תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

וכ״ת]. וכי תימא]. אפילו אם תאמר (מילולית: ואם תאמר).] מ״ש חפצי נדונייתה שחלקו בהם ולא חלקו בנכסי הבעל, טעמא הוי כדאמרן לעיל דלא חלקו חכמי התקנה ביורשים אלא אם נוטלים היורשים מחצית מהנכסים בההיא תקנה דשנת ש״ה נגרע כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש, ה״נ דכוותה בחפצי נדונייתה שנוטלים היורשים מחצית חפצי נדונייתה גרעו כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש ולא הוי אלא חרא לגריעותא, ואם היו מחלקין גם בנכסי הבעל הרי הם מגרעין כחו בתרתי והם לא נראה להם לגרוע כחו כולי האי והוי תרתי לגריעותא, דא״כ אם היה נשוי ד׳ נשים או יותר היכא דיכיל למיקם בסיפוקייהו הרי הוא נוטל מועט מהמועט או לא יטול כלום.

והרב הגדול כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה שהוא אחד ממתקני התקנה הנ״ב, האיר עינינו בזה ומדבריו למדנו שהביאור הנז' חוזר על חפצי נדונייתה, זה לשונו: מי שמת והניח ב׳ נשים והיו כתובותיהן למנהג המגורשים ישצ״ו, הדין הוא כ״א מהם תטול מחצית חפצי נדונייתה ומחצית האחר יטלוהו היורשים המתאבלים על הנפטר, אבל אם הם יורשין שאינם מתאבלין לא יטלו רק שליש הנכסים, והנכסים שהניח הנפטר זולת חפצי נדונייתה האשה הא׳ תטול מחצית מהכל והמחצית הנשאר יתחלק בין האשה ובין יורשי הבעל, נמצא שאינה נוטלת השנית מנכסיו רק רביע , ולפי שזה הדין לא הוזכר בפוסקים וראיתי לרבותי שהם דנים כך, לכן רשמתיו בכאן ביום ד׳ לחשון משנת ליהודים הית׳ה אורה ושמחה ליצי׳, ע״כ. הנך רואה שהרב זלה״ה כתב חילוק זה להדייא בחפצי נדונייתה, ובנכסי הבעל כתב יתחלק בין האשה ובין היורשים ולא כתב המתאבלים וכשאינם מתאבלים שליש כמו שכת׳ בסמוך ונראה גבי חפצי נדונייתה.

ועם היות דאין למדין מההיא תקנה שאינה חתומה, מ״מ לקושטא דמילתא דברי הרב זלה״ה ברור מללו, דחילוק זה אינו אלא היכא דנוטלים היורשין מחצית.

וע״ ע אחר שחלקו ב״ד העזבון לנשים וליורש ועמד המערער מב״ך שום א׳ מהיורשים לו׳ שלא נשבעה א׳ מהנשים, ואחר שכן יתחלק בין הנשים הנשארות והיורש וכו׳, ובאי כח האשה טוענים שכבר חלקו להם הב״ד ובדין חלקו דחוקה אין יוצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. האמת הוא דברי באי כח האשה נכונים וכדבריהם כן הוא הלכה למעשה, וטעמם ונימוקם עמם שלא חלקו להם ב״ד עד שידעו שנשבעה האשה כראוי שלא נפרעה כתובתה, וטענת המערער מהבל תמעט וטענתו הנז׳ כדי נסבה. ומלבד זה הטעם דחוקה אין יוצא מתחת ידם וכו׳ אלא אפי׳ היכא דידעינן בודאי שלא נשבעה והגבוה ב״ד כתובתה קרקע או טלטל, כתבו הפוסקי׳ דמהני וזכו יורשי האשה, ומטעמא דקי״ל דיינא דעבוד כר״א עבוד ולא מהדרינן, ועיין ב״ש.

וכ״ש דחלקו להם ב״ד, דאיכא טעמא אחרינא כשחלקו היורשי׳ עם הנשי׳ הרי מחלו להם בשבועה כההיא דסי׳ צ״ו אם פרעו לה מקצת כתובתה או זקפוה היורשי׳ במלוה יורשיה יורשי׳ החוב אפי׳ לא נשבעה מטעם דמחלו לה אלא נפקא מדי בין הטעמי׳, דלפי האי טעמא דדיינא דעבוד כר״א עבוד אפי׳ שלא בידיעת היורשי׳ הגבוה לה ב״ד כתובתה מהני אפי׳ לא נשבעה, וכן מוכח ממ״ש בס׳ ה׳ ואע״ג דנראה דוקא אם נשבעה לבסוף, הא כתב ב״ש אע״ג דלא נשבעה ומתה, וי״ל ידוקדק בדברי מרן דהא רבעי׳ שתשבע לבסוף הוא אם שמו לה ב״ד הדיוטות, אבל אם הגבוה ב״ ד מומחין לרבים אע״ג דלא נשבעה לבסוף, ובפרט אם היתה האשה מוחזקת לאכול פירות הקרקע בעודנה בחיים, כפי הנשמע הרי היורשי׳ מחלו לה בשבועה ותו לאמצי באי כח היורשי׳ לערער על באי כח יורשי האשה.

ומ״ש ומפי השמועה שמעת, שכבר אירע כעין מ״ש בשאלה בימי הרבני׳ המובהקי ׳ זלה״ה, שלא ' המאורות הגדולים כמוהר״ר יעב״ץ זלה״ה וכמוהר״ר שב״א הגריעו כח היורש שאינו מתאבל ועשאוהו כיורש המתאבל, כן היו הדברים ושכך דנו הלכה למעשה בשנת התק״ב ליצירה, ומי לנו גדול מהרבנים ה״ה זלה״ה שהסכימו ע״ז ומפיהם פה קדוש יצאו הדברים, ובפרט מר קשישא כמוהר״ר יעב״ץ זלה״ה שאין כמותו בקי בתקנות קדמונינו זלה״ה והוא העד והוא הדיין, ולא הגריע כח היור ש שאינו מתאבל במה שזכה לו שליש כדין יורש המתאבל, אלא ודאי הכוונה בתקנת קדמונינו כדאמרן. נאם הח״פ שנת העמדתה להררי עז לפ״ק פה פאס יכוננה עליון והכל שריר ונהיר וקיים. שמואל שאול אבן דנאן. רפאל עובד אבן צור. אליהו הצרפתי.

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

תמ"ד