יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

אמנם האגדה התימנית על עזרא הסופר, שהגיע בכבודו ובעצמו עד תימן ופנה בדרישה אל תושביה היהודים לעלות לארץ, אך הם לא נענו לו, — אין לה יסוד עובדתי! אולם עצם יצירתו של סיפור זה מעידה על מסורת עתיקה של ישוב יהודי, שהיה קיים בתימן בתחילת ימי בית שני, כלומר, במאה החמישית, לערך, לפמנה״נ. התגליות החדשות מלמדות, שאכן יש יסוד לדעה על קדמותה של גולת תימן. כן יש להסיק מתוכן, שראשוני המתישבים היהודים בתימן הגיעו לכאן מן הצפון, מתימא וואדי אל־קורא, שאליהן הועברו על־ידי נבונאיד או נבוכדנאצר, וכי בימי עזרא ונחמיה כבר היה קיים ישוב יהודי ניכר בתימן­
מתוך המדיה: עזרא ונחמיה היו מנהיגים יהודים שפעלו בימי שיבת ציון בתקופת בית שני, ואחראים על חיזוק העם והקהילה היהודית בארץ ישראל. עזרא היה סופר וכהן, ופעל בעיקר בתחום הדתי-רוחני, כשהוא מתמקד בחיזוק לימוד התורה ומניעת נישואי תערובת. נחמיה היה שר המשקים של המלך הפרסי, ומונה לפחה על יהודה. הוא פעל בעיקר בתחום המדיני-מנהלי, ובפרט הניח את היסודות לשיקום חומות ירושלים והעיר. שמותיהם שימשו גם כשם של מבצע עלייה היסטורי של יהודי עיראק לישראל

אין לנו תעודות ברורות בנדון זה, אך בכתבי־הקודש, ובמיוחד בספר איוב, מוצאים אנו רמזים המעידים על קשרים בלתי־אמצעיים עם ערב- אף ספר החשמונאים מלמד על היחסים הקרובים עם שבטי הנבטים, שהיו מעורים במדבר ובדרכי המסחר של ערב. אין ספק בדבר, שהיהודים שיתפו פעולה עם הנבטים. אחד מחכמי המשנה הוא יהודה בן תימא: וסבורני, שתימא אינה שם פרטי אלא שם העיר, שבה גר. אופיינית היא גם תנועת ההתגיירות בזמן החשמונאי בקרב שבטים ארמיים וערביים; האדומים ובני יטור, שהגיעה עד חדייב בצפונה של ארם נהריים. כן ידוע לנו מתוך כתבי יוסף בן מתתיהו על השתתפותו של גדוד יהודי בן 500 חיילים, שנשלח על־ידי הורדוס המלך לעזרתו של אייליום גאלוס בשנת 24 לפמנה״נ.

גדוד זה הגיע עם צבאות הרומאים עד עסיר ותימן. בתקופה מאוחרת יותר מוצאים אנו ישובים יהודיים בקצה הדרומי של ארץ־ישראל, היינו, באילת, על חוף ים־סוף, ביוטבה שבקצה המפרץ ובמקנא ובגרבא שבמדין, מקומות ששימשו תחנות־מעבר בדרכי־המסחר עם ערב בים וביבשה־. לדרום ערב זרמו מתיישבים יהודים לא רק מן הצפון אלא גם מהמפרץ הפרסי ומדרומה של בבל, וכן מן החוף המערבי

של ים־סוף.

במקרא מצויים רמזים מעניינים על יישובם של יהודים בכוש בימיו" של אחשורוש. בתחילת מגילת אסתר נזכרו שבע ועשרים ומאה מדינה — מהודו ועד כוש, ובפרק ח, פסוק ט, חוזר הכתוב ואומר: ״ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי אל היהודים, ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה… ואל היהודים ככתבם וכלשונם״. מכאן שהיהודים ישבו בכל גבולות פרם, מהודו ועד כוש ממש, דיברו בלשונם היהודית המיוחדת, ואף השתמשו בכתב המיוחד שלהם.

בדבר חבש של אכסום הנני משער, כי אחרי חורבנו של המרכז היהודי העצמאי ביב היא אלפאנטינה, מול סונה, בשנת 410 לפמנה״ג, בערך, היגרו משם שרידי היהודים דרומה, אם בדרך הים, לאורך חופה המזרחי של יבשת אפריקה, או בדרך סודאן, והגיעו עד חבש. רמז למציאותם של יהודים ״בארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש״

מוצאים אנו בישעיהו (פרק יח א—ב): ״השולח בים צירים ובכלי גומא על פני מים… אל גוי ממושך ומורט… גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו״. [השערתי היא, כי אלה הם אבות אבותיהם של הפאלאשים, שכבר בסוף המאה החמישית, או בראשית המאה הרביעית, לפמנה״ג התיישבו בחבש.] עם חורבן המקדש או המזבח (ה״אגורה״) היהודי בטל המרכז היהודים ביב, ותושביה החיילים והאזרחים עזבוה. יש להניח, שחלק מהם נדד לאורך הנילוס ופלגיו דרומה והגיע עד אכסום (חבש), וכאן הקים ישוב של קבע. בקרב הימים גברה השפעתם של היהודים במידה כזו שלעתים זכו להגיע לכס־המלוכה. ברור, שליהודים היה חלק בטיפוח קשרים הדוקים בין אכסום לשבא וחמיאר בתקופה שלפני הופעת הנצרות או בראשית ימיה, כלומר, קודם השתלטותה המכריעה של הנצרות האורתודוכסית על אתיופיה.

קיצורו של דבר: יהדות חמיאר נתהוותה על־ידי זרימת מהגרים לשם בכמה דרכים:

א) ישר מארץ־ישראל דרך נאות־המדבר. לאלה היו קשרים עם המתישבים בימי נבונאיד;

ב) מדרום־מזרח, היינו, דרך מפרץ פרס מזה ודרך המדבר מזה!

ג) ממצרים העליונה והבסיסים הצבאיים, שהוקמו על־ידי מלכי מצרים בימי הבית הראשון, פסמתיך הראשון (663—609) או השני (591—589). כן יש לזכור, שחדירת היהדות לשבא ולחמיאר קדמה הרבה בזמן לחדירת הנצרות שמה, שהרי הנצרות לא נשתלה על אדמת חמיאר אלא בימיו של קונסטאנטיוס השני (361—337), לפי יזמתו של איגדר תיאופילום, שבנה כנסיות בעדן ובט׳פאר. כבר בפרק־זמן זה היו קיימות שם קהילות יהודיות מרובות וכן מעיד בעל ״כתבא דחמיאר״, הרוחש שנאה ארסית ליהודים, שהדת היהודית בתימן קדמה בזמן לדת הנוצרית.

חִמְיַר (ערבית: مملكة حِمير; כתיב מלא: חמייר) הייתה ממלכה קדומה ששכנה בחלק משטח תימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה.

יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

עמוד 61