דוד גדג'-״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״:פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה. העורך אשר כנפו- ברית מס' 35-סוף המאמר

אולם פרויד אינה מציירת תמונה חד ממדית ושלילית והיא מתארת גם את השכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה בקזבלנקה. בחודשים בהם שהתה בעיר התארחה בבית משפחת קוריאט שפתחה לה את ביתה ואיפשרה לה חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית בקזבלנקה שאימצו תרבות צרפתית או ספרדית והשתייכו למעמד הגבוה. "עברו עלי עשרה חודשים נהדרים של מתבגרת נורמלית עם מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות, טיולים לחווה בבעלות של אחד מחברנו, בה למדתי רכיבה על סוסים ומשחקי בנים בנות. כל האושר הזה התקיים תודות לכך שפלור הכירה לי את מעגל חבריה הרחב, שכלל בנים ובנות ממדינות שונות שהתגוררו באותם ימים בקזבלנקה." פלור, הבת הצעירה למשפחת קוריאט הפכה לחברתה הטובה של סופי בימים בהם שהתה במרוקו.

למרות ימי המלחמה ושלטון וישי במרוקו השלימה פרויד את לימודיה לבגרות ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים ברבאט הבירה. היא ואמה קשרו קשרי חברות טובים עם מנהל הספרייה העירונית בעיר ושאלו ספרים שאת חלקן הזכירה ביומנה ובהם ספרו של החוקר הצרפתי הנרי ליכטברגר על המשורר הגרמני היינריך היינה, ספריו של לנין ואף את ספרו של סבה "מבוא לפסיכואנליזה". בימי שלטון וישי פוטרו רופאים יהודים מקומיים ממשרתם בבתי החולים הציבוריים וסופי ואמה מספרות כיצד הקימו רופאים אלה מרפאה בה העניקו שירותי רפואה דחופה לחסרי אמצעים בקהילה היהודית. האם שביקרה במרפאה החליטה לסייע לקהילה המקומית והקימה כיתה בה לימדה ילדים חירשים מיומנויות דיבור, קריאה וכתיבה.

פלור ואמה הוקירו את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט. האם כתבה "משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי." הבת הוסיפה "אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל גם עבורי והפכתי למעשה לבתם המאומצת." סופי מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

בדומה למשפחת קוריאט פתחה משפחת כנפו את ביתה למשפחת לוין(שם בדוי) ותוך תיאור הסיפור המשפחתי נחשף מנגנון הפעולה של הוועד לסיוע לפליטים: "הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור לא נמנעו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמד מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז״ל, ר' דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וחבר בוועד הקהילה לשמש דוגמה לאחרים."

בשונה מהכרת התודה הרבה של בנות פרויד למשפחת קוריאט מתאר כנפו את גברת לוין כאישה קשה וממורמרת שהרבתה להתלונן על תנא- המחייה עמם נאלצה להתמודד במרוקו בשונה מהתנאים אליהם הורגלה בבלגיה. המפגש בין שתי המשפחות יצר לא מעט משברים על בסיס תרבותי וכלכלי שכנפו מתארם בספרו. האכזבה ממשפחת לוין הגיעה לשיאה ביום בו עזבו לארצות הברית וחשפו בפני משפחת כנפו יהלומים ותכשיטים שהסתירו במשך שנתיים וחצי בהם התארחו בביתם ובאו במגע ישיר עם הקשיים הכלכליים של המארחים.

כנפו תוהה בספרו: "מה דחף את גברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצידה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני."

בשתי האוטוביוגרפיות מתארים כנפו ופרויד ימים בתקופת המלחמה בהם פשטו להקות ארבה על מרוקו. שניהם בחרו להשתמש בצירוף המקראי "מכת ארבה" בתיאורם את האירועים. פרויד תיארה ימים אלה כאסון שנוסף למלחמה בו כילו הלהקות את כל הצומח בעיר וסביבותיה ואת חוסר האונים של הרשויות בהתמודדות עם האויב הנוסף. בשונה מתיאורה השלילי של פרויד נזכר כנפו בימי"מכת הארבה" כהזדמנות ללכידת ועישון הארבה למאכל. בנם הבכור של משפחת לוין, אדואר, התאהב במעדן המקומי ואכל אותו למרות זעזועה של אמו.

האוטוביוגרפיות של פרויד וכנפו שופכות אור על מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית במרוקו. שני החיבורים מציגים קווים דומים ושונים על המפגש בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו שאילולא המלחמה סביר להניח שלא היו נפגשים לעולם. החיבורים חושפים את הסיוע של המשפחות המקומיות שאירחו בביתם ודאגו לצרכי האורחים עמם חלקו דת ולעיתים תרבות משותפת. סיפורם של פרויד וכנפו הם שני סיפורים מתוך מאות שממתינים להיגאל מהכתובים. באופן זה ניתן יהיה להציג פרשה היסטורית של הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי אירופה, שיש בכוחה לסייע בעיצוב השיח היום בישראל.

*ברצוני להודות לפרופ' דניאל שרוטר מאוניברסיטת מינסוטה על כך שהסב את תשומת ליבי לאוסף תמונות שצילמה פרויד במרוקו(השמור במוזיאון השואה בוושינגטון) שדרכו הגעתי לטקסטים שפרסמה.

דוד גדג'–״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״:פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה. העורך אשר כנפו- ברית מס' 35-סוף המאמר

 עמוד 156