נדחי ישראל – יצחק בן צבי


נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל – יצחק בן צבי.נדחי ישראל

אב – תשכ"ג – אבגוסט 1963

 וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד

יחזקאל – כא-כג

 הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים

ישעיה מט, יב.

ההתענינות בגורלם ובאורח חייהם של שבטי ישראל בארצות נדחות טבעית היא ומובנת לא רק לחוקרי הקירות אלא לכל יהודי. חטיבות שלמות של יהודים, שנעתקו ונתלשו מאדמת ישראל עם חורבן הבית, ואף לפניו, ונשתלו בארצות נכריות ומרוחקות, שמרו, בסביבה זרה ועוינת, צורות חיים מיוחדות, שעם כל ההשפעות הזרות לא שעו את מקוריותן, והן במידה מסוימת בבואה של חיי אבותינו בימי קדם.

ב״נדחי ישראל״ כלולים שלושה נושאים:

 א. קהילות קדומות בארצות האיסלאם ובארצות שמעבר למסך, ששמרו מסורת והווי מיוחדים, ושהמגע שלהן עם שאר קהילות ישראל היה בלתי הדוק, כגון: תימן, כורדיסתאן, בוכארה!

 ב. כיתות שנידחו מהיהדות לתרבויות ולדתות אחרות ולא נשארו להן אלא זכרונות ומסורות בלבד. כוונתי לשבטים שבמדבריות ערב — חיבר, אפגאניסתאן, כורדיסתאן (בני בנימין) ופרס; וכן לשבטים שהמסורת היהודית חדלה להתקיים אצל צאצאיהם, כגון: הכוזרים והחורזמים.

 ג. כיתות מיוחדות בתוך היהדות, השומרות את אמונתן בגלוי: שומרונים וקראים; וכיתות בתוך האיסלאם, השומרות בסתר את מסורתן היהודית — ״דוֹנמה״ (שבתאים), ו״ג'דיד אל־איסלאם״ (אנוסי משהד).

עם תקומת ישראל בארצו עלו בהמוניהם בני הקהילות הנידחות אל הארץ, ממנה נתלשו מימי קדם, והיוו, מאז קום המדינה, יותר ממחצית העולים (המספר הכללי של העולים הוא כבר למעלה ממיליון נפש). עלייתם גברה בשנים האחרונות והגיעה כדי 80—85 אחוז מכלל העולים.

בספר זה ניתנת לקורא האפשרות להסתכל ולראות את אופיה ואת צורתה של כל קבוצה וקבוצה מעולי ארצות המזרח והים התיכון, את הליכותיה ומנהגיה בטרם טושטשו עקב המיזוג עם יוצאי שאר ארצות אירופה ואמריקה, ״האשכנזים״. מחקר העדות יסייע להבנת הערכים הרוחניים והמוסריים שלהן; הוא אינו צריך להתבסס על חומר ספרותי בלבד, הוא מחייב הסתכלות וקרבת נפש מיוחדת לאחים נדחים אלה, אשר גורלם הוא גורלנו ועתידנו הוא עתידם.

המאמרים המכונסים בספר זה הם פרי מחקר של עשרות שנים, שבהן בא המחבר במגע קרוב עם עדות ושבטים אלה הן בארץ והן בארצות מוצאם. תוך כך הוברר לו הצורך במוסד לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון. המוסד (מכון בן־ צבי) נוסד בשנת תש״ז, והוא היום אבר מגופה של האוניברסיטה העברית בירושלים. במכון זה ממשיך המחבר, גם לאחר שהוטל עליו התפקיד הנעלה של נשיא המדינה, ועמו חבר עובדים מדעיים, בחקירת העדות של גולת ישמעאל.

במהדורה הראשונה התפרסמו המאמרים כצורתם, עם שינויים מסוימים במספרים ובנתונים הסטאטיסטיים; ומאחר שמדינת ישראל נמצאת במצב של עליה מתמדת, ראה המחבר להוסיף בסוף הספר מספר טבלאות על הרכב העליה מגולת ישמעאל והרכב האוכלוסיה בישראל. על הקורא ליתן את דעתו שהמספרים ילכו וישתנו גם להבא: לזה אנו מתפללים ולזה נשואות עינינו. שינוי אחר במהדורה זו הוא הוספת המאמר ״לא יסור שבט מיהודה״, לביאור ההופעות המיוחדות במינן של ממלכתיות יהודית בפזורות, בתקופות היסטוריות שונות. אני עומד כאן גם על שבטים יהודיים, אשר לא מצאתי ליחד להם מקום במהדורה הקודמת כגון — הפלאשא, יהודי הודו ועוד. כן נתוסף בסוף הספר מפתח.

י. ב ן ־צ ב י

ירושלים, תשי״ז — 1956

גלות ישמעאל ותקומת מדינת ישראל – יצחק בן צבי

גולת ישמעאל ותקומת מדינת ישראלנדחי ישראל

הזעזוע העמוק, אשר עבר על כל העולם היהודי עם חורבנה של יהדות אירופה, פגע במיוחד בנפשה של היהדות המזרחית והספרדית, השרויה בגלות ישמעאל. יהדות זו ראתה לפניה, בגודלה של היהדות באירופה הנוצרית, את גורלה היא, הצפוי גם לה בארצות האיסלאם. כל התקוות אשר תלתה בשניים שלושה הדורות האחרונים בתרבות אירופה, שתגן עליה מפגי הקנאות והבערות בארצות האיסלאם, נכזבו. שום מוצא לא ראתה לפניה, מאחר שכמה מהיסודות המסורתיים אשר עליה נשענה יהדות זו התמוטטו, ומצד שני לא הוכשרה בקרבה הקרקע, בדורות הללו — כמו בקרב יהדות אירופה — לפעולה עצמית, לציונות, ל״אבטואמנסיפציה״.( שחרור עצמי )

והנה הגיעה הבשורה על תקומתה של מדינת ישראל. יהדות המזרח עמדה כולה לפני בשורה זו כחולמת, המומה ונרעשת. לפתע פתאום כאילו נבקע לפניה הרקיע ונתגלה מחזה הגאולה, אשר אליה שאפו דורות — חזיון משיחי שבא ״עם ענני שמיא״.

אולם ברגע שנבקעו לפני יהדות המזרח שערי השמים הרעים הרעם והבריק הברק. כל שליטי ערב נקבצו עם המוני גייסותיהם, עלו על ישראל להשמידו מעם. ויהדות המזרח מצאה עצמה במצב של בני תערובות, מוקפה מסביב מחנות אויב נוקם ונוטר.

בקרב יהדות המזרח פרצה פתאום תנועה כבירה של שיבת ציון ורצון עז לחיסולם המהיר של חיי הגולה, גולת ישמעאל. אמנם השאיפה לעלות לציון היתה חיה בלבה בכל הדודות, אולם תנועת־עם עצומה כזאת לא היה לה תקדים באלפי שנות הגולה! ואף בזמננו אנו אין דומה לה בכל שאר התפוצות. קמה התעוררות כוללת ומקיפה, התעוררות משיחית. תנועת ״חיבת ציון״ הראשונה והתנועה הציונית המדינית, אשר נולדו במאה שעברה — לידתן וגידולן היו באירופה ובשאר גלויות ״אֶדוֹם״, ואפס קצן נראה בארצות האיסלאם.

יהדות המזרח נשארה ברובה המכריע שלווה ושקטה על שמריה. אומנם יחידים נתעוררו ונתנו יד לתנועה הלאומית, לתנועת ציון, אולם אלה היו מועטים, ״אחד מעיר ושנים ממשפחה״, וההמונים לא זזו ולא נעו. יהדות המזרח היתה מרוחקה ומנותקה ממרכזי התנועה באירופה, דלה בכוחותיה החומריים והרוחניים ומועטה בכמותה בהשוואה ליהדות שבארצות הנוצריות. אולם היתה עוד סיבה מכרעת לפאסיביות של יהדות המזרח. יהדות זו היתה נתונה ברובה המכריע לשלטונה של עותמניה, וכל תנועה ציונית פעילה, אשר יצאה מגדר ההד הדתי ונכנסה לגדר של פעולה מדינית, ניתנה להתפרש כמרד במלכות וכבגידה בשלטון העותמני. והיהודים העותמנים ידעו מן הנסיון כיצד נהגה הממשלה העותמנית בעמי הבלקן: ביוונים, בבולגרים ובסארבים היושבים בתורכיה, בזמן התקוממות אחיהם בארצותיהם. יהדות תורכיה ידעה מה הגיע לאַרמנים ולבודדים ולשאר העמים שבאנטוליה ובכל ארצות הסולטן, כל פעם שנעשו נסיונות, או שגברו החשדים, להתקוממות. משום כך התרחקו היהודים מהתנועה הציונית, שהיתה חשודה בעיני השלטונות, כמטווחי קשת. רק היהדות הארצישראלית היתה יוצאת מן הכלל, ורק כאן נתקיימה פעולה ציונית במחתרת, לעתים — בחסות קונסולים של ממשלות זרות, אשר הגנו על נתיניהם היהודים.

עובדה היא שהעליה לארץ, אשר העלתה את הישוב העברי במאה התשע־עשרה משבעת אלפים נפש בראשיתה עד מאה אלף ערב המלחמה העולמית הראשונה, עליה זו היתה, בעיקר, אשכנזית, מיוצאי אירופה. ואמנם האשכנזים, אשר היוו בראשית שנות הארבעים רק שליש מהישוב, מנו כבר בתחילת המאה העשרים קרוב לשבעים אחוז.

עם העליות החדשות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועם ההכרזה על ״הבית הלאומי״, גברה העליה, והישוב גדל בצעדי ענק. בעליה הזאת נטלו חלק גם יהודים מארצות המזרח, ומספרם עלה. אולם האחוז היחסי של בני העדות הללו בקרב האוכלוסיה היהודית הכללית ירד עד כדי 20—25% בערך, בעיקר מפני העליה המוגברת של יהודי פולין, ואחר־כך — גרמניה ואוסטריה, רומניה, הונגריה, צ׳כוסלובקיה וכו'. יהדות רוסיה כבר לא השתתפה בעליה זו עקב המשטר הסוואָטי.

כך היה המצב עד הכרת האו״ם על הקמת המדינה היהודית. הכרזה זו, שסיימה את תקופת המנדאט ופתחה את הדרך לחירות ולעצמאות, הרימה את הרוחות בכל העולם היהודי, ועם הכרזת נציגי ישראל על תקומת המדינה, ניתן האות במחנה היהודים בעולם המזרחי כי הגיעה שעת גאולתם.

גלות ישמעאל ותקומת מדינת ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

אותה שעה התקיפו שבע מדינות ישמעאל את ישראל. התקפת הערבים על המדינה הצעירה לוותה בהתקפה על היהודים בארצותיהם. החריפו רגשי השנאה לישראל, אשר היתה שמורה בלבות בני ישמעאל מאז ומעולם! שנאה שניזונה ממצבם הטראגי של היהודים כמיעוט מחוסר הגנה, אשר אין לו גואל ונוקם! ניזונה מקנאות דתית חשוכה לעומת הבלתי־מאמינים, הנסבלים רק במידה שהדבר נראה בעיני שליטיהם. והנה עם פרוץ מלחמת שבעת עמי ערב בישראל, ניתן האות לצוררי היהודים לראות את כל היהודים בארצותיהם כ״גייס חמישי״ שמצווה להינקם בהם, לענותם ולשדדם, ובכל אופן להחזיקם כבני תערובות. מהמצב שנתהווה בעולם לרגל השמדת מיליוני יהודים בידי הנאצים, למדו גם בני ישמעאל שהעולם ״הנאור״ לא יזדעזע ולא יחוש לעזרת הנרדפים. התקדים של שחיטת הארמנים בתורכיה החַמידית בזמן מלחמת העולם הראשונה, והתקדים השני של שחיטת האשורים הנוצרים בעיראק המודרנית, הוסיפו בטחון לתושבי ערביסתאן שיש ביכולתם לעשות ביהודים כרצונם, ללא כל חשש רציני להתערבות מצד אירופה או אמריקה. ובלב היהודים שבארצות האיסלאם צמחה ההרגשה, שאמנם הם עומדים לפני סכנה קרובה של כליה בכל ארצות ישמעאל, ושאין להם מגן.

כמובן, יש הבדל בין המצב בארצות ערב ובין המצב בשאר הארצות המוסלמיות הבלתי ערביות, אשר לא הזדהו באופן אוטומטי עם מדינות ערב — היה גם הבדל בין ארצות ערב הלוחמות ובין הבלתי לוחמות — אולם גם אלו תמכו בערבים ועמדו כולן בחזית אחת — התנגדות מוחלטת להחלטות או״ם על הכרה בישראל. גם בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות היתה סכנה צפויה ליהודים, אף כי במידה פחותה מזו שבארצות ערב. ויש הבדל בין ארצות ערב, העומדות ברשות עצמן, ובין הנתונות לפיקוח ממשלות נוצריות. עם זאת ברור, שאף אלו האחרונות היו מאוחדות ברגשותיהן עם המדינות הערביות הלוחמות, והיו מוכנות בכל עת מצוא להתקיף אח היהודים, השוכנים בקרבם דורות רבים. אפשר לחלק את הסכנה הצפויה ליהודים שבארצות המזרח לשלוש דרגות:

א)         יהודים השרויים במדינות ערביות שנלחמו בישראל.

ב)         אלה היושבים בארצות ערב שלא השתתפו בפועל בקרבות.

ג)          אלה הגרים בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות, וגם בארצות אחרות של אסיה ואפריקה, בהן מצויים המוני מוסלמים.

אילם ההבדל הוא רק יחסי, באשד כל תבערה עלולה לפרוץ מחיצות ותחומי מדינות וליהפך לאש אוכלת — ומי חכם ומלומד בנסיונות כאלה ~ ישראל ? 

הסכנה הקרובה היתה צפויה, בראש וראשונה, לחייהם ולרכושם ולעצם קיומם של היהודים בארצות ערב הלוחמות, ואין מן הצורך לעמוד כאן על ההבדלים הסוציאליים והתרבותיים שבין מצרים ״הנאורה״ והדימוקרטית, כביכול, ובין ארצות חצי־האי המפגרות; על ההבדלים שבין שאר ״הדימוקרטיות״ הערביות — עיראק, סוריה והלבנון, ועתה גם תימן, ובין האבטוקרטיה של סעודיה, על משטר העבדות הקיים בה. הסכנה היתה תלויה לא במשטר הסוציאלי שבארצות אלו, אלא בגורמים אחרים — במספרם ובכוחם של הערבים בארצותיהם, ומהצד השני — בחולשתם וחוסר כוח־הגנתם של היהודים, וכן ביחסן של מדינות־חוץ בעלות ההשפעה. אשר לערב הסעודית ולעבר־הידדן, אין בהן, לאשרנו, שום ישוב יהודי, העשוי לשמש שעיר לעזאזל. למעשה היתה הסכנה הגדולה צפויה דווקא ליהודים שבארצות־ ערב ״המתקדמות״, שהן חברות בארים, — ל־200000 היהודים שהיו שרויים בעיראק, בסוריה, בלבנון ובמצרים. ואמנם כאן התחילה ההתקפה על היהודים עם פרוץ המלחמה, ואף לפני כן, עם פרסום הכרזת או"ם ב־29 בנובמבר 1947. מאסרים ופוגרומים פרצו במצרים ובסוריה, פוגרומים, שוד ותליות בעיראק. הנקל לשער מה היתה הרגשתם של היהודים בארצות אלו. והנה קרה לנו נס גדול: נצחונו המזהיר של צבא־הגנה לישראל, ובריחתם של כ־400000 ערבים מן הארץ (דבריהם על ״מיליון״ שקר גמור). נצחון זה, וחיתת אלוהים אשר נפלה על הערבים, הפתיעו והדהימו את מנהיגיהן של המדינות הערביות ולא הספיקה להם שעתם להשמיד את היהודים בארצותיהם על דרך אותו צורר גרמני. מובן מאליו, שעובדה זו, היינו שלא נתקיימה התקפה טוטאלית מצד ארצות ערב על היהודים, כפי שאפשר היה לחשוש, יש לזקוף ראשית — על חשבון הניגודים הפנימיים שבין העמים הערבים ובין חוגי שליטיהם, ושנית, במידה רבה, על חשבון .עצם העובדה שהעמים הללו קשורים ותלויים באו״ם וחברים בו, ואו״ם היה אז מעונין בהפסקת פעולות האיבה בין הצדדים מפני טעמים שלא נעמוד עליהם כאן. והנה, אחרי נצחון ישראל, באה שביתת הנשק, ואלה שהתכוננו לצאת בעקבות הנאצים לפי תכנית המופתי ואנשיו, אשר למדו בבית ספרו של הצורר הגרמני, לא הספיקו לבצע את זממם, וליהודים שבארצות האיסלאם ניתן זמן לנשימת הפוגה.

לאחר שביתת הנשק התחילה הנהירה מארצות ישמעאל בגלוי ובמחתרת: בגלוי — מארצות ערב, שלא נלחמו בפועל עם ישראל, ומארצות האיסלאם הבלתי ערביות, ובמחתרת — גם מהארצות הלוחמות. יוצאות מן הכלל היו תימן, אשר לא מנעה יציאת היהודים מתוכה, על אף מצב המלחמה שהכריזה על ישראל, ועיראק אשד האיצה ביהודיה לצאת מפני שלטשה עיניה אל הונם של יהודי בגדד העשירים. בכלל ירשו הערבים בארצותיהם את רכושם של היהודים.

זו לא היתה עליה רגילה, תוך הכנה והכשרה, מיון וסיוג, קביעת מועדים, אלא יציאה מבוהלת וטוטאלית, ״אכסודוס״, כעין ״יציאת מצרים״. הראשונה לזוז היתה יהדות בולגריה. זוהי אמנם מדינה נוצרית, אולם יהדות בולגריה היא יהדות תורכית ביסודה, ספרדית־עותמנית לפי מוצאה ולשון דיבורה ותרבותה קשורה עדיין בנימים אמיצות אל היהדות התורכית. כ־36000 יהודים, שהם 90% מהאוכלוסים היהודים שם, יצאו את בולגריה והגיעו לארץ. שניה לה היתה תורכיה, אשר גם ממנה עלו לארץ כ־35000 נפש מתוך אוכלוסים של 80000, דהיינו 431%. באותה שעה עלו כ־8000 מיוגוסלביה, חלק מהם ספרדים, ו־10000 מיוון.

מקום מיוחד בעליה הזאת תופסת תימן. גולה מושרשת זו, שהתקיימה כאלפיים וחמש מאות שנה, נתחסלה כמעט כולה עם עלית 45000—50000 מאוכלוסיה, ובהצטרפם אל 35000 יוצאי תימן אשר הקדימום בארץ, הגדילו כפליים ויותר את האוכלוסיה התימנית בישראל המגיעה כיום עד כדי 100 אלף נפש. אחריה באה העליה הגדולה מצפון אפריקה, ובמיוחד יציאת כל הישוב היהודי העתיק מלוב. היציאה מארצות צפון אפריקה נמשכת בהפסקות, תוך רדיפות והפרעות נקמניות מאת השלטונות הערבים, בפרט במארוקו. לאחרונה, עם יציאת הצרפתים מאלג׳יר, יצאו גם היהודים, יותר ממאה אלף נפש! והנותרים, כשתי רבבות, הולכים ועוזבים אף הם. מפני הסיוע שהם מקבלים, כמו הצרפתים, מממשלת צרפת, עברו רובם לצרפת. אבל חלק מהם פונה גם משם אל ארץ אבותיהם; ועוד רבים יעשו כן, בלי ספק.

אחרי לוב התחילה — והושלמה בזמן קצר — יציאת היהודים מעיראק — מגלות בבל, שגם בה נמנו כ־130000 נפש, ואחריה התחילה יציאת יהודי פרס, בד. ישבו כ־90000 נפש. ותוד־כדי־כך באה גם עלית גולת אפגאן הקטנה, ועשרות אלפים עולים ממצרים, מהודו וממזרח הרחוק. על הפרק עומדת כל יהדות צפון אפריקה, המונה גם כיום מאות אלפי נפש. ניתן לומר, כי כל יהדות המזרח מסביב לים התיכון, ״יושבת על מזוודותיה״.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

יש להבין שיהדות זו, שאנו קוראים לה, למען הקיצור, יהדות המזרח, או גולת ישמעאל, תהיה הראשונה אשד תבוא בשנים הקרובות! הראשונה, אבל לא היחידה. עכשיו מהווה יהדות זו 55%—60 מהעליה הכללית. שאר 40%—45% מתמלאים על ידי עולים מארצות אירופה, -ארצות האנגלוסכסיות, דרום אמריקה וכו'. לא נעמוד כאן על פרטי העליה מהארצות הנוצריות ונחזור לענין יהדות המזרח. אלה יבואו וזרם העליה יגבר — בין אם ננהל בקרבם תעמולה ציונית, בין אם לא ננהל; בין אם נטפל בהכשרתם לקראת העליה, כאשר טיפלנו בהכשרת העולים מארצות אירופה, ובין אם לא נטפל. אולם כושר קליטתם בארץ תלויה במידה רבה בהכשרתם. מובן מאליו שעלינו להקדיש את כל תשומת הלב הדרושה לטיפול בהם ובהכשרתם, ולפתח בהם רוח ההתנדבות והחלוציות. עלינו להבין שמיליון יהודים מגלויות ישמעאל יהוו שיכבה חשובה מאד, שיכבה יסודית, בבנינה של ישראל.

יהודי המזרח יהוו את רובו של המיליון השני בישוב הקיים! אכן, גם במיליון הראשון היה מספרם כרבע מיליון. יהודי המזרח יהיו איפוא שותפים חשובים להנחת ,היסוד של המדינה לדורות הבאים אחריהם, ומשום כך לא אחת היא לנו מי הם ומה הם העולים מסוג זה, מהו הרכבם הכלכלי והסוציאלי ומהי דמותם הרוחנית. אין אנו יכולים להתיחס לשאלה זו בשוויון נפש. זוהי שאלה סוציאלית ולאומית, שאלה אקטואלית ממדרגה ראשונה. הן ידוע שהראשונים קובעים במידה רבה את אופייה של מדינה ואת אופיים של אוכלוסיה! וכשם שחמשת המיליונים האמריקאים, אשר קנו להם עצמאות במלחמה בעד חרותם עם הממשלה הבריטית הקולוניאלית, קבעו את אופיים של מיליוני היאנקים שבימינו, כן יהיו שני המיליונים הראשונים שלנו אב ־ בנין לדורות הבאים — זהו הישוב הנמצא כעת בארץ, הוסף מיליון ומעלה של עולים העתידים לבוא מארצות המזרח, ואחר כך, גם מגלויות ״אדום״.

ומשום זה בלבד, אנו חייבים לקיים שני דברים: ראשית — וזה, בעיקר, בשביל עצמנו — להכיר לדעת מי הם אלה שבטי ישראל הרחוקים והנידחים המופיעים מאפלת הגולה לאור ההיסטוריה החדשה שלנו! ושנית — לחנכם ולהכשירם לחלוציות לקראת התפקיד האחראי המוטל עליהם כיום, ולעזור ככל יכלתנו לקליטתם ולהשתלבותם בתוך האומה המתחדשת. חובה זו נובעת לא רק מאהבת־אדם ומאהבת־ישראל, אלא גם מתוך האינטרסים הלאומיים המשותפים לנו ולהם ולכלל האומה.

להכיר לדעת אי־אפשר בלי גישה מתוך אהבה ורצון טוב, ואם כל בני אדם נוצרו שווים, כמאמרו הידוע של אברהם לינקולן, שמקורו במאמר התלמודי הקדמון: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״, הרי בוודאי יש לקבוע, בראש וראשונה, את הלכה שכל היהודים שוים הם, ללא הבדל בין שבט וארץ מוצא, בין לשון ותרבות, שבהן גדלו וחיו. כל היהודים שווים הם, כולם ממקור אחד יהלכו, בין שאבותיהם עשו עשרות דורות בקרב ,,עמי התרבות״ שבאירופה ובין שגלו לבין הבדווים הפראים שבערביסתאן, באסיה התיכונית, בפרס ובבבל, בהרי מדי וכורדיסתאן. ברבות הימים זכו מקצתם לאמנסיפציה באמצע המאה שעברה, מקצתם ולא כולם.

בארצות אפיה ואפריקה הוסיפו למשוך בעול הגלות כמו בימי הביניים. רבים כרעו ונפלו ורק מועטים — בין מאלה שגורלם הביאם לגלות ״אדום״ ובין מאלה שבגלות ישמעאל — ניצלו ממוקדי טורקווימדה ומרציחות היטלר. מבחינה היסטורית ניתן לומר שבסוף המאה השמונה־עשרה לא היה הבדל ניכר בין מצבם הכלכלי והתרבותי של המוני היהודים שבארצות ישמעאל ובין אלה שבארצות הסלאבים והגרמנים! התהום התרחבה רק בחמשת־ששת הדורות האחרונים, ועדיין המשותף שביניהם מרובה על הקווים המבדילים בין שבטי ישראל.

אין לדעת מה היה אילו נמשך מצב זה לא מאה או מאה וחמישים שנה, אלא דורות רבים. לאשרנו עדיין ישנו הגשר, חזק המלט — הקשר הדתי והמסורת הלאומית, הלשון והתרבות העברית, התקוות לעתיד והגורל המשותף, אותו גורל, אשר הזכיר לאלה שעמדו לשכוח את שיתוף הגזע, המוצא והמולדת ההיסטורית — זו המולדת אשר מעולם לא נשכחה מלב רוב האומה בכל תפוצותיה ומעולם לא פסק הרצון לשוב אליה.

ברבות הימים נוצרו שבטים חדשים בישראל, אשר הושפעו מהסביבה, בה חיו דורות על דודות, ועתה בהתכנסם בארץ, הריהם מתלכדים שוב לאומה אחת. בתוך תהליך זה מתבלטים כמה קווים משותפים, ומתגברים כוחות היצירה על כוחות ההרס. ההגמוניה עוברת משבט אל שבט, אולם האומה קיימת ומתחדשת, וכל השבטים ערבים זה לזה.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

בראשית הישוב החדש היתה  ההגמוניה בידי הספרדים. אולם גם הם לא היו הראשונים. לפני גירוש ספרד ולפני כיבוש הארץ בידי תורכיה, היה הישוב הקטן בעיקרו מסוג ה״מוסתערבים״. אלה היוו את הרוב המכריע בישוב והטביעו את חותמם על העולים, אשד לא חדלו לעלות בימי האיוּבּים והממלוכּים מארצות המזרח והמערב. שפתם של המוסתערבים היתה ערבית.

 השושלת האיובית (בערביתأيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים,סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושולת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת

עם עלית גולי ספרד במאה השש־עשדה, עברה ההגמוניה לשבט זה למדברי לאדינו. המוסתערבים התבוללו בקרב הספרדים ושפת הלאדינו תפשה במשך שלוש־מאות—ארבע־מאות שנה את מקום הערבית בקרב היהודים הספרדים. האחרונים, שעלו מכל קצוי תורכיה, הביאו אתם כוחות רוחניים חשובים וגם כוחות יצירה ויזמה כלכלית. היו גם נסיונות של התיישבות חקלאית. ובראשית המאה התשע־עשרה התחילה עלית השבט האשכנזי מכל ארצות אירופה, ובראש וראשונה ממזרח אירופה: מפולין, מליטא, מרוסיה, מגליציה ומרומניה. בחצי השני של המאה התשע־עשרה, לאחר מלחמת קרים וביחוד לאחר מלחמת הבלקן, עם החלשתה של תורכיה והגברת השפעתן של ארצות אירופה בה, גברה העליה מארצות ״אשכנז״. בשנות השמונים באה העליה של ״חיבת־ציון, עלית חלוצי ״בּילו״ והעליות החדשות: הראשונה, השניה והשלישית. היזמה היתה בידי השבט הרוסי של יהדות אשכנז, אשר כלל גם את יהדות פולין. תהליך זה נמשך עד המלחמה העולמית הראשונה וזמן מה לאחריה, עד שיהדות רוסיה נותקה משאר חלקי האומה בכוח התנאים החיצוניים. במשטר המועצות ברוסיה נשללה מידי היהדות הרוסית, בתקופה שלפני המלחמה השניה, האפשרות להשתתף בעליה. ואף עכשיו, לאחד הקמת מדינת ישראל, יהדות זו סגורה ומסוגרת, בודדת ומנותקה מן העולם. אמנם, נשארו כשני מיליונים בחיים, אבל הם כלואים מאחורי המסך, מעבר לסמבטיון. לשעה נסתם המעין של יהדות רוסיה בשביל הציונות, נסתם בשביל בנין המדינה — נקווה שלא לדורות.

בא תורה של יהדות פולין. משם באו המוני עולים. כ־25% מיהודי ארץ־ישראל נחשבים על שבט זה. השבט הרוסי שבישוב פחת יחסית, וחדשים לא באו. ודאי שזהו אסון, אסון ליהודי רוסיה ואסון ליהדות בארץ, אבל מבחינה לאומית־היסטורית אין בזה אלא מעין חילופי משמרות. השבטים מתחלפים, האומה נשארת. יהדות גרמניה, המתחרה החשובה ביותר של יהדות מזרח אירופה, תפשה בישוב מקום ניכר באיכותה, אף כי בכמותה לא יכלה לתפוש אלא את המקום השני אחרי יהדות פולין! אבל בגזירת הגורל הפסידו שתיהן את הריזירבואר הראשי שלהן, שאיננו קיים עוד. המלאי הגדול אצור בקרב היהדות האנגלו־סכסית. ייתכן שהעתיד הוא ליהדות זו, ובדברי על העתיד, הנני מתכוון לא רק להמשך קיומם של אלה, אלא גם למשקלם וערכם במדינת ישראל — אולם רק בתנאי שישתתפו בעליה לארץ בפועל, ברבבותיהם ובמאות אלפיהם; לא רק בהונם, אלא גם בגופם.

המקום השלישי הוא ליהדות המזרח. לא למזרח הרחוק ולא למזרח אירופה, אלא ליהדות ״המזרח התיכון״, ליהודים יוצאי גולת ישמעאל.

גולה זו אינה מונה מיליונים, אינה עומדת במרום התרבות הכללית ואף לא היהודית. אולם היא רוויה מסורת עשירה ושומרת בחובה כוחות לאַטנטיים הגנוזים תחת מיכסה של פרימיטיביות ושיכבה של לבנטיניות — מתחת לשיכבה זו טמונה היסטוריה של דורות מלאת מסירות והקרבה עצמית.

כל שבט ומסורת שלו, כל שבט וגורלו.

עלית יהודי עיראק ופרם, האם אין היא מזכירה לנו את עלית עולי בבל בימי זרובבל ובימי עזרא ונחמיה ? הן אלה הם נושאי מסורת חיה בת אלפיים וחמש־מאות שנה, מימי יחזקאל ודניאל הנביא ומימי יהושע בן יהוצדק, אשר מקומות קבורתם וציוניהם משמשים עד היום מקום עליה והשתטחות לאלפים ולרבבות, כמו קברם של אסתר ומרדכי בהאמדאן, בפרס, שהם מזהים עם ״שושן הבירה״; בקברם של נחום האלקושי בקרבת נינווה ואשור. עולי בבל אלה, אשר אבותיהם שמרו את שלשלת הרציפות, נשאו אתם במשך כל הדורות את מסורת סורא ופומבדיתא, מולדת התלמוד הבבלי והגאונים, ואת זוהר ימי ראשי הגולה. מרכזים אלה שבבבל ובפרס, מימי האחימנים, הפארתים והססאנים, וגם אחריהם, בימי הח׳ליפים הערביים מבית עבאס, היו עדים לפריחת הגולה הזאת, אשר היכתה שרשים בארץ גלותה, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, ואף מרידות ומלחמות ו״עליה בחומה״ לא חסרו, ושמותיהם של ראשי הגולה, מר זוטרא ובוסתנאי, ובתקופה מאוחרת הרבה יותר — דויד אלרואי, יוכיחו. ובדורות מאוחרים מאלה הקימה גולה זו גדולי תורה ומשוררים, אנשי רוח ואנשי מעשה, בעלי יזמה כלכלית, אשר שלטו על המסחר עד אסיה התיכונה, עד הודו מזה וארצות ערב מזה. צאצאיהם של יהודי פרס ובבל שלחו שלוחותיהם לבוכארה, מבניהם שימשו וזירים בממשלת מלכי המונגולים ורבי השפעה בחצר המוֹגוּל הגדול בהודו, ואף לסין הגיעו; ובעת החדשה יצאו מהם מדינאים ושרי ממשלה בבריטניה. מצד אחד לא נפסקה עלית יהודי המזרח לארץ־ ישראל, ואף במאה האחרונה יסדו מוסדות לתורה ולתעודה, בהם היו מי שחיזקו את הישוב הישן בירושלים ובחברון, ובהם ממייסדי מוצא ומשתתפים בגאולת הקרקע ובהתישבות החדשה,  וכפר־יחזקאל ובית־הספר כדורי יוכיחו.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

        %d7%a0%d7%93%d7%97%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c  

  יהדות פרס ומדי, זו אשר ענפיה הגיעו לבוכארה ולאפגניסתאן ולים הכספי משני עבריו, ובהשפעתם דבקו בשעתם מלכי כוזריה בעם ישראל ובדתו! יהדות פרס, אשר מסרה נפשה על קידוש השם בימי גזירות עבאס השני באיצפאהאן ובשיראז וכו', השאירה לברכה דברי שירה וספרות יהודית־פרסית! ואנוסיה, אנוסי משהאד, שמרו במחתרת את הגחלת לא פחות מאנוסי ספרד ופורטוגל שבמערב! ובניה, שהיו מהראשונים לעלות לארץ עם העליה הראשונה, בתחילת שנות השמונים, כבר אז יסדו שכונות עמלים בירושלים, ומהם חדרו גם למושבות. נוסיף עליהם את העדות  המיוחדות מכורדיסתאן, ״האובדים בארץ אשור״, הנושאים מסורת עתיקה מימי גלות שומרון והמנותקים בהרי כורדו מכל שאר הגולה, שעדיין הם מדברים בשפה בה דיברו ובה כתבו אביי ורב אשי ותלמידיהם, דורשי תלמוד בבלי, בשפה שהם קוראים לה שפת ״התרגום״. הם אנשים כפריים, חקלאים, עובדי אדמה! רבים מהם היו משועבדים לביכּים הכורדים — עד שקמה מדינת ישראל והתקיימה הנבואה: ״לאמר לאסירים צאו ולאשר בחושך הגלו״. אף לפני כן באו כמה אלפים מכורדיסתאן, וכבר בסגירה ראינו מהם בין ראשוני הפועלים והמתישבים. רבים מהם השתכנו בשכונות העוני בירושלים ועסקו בסבלות, בסתתות, בבנאות ובכל עבודת פרך, ונשיהם עבדו בעבודות בית! והם יחד עם עולים מעדות מזרחיות אחרות הוו מעמד עובד בקרב הישוב הישן בירושלים, הישוב שנתמך במידה רבה על ידי צדקה. ואם כסף ועושר תרבותי לא הביאו אתם, הלא הביאו ידיים חרוצות וכשרון לעבודה. חלוציהם השתתפו בצבא־הגנה לישראל, ועכשיו — בישובי המסדרון ובמקומות אחרים.

יהודי צפון אפריקה: מארוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, המונים אף הם את ימי גלותם מתקופת הבית השני, התפשטו עד קצות המדבר, ועד הרי אטלאס ועד סהארה הגיעו. בשעתם התיצבו אבותיהם בראש שבטים בארבאריים, ובהנהגת המלכה דאהיה אל כאהינה היהודיה, נלחמו עם המוסלמים. בתקופה יותר מאוחרה הקימו רפובליקה אבטונומית בוודי־ דרעה, ועדיין זכורה בדברי הימים מלחמתם הגבורית עם זרם הפולשים ממדבר ערב. יותר מזה זכורות הישיבות בפאס ושמותיהם של הרמב"ם והאלפסי.

ליהודי צפון אפריקה חלק גדול בעליה לארץ־ישראל. ההתחלה היתה בימי השליטים מבית איוב והממלוכים! ואחרי גירוש ספרד גבר הרבה הזרם. במאה הי״ט השתתפו יהודי צפוךאפריקה במדה ניכרת בבנין ירושלים, יפו, חיפה, טבריה. הם הקדימו לחובבי־ציון בשיבה אל הקרקע. קצתם התישבו בשפרעם ובכפר יסיף וחיזקו בהם את הישוב היהודי. יש מהם כיום בארץ סוחרים ועסקנים צבוריים, אנשים בעלי השכלה גבוהה, חלוצים, חברי הכנסת, שר בממשלה. העליה מצפון אפריקה נמשכה על אף מאמצי צוררי ישראל להפסיקה. במארוקו כלואים היהודים כמו במחנה הסגר ! הממשלה משגיחה בשבע עינים ששום יהודי לא יצא מן הארץ — פן יסע לארץ־ישראל. כוחות גדולים טמונים ביהדות צפון אפריקה, כוחות שאנו זקוקים להם לבנין ארצנו. והם יבואו — גם יהודי אלג׳יר, שהיגרו לצרפת, גם יהודי תוניס, וגם שארית יהודי לוב. ולא לעולם יוכלו שליטי מארוקו החשוכים לקיים את ההסגר על יהודי ארצם.

יהדות מצרים ידועה לנו מקרוב, ואין מן הצורך לעמוד עליה. ידוע לכולנו מה רב היה חלקם של יהודי קאהיר ואלכסנדריה בקידומה של מצרים, ביחוד במסחר, בבנקאות, בתעשיה ובחרושת־המעשה, וודאי לא ייגרע מערכם בשעה שייצטרפו יהודים אלה לבוני המולדת ויקדישו את מרצם ואת כוחותיהם להקמת התעשיה והחקלאות בישראל. משבעים אלף היהודים, שהיו במצרים לפני משטרו הצורר של נאצר, נותרו רק אלפים מעטים! רוב יהודי מצרים כבר במדינת ישראל, וגם הנשארים יגיעו.

יסוד חשוב בבנין הארץ הם יהודי תורכיה, עולי בולגריה ויוון, ושאר ארצות הבלקן המסונפים ליהדות העותמנית, צאצאי גולי ספרד, שהקימו גם בדורות שלאחר הגירוש גאוני רוח, מחוקקים ופוסקים כרבי יוסף קארו והר״י בירב, מורים גדולים בנגלה ובנסתר, משוררים ימליצים וגם אנשי מעשה, אשד הראו את כוחם בבנין ערים, בתעשיה ובמלאכה בים וביבשה, כמו בסאלוניקי וכו'; ומדינאים גדולים כיוסף נשיא ודונה גראציה, מהם שהקדישו כוחם גם ליישובה של ארץ־ישראל, לבנינה של טבריה ולביצורה של צפת ולהחייאתן של גדות הכנרת.

ואחרון אחרון יהודי תימן, שבט מופלא זה, אשר שמר את תמימותו ושלימותו כחטיבה מוצקת, שבט השומר מסורת מימי הבית השני, זכרונות מימי מלכות ישראל בחמיר, מסורת של גבורה בתוך המרה שבגלויות ישמעאל. בזמננו זכינו לראות בעליתו השלימה של שבט זה, ובקיום ברכתו של משה רבנו לשבט יהודה: ״שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״.

לצערנו נידלדלה גולת ישמעאל זו במשך הדורות הרבים וירדה מהשיא התרבותי הכללי שהגיעה אליו באנדלוסיה ובבבל. קצתה נתרחקה מהתרבות היהודית המקורית! נידלדלו מקורות מים חיים שהוחלפו בבורות ופירורי תרבות לבנטינית שיטחית שהושטה להם מארצות המערב, בעיקר מצרפת. לצערנו, לא זכו יהודי מזרח אלה לתשומת לב ראויה מצדנו, כאשר זכו :שעתם יהודי פולין — להכשרה חלוצית ולתרבות העבודה היוצרת.

מצב זה מחייב אותנו להקדיש את כל תשומת לבנו להכשרתם: מקום שאפשר, יש להכשירם בארץ מוצאם, ומקום שאי־אפשר — מתחילת ביאם למחנות בארץ המולדת? אולם הכשרה זו וטיפול זה צריכים להיות במקל נועם ולא במקל חובלים. יש לעמוד דווקא על הגורמים המאחדים, המשותפים, ולא על המפרידים. לא על ידי יצירת זרמים מפלגים במקום שאינם, אלא, על ידי חינוך אחיד, חינוכה של מדינת ישראל. עלינו להרגילם ולחנכם בשפה אחת, לקרבם לעבודה יוצרת וליצירה משקית, להדריכם בחיי אזרחים חפשים במדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא לחנכם ולהכשירם למנהיגות. עלינו להציל ניצוצות שנשתכחו ונשתקעו בתהום נשיה, להוציא לאורה, את שרידי יצירתם ותרבותם, להעלות את הנכסים החשובים ולעשותם קנין הישוב כולו. ואם כן נעשה, יש לנו סיכויים טובים, שאף יהדות זו, גולת ישמעאל, תמלא את תפקידה ההיסטורי האחראי בבנינה של מדינת ישראל. לשם כך יש לאמץ את המוסדות המיוחדים למחקר יהדות המזרח, אך בראש וראשונה — לדאוג לחינוכם ולטיפול ביישובם, בקליטתם ובשילובם בישוב. כי בוא יבוא היום, בו ישאו באחריות ממלכתית יחד עם שאר שבטי ישראל, כי אין הבדל בין שבט לשבט, באשר אב אחד לכולנו ומצור אחד חוצבנו. כל הזנחה בנידון זה הפסד הוא לנו, וכל עמל והשקעה שנשקיע היום באחינו הנידחים ״האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים״ — בבניננו אנו משקיעים, בדור הבא, כי ״ממקבת בור אחד נוּקרנו.״

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

תימןנדחי ישראל

ראשית ההתישבות היהודית בחצי־האי ערב לוטה בערפל. אגדות שונות בנושא זה נזכרות בספרי ההיסטוריונים הערביים מלפני אלף שנה. הם מספרים כי בימי משה רבנו באו אל ערב המנודים, שלא מילאו אחרי הצו להמית כל נפש מבני עמלק. גל שני בא בשעה שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש. אחדים עזבו את ארץ־ישראל בימי רדיפות הסלג׳וקים.

השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.

כל זה הוא בגדר אגדה. אולם אין כל ספק, כי הישוב היהודי בתימן תחילתו נעוצה בסוף ימי הבית הראשון, והשלב השני — בתקופת ההגירה ההמונית שלאחד חורבן הבית השני ובימי פולמוס אדריינוס. אחדי מרד בר־כוכבא שמו רבים פניהם אל תימן, הארץ שיצאה לה שם בעולם היווני־הרומאי בגלל עשרה וסחרה בקטורת. אף דרכי התחבורה עם תימן, ביבשה ובים, היו נהירים ליהודי ארץ ישראל והגולה. ידוע, למשל, שגדוד יהודי בן חמש מאות איש, שנשלח על ידי הורדוס המלך, השתתף במסע הכיבוש הרומי תחת פיקודו של גאיוס גאלוס. גייס זה חדר לתוך לבה של תימן, ואף־על־פי שתוצאות מעשיות לא היו לכיבוש זח, הוא הועיל הרבה להפיץ ידיעות על הארץ הרחוקה. יש להניח שלא מארץ־ישראל וסביבותיה בלבד, אלא גם ממלכות פרס — שבתחומה נמצא אז המרכז הבבלי של עמנו — באו יהודים להשתקע בתימן. משם היו יהודים מגיעים לתימן דרך בחרין שבערב המזרחית (על חוף המפרץ הפרסי). הקשרים בין בחרין לתימן היו הדוקים מאד, ואין ספק שיהודי בחרין היו מקיימים קשרי מסחר עם תימן וגם משתקעים בה. עדות יהודיות גדולות היו קיימות בחִמְיַר — כפי שנקראה תימן בתקופה ההיא — לכל המאוחר במאה השניה לאחר חורבן בית שני השלישית למנה״נ), דבר המתאשר על־ידי תגלית בית-שערים: בשעת החפירות בבית הקברות המרכזי של בית שעדים, שהיה בשימוש עד ראשית המאה הרביעית למנה״נ, נחשפו ארבעה חדרים ששימשו להטמנת גלוסקמאות־עץ וארונות־אבן ועופרת, בהם הובאו מתים מתימן. על מוצאם מתימן מעידה הכתובת היוונית על הקיר: ״של אנשי חמיר״ (תימן), וכן תשליב (מונוגראמה) מעל אחד הקברים באותיות דדום־ערביות המצטרפות למלים: ״קול חמיר " כלומר ״נגיד חמיר״. אחת היא, אם המתים האלה הובאו ישר מתימן (דרך 60—70 יום לאורחות גמלים), או מאחת המושבות המסחריות התימניות, שהיו מצויות בצפון ערב, או במפרץ אילת. העובדה שהעדה התימנית דאגה לכרות לה אחוזת קבר בבית־ישערים מעידה על גודלה וחשיבותה וכן על קשריה האמיצים עם ארץ־ישראל.

תעמולת הנוצרים נתנה אותות בתימן בתחילת המאה ה־ד׳ למנה״נ. הסופדים הנוצרים מגידים כי הנצרות נתקלה מראשיתה בהתנגדות מצד היהודים, שמספרם היה רב והשפעתם גדולה על עם הארץ ובית המלוכה. ואמנם נתגלו בתימן כתובות־אבן, המעידות על תנועת התיהדות בקרב בית המלוכה ורבי המדינה עד שבראשית המאה הששית למנה״נ הננו רואים על כיסא המלוכה של תימן מלך יהודי, יוסף ד׳ונואס (או ו יסף אסאר). הוא נפל במלחמה עם החבשים הנוצרים, שפלשו אל ארצו. על אף הרדיפות שסבלו היהודים לאחד מותו הטראגי של מלך זה, בימי הכיבוש החבשי, — עדיין היה מספרם גדול וניכר בתקופת התפשטות האיסלאם, בארץ ההיא, והם נשארו נאמנים לדתם. אולם הדת החדשה, האיסלאם, מנעה בעד תהליך התיהדותם של הערבים וסתמה את הדרכים להגירת יהודים מארצות אחרות אל תימן. הקיבוץ היהודי נשאר שם כחטיבה מיוחדת, מנותקת מבחינה גיאוגרפית משאר הקיבוצים. אך המגע בינו ובין רוב העם לא נפסק. יהודי תימן קיימו קשרים עם ארץ־ישראל, עם מצרים ובבל (עיראק), והושפעו מכל הזרמים הרוחניים שנתגלו בקיבוצים האלה. ביחוד חזקים היו בקרבם הגעגועים לגאולה, וגליה האחרונים של התנועה המשיחית עוד הסעירו את העדה בתימן בסוף המאה התשע־עשרה.

כמה יהודים היו בתימן לפני היציאה? מה היה מוצאם הגזעי? האם מזרע אברהם היו או תימנים שהתיהדו?

קשה להשיב תשובה ברורה על שתי השאלות האלה, כי ההוכחות המצויות בידינו עקיפות הן בדרך כלל. אף כי אין ספק שסופרי הכנסיה הנוצרית הגזימו במספר היהודים והשפעתם, אין להתעלם מהעובדה, שדווקא לארץ חמיר יצאו מוניטין, כי מדינה יהודית היא. על כוחו של ציבור זה מעידות גם קורותיו. הדבר יובן יותר, אם נשווה את קורות יהודי תימן לתולדות הנצרות בארץ ההיא. אף הנוצרים היוו בשעתם שיכבה ניכרת באוכלוסי הארץ והם גם נהנו מתמיכתן של שתי מדינות נוצריות חזקות: ביזאנטיה וחבש. אף על פי כן נתקיימו היהודים עד דורנו, ואילו נוצרים לא נשארו בתימן כלל.

השוואה זו יש בה משום תשובה גם לשאלה השניה. המלומדים הערבים מספרים שהיהדות היתה נפוצה בין שבטי הבדווים בדדום־ערב, ובימי המלך היהודי יוסף דיו נואס הקיפה תנועת ההתגיירות חוגים נכבדים, לכן נפוצה השמועה כי חימר היתה לארץ יהודית. השמועה על ההתגיירות בתימן הגיעה אל כל מדינות הנוצרים. גם ר׳ משה בן עזרא מזכיר עובדה זו בספרו ״שירת ישראל״.

יש לומר כי היהודים שבאו מארץ־ישראל, ואולי גם אלה שבאו מבבל, היו הרוח החיה בקרב הציבור היהודי בתימן. מספרם לא היה קטן, חשיבותם היתה רבה, והם היו המכריעים בכל דבר. ומשהתחילו הרדיפות בתקופת האיסלאם, נשארו יהודי תימן נאמנים לתורתם.

גורלם של היהודים בדרומ־ערב שונה היה מגורלם בצפון הארץ, בחג׳אז. בניגוד ליחס האכזרי שגילה מוחמד והבאים אחריו אל היהודים במדינה, בח׳יבר ובנאות־המדבר הרבות בצפון — נתן נביא האיסלאם פקודה לשליחיו אשר יצאו לתימן, לא להכריח את היהודים לקבל את האיסלאם, אלא להסתפק בתשלום הג׳יזיה (מס הגולגולת) שבני ״עם הספר״, כלומד יהודים ונוצרים, חייבים היו לשלם לאוצר השלטון. בעת ההיא באו כמה יהודים מתימן אל מדינה העיר וקיבלו את האיסלאם. מפני ידיעתם את המקרא והאגדות היהודיות, שהיו נפוצות בעל־פה, זכו לכבוד גדול בקרב העדה המוסלמית הצעירה, כי על כן יכלו לפרש ולהסביר מקומות סתומים בקוראן. על ידי המומרים האלה נכנס אוצר שלם של אגדות היהדות (הן נקראות ״אסראיליאת״ בפי הערבים) לתוך הספרות הדתית של האיסלאם, ועל פיהן יכולים אנו לעמוד על רמת תרבותם הגבוהה של יהודי תימן בזמן ההוא.

בתקופת האיסלאם ירדה חשיבותו המדינית והתרבותית של חצי־האי ערב; ביחוד ירדה תימן מגדולתה הקודמת. היא נעשתה לפינה נידחת בקצה הממלכה הערבית, מאז מעטו הידיעות על מה שהתרחש בתימן, ועל היהודים אין אנו שומעים כמעט ולא כלום בארבע מאות השנים שאחרי מוחמד. רק בעקיפין נודע לנו, מתוך קטעים ממכתביהם של גאוני בבל, שקיימות היו —קהילות יהודיות בצעדה (צפון תימן), בצנעא (בירת תימן) ובעוד מקומות אחרים.

השליטים בתימן היו אימאמים מכת הזיידים, ושלטונם ארך עד מהפכת :26.9.62. כת הזיידים היא אחד הפלגים של ה״שיעים״, מצדדיהם של צאצאי מוחמד שנדחו. הזיידים מצטיינים בקנאותם ובשנאתם אל בני דתות אחרות.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

במאה השתים־עשרה למנה״נ מגיעים אלינו, מתוך אגרת תימן של הרמב״ם, הדים על רדיפות וסבל רב של יהודי תימן. מתשובתו של הרמב״ם אנו למדים, שיהודי תימן עמדו אז בקשרים עם המרכז היהודי הגדול של מצדים, ובצרתם הרבה ביקשו עצה והוראה מאת המנהיג הרוחני המהולל, ששמעו הגיע אליהם והם העריצוהו מאד. הרמב״ם לא זו בלבד שניחם אותם ועודדם, אלא גם השתמש בהשפעתו הגדולה והשתדל להקל מעליהם עול הלחץ המדיני והכלכלי.

בספר המסעות של ר׳ בנימין מטודילא (המאה השתים־עשרה) קוראים אנו משהו על יהודי תימן ועדן. וכן מספר לנו ר׳ עובדיה מברטינורא (המאה החמש־עשרה) על מצב העדה הזאת, על פי ידיעות שקיבל בירושלים.

החל במאה השש־עשרה מוצאים אנו יותר פרטים על גורלם של יהודי תימן, בעיקר בחיבוריהם של חכמי תימן, בני אותם הדורות. מתוך כתביו של אחד מגדולי המשוררים היהודים בתימן, ר׳ שלום שבזי שומעים אנו על רדיפות בימי השלטון התורכי (תחילתו ב־1546 למנה״נ). המלחמה בין השליטים התורכיים ובין האימאמים הזיידיים — השליטים המקומיים — נתנה את אותותיה לרעה במצב היהודים! הם היו נתונים בין הפטיש והסדן. במחצית השניה של המאה השבע־עשרה הצליחו השליטים מבית זייד למגר את השלטון התורכי, וכדי להנציח מאורע זה החליטו לגרש את היהודים מצנעא הבירה. הם גורשו אל אזור החוף הנקרא ״תהאמה״, מקום שבגלל אקלימו הקשה מיושב רק על ידי כושים. בתי היהודים נשדדו ועברו לידי ערבים. כעבור זמן, כשהותרו לשוב לצנעא, לא הוחזרו להם בתיהם והם נאלצו להקים להם שכונה חדשה מחוץ לעיר. הקינות, שחיברו ר׳ שלום שבזי ומשוררים אחרים על מאורע זה, קיימות והן מושרות על־ידי יהודי תימן עד היום. סבלם של יהודי תימן נמשך עד ימינו. אומנם קרה לפעמים שמשפחה אחת או שתיים הצליחו למצוא חן בעיני השליטים וזכו ליחס מיוחד בגלל התועלת שמצא בהם האימאם המולך, כגון טביעת מטבעות, עסקי בנקאות ומסחר בינלאומי. בכוח השפעתם מנעו לפעמים את האימאמים מרדיפות על היהודים. אבל תקופות כאלו היו קצרות מאד והנגישות לא איחרו להתחדש. גדול היה הסבל גס ממכת הבצורת והרעב שהיה בא בעקבותיה, צרות השכיחות מאד בתימן. היהודים, שפרנסתם היתה על רוכלות ומלאכות, סבלו יותר מאשר הערבים, אף־על־פי שגם גודלם הם לא היה טוב בשנים כאלה.

אין פלא שבקרב יהודי תימן היתה חזקה ועמוקה האמונה בביאת המשיח, וכפעם בפעם לבשה צורה של תנועה משיחית עממית. הרמב״ם, באיגרת תימן, מזכיר הופעת משיח אחד בתימן, שרבים נמשכו אחריו ,וכשלונו גרם לאכזבה רבה. גם בסוף המאה השבע־עשרה נודע אחד שרבים האמינו כי הוא המשיח המקווה, או לפחות מבשר המשיח. במחצית המאה התשע־ עשרה נתפרסם כמשיח יהודה בר־שלום, המכונה שוכר כוחיל. על הזעזוע הקשה שפקד אז את העדה בתימן מספרים לנו נוסעים שביקרו בה בימים ההם, ביחוד ר׳ יעקב ספיר.

סקרנו בקצרה קורות יהודי תימן מראשיתם ועד זמננו. יש להניח שרבים מהחמירים שהתיהדו בשעתם לא יכלו לשאת את הרדיפות והגזירות והתאסלמו. כן עלה בשעתו גם לגרים הכוזרים: אחרי חורבן ממלכתם התבוללו רובם ונטמעו בעמים, כי היסוד היהודי היה מועט שם. אולם יהודי תימן נשארו שבט חי באומה היהודית, ענף אשר לא יבש ולא נידח במרוצת הדורות, מימי מוחמד עד דורנו זה.

מעולם לא וויתר שבט זה על עצמאותו ועל תקוות הגאולה, ועכשיו, בהגיע שעת כינוס נידחים, היה מהראשונים לנטוש את ארץ גלותו ולעלות עליה שלימה לארץ המולדת.

עד זמננו שמרו התימנים את אחידותם הלאומית והדתית והתקיימו כחטיבה שלימה. בזכות עמדתם ההיסטורית בתימן, מצד אחה ונחשלותם של שבטי ערב הדרומית, מצד שני, שמרו היהודים את האבטונומיה הפנימית שלהם. בתוך הגלות המרה של תימן קיימו — אם נהפוך את בטויו של אחד העם — מעין ״חירות בתוך עבדות.״

במיוחד הורגש הדבר בחינוך הילדים. רוב הילדים למדו תורה ותפילה וחונכו במצוות. מעולם לא ביקרו בבתי־ספר אחרים מלבד ה״חדרים״ המסורתיים. בחדר הם לומדים בראש וראשונה תפילות ותורה — הכל בעליפה. לשם קריאה משתמשים בספר אחד לכיתה כולה, ורגילים הם לקרוא בספר הפוך או מן הצד, בלי קושי. מלבד נוסח התנ״ך, שהם בקיאים בו מילדותם וקוראים במבטא תימני מיוחד וכך גם בשמירת הנגינות וטעמי הקריאה, משננים הם תרגום אונקלוס ותרגומו של רבנו סעדיה גאון בערבית, הכל בעל־פה.

כמו כן הם לומדים משנה והלכות על־פי משנה התורה לרמבי׳ם, וגם ״שולחן ערוך״. עם זה הם יודעים פרק בשירה. כתבי־יד תימנים מכילים שירי משוררי ספרד מימי הביניים (״דיוואנים״) ושירי משוררי תימן: ר׳ שלום שבזי, ר׳ אברהם חלפון ואחדים. יש להם גם רקודים מיוחדים: שניים או שלושה גברים נוהגים לרקוד באמצע — והציבור יושב במעגל סביב ועוזר למרקדים במחיאות־כף. הנשים יושבות לחוד.

אלה הם רק פרטים מעטים מהווי התימני, אבל הם מעידים על אחידותו של השבט הזה. זכות גדולה היא לו שזכה לגאולה שלימה מן הגלות.

ראשית עליתם לארץ היתה בתחילת שנות השמונים למאה שעברה, בדיוק בזמן ההתעוררות הראשונה של חובבי ציון ושל ביל״ו ברוסיה, למלא דברי הכתוב ״עורי צפון ובאי תימן. ראשוני העולים באו לירושלים, שלחו ידם בכל עבודה קשה וזכו להקים גם שכונה חדשה בירושלים — בכפר השילוח — בסיוע ״עזרת נידחים״ מיסודו של י. ד. פרומקין, ושם למדו גם מלאכות שונות. אחרי העולים הראשונים באו אחרים. העליה נמשכה לאטה עשרים וחמש שנים ״כמי השילוח ההולכים לאט״. היתה זו עליתם הראשונה. העליה השניה באה בגינו של שמואל יבנאלי, שבילה כשנתיים בתימן לפני מלחמת העולם הראשונה והביא אליהם את בשורת התחיה ועבודת האדמה. העליה השניה הביאה אלפים — הפעם ליפו, לתל־אביב ולמושבות, והניחה יסוד מוצק לישוב החקלאי. היא לא פסקה גם אחרי המלחמה, בימי המנדאט הבריטי וישוב התימנים גדל והיכה שרשים. מספרם בארץ הגיע עד ל־35000 נפש.

העליה האחרונה התחילה עם קום מדינת ישראל; וכאשר נתן ידו לדבר הוועד היהודי המאוחד מאמריקה (הג׳וינט) לבשה ממדים של יציאה המונית. מרבד הקסמים הביא על כנפי נשרים מאות עולים מדי שבוע בשבוע. הישוב התימני בארץ מונה כיום למעלה מ־100000 נפש, כלומר: הרבה יותר משמנה כל הישוב היהודי בגלות תימן לפני המלחמה העולמית. השבט התימני כבר הכה שרשים בארץ, ויחד עם שאר הגאולים ועם הישוב המקומי יבנה את החיים החדשים במדינת ישראל.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב

מתוך כתבי־היתדות, שפוענחו במאה הי״ט, למדים אנו על התפשטות שלטונם של מלכי בבל על פני מדבר ערב! כן ידוע לנו ענין כיבושה וחורבנה של תימא על־ ידי צבאות הכשדים! אולם זכותו הגדולה של הפרופ׳ י. גאד היא, שפתח לרווחה חלון חדש, שדרכו יוכלו החוקר והמעיין לראות את כיבוש הבבלים במלוא היקפו וכן לעמוד על פרטים חשובים בתולדות התישבותם, שנעלמו מעינינו עד כה.

חשיבות מיוחדת נודעת לכתובות החדשות ולשמותיהם של הישובים בנאות־המדבר, הואיל ותגליות אלו מפיצות אור חדש על התישבותם של גולי יהודה במדבר ערב בימי־קדם. הדברים אמורים בכתובות הארוכות בכתב־היתדות, שנרשמו על האסטילות (מצבות־אבן) של נבונאיד ושל אמו אַדַגֻפּאִ, שנתגלו בחרן על־ידי הד"ר ד. ס. רייס בשנת 1956 ופוענחו בהצלחה על־ידי הפרופ׳ גאד. כן גילה חוקר זה במאמרו הנ״ל את הקשר האורגאני שבין הכיבוש לבין ראשית יישובם של גולי יהודה, שבאו עם הבבלים, בנאות־המדבר בצפונה של חג׳אז, שהן: תימא, דדן, פדככו, ח׳ברא, יאדיחיו ויתרב.

גאד מבליט את העובדה האופיינית, שכל המקומות הנזכרים במצבת נבונאיד כמקומות כיבוש ויישוב של מהגרים מבבל, מופיעים בתקופה הרבה יותר מאוחרת כישובים יהודיים קבועים ומושרשים מדורות בצפונה ובמרכזה של ערב. מכאן הוא מסיק את המסקנה על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין הישוב היהודי ״המאוחר״, הידוע לנו מתוך מקורות מאוחרים, כגון: ״ספר החמיארים״ וחיבורי ההיסטוריונים הערביים שלאחר הופעת האיסלאם, לבין הישוב הקדום של גולי בבל, שעליו נרמז במצבות הנ״ל של נבונאיד.

לכך יש להוסיף קטע, שנתגלה במגילות הגנוזות, שנמצאו במערות שעל חוף ים־המלח: גם בו מדובר על נבונאיד ועל פגישתו עם ״גזר״ (מגיד־עחידות) יהודי, המוכיח אוחו על חטאיו ואף מצליח להחזירו למוטב. עצם הסיפור, שכבר בימי נבונאיד, יורשו של נבוכדנאצר, מופיע בתימא הנידחת נביא, קוסם או חכם יהודי, וכן האגדה על ״החזרתו למוטב" כלומר, על התייהדותו של נבונאיד זה בתימא, מעידים על קיומו של ישוב יהודי קדמון שם, לפחות מימי כיבושיהם של מלכי בבל בחצי־האי הערבי.

ומתעוררת שאלה קשה: כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול של אלף שנים בין נבונאיד, שחי באמצע המאה השישית לפני מנה״נ ובין הופעתם של היהודים בנאות־ערב במאה השישית למנה״נ? כלום אפשר למצוא ראיות היסטוריות לקיומו הקדום של ישוב יהודי במרחבי חצי־האי, אם בצפונו ובמרכזו, היינו בסמוך לארץ־ישראל, או בדרומו, כלומר בארצות חמיארי תפקידי במאמרי זה הוא לנסות להשלים. במידת האפשר, את החוליות החסרות.

 

פרק ראשון מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז

התעודות הארכיאולוגיות, שפוענחו ונתפרסמו לא מכבר על־ידי הפרופ׳ גאד, מכילות ארבע כתובות. האחת נתגלתה בשנת 1906 על־ידי פוניון, ואילו שלוש האחרות נתגלו בחדשי אוגוסט־ספטמבר של שנת 1956 על־ ידי הד״ר רייס. תעודות אלו חושפות, כאמור, תמונה בהירה של ההתרחשויות בצפונה של ערב, בעקבות מסע־הכיבוש של נבונאיד בשנת 556 לפמנ״ה. התגליות הארכיאולוגיות מאשרות את הידיעות על כיבוש חלקיה הצפוני והמרכזי של הג׳אז בידי מלכי בבל ועל התישבותם של חיילים בנאות־המדבר הפוריים על פני שטח עצום, שארכו היה כ־250 מיל ורחבו — כ־100 מיל. התעודות הארכיאולוגיות מאותו פרק־זמן מכילות ידיעות ורמזים על כך, שבתוך צבאות מלך בבל, הן הלוחמים והן המתיישבים, תפסו מקום ניכר גם צאצאי בני יהודה, אם מן השבויים, שהוגלו על־ידי נבוכדנאצר כיובל שנים לפני כיבוש נבונאיד, או מבין תושבי יהודה, שנשארו בה לאחר החורבן. בעובדות אלו יש משום אישור למסורת הרווחת בין יהודי תימן בדבר מוצאם הקדום מגולי יהודה, מסורת, שהחוקרים ראו בה עד כה אגדה גרידא.

מתוך המסופר בכתובות נבונאיד ואמו מצטיירת התמונה הבאה: נבונאיד בן נבופלאסר (שעלה על כסא־מלכותו בשנת 556 לפמנה״נ) ראה בחלום את ננר, הוא סין, אלוהי הירח, שפקד עליו לחדש את מקדשו ההרוס בחרן, שנחרב כ־54 שנים קודם לכן ע״י הכובש המדיי (610). המלך הושפע מהחלום ומהופעתו של אל־הירח במידה כזו, שנתן פקודה לאנשיו להיחלץ ללא דיחוי למלאכת הקמתו של המקדש בחרן. והנה אירע דבר בלתי־צפוי לחלוטין: נתיניו של נבונאיד, שקינאו, כנראה, את קנאת מרדוך, האל הראשי של בבל, סירבו לציית למלכם. כך פרץ סכסוך חריף בין המלך לעמו. אמנם הדברים לא לבשו צורה של מרד כללי, אולם המלך כעם על עמו, עזב בירת ארצו ונדד עם צבאותיו מבבל לערב. הוא הקים את מרכזו בתימא שבצפון, ומכאן פשט על נאות־המדבר. שבע או עשר שנים עסק בביצור שלטונו באיזור זה, מתימא ועד יתרב ועד בכלל. רק לאחר־מכן נתפייסו עמו בני בבל והחזירוהו בכבוד לארצו, אף הסכימו להקים את מקדשו ההדום של סין, אל־הירח, בחרן. כך מספרות האסטילות הנ״ל, שנתגלו בחרן, בשם נבונאיד עצמו.

מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי

על ישיבתו של נבונאיד בתימא כבר נודע ממגילת ״נבונאיד־כורש׳׳, שהוצאה לאוד ע״י ט. ג. פינצ׳ס בשנת 1882 א, ואילו עכשיו הועמדו לרשותנו פרטים חדשים וחשובים. נביא איפוא כאן כמה קטעים מתוך האסטילות הנזכרות:

א) באסטילד. של נבונאיד ־H, טור ו, שורות 14—27: ״המלך, שזורז על־ידי חלום, ציווה לעמו לגשת לשיקומו של מקדש הירח בחרן, אולם הם [אנשי בבל] סירבו. סכסוכים פנימיים, וכן דבר ורעב, השתררו בערי בבל…

אולם אנוכי נחבאתי הדחק מבבל עירי, בדרך לתימא (Tema), דדנו (Dadänu), פדככו (Padakku), ח׳ברא (Hibrä), ידיע (Iadihu), עד יתרב. עשר שנים סובבתי בתוכן ולבבל עירי לא נכנסתי — במצוות סין־ ננר, שמש, אישתר, אד (הדד) ונרגל״.

ב)   בטור ו, שורה 45, עד טור 11, שורה 9: ״העם, תושבי ערב, שנשקם… לפי פקודת אלוהי הירח נרגל שבר את נשקם וכולם השתחוו לרגלי״.

ג)   ובטור 11, שורות 9—14 : ״העם מילא את פקודתי להתרחק ממסילות רחוקות ומדרכים סגורות, בהן עברתי. [כעבור] עשר שנים בא הזמן המיועד, שקבע ננר מלך האלים. היום הי״ז בחודש תשרי, ביום בו הבטיח סין את התגלותו…

שיבתי מגלותי לא באה אלא…״.

ד)   בטור ווו, שורות 3—6: ״בשעת לילה חלומות יבחלו עד אשד דבר… נשלמה השנה, הגיע העידן המיועד, מתימא [שבתי], לבבל עיר ממלכתי נכנסתי״.

ה)   וב־ווו, שורות 14—17 : ״בעושר ובשפע לעמי במסילות הדחוקות הפיצותי מסביב וברוב פאר והדר עשיתי דרכי לארצי… עד כאן״.

 

נעיין בשמות נאות־המדבר, בהם התבצר נבונאיד והושיב את חייליו:

בראש וראשונה: תימא — Tema, מרכזו של נבונאיד, בצפונה של חג׳אז, וסמוך לה דדן — Dadänu. שני מקומות אלה ידועים לנו יפה מן המקרא, ואסתפק כאן בהבאת שני קטעים, המרמזים על המאורעות הנדונים. בישעיהו (כא: יג—טז): — ״משא בערב, ביער בערב תלינו אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד! כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה ומפני כבד מלחמה. כי כה אמר אדני אלי: בעוד שנה כשני שכיר, וכלה כל כבוד קדר״. ובירמיהו (פרק כה, פסוקים כ, כב, כד): ״ואת כל הערב, ואת כל מלכי ארץ העוץ… את דדן ואת תימא ואת בוז… ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר…״. ונשווה באיוב: ״ארץ עוץ״, ״אליפז התימני״ ו״אליהוא הבוזי״ — כולם מתושבי נאות־המדבר בערב.

אשר לדדן מזכיר הפרופ׳ גאד את אל־עולא, מקום, הנמצא במרחק של 70 מיל מדרום לתימא, ואת פדככו, היא פדך של זמננו, מדרום לתימא ומצפון לח׳יבר, שניים־שלושה ימי־מעבר בגמלים. היא ידועה מתולדות מלחמות מוחמד כמקום־מושב קבוע של אחד משבטי־ישראל, שקיימו קשרים עם אנשי ח'יבר. אין ספק בדבר ש־HIBRA היא ח׳יבר, שאנשיה הצטיינו בגבורתם במלחמתם במוחמד בשנים 6—7 להג׳רה.

כאן המקום להזכיר את המסורת העברית העממית, המייחסת את J,יבר לחבר, אבי שוכו משבט יהודה (דהי״א ד, יח), או לחבר הקיני, מבני חובב חותן משה, שנפרד מקין (שופטים ד, יא). לפי מסורת ידועה, התיישבו יהודים בח'יבר סמוך לכיבושה של ירושלים על־ידי נבוכדנאצר.

מתוך המדיה

המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת, בינואר שנת 587 (או דצמבר 589) לפנה"ס, והסתיים בט' בתמוז, יוני 586 לפנה"ס בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר, אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.

לבסוף יש לציין שני מקומות נוספים: ידיע, שהוא מחוז בין פדך לח׳יבר, ויתרב, היא אל־מדינה, המרכז היהודי החשוב ביותר עד מוחמד. זוהי הנקודה הדרומית, שאליה הגיע נבונאיד בכיבושיו בערב. המרחק בין תימא ליתרב הוא 250 קילומטרים בקו האויר, ורחבו של פם־הכיבוש הוא כ־100 קילומטר.

נבונאיד היה מלך בבל, משנת 556  לפנה"ס ועד שנת 539 לפנה"ס. הוא היה המלך הבבלי השישי, ואחד לפני האחרון, של התקופה הנאו בבלית.

לאחר שובו של נבונאיד לבבל בירתו השאיר בכל נאות המדבר הנזכרים חיל־מצב קבוע. הפרופ׳ גאד אומר בצדק, כי קשה להניח, שהיו אלה חיילים בבליים! מסתבר, שהם היו מבני העמים הנכבשים, היינו, מאנשי אכד וארץ ח׳תי, וחלק גדול מהם היו משבויי יהודה שישבו בבבל או שהוגלו ישר לכאן מארץ־מולדתם. שיטה זו של הפקדת בטחון המדינה בידי מתישבים־חיילים יהודיים היתה נהוגה גם אצל מלכי פרס, יורשיהם של שליטי בבל. למשל, יישובו של חיל־המצב היהודי ביֵב שבמצרים העליונה. ואמנם מטעים המחבר, שכל המקומות הנזכרים אצל נבונאיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מקומות־יישובם של שבטי היהודים בתקופה הסמוכה להופעת מוחמד.

המתישבים החדשים נהנו בימי־קדם, ממש כבתקופת הכיבוש של האיסלאם, הן מהקרקע הפוריה והן מדרכי המסחר (״ארחות תימא״) המפותחות, ונטלו חלק חשוב במסחר שבין סוריה לבין ״ערב המאושרת״. בבואו של נבונאיד לתימא ולדדן הסתייע בצבא, שגייס מהמחוזות המערביים של בבל ולא מקרב ילידי הסביבה. בהתקפתו על תימא ועל שאר נאות־ המדבר השתתף, כאמור, מספר רב של יהודים, כלוחמים וכמתישבים.

כאן יש להזכיר את ייסודן של המושבות הצבאיות היהודיות, ״חילא יהודיא״, ביֵב, בדרומה של מצרים, מול סְוֵנה, שאף הן הוקמו סמוך לאותו פרק זמן, תהילה תחת השלטון המצרי ולאחר־מכן תחת שלטון מלכי פרס, שכבשו את מצרים, ורוב מפקדיהם נושאים שמות בבליים ופרסיים.

ראיה נוספת ליישובם הקדום של יהודים באותה תקופה בצפונה של ערב יש למצוא, לדעתי, בס׳ איוב שלנו. ספר זה מלא תיאורים נפלאים של טבע המדבר ומנהגי תושביו הנודדים, תיאורים, שהם פרי עטו של תושב רגיל בתנאי המדבר, אם באדום או במדין, ואולי של אחד מבני השבטים היהודיים, שישבו במחיצתם של ערבים בצפונו של חצי האי ערב. עובדה זו משמשת חיזוק לסברה על קדמותו של הישוב היהודי בערב, ששרשיו נעוצים, לפחות, בתקופת גלות בבל.

על ס׳ איוב ועל לשונו אעמוד ביתר פרטות בפרק הבא.

מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר