותי קרוב למאה שנה משיצאו אבותינו מדבדו… ובשנת ת״ן חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו…
וכעת נספר לכבודכם פרשת בית הכנסת הנ״ל אבותינו ספרו לצו ששם היו אבות אבותינו מתפללים כאשר קהילת דבדו היתה רבתי עם וכר. בשנת ש״ן עזבו יהודי דבדו את הקהילה ובשנת ת״ן חזרו לגור בדבדו. אם בשנת ש״ן, לפי בעל המכתב, הייתה בדבדו קהחךנ רבתי עם הרי שהתיישבו בה יהודים לפחות חמישים שנה לפני שנת ש'.
נחום סלושץ הסיק מסקנה דומה מבדיקה שעשה בשנות תר״ע בבית העלמין העתיק בדבדווהוא כתב: בית העלמין העתיק מחולק לשלושה חלקים: בחלק התחתון טמונים ראשוני הנפטרים והמצבות שעליהם כוסו עפר — בחלק האמצעי קברים שזמנם משנות ת״ס — ת׳־פ.
דבדו עיר הכהנים-האם התיישבו יהודי גירוש קנ׳א בדבדו ?
בחלק העליון נחצבו קברים משנות תר״ם. כבאן שכמאתים שנים עברו בין הקברים בחלק האמצעי ת״ם 1700 לבין הקברים בחלק העליון תר״ס — 1900. יש להניח שבין הקברים הראשונים בחלק התחתון הבלתי מזוהים, לבין אלה שבחלק האמצעי עברו כמאתים שנים וכך בית העלמין הוא בן ארבע מאות שנה לערך. היינו מן השניים ר״ע— ש׳ (1540-1510). מסקנת בעל המכתב בספר מוצבי׳י, והרש״ך, וסלושץ ברורות וזהות לאמר בשנות ש׳ גרו יהודים בדבדו, אז הייתה בדבדו קהילה רבתי עם.
האם התיישבו יהודי גירוש קנ׳א בדבדו ?
בדבדו התקיימה מסורת חיה ועיקשת לאמר אנחנו יוצאי גירוש שיביליה! הרש״ך כותב: ועוד מצאתי שטרות רבים אשר בהם כותבים שם העיר בשם שיביליה במבוי היהודים, ובשטרי מקנת הגגות והשדות היו כותבים שמשקין אותם ממעין שיביליה.
מכאן הרש״ך מגיע למסקנה: …עתה ידעתי כי הכהנים אשר בקהלתנו פה דבדו אשר קבלה בידנו מאבותינו דור אחר דור,״ הם יצאו מגולת שיביליה… הנה אנכי הצעיר קניתי ידיעה חדשה ואמיתית משטרי אבותינו נ״ע שרבים מהגולה של שנת קנ"א, באו לדבדו והם בעצמם מעידים שהמה מגלות שיביליה ועשו זכר לגלותם שלא תשכח וקראו שם העיר שיביליה לאות ולעד לזרעם אחריהם שלא תשכח.
לבתי עלמין יש ערך היסטורי והם מקור לתולדות קהילות ישראל. כאשר דנים בקהילת דבדו, שאבדו לה מקורות היסטוריים רבים, יש סיבה טובה להתבסס על ראיות מסוג זה.
את המסורת הזו שמע שליח מארץ ישראל במרוקו א. הכרמלי, מפיו של יהודי מיוצאי דבדו: ״מסורת בידי משפחתי שהננו ממגורשי שיביליה. יש הבדל של מאה שנה בין גירוש שיביליה לגירוש קשטיליה… יהודי כפר לעיון ממגורשי שיביליה הם.
מסורת זאת מוזכרת אצל הרב יעב״ץ…ואנחנו ( קהל דבדו ) מקהל שיביליה ובית הכנסת היא בשיביליה במבוי היהודים. ובכתבי מוהריב״ע: – רבי יהודה אבן עטר הראשון – קהל קדוש שיבילייאנוס אשר בדברו עשו כמנהג המגורשים. וזו דעת הרב עובדיה דוד: מאז הגלויות השונות של יהודי ספרד שהתחילו בשנת קנ"א כבר הגיעו קבוצות של גולים מספרד הנוצרית לפינות המערב המבודדות דוגמת הכהנים מדבדו שנזכרו כקהל יוצאי שיביליה.
יהודי דבדו הם בעלי תווים וחזות ספרדים וביטויים ספרדים מצויים בשפת יהודי דברו אורח חייהם ומנהגיהם של יהודי המקום היו לפי מנהגי ספרד.
לא בכדי קהילת דבדו קושרת את עברה לקהילת האם שיביליה המהוללה. הרש׳׳ך כתב …ויתאמתו עוד דברינו שכהנים רבים היו בגלות שיביליה שהרי בית העלמין הישנה רוב קברותיה המה כהנים כאשר נזכיר בסמוך בשמות הנקובים במצבות הידועים ומיעוט הניכר יעיד על הרוב הנעלם ולהבדיל בין החיים עד היום יש בדבדו כהנים רבים כן יוסיף ה׳ עליהם.
קביעת הרש׳׳ך שכהנים רבים גרו בשביליה הספרדית היא אמיתית ומדוייקת שכן מצאנו שמשפחות רבות של כהנים חיו בשיביליה,יש בשיביליה כהן בן אזהור כך בדבדו יש כהנים לחניכת בן אזהור. אם יהודי דבדו התכבדו בקשר שבין שיביליא הספרדית לשיביליה הישמעאלית הרי זה מסיבת ייחוסה הרם של שיביליה שבספרד שהייתה מן הקהילות המיוחסות שם.
קהילת שיביליה הייתה האצילה והמיוחסת בקהילות ישראל בספרד כי ״ היא עמדה בראש הגולה אשר בספרד ״. שיביליה או אישביליה היא היספאליס, הייתה לעיר הבירה של ספרד מהמאה השנייה למניינם. השם ספרד בלועזית ״אספניא״ נגזר מהמילה היספאליס היא שיביליה.
שיביליה היא עיר מולדתו של הריטב״א – רבינו יום טוב האישבילי, וכן של רבי אבודרהם בעל המחזור, וכן של רבי אברהם גבישון, בעל ספר עומר השכחה עיין הוצאת קדם ספר עומר השכחה, י-ם, תשל״ג, סוף הספר, עמי 5, רבי רנה שמואל סירט, הרב הראשי לצרפת. רבנו יעקב בעל הטורים, חיבר ארבעת הטורים בשיביליה.
כל החוקרים סוברים שיהודים מגירוש קנ"א, ובתוכם כהני ה׳ מכהני קהל שיביליה, התיישבו בדבדו וכן ההיסטוריון הצרפתי הדגול הנרי טיראס כתב שבשנות ר״ל— ר״ס התיישבו יהודים מספרד בדברו.
אלא שהרש״ך כתב שמסקנתו הייתה מוקדמת ושאל אולי היו יהודים בדבדו מלפני בואם של יהודי שיביליה?
״כי ראיתי ונתתי אל לבי לחקור ולדרוש במה שנהגו בעירנו הרבנים הראשונים לכתוב בגיטין ״ דבדו דיתבא על נהר בורוואד ״ ובימנו דבדו רחוקה מנהר בורוואד. ובני היישוב היום לא נזקקים למי הנהר ובעיקר אספקת המים היא ממעין הגדול במרכז העירה הנקרא עין שיביליה.
על סמך הכתוב בגיטין ובכתובות הניח הרש״ך שיישוב יהודי קדום היה בדבדו בקרבת נהר בורוואד שממנו סיפקו מים לבני הקהילה לצרכי שתייה בישול וכביסה וזה לשונו:
״כי השכל יחייב שהיו בה יהודים קדומים כי איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה ועיר גדולה שיביליה לבוא להתיישב בארץ זרה, עיר שלא דרך ולא עבר בה איש יהודי מבין שיני אריות הישמעאלים ? כהוכחה לדבריו סיפר הרש״ך ולאמץ עוד ההגדה העתיקה הזאת בקיץ שעבר שח לי זקן אחד כי במקום אחד סמוך לנהר בורוואד הנזכר היה יושב שם, הוא ואיכר אחד, וצמדו היה חורש לפניו, ובחרישה נמצא מקום מרוצף בלבנים ירוקים ואדומים מבהיקים וגם נמצאו שם אבנים מחוצבות מעשה ידי אדם…
והאבנים הללו נמצאים ספונים תחת האדמה יעידון יגידון כי המקום ההוא עבר בו יישוב מדיני, … ובהאריך הזמן לאיזה סיבה נהרס היישוב ההוא ושבנה עליו עננה חושן וערפל. אכן בראשונה היו יהודים דרים שם והיא הייתה נקראת דובדו על שפת נהר בורוואד.
היכן מקום קבורתם של ראשוני דבדו? לשאלה זו יש לרש״ך תשובה: ״בהכרח היה בית עלמין קדום שעקבותיו נעלמו והקול נשמע שהקברות במקום הנקרא סידי יוסף המה יהודים״.
נראה לנו שיישוב יהודי קדום לפני בוא יהודי גירוש קנ״א לא היה קיים בדבדו. במקורות יהודים ולא יהודים לא מוזכר ישוב יהודי בדבדו לפני המאה הט״ו היינו שנות ר׳—רץ (1490 — 1440). כך סבר סלושץ במאמר ״יהודי דבדו״.
אשר לשאלת הרש״ך על המנהג לכתוב בגט ״דייתבא על נהר בורוואד״ יש להניח שראשוני היהודים אחרי גירוש שיביליה, קיבלו רשות מנסיך מריני שליט דבדו להתיישב במקום, תחילה סמוך לנהר בורוואד, ועם הזמן חיפשו תחלופה למי הנהר, וכאשר גילו מעיין גדול אשר מקורו נובע ממערת מים הנקראת ״תאף למא״, עברו היהודים לגור בקירבת המעיין, שם נבנתה שכונת היהודים הידועה לנו היום.
דבדו עיר הכהנים
מקורות אחרים יודעים לספר על בוא יהודי שיביליה לדבדו:
א) הרב אבנר ישראל צרפתי, ביחס פאס, כתב: ״והייתה גזירה במללאח בשנת הרכ״ה בך והענוגה והיו במללאח קהל קדוש שכלא ונהרגו על קדוש ה׳ ונמלטו מהם עשרים איש מחותנים ומעט נשים וילדים..
הישמאעלים הרגו ביהודים כרצונם על סיבת שנמצא גוי אחד הרוג במדינה של פאס. ע״כ. קהל קדוש שכלא הוא כה מיוחד ומיוחם עד שהוא קהל בפני עצמו בתוך קהל פאס — הרב טולידאנו טוען שיש לקרוא במקום שכלא — שבלא — היינו המגורשים משיביליה אשר התיישבו בפאס.
נחום סלושץ כתב ההתנפלות על קהל שכלא היתה מסיבת קנאת המוסלמים ביהודים ובנוצרים המקורבים למלך ותוך בלבול ואי סדר ששררו בפאס אחרי רצח המלך המריני עבד אל חק — סלושץ מוסיף שאין להגיה במקום קהל שכלא — קהל שבלא.
ומי הוא אם בן קהל שכלא? הוא קהל כהן מקלי (שכלא), מבני כהני שיביליה שגלו לפאס. לפי סלושץ אחרי מהומות שנת רכ״ה בפאס נמלטו רבים מקהל שכלא—סקלי לדבדו ושם התיישבו בשנת רכ״ה.
הנמלטים מפאם בחרו להתיישב בדבדו מפני ״שאין בה שבטים ערבים גדולים… אינה יושבת על אם הדרכים, והריה הם חומותיה״.
רבי דוד הלוי משיביליה:
לרבי דוד הלוי מייחסים ספר המלכות על הקבלה. הרב טולידאנו הביא מסורת שרבי דוד היה ממגורשי שיביליה, התיישב בדבדו אחר כך הגיע לעיר דרע בדרום מערב מרוקו ונפטר שם. במבוא לספר המלכות הרי׳מ טולידאנו כתב: ..
.משיביליה באו משפחות רבות יחד עם רבי דוד הלוי… ומהם היו הרבה כהנים שעברו בפנים הארץ וישבו בעיר בודדה ורחוקה מאדם בעיר דבדו… קהל גולים אלה נודעו בשם קהל שיבילייאנוס. הרב טולידאנו סבר שיהודי שיביליה הגיעו לדבדו מתלמסאן שבאלגיריה.
סלושץ כתב שגולי שיביליה באו לדבדו מפאס אחרי אירועי שנת רכ״ה. דעת הרי״ם טולידאנו נראית יותר מפגי שבפעם הראשונה שדברו מוזכרת במקור יהודי היא מוזכרת עם קהילת תלמסאן:
״ויהי בשבתו על כסא ממלכתו ויאסוף ( באר״ב רוס ) אנשי חיל וילך על טרימיסן ( היא תלמסאן ) וילכדנה וינוסו קאייד מאנצור ואחמד המלך בן אחותו ובני העיד והיהודים אשר היו אתם להציל נפשותם ממוות ויעברו דרך דיבדו ויתפשם מולאי עמר ויתנם בבית הסוהר וישבו שם בדבדו ימים רבים וכו׳״. ע״כ.
פרק 2: ארבעת המאורעות
ארבעה מאורעות קרו בדברו או בקרבתה והשאירו רושם רב בחיי הקהילה: פרשת כפר דאר בן משעאל, ביקור דה פרקו, מרד בוחמארה, הרג יהודי ג׳ראדה.
כפר דאר בן משעאל:
זאת לדעת רבותי, קרוב למאה שנה מאז שאבותינו עזבו את דבדו, אבא ז״ל שאז היה צעיר יצא אתם, התיישב בדאר משעאל והתפלל תמיד בבית והקהל בביתו מתפלל שם בבית כנסת. ואחי הגדול הרב יהודה כהן עדיין הוא בחיים והוא בן שבעים ושבע שנים היה מלמד בבית כנסת שלנו בדאר משעאל.
אחריו אחיו הקטן ממנו הרב משה הכהן ואחריו אחיו מורי ורבי הרב שלמה הכהן נ״ע לימדו בבית הכנסת. ובשנת ת״ן חזרנו בפקודת המלך יר״ה לדובדו יע״א. מאז שחזרנו ואנחנו בבית הכנסת מתפללים ומלמדים י״ג או י״ד שנה, ומלמדים בני משפחת מרציאנו אבות ובנים ובני בנים.
היום אפילו את שם משפחתנו אין לבית כנסת וחכמים אמרו מעליו בקודש ואין מורידין והם עושים ההיפך מה שהורו לנו חכמים. הרב משה אחי הוא שליח צבור אך הם אומרים יש בידנו שטר חתום מרב יהודה אחי נ״י ובו כתוב שבית הכנסת שייך מחציתו למשפחת מרציאנו ומחציתו שייך למשפחת בן נאים — כעת אספר לכבודכם קורות בית כנסת זה: אבותינו ספרו לנו שבבית כנסת זה היו קדמונינו מתפללים, בזמן ההוא דבדו הייתה מלאה יהודים.
אבל בני משפחת מרציאנו באו מנתיסדלת שהיא קצבת אל מכזן ואנו מן הקהל שיביליה. ובית כנסת הוא שיביליה במבוי היהודים סמוכה מצד דרום לבית שמויל בן נאים ומצד מערב לחצר בני שמעון הכהן סקלי ומצד צפון סמוכה לרשות הרבים.
אז הייתה בנויה על אויר וכאשר חזרנו מן כפר דאר משעאל בפקודת המלך הקימו עלינו שנאת הגרם אשר לא הירשו לנו לבנות בית כנסת חדש. אז קמו בני שמויל בן נאים ואמרו לקהל אזרו כח להיות אנשים עם בית כנסת, קומו לבנות בית כנסת, אם היא בנויה על אויר נבנה אותה על קרקע הנה קרקע לבנייתה והוא הקדש.
אז עמדו על עמדם ארבעה מראשי קהל דאר בן משעאל שלמה בן יצחק מרציאנו והרב מרדכי אחי, הרב שלמה בן שמעון כהן סקלי והרב משה בן שלמה מרציאנו והרב דוד בן דוד מרציאנו והוציאו עליה לפוקחי אומות העולם( כוהני דת מוסלמים ) ונבנית שבח לאל בשנת תנ״ז וכו׳ ועוד ראיה ברורה שהייתה הקדש מצאנו שטר מכירה של בית בני בן נאים וחתום החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש בשנת שס׳׳ט.
לפי מכתב זה יצאו יהודי דבדו את קהילתם סביב שנות שיין, והתיישבו בדאר בן משעאל, הם נשארו שם קרוב למאה שנה עד לת״ן. סלושץ הניח שמצב בטחוני רעוע גרם ליציאת יהודים מדברו, מאה שנה אחרי כן, מלך מרוקו מולאי איסמאעיל שביסס שלטונו במזרח מרוקו ביקש מיהודי דאר בן משאעל לחזור לדבדו. המכתב הוא שער ראשי לידיעת קורות יהודי דבדו.
דאר בן משעאל
יש שכתבו שבן משעאל היה יהודי שעלה לגדולה ולעשירות ונהפך שליט במחוז תאזה. היה ממשפחת כהן סקלי שעזבו את דבדו והתיישבו בכפר הנקרא על שמו. שמו הפרטי היה אהרן— יש מוסיפים שבן משעאל הטיל חיתתו על איזורים נרחבים ודרש מהמוסלמים בפאס לשלוח לו מדי שנה בשנה מתנה חשובה.
בימים ההם מולאי אלרשיד למד בפאס. אלרשיד החליט לנקום חרפת הישמעאלים. וכך התגלגלו הדברים: אנשי פאס שלחו את המתנה השנתית לבן משעאל, ארבעים כספות שהכילו ממון רב, ואלרשיד עצמו שהתחפש לאישה מוסלמית. וכשהשליט היהודי אהרן בן משעאל הביא את המתנות לארמונו התגבר עליו אל רשיד, הרגו וכבש את הארמון. תמורת מעשהו הנועז הכתירוהו בני עמו מלך פאס.
יש שכתב שאהרן בן משעאל לא שלט ולא משל על מוסלמים אבל היה עשיר מופלג. אל רשיד זמם את רצח בן משעאל לזכות ברכושו העצום, וכן היה, אלרשיד רצח את בן משעאל וירש ממונו הרב. היה מי שכתב שארמון בן משעאל היה בעיר תאזה — אחרים סוברים שכפר דאר בן משעאל הוא באיזור תאורירת או בקרבת ברקן הסמוכה לאוג׳דה, ״הרש״ך ביחס דובדו דף ג׳:
מצאתי שטר אחד וז״ל בכל הפרקמטיה שישלח שלמה מן הפאס עד דאר בן משעאל היא לאחריות שלמה הנזכר, ומן דאר בן משעאל עד שתגיע ליד שמואל לדובדו או לעיר זא ( תאורירת ) היא לאחריות שמואל שנת לבית״ך. לפי שטר זה למדנו שמקום המדוייק של דאר בן משעאל היה בין העיר תאזה והעיר תאורירת.
קרוב לשלושים שנה אחרי רצח בן משעאל, המלך החדש מולאי איסמאעיל העביר יהודי דאר בן משעאל לדבדו סביב שנות ת״ן. אך נשארו בדאר בן משעאל יהודים כי שד״ר חברון רבי ש. לוי סובב שם אחרי גירוש היהודים מהכפר ואסף חמש ריאליש. ובאותה עת אסף עשרים ריאליש ושתים ריאליש לת״ח בדבדו, וזה בשנת תס״ח.
במלחמותיו נגד התורקים ביסס המלך איסמאעיל את הגבול המזרחי של מרוקו והדף את התקפות התורקים לשם כך פינה יישובים שלמים במזרח מרוקו. דוד קורקוס כפר מכל וכל בפרשת אהרן בן משעאל: לא היה ולא נברא.
דבדו עיר הכהנים
ביקור דה פוקו בדבדו:
בהכנת מסעו הארוך במרוקו בחר לו דה פוקו בלבוש יהודי מסורתי במקום מלבוש מוסלמי. לדה פוקו התלווה לאורך מסעו היהודי מרדכי אביסרור, ובבל מקום יהודים הם שנותנים לו מקלס ומחסה ומוסרים לו מידע יקר. כך היה בדבדו שם ביקר בחודש מאי 1884.
משך ארבעת ימי שהותו בדבדו ירד גשם זלעפות", בביקורו החשאי נחבא דה פוקו בבית סבא רבי משה מרציאנו, מראשי הקהל בימים ההם. ביום הוא נחבא מסכנת ערבים שיחשדוהו למרגל מאירופה ובלילה הוא יצא לעבודה מעשית באיסוף מידע ורישומים. הביקור כמעט המיט אסון על קהילת דבדו:
הקול נשמע שנוצרי התחבא אצל יהודים. אישה ראתה איך דה פוקו רחץ וטיהר את ידיו ואת פניו כאשר קם בבוקר, הבינה שהאורח אינו יהודי, אותו יום סיפרה לשכנתה מה שראתה, גערו בה לבל תדבר אחרת יתפרסם העניין ויגיע לידיעת המוסלמים.
סערה התחוללה בשכונות המוסלמים ואסון נמנע בהשתדלות ראשי הקהל רבי אברהם בן שושן וסבא רבי משה. זמן מה אחרי שהקצין הצרפתי עזב את דבדו תקף אספסוף מוסלמי את שכונת היהודים ושדדו את בתיה.
יהודי מרוקו הצילו את חייו של דה פוקו ותרמו רבות להצלחתו ועם כל זאת הוא היה כפוי טובה ותיאר את היהודים ואת מצבם במלים בוטות, תיאור שהדהים רבים.
מרד בוחמאדה (אלול תרס״ב — אלול תרס״ט)
המלך מולאי חסן הראשון אשר התייחס בעין טובה לקהילת דבדו מת בשנת 1894. בנו הצעיר מולאי עבד אל עזיז ישב על כסא המלכות. המלך הצעיר ידוע היה כאדם פתוח לתרבות ארצות אירופה ומוכן לשיתוף פעולה מצד מדינות אלה, על מנת לקדם כלכלת ארצו המבוססת על שיטות ישנות.
נפוצו שמועות על שעשועי המלך הצעיר בארמון, על מתן הטבות מרחיקות לכת מדינות אירופה במרוקו. המלך יזם רפורמה במסים שפגעה בהכנסות בעלי הפריביליגיות — השריף והקייד — התסיסה בעם נגד המלך לא איחרה לבוא ובאיזורים רבים במדינה הופרו סדר וחק — ההתנגדות למלך התחזקה עד למרד גלוי.
בראש המורדים עמד זילאלי בן דריס המכונה בוחמארה. לפני המרד הגלוי בוחמארא סייר רבות במזרח מרוקו. פעם הציג עצמו כמכשף ומגלה עתידות, ופעם כשריף וכקדוש. הוא ניצל את סיוריו לעמוד על מדת נאמנותם של אנשי המכזן, המופקדים על החק והסדר — למלך.
בסיוריו הרבים נהג לרכוב על אתון. בוחמארה ליכד סביבו שבטים רבים בין תאזה לאוג׳דה ובין דבדו למליליה. ללא קרבות או התנגדות כבש המורד בשנת 1903 את העיר תאזה והכריז שם על עצמו כמלך. באותה שנה אנשיו השתלטו על דבדו. ב־1904 כבש את העיר אוג׳דה ושליטתו על העיר נמשכה רק חדשים מעטים.
מזרח מרוקו נתונה הייתה למרותו. לזמן מה נראה שהוא סיכן העיר הגדולה פאס אשר בסביבתה התחוללו קרבות בין חיילי המלך לאנשי המורד. ב־1905 בסיוע אנשי שבט בני גיל מאיזור דהרא, דרומית לדבדו וברגנט, שם מצור על חיילי המלך בתוך אוג׳דה.
ולא עלה בידו לכבוש העיר. המורד לא השכיל לבסס שלטונו והוא ואנשיו נעו ונדו במזרח מרוקו. בוחמארה נלכד בתרסט. חיילי המלך הובילוהו סגור בכלוב עד לפאס, שם הוציאוהו להורג. יש טוענים שהמורד הושלך לחיות טרף בגן החיות של פאס.
נזק רב בנפש וברכוש, נגרם לקהילות מרוקה מאוג׳דה ועד קזבלנקה. קהילת תאזה מרכז המרד נחרבה. שלמה כהן מחבר יומן פאס כתב… שדדו יהודים בתאזה ולא השאירו להם אפילו הלבוש שעליהם ונשארו ערומים ויחפים. ומתו שתים עשרה יהודים.
מכאן כינויו – בוחמארה — בעל האתון.
והיהודים שנשארו בתאזה עזבו את העיר. היהודים השאירו כל רכושם כי פחדו להישאר בעיר כאשר חיילי המלך יצאו משם… מיהודי תאזה באו לפאם, לא נשאר אף יהודי שם… מקצתם הלכו לתלמסאן ולמליליה.
עוד לפני שפרץ מרד בוחמארה סבלה קהילת דבדו ממרד בועמאמא. המורד בועמאמא ניהל שנים רבות פעולות מלחמה נגד כוחות צרפת דרומית לווהרן ותלמסאן. סיוע רב ואהדה רבה הייתה לו במזרח מרוקו. פגיעות ביהודים וברכושם ופחד ואימה מאנשי בועמאמא שררו בקהילות מזרח מרוקו.
שיירות הסוחרים מעטות בדרכים והמסחר בכי רע. ימי צרות ומלחמות בין מלכים ומורדים. יהודים מדברו עזבו את עירם והלכו לערי אלג׳יריה. בו חסירה מאנשי המורד בועמאמא שלט בדברו והציק ליהודים. בתרס׳ג הכתירו אנשי דבדו את בוחמארה ובו חסירה הצהיר אמונים לרוגי (זה השם במרוקו למורד במלכות).
המרד גרם ליהודי דבדו להתפלג לשתי מחנות: הכהנים ובראשם הנגיד דוד בן חידא תמכו במורד, ובתמורה, בוחמארה חיזק מעמדו של נגיד הכחנים במושל העיר דבדו. משפחת מרציאנו ואחרים שמרו אמונים למלך עבד אל עזיז.
בהתחלה אנשי בוחמארה גבו מסים מבני הקהילה, לימים הטילו מסים כבדים עד כדי שוד וביזה, ולבסוף עצרו עשרה נכבדים מהקהל אשר נלקחו לכלא בכפר זא היא תאורירת. בין העצורים היו: רבי יהודה בן שושן, מסעוד מרעלי, סבא רבי משה, וכן סבא רבי אליהו מרציאנו.
העצורים חיו שם בתנאים קשים ותוך עינויים מרים — המורדים היו מוציאים יום יום העצורים לחם השמש, עד שבריאותם נפגעה ממכת שמש. כמה מהם לא האריכו ימים הי׳׳ד. מאז בהלה ואימה היו מנת חלקם של יהודי דבדו. אין יום נקי משמועות רעות, ביזה ושוד בבתים ובחנויות. היהודים מסתגרים בשכונה אין יוצא ואין בא.
היהודים הגיעו לחרפת רעב. רבנים הכריזו על ימי צום וקהל גדול מתאסף ברחבת בית העלמין לתפילה ולתחנונים. אנשים הלכו יחפים לרחבה, יושבים על הארץ לקריאת תהילים ולשמוע תוכחות מוסר. ומשם הלך הקהל לבתי כנסת להתפלל בתרועה ובקול שופר. בתרס״ח שוחררה דבדד מעול בוחמארה.
מרד בוחמארה גרם לשינויים בקהילה: בשנות המרד התמנה כאמור נגיד הכהנים למושל העיר דבדו, המתיחות בין הכהנים והעם הגיעה לשיא, בריחה ועזיבה של יהודים רבים לערי אלג׳יריה, לאוג׳דה, ולמליליה.
כאשר הצורר נפל ונלכד השפעת משפחת מרציאנו גדלה ונגיד הכהנים, איש המורד, הודח מתפקידו ועזב את דבדו. אין ספק שתדמית משפחת הכהנים נפגעה מכך ששיתפו פעולה עם הרוגי. מאידך נגיד משפחת מרציאנו זכה לתמיכה מצד אנשי המלך ומצד שלטונות צרפת והרי בני מרציאנו נתנו חסות לקצין פוקו בשנת 1884.
ג׳ראדה היא לעווינאת
ימים קשים עברו על יהודי ג׳ראדה ואוג׳דה. בשנת תש״ח נפוצו שמועות על טבח קרוב מצד המוסלמים. את השמועות חיזקו תקריות שבהן יהודים הוכו קשות והוכרז חרם על מסחר ומגע כל שהוא עם יהודים. מתח כבד וחרדה שררו בקהילות אלה.
ראשי קהילות אוג׳דה פנו לממונים על הסדר, אך לא היו תוצאות לפנייתם. ביום שני השבעה ביוני 1948, באוג׳דה התקיף ההמון, בתים וחנויות של יהודים: ארבעה, נהרגו, עשרות רבות נפגעו ובתים וחנויות נבזזו. בליל השמונה ביוני אירעה התפרעות בג׳ראדה, עיירה קטנה סמוכה לאוג׳דה: שלושים ושבעה יהודים נרצחו ביניהם הרב המקומי רבי משה כהן הי״ד, וקרוב לשלושים נפצעו.
הסיכות למאורעות ג׳ראדה ואוג׳דה היו הידיעות על ג׳יהאד עמי ערב נגד הכרזת מדינת ישראל, ושמועות שהעיר אוג׳דה משמשת בתחנת מעבר ליהודי מרוקו בדרך לעליה ארצה. ניצולי הטבח האכזרי נשבעו לבל יחזרו לג׳ראדה לעולם, והכריזו חרם על מקום פורענות זה. קינות לזכר הטבח הנורא חיבר רבי שלמה כהן זאגורי. המאורעות גרמו זעזוע בין יהודי מרוקו ובמיוחד בדבדו שרוב ההרוגים היו מיוצאי הקהילה.
דבדו עיר הכהנים
אמרו עליה שהיא "ירושלים הקטנה" ושכוהנים שגלו אחרי חורבן הבית הראשון מצאו בה מפלט. ספרו על מעיין שמימיו קרירים ומי שלא לגם מהם , לא לגם מים חיים מימיו. אמרו שגינות וגנים עוטרים לה וגם הרים סביב לה. האמירות הללו חלחלו לתודעתי כילד וצפנתי אותם בתיבת המסעות הדמיונית שלי.
דבדו
ביומניי מצוין שהמסע שלי לדבדו החל ב-26.4.96. הגעתי אליה מתאורירת, דרך מישורי הרג המדבריים, מרחק של 52 ק"מ. למרגלות ג'בל חזם, בינות לגינות שלחין ומטעי פרי, היא קורנת ברעננותה ובשכשוך פלגי מעיינותיה. כזאת היא, עולה ביופייה על הדמיון שצפנתי בתודעתי. המלווה שלי היה בזיו, ה"עסאס" של בית הקברות היהודי. משפחתו גרה בסמיכות לבית הקברות הישן. כך שהביקור בדבדו החל בבית הקברות. הציונים בנויים מאבן מאסיבית שנחצבה לדעת העסאס במצוק הדולומיטי שמעל לדבדו. את האבנים גלגלו מראש ההר, יען כי משקלה של כל אבן מגיע לכדי חצי טון ואף למעלה מזה. האבנים סותתו במתחם בית הקברות. צוקי העיתים גרמו לבליית אבני המצבת הכתב נמחק וקשה לקרוא את הכתוב. בבית הקברות הישן נקברו הכוהנים שהיו מורמים מעם ונקראו גם בפי היהודים "שורפה" – המכובדים, האצילים. על העתיקה שבהן מצאתי כתובת ועליה כתוב: "משה בן דבדבו הכהן, שנת התקעה".
במעלה ההר מעל לבית הקברות הישן מתנוססת לה בגאון קצבת בני מרין ובסמוך לה נובעים מימיו של עין תפרינט. טיפוס קשה בהר הוביל אותי למצודה ולמעין משם תצפית נוף מדהימה על העיירה דבדו. מראש ההר צילמתי את קברו של הקדוש סידי חמד אסהלי שיהודים נהגו לפקוד את קברו ואולי הוא "אל מריהרא" הנזכר בעבודתו המונומנטלית של פרופ' יששכר בן עמי. המקומיים טוענים שזה קברו של ר' דאוד הכהן. ירידה מקצבת בני מרין לבית הקברות החדש. מן המעט שבתאריכים שנחקקו על הציונים עולה שעם העלייה בהר הקברים "צעירים" יותר. על חלקם מופיעות משפחות כוהנים, עובדה המחזקת את הסברה שכוהנים לא נקברו בנפרד בבית הקברות הישן. סמוך לשער בית הקברות החדש חלקת קברים שהמצבות בה קטנות, בנות מחצית המטר, שוות בגודלן ואין אפילו כתובת אחת עליהן. אימו הזקנה של העסאס בזיו טוענת שמדובר בילדים שמתו במגפת טיפוס שפקדה את דבדו ולא היה סיפק בידם של המשפחות לציין את שמות הנפטרים.
עין סביליה
מבית הקברות החדש שמתי פעמיי לעבר עין סבילייה. ששמו כך אומרים ניתן לו על ידי גולים יהודיים שהגיעו ממחוז סביליה שבספרד. המעיין מקורה ושפיעתו מרשימה. ממימיו שותים תושבי העיירה ויתרת המים זורמת בתעלות ומשקה את חקלאות השלחין. מרים אימו של העסאס מספרת שיהודים נהגו להתפלל ליד המעיין באביב ובתחילת החורף. בחורף כוונתה כנראה למנהג "תשליך" או לשנים שבהן הייתה עצירת גשמים ויהודים התפללו שם לירידת גשמים. באביב, כנראה שכוונתה הייתה לחג המימונה שנחגג סביב למעיינות העיירה. מן המעיין יצאנו לסיור בין בתי היהודים ששרדו עדיין. שלושה בתי כנסת נותרו על תילם. האחד של אולד אלהרהאר. מבנה רבוע שתקרתו נתמכת על-ידי שני עמודים. ותיבת הש"ץ עדיין נמצאת בו. שני הנותרים היו סגורים האחד של אולד שלמה והשני של אולד סבאן. בקרנו ב "דאר סבאן", בחצרו כך מספרים המקומיים היה קדוש יהודי שיהודים וערבים היו משביעים בו. משם ל"דאר בן חידא" שעזב את ביתו באמצע שנות השמונים.
חאג'ה מרים הזקנה ספרה לי שסמוך לדבדו ליד החורש היה קדוש יהודי שקראו לו "קאד אל ע'אבה" – שר היער שערבים מקדשים אותו עד היום ויהודים היו משתטחים על קברו ומדליקים נרות. היא מספרת על מוסלמית אחת שנשתתקה ברגליה. בלילה היא חלמה שרק הצדיק היהודי יביא לה מזור. כשהתעוררה בבקר בקשה שיסיעו אותה לקדוש. בני משפחתה הובילו אותה לצדיק ואת החזרה לביתה עשתה כבר על רגליה. היהודי האחרון שנשאר בדבדו היה "מאיר דאישו" עזב את דבדו ב-1995 לקזבלנקה , שם עסק בריפוי עממי ובכתיבת קמיעות. ראוי לציין שבדבדו לא היה מלאח יהודי והיהודים גרו בין ובתוך האוכלוסייה הערבית בשכנות טובה ובדו קיום מרשים המעורר עד היום ערגה אצל שני העמים.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
פרק ג: דבדו ובנותיה
ייחודה של קהילת דבדו
שלוש תכונות מייחדות את קהילת דבדו בין בל קהילות מרוקו: ראשית היא עיר של כהנים מיוחסים, שנית רוב היישוב בדברו היה יהודי על כן היא נקראת עיר היהודית דבדו לבסוף דבדו עד כמה שהייתה קהילה קטנה הייתה קהילה בעלת פזורה דבדובית שבניה לא ניתקו את הקשרים עם קהילת האם.
ייחוד היה למלבושם של יהודי דבדו כעדות הרש״ך: …ריקום בית הצואר, גם ריקום בתי ידים יוכיחו שאין הגוים לובשים אותו החלוק שנעשה בריקום כזה כנודע לג׳וקא מדבדו. ( שם המעיל ) וכן ״ומלבושי אנשי קהל קדוש דבדו מיוחדים גם משאר היהודים של הסביבה ומכ״ש ממלבושי הגוים…
אכן ייחוד זה ניכר היה גם בין קהילות קרובות לדברו, דוגמת אוטאט…אנשי קהילת אוטאט משונים בלבושיהם מאנשי עיר דבדו כנודע! וכן תהילות לאל יתברך עירינו היא עיר גדורה בעריות.
א. עיר יהודית
אופייה היהודי בלט למבקרים שכן האוכלוסייה היהודית בדבדו היוותה שני שלושים של האוכלוסייה המקומית. זהו יישוב יחיד במרוקו שתושביו היהודים מרובים מהתושבים המוסלמים. מאז מרד בוחמארה ושלטון צרפת במרוקו בראשית המאה העשרים ירד מספר היהודים ורבים מבני הקהילה עזבו והתיישבו בנקודות יישוב חדשות או בערים אחרות אך עדיין דבדו היוותה מרכז יהודי במרוקו.
יהודי דבדו בריאים וחזקים בגופם וברוחם ועשויים ללא חת". יהודי דבדו סבלו פחות מיתר קהילות מרוקו מפגיעות מוסלמים (סולשץ עמי 7).
ב. עיר הכהנים
כהנים רבים היו בשיביליה שבספרד וכן מתאר בעל קורות היהודים בספרד…והיה כאשר נכבשה עיר ממלכת יהודים והמנצחים חילקו ביניהם שלל אדם. והנה עלו בגורלו של אספיאן יושבי חלק העיר ירושלים שבו גרו צאצאי מלכי בית דוד והכהנים משרתי בית ה׳.
ויחדיו הובאו באניות למדינת אנדאלוסיה בערים קורדובה, גראנדה, שיבילה מורסיה ועוד. נחום סלושץ כתב: בשיביליה היה לכהנים רחוב מיוחד למגורים ובית כנסת מקודש מאד. ורש״ך כתב: כהנים רבים היו בגולת שיביליה והרי בית העלמין העתיק רוב קברותיהם הם כהנים. ולהבדיל בין החיים עד היום יש בדבדו כהנים רבים יוסיף ה׳ עליהם!
בסוף המאה הי״ח היו קרוב לשבע מאות משפחות כהנים בדבדו.
הלווים אינם רשאים להתעכב בדבדו יותר מיממה. אם לוי ישאר יותר מיממה בדברו, האקלים הורגו מבלי שאף אחד יודע הסיבה למותו של האיש הלוי. כת האחת הם רוב בנין של הקהילה… ובני הכת השנית (הכהנים) הם רוב מנין בקהילה.
כך שהקהילה.מורכבת מהכהנים והעם בדוגמת ירושלים עיה׳׳ק בימי בית ראשון ובית שני. הכהנים ויחוסם? רבי מאיר ועקנין הרב הראשי של טבריה כינה אותם ״גזע היחס והמעלה״. והרש״ך כתב קבלה בידנו מאבותינו ששמעו מאבותיהם, ששמעו מפיהם ולא מפי כתבם, דור אחר דור, כי הם זרע ברך ה׳ מזרע צדוק הכהן.
יצר השררה וקפדנותם היתרה היו חלק מסימני ההיכר של הכהנים בדבדו אות ומופת שהם מגזע מיוחם ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכהני דבדו הם מהענף מיוחס אשר לאהרן הכהן ואשר לבניו כיום. מחכמי הכהנים יצאה תורה מדורי דורות לבני הקהילה בדבדו.
פזורת דבדו
מן המאה השמונה עשרה יודעים אנו על עשרות ומאות משפחות שיצאו את דבדו והתיישבו בערים אחרות במרוקו ובאלגיריה. כמה ערים נתמלאו מאנשי עירנו: תאורירת, ברגנט, גרסיף, כפר לעיון, מיסור, מריג׳א, גראדה ועוד וכמה משפחות כהונה נסעו מפה ונתיישבו בערים אחרות, כמעט רוב הכהנים אשר בפאס רובם מיוצאי דבדו.
יש מיהודי פאם אשר אבותיהם היו מדבדו… וכבר כתבנו כי הרבה מיהודי דבדו באים ומתיישבים פה פאם. מוצא יהודי צפרו היה בעיקר מאיזור תאפילאלית ודבדו, הם קשי עורף וקשים בעסקיהם… קהילת צפרו נתייסדה… ויותר מאוחר ע״י יהודים מדברו ותאפילאלית שנמשכו למקום על ידי סחר השיירות.
רוב קהל תאורירת היה מדבדו יהודים רבים היגרו לאלגיריה: לתלמסאן, לווהראן, למוסטאגאנים, לתמושתנט ועוד. הסופר וואנו ציין שיהודים התיישבו במיסוד בלי שניתקו את זיקתם מדבדו. וכן כתב סלושץ: בני דברו המפוזרים במרוקו ובאלגיריה שומרים אמונים לעיר מולדתם ומתגאים בה, זו נחשבה אצלם למקום קדוש באחד מן המרכזים המיוחסים.
מה יפה הייתה קהילת דבדו כאשר בשלושת הרגלים רבים מיהודי דבדו הפזורים בערים אחרות באו לחגוג בחיק המשפחה. הקהילה נהפכה מוקד לעליה לרגל. סיבות רבות היו לעליית רגל זו: לחגוג את החגים עם הקרובים, ולקיים את המנהג של קבלת פני רבו ולקבל ברכה מהרבנים, לחלק צדקה לעניים. בשלוש רגלים דמתה קהילת דבדו כעין ירושלים הקטנה.
פרק 4: קהילות מזרח מרוקו
אלה הן קהילות מזרח מרוקו: אוג׳רה, אוטאט, ברגנט, ברקן, גראדה, גרסיף, דבדו, לעיון, מידלת, מיסור, מליליה, מריגיא, מרטנפריי (היא אחפיר), נאתר, פיגיג, תאורירת, תאזה, תאפילאלית.
הקהילות התוחמות מזרח מרוקו הם: אוגידה במזרח חבל ארץ זה, תאזה במערבו, מליליה בצפון, תאפילאלית בדרום.
להוציא קהילות תאפילאלית, תאזה, מידלת, פיגיג, המרוחקות ביותר במזרח מרוקו מדברו, קהילת דבדו נחשבה קהילת אם לקהילות האחרות.
בתאורירת, גרסיף, ברגנט, לעיון, ג׳ראדה ומריג׳א רוב מנין בני הקהילה היו יוצאי דבדו ( עד 60% ויותר). בקהילות אוטאט, ברקן, מרטנפריי, מיסור קרוב למחצית בני הקהילה היו יוצאי דבדו. בקהילות אוג׳דה, מליליה, מידלת היו ער 30% מיוצאי דבדו.
רבים מראשי הקהל וכלי הקודש ששרתו בקהילות האלה הם דבדוביים. שני בתי דין של שלושה דיינים היו בדברו ובאוג׳דה: עד לשנת תרעי׳ד היה בדבדו בית דין של שלושה, אך באוג׳דה רק בין השנים תר״ץ – תש״ך ישב בית דין של שלושה. בקהילות מליליה ומידלת שירתו בתי דין של דיין אחד, בשאר הקהילות לא היה דיין, ואת הקהל שימשו רבנים מלמדי תשב״ר שוחטים ומוהלים.
בקהילת תאזה שהייתה קהילה עתיקה שירתו מלפנים דיינים וחכמים מפורסמים עוד בתקופת הרשב״א. זה מאות שנים שיש בה קבוצה גדולה של יוצאי דבדו.
הקהילות הראשונות העתיקות במזרח מרוקו שידענו עליהם היו: א) תאפילאלית היא סגלמסא, תאזה: ב) אוג׳דה, רבדו, גרסיף; ג) מידלת, אוטאט, תאורירת: ד) מליליה, לעיון, ברגנט, מיסור, אחפיר, ברקן, נאדור.
1) קהילת אוג׳דה
העיר אוג׳דה נמצאת בצפון מזרח מרוקו על יד גבול אלג׳יריה. היא נוסדה במאה העשירית על־ידי שבט מאגראוואת,. העיר הייתה מרכז גדול למסחר ואולי מכאן השם אוג׳דה מלשון ערבית מוג׳וד ־ מוכן, כלומר הסחורה הייתה שם תמיד זמינה מוכנה.
לראשונה יודעים יהודים באוגידה במאה הארבע עשרה, קהילת אוג׳דה מוזכרת ברשימת קהילות מרוקו של הרב יעב״ץ בספרו ״עט סופר״ מהמאה השמונה עשרה. יהודים מאיזור בני סנאסן התיישבו באוג׳דה במאה השמונה עשרה. באוג׳דה נקלטו מגורשי קהילת תלמסאן אשר ברחו מפני שוד וביזה.
הר׳ דוד גיגי מתאזה ביקר באוגידה באותם ימים והוא מאשר הסכם בין שני יהודים סוחרים. סוחרים יהודים מאוג׳דה פונים להרב יעב״ץ (השני). הרב יוסף משאש מספר על מר זקנו שבדרכו לא״י ביקר באוג׳דה ופגש בקהילה זקנים ״בלי אזניים״. הוא תמה למראה המוזר, ותשובתם הייתה כי המלך יזיד 1790 — 1792 ביקר באוג׳דה בשבת.
תושבי אוג׳דה יצאו לקבל את פניו וכך עשו יהודי אוג׳דה אשר מלבושם לרגל ביקור המלך, זהה כמעט למלבוש הישמעאלים. הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. בקבלת פנים שאל יזיד את מושל העיר מדוע רחוקים אלה מאלה? ומושל העיר השיב: אלה מוסלמים ואלה יהודים
. שאל יזיד: ובמה יוודע איפה ההבדל ביניהם? שתק מושל העיר. אז המלך אמר: יש לי עצה איך להבדיל ביניהם: לחתוך תנוך אוזן היהודים! וכן עשו אנשי אוג׳דה ליהודים.
אמצע המאה התשע עשרה מרא דאתרא היה הרב ארוואץ ומושל העיר אוג׳דה זמם מזימה איך להרוג את רב הקהילה ולעשות שפטים ביהודים. הרב ארוואץ ברח לעיר תלמסאן הקרובה ולא חזר עד שהרב אבנר ישראל צרפתי, ראב״ד פאם, התערב להגנת הרב ולביטול מזימות המושל.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
קהילת אוג׳דה מורכבת מקבוצות יהודים מקומיים: אולאד בן אדיבא, אולאד אזלואי, אולאד בן גוזי, אולאד שרביט, אולאד בן שמחון. מיהודי תאפילאלית: אולאד בן הרוש, אולאד בן זין, אולאד בן דרעי, אולאד אמסלם.
מיהודי אלג׳יריה: אולאד בן חמו. אולאד בן אמויאל, אולאד עובדיה. מאיזור מליליה: אולאד בן סאקון, אולאד בן עזיז, אולאד לוי, אולאד בן קמון. מדברו: אולאד בן גיגי, אולאד בן שושן, משפחות הכהנים, משפחת מרציאנו ועוד.
בשנים תק״ף — תר״י התערער בטחון בני הקהילה עקב אי השקט ופעולות האיבה של המוסלמים עד הצרפתים אשר שלטו באלג׳יריה בהנהגת המורד האלג׳ירי עבד אלקדר. מצבה של הקהילה עד כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים לא היה יציב, מסיבת הקרבות הרבים שהתנהלו מאות בשנים באיזור אוג׳דה בין בני מרין לבני זיאן, בין התורכים ומלכי מרוקו, בין הצרפתים למוסלמים.
מאז השנים תר״י—תר״ך מתייצב ומשתפר מצב הקהילות ואוג׳דה היא הקהילה הראשונה במרוקו המשיגה ריווח והצלה, משנת תר׳׳ל ואילך בגלל קרבתה לגבול אלג׳יריה יהודים אלג׳ירים בעלי נתינות צרפתית מתיישבים באוג׳דה כדי למצוא תנאי פרנסה חדשים.
מאז מצבם הכלכלי של יהודי אוג׳דה הוא בעליה. ואולם בשנת תרס״ג נלכדה אוג׳דה בידי המורד בוחמארה שהתנכל ופגע ביהודים וברכושם. בשנת תרס״ח התחוללו הפגנות זעם נגד יהודים בקשר לפעילות צרפת במרוקו ובגבול הסמוך. אז נכבשה אוג׳דה למעשה על ידי צבא צרפת ולקהילת אוג׳דה הייתה אורה ושמחה.
בני שבט סנאסן שבאיזור אוג׳דה ידועים הם באימה ובפחד שהטילו בצפון מזרח מרוקו. באוג׳דה נשיא העדה היה יצחק שרביט. איש עשיר. וכדי לתאר את ההשפלה ואת הלחץ הקשה אשר הטילו הישמעאלים על חיי בני ישראל שם הנה פרשת בית מגוריו של איש עשיר זה שחי בראשית המאה הי״ט.
בחצר אחד מוקף חומה, עומד בית קטן נבזה ונמאס לעין רואה. הן אמנם יש דלת לבית אך אין בו אף חלון אחד שקוף חוצה לו. בפנים הבית נמצאים חדרים אחדים אבל חשכה שוררת בכולם: אין מיטה, אין כסא, ואין שום כלי בית.
בני הבית שוכבים על מצע מעלי עצי תמרים. וכאשר דרשתי אחרי סיבת מראה העוני הנורא הזה בבית איש אשר חננו ה׳ בעושר רב הגיד לי בעל הבית כי יפחד להיטיב אורח חייו מחמת המציק האורב מרחוק ומקרוב, לשלול שלל בכל אשר ימצא"!
בשנת תרס״ט ראשי קהילת אוג׳דה פנו ליהודי ווהראן שבאלג׳יריה לסייע בידם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח. בימי מלחמת העולם הראשונה גרו באוג׳דה קרוב ל־3,000 יהודים,. אז פרץ סכסוך בן המהגרים מאלג׳יריה לבין יהודי המקום.
רבי אהרן שוקרון היה רב הקהילה. רבי אהרן שוקרון למד בצעירותו בדבדו, פייטן ומשורר ומקצת שיריו התפרסמו בחוברת לזכרו. כן שימשו בדיינות רבי אברהם חזיזה ורבי דוד עובדיה. בשנת תרצ״ה נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש והשפה העברית בשיתוף, וועד המקומי של קק״ל וכן לתמיכה בהוצאות הלימודים של בני עניים.
חברת עץ חיים ארגנה שיעורי ערב והרצאות. שנים אחר כך נהפך שם החברה למרכז ללימודים עבריים. בית הכנסת הגדול׳ באוג׳דה חולל בשנת תש"ג ונפגע בידי אלמוגים. רבי רפאל צרפתי הוא דיין בשנת תרפ״ד. בתום מלחמת עולם השנייה התארגנה קבוצה של יהודים ציוניים באוג׳דה לסייע ליהודים שרצונם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק במלחמת העצמאות.
שערי מרוקו היו סגורים בפני יהודים שרצו להגר לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמלי אלגייריה כגון אלג׳יר או ווהראן, ולפיכן שימשה אוג׳דה תחנת מעבר סמויה ליהודים רבים שעלו לארץ. וועד הקהילה עשה רבות בעזרה לעולים בכספים, בתעודות מעבר לאלג׳יריה, ובמתן תעודות שהייה באוג׳דה.
כל המתנדבים שהגיעו לאוג׳דה שוכנו במשרדי הקהילה וגם בחדרי החברה קדישא הסמוכה לבית עלמין. מול התנופה הציונית עצרו שלטונות צרפת יהודים שסובבו באוג׳דה ובשאר קהילות מזרח מרוקו ללא קורת גג או תעסוקה.
ריכוז העולים לישראל נעשה בקאזאבלנקה, משם נסעו לפאס, ומפאס הגיעו לאוג׳דה. על העולים היה לעבור את הגבול ולהגיע לקהילת מרניא הסמוכה לאוגידה. את הדרן בין אוג׳דה למרניא עשו מי ברגל, מי על אופניים ומי ברכיבה על בהמות עד לחווה של יהודי מרוקאי סמוך לגבול.
האנשים עברו את הגבול דרך וואדיות עד לחווה של יהודי אלג׳ירי, משם הגיעו לקהילת מרניא ואחר כך לנמל ווהראן. היו עולים שהשתמשו במסלול אחר: רוכזו בקאזאבלנקה, משם נסעו למקנאס, אחרי כן למידלת וארפוד משם עברו את הגבול עד לעיר קולומב בישאר ומשם צפונה עד לווהראן.
בסיון תש״ח התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים. בתים וחנויות של יהודים עלו באש יהודים רבים הסתתרו אצל אירופאים. בשנת תשי״ד פרצו מהומות באוג׳דה עקב גירוש מלך מרוקו על ידי צרפת. המטרה במהומות הייתה שוב היהודים. ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.
מנהל מקהלת תלמוד תורה בשנים תש״י—תשי״ב הוא הפייטן הנודע ג׳ו עמר. הרכב בית הדין של שלושה היה בין השנים תש׳׳א — תש׳׳ט: הרב שלמה כהן צבאן, הרב שלמה כהן זאגורי, הרב ציון אבן דנן. בתשי׳׳א הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.
באוג׳דה היו שלושה בתי כנסת גדולים: בית כנסת דלחברה, של אולאד בן אישו, של אולאד דרעי, ועוד בתי כנסת ביניהם בית כנסת רבי מימון דהאן, בית כנסת שייך חיים, בית כנסת לקיסארייה. בית הכנסת הגדול נבנה ב־1930. מימדיו היו: ארבעה עמודים עם כיפה, 15*20 מטרים, עזרת נשים.
בית כנסת שקארנא ( אולאד שוקרון ): שני עמודים, ספסלי ישיבה לאורך הקירות, לתיבה עולים על חמש מדרגות, עזרת נשים. בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה: ארבעה עמודים, ספסל בנוי לאורך הקירות, אין עזרת נשים.
קברי הצדיקים של רבי אברהם בן שוקרון ליד גן העיר, קבר על שם סידי יחייא מחוץ לעיר. באוג׳דה היה בית דפוס של משה חליוואה: נדפס בשנת תשי״א ״מי במוך׳׳ לפורים עבור חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י וחביריו בשביל חברת ״ הזוהר די תאוורירת ״, וכן ברכת החמה.
קהילת תאזה:
קהילת תאזה הייתה מן העתיקות במרוקו. רבי יצחק בן אלחנן מתאזה נשא ונתן בהלכה עם הרשב״א. לקהילה היה מנהג לעצמה. הרש״ך כתבי: …הרי לפניך שמנהג עיר תאזה גם בשנים קדמוניות ״. הייתה מתא תאזה משונה מהם וחלקה רשות לעצמה. עם זאת שתאזה סמוכה מאד לפאס לא נגררה אחרי מנהגי פאס בכל תחומים.
תאזה נטלה רשות לעצמה לנהוג לא לפי מנהג פאס. הרב יעב׳׳ץ מאשר שתאזה היה לה מנהג שונה ממנהג פאס. כאשר יהודי תאזה במאורעות שי״ד נמלטו לפאס, נוסד בית כנסת של יהודי תאזה במללאח פאס. בראשית המאה השש עשרה מנתה קהילת תאזה חמש מאות משפחות ויותר.
ב ־1554 הותקפה העיר על ידי התורכים. היהודים ברחו לכפרים שמסביב. יהודי פאם ובראשם הרב יהודה עוזיאל פדו בממון רב יהודים מתאזה שנפלו בשבי. בשנת ת״ך הגיע לגדולה יהודי עשיר בשם אהרן בן משעאל. אגדות רבות נקשרו סביב אהרן בן משעאל.
אחת מהן הכתירה אותו מלך תאזה. מולאי איסמאעיל הטיל מסים בבדים על יהודי תאזה. בימי מולאי יזיד (1790 — 1792) פרצו מהומות בערי המערב. קהילות רבות נשדדו, בתוכן תאזה. היהודים גורשו ערומים, ויחפים והתחבאו במערות הסמוכות לעיר, בתי הכנסת נהרסו ובמקומם נבנו מסגדים. בתר״ג יש חמש מאות יהודים בתאזה.
בשנת תרל״ז נפטר בתאזה השד׳׳ר רבי שלמה טולידאנו ונקבר שם. בתרמ׳׳ד ביקר בקהילה הקצין הצרפתי דה פוקו ומצא בה חמישים משפחות יהודים החיים באימה ופחד מחמת התנכלות בני השבט רייאתא המציקים באכזריות ליהודים.
בתרנ״ח גזר מושל תאזה על שופר של ראש השנה שהוא אסור על פי האיסלאם. היהודים לא צייתו ותקעו בשופר. שנאה וקנאה בערו בגויים שאיימו לפגוע ביהודים. ובחודש אדר תרנ״ח אירעה התנפלות על השכונה היהודית בזזו ושדדו רכוש יהודי. יהודים נפצעו בתקריות רבים וברחו למקומות מקלט בעיר.
בתרס״ג מחמת מרד בוחמארה אשר הכתיר עצמו מלך בתאזה נפלה שכונת היהודים לביזה ושוד ביד אנשיו ובידי חיילי המלך. כל יהודי תאזה באו לפאס ערומים ויחפים תריסר יהודים נהרגו במהומות. מהנמלטים מתו במגפה, אחרים נסעו לתלמסאן או למליליה.
בהגיעם למליליה מושל העיר שם העמיד לרשותם מזון ואוהלים. בתוך האוהלים ביקר אותם נחום סלושץ וכך הוא כתב:
״רבי יוסף מרציאנו מראשי הפליטים אמר לי בבכי: ראה מה נשאר מהקהילה המיוחסת תאזה! אנו מבכים את בתינו ההרוסים, את בתי הכנסת החרבים, את נשינו הנאנסות, אנו מבכים את אבותינו הקדושים אשר היינו מתחננים על קברם בשעת צרה. בימי שלטון צרפת במרוקו חזרו כמאתים יהודים לתאזה. ובשנות החמישים היו שם חמש מאות יהודים.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
מרבני תאזה היו הרב יצחק בן מיימון בן אלחנן. הרב דוד געי, הרב יהושע גיגי, הרב אברהם כהן סקלי. בשנת תש״ה נשיא הקהילה הוא אהרן מרציאנו. מספר הבתים והחצירות, בשנות תר״ל היה: הצירות 28, בתים 134, נפשות חמש מאות ושלושים ושש.
מספר הבתים והחצידות אשר בתאזה (פאס וחכמיה, א/ עמ' 6 בו).
10 |
קסום |
דאר |
4 |
בן לוטאטי |
דאר |
3 |
שמעון שאשפורטאש |
דאר |
3 |
בן שנטוב |
דאר |
4 |
בן זראד |
דאר |
3 |
ארהיבי |
דאר |
4 |
בן לבעיר |
דאר |
3 |
בן עאזאר |
דאר |
5 |
מארא |
דאר |
7 |
אברהם בן יעקב |
דאר |
6 |
שלמה בן הדידו |
דאר |
6 |
ברהים בן מסעוד |
דאר |
54
7 |
טבילה |
דאר |
4 |
בנת לשום |
דאר |
6 |
סעדיה בר יששכר |
דאר |
9 |
בן וואווא |
דאר |
2 |
רבי יהושפט |
דאר |
4 |
אליהו מויאל |
דאר |
4 |
מסעוד ארוואף |
דאר |
4 |
שיך שמואל |
דאר |
5 |
בלילו |
דאר |
2 |
רבי מנחם |
דאר |
4 |
יוסף בן חיים |
דאר |
5 |
אצבעוני |
דאר |
6 |
משה בן שמואל |
דאר |
5 |
עכיכו |
דאר |
4 |
יספיכו |
דאר |
5 |
יוסף בן יעקב |
דאר |
בית כנסת ע״ש רבי אליהו בן נאים שופץ בסוף המאה הי״ח. אם קהילת תאזה היא מהעתיקות שבקהילות מרוקו מזל רב לא היה לה! הנסתרות לה׳ אלקינו.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
א) קהילת מליליה (מרוקו הספרדית)
שם המקום מלפנים היה ראס אדיר. מאז ימי הבינים שימש המקום מאחז צבאי לספרד. מחנה צבאי זה ששמו נהפך למליליה שימש מקום מעצר והגליה לאסירי עולם. לפני תר"ן אין ידיעות על קהילה יהודית מאורגנת במליליה. אך באיגרת שליחות שד״ר של רבי ציון אלקלעי מטבריה נזכרה הקהילה, באמצע שנות המאה הי״ט. יהודי מליליה התחלקו לשתי קבוצות דוברי ספרדית ודוברי ערבית:
דוברי ערבית באו מאוג׳דה, פאם, תאזא ובעיקר מדבדו. דוברי הספרדית באו מתיטוואן או מלאראש. לכל קבוצה היו בתי כנסת משלה. בתר״ע היו שם קרוב לששת אלפים יהודים, אך בעקבות מהומות במליליה ובאיזור הרי״ף נטשו משפחות רבות את מליליה והתיישבו באלגייריה. בשנת תרצ״ו נרצחו כמה יהודים במליליה: בעקבות מלחמת פרנקו פרצו מהומות בעיר. בשנות תש׳׳י — תש״ל היו כאלף ומאתים יהודים במליליה.
רבני הקהילה היו: הדיין רבי אברהם הכהן מדברו; בנו רבי דוד שלמה הכהן, רבי חיים ביטון, רבי שמואל בן גיגי. רבי אברהם כהן, יש הסכמה לרבי יוסף בן וואליד, נדפסה בספרו ״שמו יוסף״. ירושלים תרס״ז.
מרבי דוד שלמה כהן בנו, יש מהרב מליצה שירה, בהקדמה לשו״ת קרית חנה דוד, א׳, ירושלים תרצ׳׳ה. רבי חיים ביטון השאיר כ״י ״לב חיים״, פירוש על ״בית שמואל״ ו״חלקת מחוקק״, וכן חידושים על מסכתות הש״ס.
רבי שמעון ביטון בנו כתב ספר ״שלמי שמעון״ חידושים על הש״ס ( בני ברק תשמ״ו ). וכן חידושים. בכ״י. בתי כנסת במליליה: ע״ש רבי אברהם כהן, בית כנסת יצחק בן הרוש, בית כנסת רבי שם־טוב. ועוד חברת עוזר דלים התקיימה בקהילה והיא טיפלה בנזקקים, בחולים, או באירגון ההילולא לרבי סעדיה אדאתי זיע״א.
קבר הצדיק רבי סעדיה אדאתי: הצדיק ביקר באיזור מליליה בקרבת העיירה נאדור. האגדה מספרת שהצדיק שלח ליהודי המקום להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעתו להיפטר מן העולם. היהודים לא נענו לבקשת הרב והצדיק פנה למוסלמי וביקש עזרתו. הוא הודיע לו שאחרי פטירתו עומדת להתחולל סערה, וסלע יכסה את קברו וכך היה. יהודים רבים ממרוקו ומאלג'יריה באו להשתטח על קבר הצדיק.
קהילת מידלית
יהודים ישבו במידלת מאות שנים, ובבית העלמין של הקהילה הייתה מצבה וזמנה משנות ת׳. מוצא רובם מתאפילאלית, פאס, דבדו ועוד. מספר היהודים גדל מאז שמרוקו הייתה לארץ חסות של צרפת. בתרפ״ח נפתח בית ספר במידלת מטעם חברת כי׳׳ח.
בשנות הארבעים נפתח תלמוד תורה של חב״ד ולמדו בו קרוב למאתים תלמידים. בראשית שנות החמישים רוב היהודים עזבו את השכונה הוותיקה לשכונה חדשה במרכז העיר. המלאח היה בשכונת עותמן מוסא.
בימי מלחמת עולם השנייה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולפליטים נפתח בסביבת מידלת. רבני מידלת: רבי יצחק אדרעי רבי מכלוף שרביט, רבי סלימאן חמו ( חיברו שירים, עדיין בכ״י ). רבי מאיר אביחצירה ז״ל שימש דיין בקהילה, וכן רבי חיים אלפרסי, וכן רבי משה עטיה מחבר שו״ת מעט מים. רבי שלמה אמסלם מחבר ספר בני שלמה.
בתי כנסת: לפילאליין ( יוצאי תאפילאלית ), יוצאי דבדו, מכלוף פינטו, מסעוד חמו, ע״ש ה״צ משה מכלוף, רבי משה אמסלם, רבי משה עטיה, ע״ש רשב״י.
רבי יצחק אבולעפיה קדוש העיר ״ מול לבלאד די מידלת ״. יש עוד קברי צדיקים: רבי יצחק בן חמו, רבי שלמה אמסלם. ב־1947 מנתה קהילת מידלת 1700 נפש.
קהילת אוטאט
קהילה באוטאט הופיעה ברשימת הרב יעב׳׳ץ מהמאה השבע־ עשרה. בתקצ״ב נזכרה הקהילה באיגרת השד״ר רבי חיים אשכנזי. אך בתק׳׳ע—תק״ץ קובע הרב פתחיה מרדכי ברדוגו שאין בכפר אוטאט אפילו אחד המומחה בהלכות עדות.
בימי היעב״ץ היה נגיד אוטאט ר׳ יעקב בן חמו. בתרמ״ד היו באוטאט שלושים משפחות יהודיות. בת״ש — תש״י היו שם חמש מאות וששים יהודים. יהודי אוטאט היו בריאים בגופם וגאים ביהודתם, הם עסקו במסחר ובחקלאות ולא מעט מקצועות אחרים היו בידם: סנדלרים, בנאים וחייטים. במלחמת העולם השניה מצבם השתנה לרעה והצרפתים הסיתו בהם ערבים. יהודים מאוטאט נרשמו בחברת פועלי ציון להתיישבות בא״י.
הר׳ זנו שירת בה כרב מקומי ובן שירת שם ר׳ שמואל מרציאנו לחימר. בשנת ת״ש נגיד הקהילה הוא רפאל מרציאנו, ונגיד חברה קדישא הוא משה מרעלי דזמאמא. קברי הצדיקים ר׳ אברהם עבו בן יחייא, סידי עבוד.
קהילת תאורירת
שם המקום מלפנים זא על שם הנחל ז׳א. מצאנו קהילה בכפר זא. משנות ת״ק היה ישוב יהודי מאורגן בזא היא תאורירת של ימינו. הר׳ מכלוף הרום ובנו ר׳ שלמה מו״ץ בכפר זא. שירת שם ר׳ חיים חמו בתק״ן. בתרע׳׳ז נשיא הקהילה היה מר זמור. רבני הקהילה היו ר׳ שלמה כהן זאגורי, ר׳ מרדכי הלוי. בראשית המאה ה־20 מספר היהודים היה קרוב לחמש מאות, בת׳׳ש מספר היהודים היה קרוב לאלף. בית ספר של כי״ח נפתח בתר״ץ. וכן מרכז ללימוד השפה העברית נפתח בה בתש״ז בהשתדלות מר אשר חסין. נגיד הקהילה בשנת ת״ש הוא שמואל כהן ונשיא הקהילה היה אהרן בן שושן. עבור קהילת תאורירת נדפס פיוט לכבוד רשב״י. איסור ממשלתי לגביית מס על שחיטת בהמות, אפיית מצות, ויצור יין בשר. בתי כנסת: בן שושן, כהנים, מרציאנו. חתן התנ״ך העולמי לשנת תשמ״א, ר׳ אהרן בן שושן מתאורירת. מנהג תאורירת: האם מותר לשחוט מיושב או צריך לשחוט בעמידה ?
וזאת להודיע היה שד״ר מטבריה תובב״א, בכפר תאורירת הקרוב לאוג׳דה, זה שמו כמוהר״ר רפאל מזרחי וראה שם שוחט אחד והוא שוחט מיושב. ונתן עליו בקולו קולו עוז, וכמעט שרצה להעבירו, וכשמעי את הדבר נתתי לב למצוא איזה סמן נכון למנהג לשחוט מיושב. ובבא השד״ר הנזכר פה ונתראיתי עמו פנים בפנים, והיה משתעי האי עובדא דעביד בעיר תאורירת, ויהי ככלותו לדבר, הראיתי לו הסמן הגדול שהבאתי לזה והוא במסכת שבת דף קנ״ח.״ ובמרן יו״ד סי׳ כ״ד סעי׳ כ׳… וכראות הרב השד״ר הנזכר את זה, הודה על האמת ואמר ישר כחך, כתב אלה הדברים ולקחם בידו.
קבר בנת אל כמוס יהודיה כשרה שמתה על קידוש ה׳.
7) קהילת לעיון
מבצר לעיון נבנה על ידי המלך איסמאעיל בסוף המאה השבע עשרה, בימי מרד בוחמארה נהרגו יהודים במהומות בין חסידי המורד ומתנגדיו, בין הנהרגים ר׳ משה כהן. ב־1920 היו 253 יהודים בלעיון. ובשנות הארבעים היו שם קרוב ל־550 יהודים. הג׳וינט סייע לתלמוד תורה בקהילה. והקהילה תרמה רבות לקרן קיימת לישראל.
בתי כנסת של: הכהנים, ושל בן גיגי. רב הקהילה היה ר׳ משה בן גיגי הידוע כחסיד גדול. מליצת שיר ושבחה מהרב משה ז״ל לכבוד מורו ורבו ר׳ דוד כהן די רחל ראב״ד ווהראן, נדפסה במבוא לספר קרן לדוד (מקנם).
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
8 קהילת גרסיף
על יהודים בגרסיף אנו יודעים עוד משנות ש׳ הראשונות: בשנת ש״ט (1549) נודע למלך ספרד שהשליט מוסלמי בגרסיף נוהג כבוד ביהודים .
בראשית המאה היו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ובשנות הארבעים חמש מאות וחמישים יהודים. מרכז ללימוד עברית נפתח על ידי שליח מא״י א,. הכרמלי ב־1947.
שתי חברות קדישא: אחת למשפחת בן שושן ואחת למשפחת בן חמו.
רבי יעקב בן גיגי שירת כרב הקהילה ושאלה ממנו מוזכרת בשו׳׳ת ישמ״ח לבב, יורה דעה, סימן אי.
9 קהילת מיסור:
בסוף המאה ה־19 היו במיסור 10 משפחות יהודיות. בתרצ״ט באו למיסוד שמונים משפחות מדבדו וכן מאיזור תאפילאלית. בשנות הארבעים היו שם קרוב ל־760 יהודים. חסידי חב״ד פתחו תלמוד תורה. רב הקהילה הוא ר׳ דוד מרציאנו. הרשכ״ז כתב: …חכם עצום, מתנהג בחסידות יתירה ורוח אלקין קדישין אישתיכחת ביה. והר׳ שמואל מרציאנו כתב: מתהלך ביראת ה׳ פנימית…
בתי כנסת: יהודי אוטאט, אולאד ענקונינא, קהל דבדו. קבר של הקדוש ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא. ההילולה שלו נערכה במוצאי חג הפסח, ביום המימונה. שיר לזכר הצדיק ידוע אצל יהודי אוטאט, מיסור ומידלת ועוד.
מחנה עבודה ומעצר ליהודים ופליטים בימי מלחמת עולם השניה היה באיזור מיסור.
10 קהילת ברגנט
העיר ברגנט היתה הראשונה שנכבשה על ידי צרפת במרוקו, בסיון תרס״. בראשית המאה ה־20 היו שם ב־300 יהודים ובשנות הארבעים 600 יהודים. שירתו בה הרבנים שלמה כהן, ר׳ דוד כהן, ר׳ דוד מרציאנו. היהודים עסקו בעיקר בגידול צאן ובקר. כבשים מברגנט היו מגזע מעולה ״בני גיל״. בקהילה היה קיים ״בית עניים״ לנזקקים.
בתי כנסת: הכחנים (אולאד ברמליל), מרציאנו, של אנשי פיגיג. מקוה מים חיים כדוגמת מקוה האר״י ז״ל בצפת, קיים בקהילה.
מחנה עבודת פרך ומעצר לבני ישראל בימי מלחמת עולם השניה קיים בסביבה.
11 קהילת מרטנפריי (היא אחפיר)
בראשית המאה ה־20 היו שם 250 יהודים ובשנות הארבעים 625 יהודים חיו בקהילה. נוסדה בה חברת מגן דוד ללימוד תורה ולשפה העברית. רבני הקהילה היו ר׳ מסעוד חזיזה ור׳ יוסף בן שושן. בקהילה היו 2 בתי כנסת.
12) קהילת ברקן
קרוב ל־500 יהודים היו בעיירת ברקן במאה הזו. ר׳ יוסף חיים ילוז השד״ר מטבריה התאכסן בה. הרבנים שכיהנו בה היו ר׳ אליזרע (היום רב אשדוד), ר׳ מישאל דהן ר׳ ראשי של באר שבע. נשיאי הקהילה היו ר׳ אהרן שוקרון ור׳ אליהו כהן.
13 – קהילת מריג׳א
בראשית המאה היו בעיירה מאה יהודים. ובשנות הארבעים 200 יהודים. בית כנסת נוסד שם על ידי משה בן שושן. שירתו שם ר׳ משה מרציאנו ור׳ יהודה מרציאנו.
14 – קהילת ג׳ראדה
בראשית המאה ה־20 היו שם ב־100 יהודים ובשנות ה־40 ב־200 יהודים שם. רב הקהילה הוא ר׳ משה הכהן אשר נהרג בטבח ג׳ראדה. בית כנסת אחד בעיירה. בימי מלחמת עולם השניה היה בסביבה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולזרים.
15 קהילת נאדור או וילה נאדור (מרוקו הספרדית)
מספר היהודים בקהילה היה 592 בשנות הארבעים. רב הקהילה היה ר׳ יהודה כלפון לימים רב הקהילה של תיטוואן וכן ר׳ יוסף בן חמו מדבדו. קבר הצדיק הנקרא מול באב זמעא: הצדיק קבור במערה: אשה עם נרות ביד נכנסה למערה, וראתה אדם שוכב ומכוסה סדין. התקדמה ואז הסדין נעלם ולפתע ראתה הרבה עצמות, וגם הן נעלמו ובמקומם צמחה שן. אביה קבר את השן במקום
16) קהילת פיגיג
בפיגיג אשר בדרום מזרח מרוקו היו בשנת ת״ר קרוב לחמש מאות יהודים. יהודי פיגיג התיישבו בערי הצפון אוג׳דה ווהראן ותלמסאן ועוד. בפיגיג עיקר פרנסתם היתה בצורפות כסף ומעבודות ברזל. גם תוצרת הבד והביגוד נמצאה בידם. יהודי פיגיג גרים בשכונות אל אודאגיר, זגאגא, וולאד סלומאן.
הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם קבור בפיגיג. 3 בתי כנסת בפיגיג. ר׳ דוד אמסלם הוא איש פיגיג.
קהילות ישראל במזרח מרוקו שהזכרון היחיד ששרד לנו מהם הוא רישומם בשטרות דבדו או ממצבות הבתי עלמין הם:
דאר בן משעאל, נתיסדלת, בני כולאל, קלעייא, למרס, קדארא, מוזכרים כולם בקונטרס. יחם דובדו.
פרק 5 : קשרי דברו עם קהילות ישראל במרוקו, בצפון אפריקה, בארץ ישראל.
הקשר של דבדו עם קהילות הבת, קהילות צעירות שהתפתחו רק במאה העשרים, או עם קהילות גדולות אוג׳דה, מליליה או מידלת היה חזק, רצוף וטבעי, קשרים משפחתיים הדוקים, וקשרי מסהר.
קשרי דבדו — פאס
אלה יחסי קירבה מיוחדים ומן המאה השבע עשרה, ימי הרב יעב״ץ התקיימו בכיוונים שונים:
א) חוקרים גילו כי במאה החמש עשרה התיישבו בדבדו יהודים מקהל פאם.
ב) מאידן הר׳ עובדיה מזכיר ״…תושבי פאס ליקוטאי נינהו… יש מהם מן המגורשים… ויש מהם מצפרו… יש ממכנס, ויש מתאזה ויש מדבדו וכד״ וכן שם: כהנים מדבדו נשתלו בפאס והפכו נטיעותיהם פירות גינוסר וגם הרש׳׳ך כתב שכמעט רוב הכהנים בפאם רובם מיוצאי דבדו הם!
ג) הקשר התקיים בפניות רבות בהלכה מרבני דבדו לחכמי פאס.
ד) קשר מסחרי עם יהודי פאס.
ה) בעת מצוקה או סכנה פנו יהודי דבדו לקהילת פאס יהודי דבדו הם תחת פיקוחו הישיר של מושל פאס.
ו) תלמידים מדברו למדו תורה בפאם. הר׳ אברהם בן שושן בנה בית כנסת משפחתי לפי דוגמת אחד מבתי כנסת בפאס.
ז) ר׳ מימון בירדוגו קבע: אנשי דברו כל מנהגיהם בתר פאס גרירי.
הקשרים הרבים של יהודי דבדו עם קהילת פאס נבעו מזה שהיתה להם דרך לשלטון המרכזי במרוקו. יהודי דבדו קיבלו הכרעת גדולי ההוראה בפאם ופנו אליהם בשאלות חשובות הנוגעות לכלל הצבור. מאידן קהילת פאם הכירה במעמד הרם של כהני דבדו ובמוצא השיביליאני של בני הקהילה.
קשרי דברו עם מבנאם, צפרו, ותיטוואן
היו קשרי מסחר ביניהם אך במידה קטנה מאשר עם פאס. כמו כן היה קשר הלכתי. משפחות רבות מדבדו התיישבו במכנאם (משאש משנות ת' מרציאנו בשנות תר״צ) משפחות אדבדובי בצפרו, ענקונינא בתיטוואן.
קשרי דברו עם תאפילאלית
תלמידים מדבדו השתלמו בלימוד תורה בתאפילאלית בעיקר בימי רבנו יעקב אביחצירא ז״ל. קשר מסחרי קיים בין שתי הקהילות.
קשרי דברו וקהילות אלג׳יריה (תלמסאן, ווהראן)
בשנת ש״ה—1545 יהודי תלמסאן והנגיד בראשם ברחו מהמהומות שם וכנראה התיישבו בדבדו. מאידך יהודי דבדו התיישבו בערים כמו תלמסאן, ווהראן ועוד״. יהודי דבדו פנו בשאלות לחכמי תלמסאן ר׳ יוסף משאש או לראב״ד ווהראן ר׳ דוד הכהן בן אזהור (שעזב את דבדו בשנים תרץ). כלי קודש רבים מדבדו ששימשו במחוז תלמסן ווהראן מוצאם מדבדו. קשרי מסחר בין דבדו לבין תלמסן ווהראן היו קיימים.
הניב הדבדובי בערבית המדוברת של יהודי דבדו קרוב יותר לשפה הערבית יהודית של יהודי אלג׳יריה מלשפתם של יהודי פאם או מכנאם.
דבדו—גירבה (תוניסיה)
חוקרי דבדו גילו דמיון רב בין קהילת ג׳רבה לקהילת דבדו. כמו כהני ג׳רבה כהני דבדו הצהירו והדגישו את ייחוסם הישיר לצדוק הכהן. יש לכהני דבדו ספרי יוחסין.
שני בתי כנסת נתקדשו ביותר בג׳רבה ובדבדו: בג׳רבה בית הכנסת המקודש הוא לגריבה או לדיאגאת. בדבדו בית כנסת המקודש הוא לדוגם.
בדבדו ובג׳רבה היתה אמונה עממית על סכנה ללויים שמתחייבים בנפשם אם התעכבו בקהילה יותר מיממה. ובדברו טענו שאם לוי יתגורר בקהילה לא יסיים את שנתו.
בשני היישובים עלה מספר תושביהם היהודים על המוסלמים (כן מדגיש הרב איזנבט בספרו.
שתי הקהילות הורכבו משני מעמדות — מהכהנים והעם.
יהודי דבדו וכן יהודי ג׳רבה שחיו חוץ לקהילתם היו קשורים מאד לקהילת האם ועלו לרגל אליהן: יהודי ג׳רבה באו לזייארה גדולה לבית כנסת לגריבה המקודשת. יהודי דבדו עלו לרגל בשלוש רגלים.
בעיר ג׳רבה לא נהגו הנשים לשתות יין שר״ף מנהג דומה קיים בדבדו.
בדבדו ובג׳רבה לא עלה בידי חברת כי״ח לפתוח בית ספר. צדק מי שכינה את דבדו ג׳רבה של מרוקו. שתי הקהילות זוהו בצפון אפריקה קהילות קדושות ומיוחסות.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
הקשר עם ארץ ישראל
בשנים ת״ר —תרץ עלו לארץ ישראל יהודים רבים מדבדו והתיישבו בצפת, בטבריה, ובירושלים. אביו של השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו, ר׳ שלמה הגיע לירושלים בתר״ך. נחום סלושץ מצא בפנקסי הקהילה שתים עשרה משפחות מדבדו שעלו לא׳׳י. ביניהם סבא משה מרציאנו לחימר וכן מבני הכהנים. משנת תר״מ ואילך ההתעניינות בנושא העליה לארץ ישראל גדלה והלכה, לימוד השפה העברית, רכישת אדמות באמצעות קק״ל, קופות כחול לבן, תרומות לעניי ארץ ישראל ולכוללים. סבא היה שולח תרומות לארץ ישראל בידי השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו. האגדה סיפרה כי שלושת הקברים ״שמאענא״ הם של שלושה שדר׳׳ים מארץ ישראל שביקרו בדבדו ונפטרו שם במאה השמונה עשרה. הגיעו לדבדו שלוחי דרבנן לגיוס תמיכה ביישוב. ר׳ שמואל הלוי שליח חברון ביקר בתס״ח בדברו ואסף שם עשרים ריאליש גדולים ועוד ב׳ לת״ת. ר׳ יהודה נחמד ביקר בתקס״ב. ר׳ חזקיה יוסף קובו ביקר בדבדו ובאוג׳דה בתקס״ג—ובתקס״ד
ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון ביקרו שםר׳ ח, אשכנזי שד״ר צפת ביקר בת׳קצד. ר׳ חייט ביקר בתקצ״ו. ר׳ ברוך פינטו שד״ר ירושלים, ביקר בתרי״ג. ר׳ בן ציון אלקלעי ביקר בתרמ״ז.
ארבעה שד״רים נמצאו יחד בדבדו: ר׳ אליהו ילוז ובנו ר׳ יוסף חיים ילוז, ר׳ אברהם מרציאנו, ר׳ חיים סמאג׳א. כן ביקרו השד״רים ר׳ יצחק אשכנזי(תרס״ד), ר׳ שמואל בן קיקי (תרס״ו) ר׳ שבתאי בוחבוט, ר׳ חנוך חסון ור׳ סעדיה מזרחי. ר׳ משה חי אלקיים, ר׳ מרדכי אוחנה, ר׳ ציון כהן, ומר ברוך דובדבני.
בדבדו נחתם הסכם בין 2 שד״רים ר׳ רפאל עזריאל ור׳ אברהם פינטו לפעול במשותף לאיסוף כספים שד״רי העיר ירושלים התארחו אצל משפחות בן חמו, שד״רי תאפילאלית אצל משפחת מרציאנו לחימר, ושד״רי טבריה התארחו אצל משפחת מרציאנו בן עקו. ר׳ אליהו ילוז כתב: …קהל גדול יצא לקראת הרב ובנו, ובראשם ראשי הקהל בשמחה בששון ובזמרה נתקבלו השד״רים. חדשיים התעכבו בדבדו והתארחו אצל סבי ר׳ שלמה מרציאנו די בן עקו. והר' שלמה כהן זאגורי כתב: ר׳ משה חי אליקים… עת אשר בא אצלנו בתור שד״ר כולל טבריה ת״ו, ובאנו לדבדו בשנת תער״ב. והשד״ר עבר לבית הח׳ שלמה מרציאנו שהיה רגיל ומיוחד לבעל אכסנייא של כולל רמבע״ה. קופות רשב״י ורמב״ה היו בידי סבי ר׳ שמואל. ר׳ שלמה כהן, ארבי לקביר הכין עצמו וב״ב לעלות ארצה ובני הקהילה מנעו זאת ממנו (יחם דובדו עמי ה׳). הרד״ך ור׳ אברהם כהן צבאן התכוננו לעלות לגור בא״י ומשום מה רצונם לא יצא לפועל (עיין בהקדמה לספר לך דוד).
פרק 6: הלשון הערבית־יהודית בדבדו
הבדלים לשוניים בין דבדו ובנותיה לבין קהילות אחרות במרוקו.
כללי
המבטא של יהודי דבדו וסביבתה מיוחד להם ואינו דומה למבטאם של יהודי פאס, מכנאס, צפרו, רבאט, ולא למבטאם של בני קהילות מרוקו הספרדית, תיטוואן וטנגיר, ולא למבטאם של יהודי דרום מערב מרוקו מוגאדור או מאראקיש.
הבדל ניכר גם באוצר המילים:
עברית בדבדו בפאם
תפוז לים לתין
אגוז לגרגאע לגוז
רטוב מרוויי מבזג
אימתי פיווק איימתא
ביטויים בשימוש אצל יהודי דבדו וסביבתה שאינם נוהגים בשאר קהילות מרוקו: סווא סווא (כמו, כמו) עלא כאטר (מביון)
עלא סאייר לייאם (על שאר הימים)
ביטויים אלה הם בשימוש בקהילות אלג׳יריה הסמוכות לדבדו (תלמסאן, ווהראן, תמושנת)
ב. דברו לעומת באם, מכנאס, צפרו, רבאט:
ו) הגיית ק׳; כ׳:
בפאס – תקנה היא תאנה (א׳ במקום ק׳)
בדבדו — תקנה היא תקנה (מבטאים ק׳ ו3)
בפאם — כבוד הוא אבוד (א במקום כ)
בדבדו — כבוד הוא כבוד.
ההבחנה בין ש׳(ימנית) לס':
בפאם אין מבדילים לרוב בין ס׳ לש׳ (ימנית)
ואילו בדבדו מבדילים בין ש׳ (ימנית) לס׳.
בפאס — שופר הוא סופר, שבוע טוב הוא סבוע טוב.
בדבדו — שופר הוא שופר, שבוע טוב הוא שבוע טוב.
א׳ תחילית:
בפאם משמיטים לרוב את העיצור הבא בראש מילה.
בפאס — מי שם? זה סקון?
בדבדו — מי שם? זה אשקון?
דבדו לעומת מאראכיש:
הגיית ק/ ב׳ — בקהילת מאראכיש והאיזור יש הבדל בין הגיית ק׳ לב׳.
במאראכיש — ביטוי ק׳ יותר חזק מביטוי האות כ׳ כי הוא מתבטא גרוני כאותיות אחה״ע.
בדבדו — אין הבדל בין ביטוי ק׳ לכף. כי בדברו אין מבטאים ק׳ גרונית.
קהל, כבוד מתבטאים ביטוי דומה מה שאם כין במאראכיש.- מראכש.
הגיית ד׳ — במאראכיש והאיזור ביטוי ד׳ הוא קרוב ל־ד׳ז.
במאראכיש — תלמידים זה כמעט תלמידזים.
בדבדו — ביטוי ד׳ הוא ד׳.
בתאפילאלית העיצורים ב׳, פ׳ מתחלפים ביניהם.
בדבדו אין תופעה כזו.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
פרק 6: הלשון הערבית־יהודית בדבדו
הבדלים לשוניים בין דבדו ובנותיה לבין קהילות אחרות במרוקו
כללי
המבטא של יהודי דבדו וסביבתה מיוחד להם ואינו דומה למבטאם של יהודי פאס, מכנאס, צפרו, רבאט, ולא למבטאם של בני קהילות מרוקו הספרדית, תיטוואן וטנגיר, ולא למבטאם של יהודי דרום מערב מרוקו מוגאדור או מאראקיש.
הבדל ניכר גם באוצר המילים:
עברית בדבדו בפאם
תפוז לים לתין
אגוז לגרגאע לגוז
רטוב מרוויי מבזג
אימתי פיווק איימתא
ביטויים בשימוש אצל יהודי דבדו וסביבתה שאינם נוהגים בשאר קהילות מרוקו: סווא סווא (כמו, כמו) עלא כאטר (מביון)
עלא סאייר לייאם (על שאר הימים)
ביטויים אלה הם בשימוש בקהילות אלג׳יריה הסמוכות לדבדו (תלמסאן, ווהראן, תמושנת)
ב. דברו לעומת באם, מכנאס, צפרו, רבאט:
ו) הגיית ק׳; כ׳:
בפאס – תקנה היא תאנה (א׳ במקום ק׳)
בדבדו — תקנה היא תקנה (מבטאים ק׳ ו3)
בפאם — כבוד הוא אבוד (א במקום כ)
בדבדו — כבוד הוא כבוד.
ההבחנה בין ש׳(ימנית) לס':
בפאם אין מבדילים לרוב בין ס׳ לש׳ (ימנית)
ואילו בדבדו מבדילים בין ש׳ (ימנית) לס׳.
בפאס — שופר הוא סופר, שבוע טוב הוא סבוע טוב.
בדבדו — שופר הוא שופר, שבוע טוב הוא שבוע טוב.
א׳ תחילית:
בפאם משמיטים לרוב את העיצור הבא בראש מילה.
בפאס — מי שם? זה סקון?
בדבדו — מי שם? זה אשקון?
דבדו לעומת מאראביש:
הגיית ק/ ב׳ — בקהילת מאראכיש והאיזור יש הבדל בין הגיית ק׳ לב׳.
במאראכיש — ביטוי ק׳ יותר חזק מביטוי האות כ׳ כי הוא מתבטא גרוני כאותיות אחה״ע.
בדבדו — אין הבדל בין ביטוי ק׳ לכף. כי בדברו אין מבטאים ק׳ גרונית.
קהל, כבוד מתבטאים ביטוי דומה מה שאם כין במאראכיש.
הגיית ד׳ — במאראכיש והאיזור ביטוי ד׳ הוא קרוב ל־ד׳ז.
במאראכיש — תלמידים זה כמעט תלמידזים.
בדבדו — ביטוי ד׳ הוא ד׳.
בתאפילאלית העיצורים ב׳, פ׳ מתחלפים ביניהם.
בדבדו אין תופעה כזו.