מורשת יהדות מרוקו

דברי הימים של פאס.

גזירות ומאורעות יהודי מארוקו כפי שרשמום בני משפחת אבן דנאן לדורותיהם

ונלוות אליהם…תלאות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של שאול סירירו

איזן חקר ותיקן

מאיר בניהו

המכון לחקר התפוצות

אוניברסיטת תל אביב –תשנ"ג

מבוא

חקר תולדותיהם של יהודי מארוקו וספרותם החל לפני שמונים שנה. בשנת תרע״א נדפס הספר ׳נר המערב, הוא תולדות ישראל במארוקו׳ לר׳ יעקב משה טולידאנו. עשרים שנה אחר־כך נדפס ספר ׳מלכי רבנן׳ לר׳ יוסף ן׳ נאיים מפאס. הוא עשוי על דרך ׳שם הגדולים בחלקו הראשון שמות החכמים ובחלקו השני, ׳כבוד מלכים רשימת חיבוריהם שבדפוס ושבכתובי־יד. ושוב יצאו כשלושים וחמש שנים, עד שבשנת תשכ״ה הופיע ספרו שלפרופ׳ חיים זאב הירשברג: ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו׳(בהוצאת מוסד ביאליק) אשר חמישיתו מוקדשת ליהודי מארוקו.

הספרים הראשונים, עם שאינם מיוסדים על כללי המחקר, ולא נוקו משגיאות, הריהם עד היום אבני בנין לקורות יהודי מארוקו. הרב טולידאנו נזקק למקורות עבריים שבדפוס ושבכתובי־יד למאות ובמקצת גם לספרים לועזיים. ספרו היה המחקר הראשון והיחיד שהקיף את תולדות היהודים מראשית התיישבותם במארוקו ועד הזמן החדש. וכפי שמסר לי שמורה היתה עמו מהדורה חדשה עם תיקונים והוספות הרבה, וחבל שלא עלתה בידו להדפיסה.

חשיבותו של ספר מלכי רבנן היא בעיקר בחשיפת שמותם של חכמי מארוקו וספרותם. כמה וכמה שמות אינם ידועים אלא מספר זה ואין צריך לומר רשימת כתובי־היד, שחלק ניכר מהם כלה ועבר מן העולם. החוקר ימחול לפעמים על הליקויים הבולטים בספר (אי־שמירת הסדר וחוסר ביקורת) במוצאו בספר מקורות חדשים וידיעות שאינם אלא בו.

ספרו שלח״ז הירשברג הוא הראשון והיחיד לפי שעה, בעברית, שנכתב בידי חוקר והיסטוריון בשיטה מדעית. המחבר התגדר בעיקר במקורות הלועזיים ונזקק למחקרים השונים שנכתבו על יהודי מארוקו בספרים ובכתבי־עת מדעיים בצרפתית ופחות למקורות העבריים שבדפוס ואין צריך לומר שבכתובי־יד, אף־על־פי שיש להעמידם בראש המקורות. משום כך אתה מוצא בספר זה על חיי הכלכלה והמסחר, על מעמד היהודים בקרב השלטון, על יחס האומות ועל מלחמות וגזירות, ואילו יתר הנושאים: חיי הרוח והספרות, רבני הקהל ומנהיגיו, שמנעולי הקהילה היו בידיהם — לא היו בראש מעייניו.

הערת המחבר : גם מאורעות גדולים לא תמיד דיבר בהם. דרך משל מאורעות מוגאדור(חלק ב, עמי 305) אין עליהם אלא לשון אחד.

גם זיקתו לספר ׳דברי הימים של פאס׳ חיבורם של בני משפחת אבן דנאן, לא תמיד מובנת. יש פיסקות שהביאן לתוך ספרו ופסקות שלא נזקק להן; פרקים מסויימים מיוסדים אך ורק על ספר זה והעתיק את לשונו בארוכה וללא כל השמטה, והותיר לקורא ניתוחם של דברים ומחקרם . לא זו בלבד, אלא שנזקק לכתוב־יד אחד, הוא שהיה בידי פרופ׳ ג׳ורג׳ ויידה ז״ל, שלא בכל מקום הנוסח הוא דווקני, ויש בו עריכה כלשהי, קיצורים ואי־דיוקים. אף הוא לא הבדיל בין הכרוניקה שלר׳ שאול סירירו שבדברי הימים לדבריהם שלבני משפחת אבן דנאן והם עולים בערבוביה. כנראה משום כך כתב בספרו:

ד״ר מ׳ בניהו, מנהל מכון בן-צבי, מכין מזמן הוצאת מדעית של הכרוניקות המארוקאניות, שתהא מבוססת בעיקר על ׳דברי הימים של פאס׳. אי־לזאת השתדלנו להימנע מכל הסגת גבול אפשרית בנוגע לניתוח ספרותי וביקורתי של המקורות, והסתפקנו בהצגתם כאחת העדויות.

 עיון בספר דברי הימים המציאני למד שיש לו לספר חשיבות גדולה. הרשימות נכתבו בידי גדולי החכמים בפאס שהיו עדי ראיה למאורעות, ומלבד החכמים לבית אבן דנאן גם ממשפחות סירירו מאנסאנו וטולידאנו. הם היו בקיאים לא רק במה שהתרחש בקהילה אלא גם ידיעתם השיגה המזימות שתוכננו נגדם בקרב השלטון, ידעו בתכסיסי הצבא והמלחמה והלוך מחשבתם שלרודפיהם. את המאורעות חיארו בדייקנות ובכושר רב.

ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, שליקט את הכרוניקות, אספן מרשימות שהיו כתובות בדפים ובקונטריסים שונים, העתיקן ללא כל סדר, כמות שהגיעו לידו. המהדיר זיהה והחזיר דברי כל מחבר אל רשימתו לפי סדר הזמנים. נוצרו, איפוא, שמונה כרוניקות, ונתברר גם האופי הספרותי שלהן. העניינים הערביים ענה בהם פרופ׳ הירשברג (הערותיו הובאו בשמו ובלשונו והונחו בסוגריים מרובעים). בינתיים תורגמו כרוניקות אלו לצרפתית בידי,G. Vajda 1951 Un recueil de Textes Historiques Judeo Marocains, Paris.  —הדפסתם נעשתה שלא בסדר ולא כשלימות ובמגרעות מסויימות.

בשנים האחרונות חל מפנה בחקר תולדותיהם של יהודי מארוקו והיה לאופנה. ספרים ומאמרים נתחברו לרוב, מהם שיש בהם עניין ומהם שלא יחסרו בהם דברי קש וגבבא. רובם ככולם של יוצאי מארוקו. מן הספרים שנתחברו יוזכר בייחוד ספר ׳פאס וחכמיה׳ (ב חלקים) לר׳ דוד עובדיה מצפת, שנדפס בירושלים תשל״ט. פירסומים אלה הוכיחו בעליל עד כמה נדרש לחקר יהודי מארוקו ספר היסטורי־ביקורתי.

הצעתו של פרופ׳ שלמה סימונסון לכלול את הספר בסידרת פירסומי המכון לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל־אביב, בישרה לי שהנה הגיעה העת להוציא לאור מהדורה מדעית ביקורתית של כרוניקות.

עניינים של מקורות – גזירות ושמד

כמעט אין מאורע גדול או קטן, שלפרט או שלכלל שלא נכתב בספר. והמאורעות רובן ככולן הן על גזירות קשות ומרות שניתכו על היהודים במארוקו: רעב, יוקר התבואה, עצירת גשמים: מצבם בזמן מלחמה, התנכלות השלטון וההמון: הריגות ושריפות בני־אדם ותינוקות: הרס בתים וחילול הקודש והוצאת המונים לשמד. אין בהן בתעודות על חיי הקהילה הפנימיים ומעשיהם של חכמים ויצירתם הספרותית, אלא קינה הגה והי. מחלוקות פנימיות שבארץ־ישראל, איטליה ובשאר קהילות היו נרשמות ונזכרות, אין אתה מוצא עליהן בכרוניקות. ואיני יודע אם משום שבטלו במיעוטן כלפי המאורעות הגדולים של ימי הרעב והשמד?

התקופה שספר זה מדבר בה היא למן הדור שלאחר גירוש ספרד ועד שנת תק״נ. והטעם הוא משום שפרשת הגירוש גדולה ורחבה ומקורות רבים וחשובים נשתמרו עליה, כגון בס׳ עץ חיים לר׳ חיים גאגין, פירוש החייט למערכת האלהות וספריו שלר׳ אברהם סבע, ובמיוחד הכרוניקה שלר׳ אברהם ב״ר שלמה ארדוטיאל, שראוייה היא למחקר לעצמו. ברם, נכללו בספר כרוניקות קצרות שלמשפחת אבן דנאן על גזירת רכ״ה, שהיתה סימן לבאות, ומאורעות השנים קצ״ח ורנ׳׳ג.

כמאה ועשרים שנה אחרי הגירוש, מזמנו שלר׳ שאול סירירו ואילך, נשתנו פניה שלקהילה ולא הרי ספרים שנתחברו לפני הזמן הזה כספרים שנתחברו אחרי הזמן הזה. חכמי מארוקו שוב לא עצרו כוח להחל ולהשיח את מועקת־ליבם בכתב, אלא על גליון איזה ספר, בהקדמות לספרים ובדפים בודדים. כל שיש בהן להשלים את החסר בספר דברי הימים או להסביר דברים שטעונים הסבר. כל אלה יבואו, ברצות ה׳, בכרך לעצמו. רובם של מקורות ככולם מספרים בגזירת ושמדות. אין ספק שחלקם שליהודי מארוקו בגזירות שניתכו על עם ישראל הוא גדול לאין שיעור ממה שנגזר על קהילות אחרות. אין קץ וגבול להתעללויות האכזריות ביותר שהיו מנת חלקם, מהן כריתת אברים וראשים, המלחת גולגלות ותלייתן בשפודים, תליית אנשים בחייהם ובמותם מן הרגליים, ריטוש תינוקות לעיני אמם, אונס בצורה הבהמית ביותר, התעללות בנשים, בהפשטת בגדיהן עד כדי כך שנאלצו לכסות ערותן ביריעות ספרי תורה, כמות שאירע בגזירות תק״נ. מעשי אכזריות אלה לא הרטיטו את לבבות העושים ולא את שכניהם הגויים. אדרבה היו חוגגים ושמחים. מאורע תק״נ היה מן הקשים ביותר ויעיד על כך סיפור קורותיו של מסעוד בן זכרי:

ופגעה בו מדה״ד – מידת הדין -, ונהרג ע״י המלך המזי״ד – מולאי יזיד – בשנת נת״ק, שתלה אותו מרגליו בשער מקנאס ואחרים עמו, ונשארו תלויים והם חיים כמו ט״ו יום ומתו. והיו הגוים מתקבצים להתלוצץ עליהם, ולא ניתנו לקבורה, עד אחר כמה חודשים שנתן להם רשות.

וכלום יש לך קהילה בכל ישראל שבכל דור עברה עליהם לא גזירה אחת אלא כמה וכמה גזירות, שבעטיין נהרגו מאות ואלפים יהודים ומאות נאלצו להמיר דתם. בשנת שס״ו בלבד השתמדו יותר מחמש מאות איש ׳שנהפכו לאויבים לנו והמרו דתם׳.

לעומת קידוש ה׳ והעמידה בגבורה שלא להמיר דת, אנו שומעים על מסירות ומלשינות שפשטו במארוקו, וכי מחטא זה לא נוקו גם נגידים וראשי קהל. בעטיים נהרגו רבנים וחסידים והמון רב. הגיעו הדברים עד כדי פירוד בקהילות. אנשי קהל אזוייא נפרדו מקהל פאס ׳באומרם שבאנשי פאס יש הרבה מוסרים ומלשינים׳". לא בכדי היה יחסם שלרבנים אל היהודים בעלי השפעה על השלטון, כאל עדה רעה שיש להיבדל ממנה. הללו נהגו בעריצות וחמסו את ממונם של ישראל. דברים קשים כדורבנות אמר הפוסק ר׳ יעקב ן׳ צור על הנגיד משה בן עטר, שהיה מן המוסרים שנזכרו לדראון. וזה לשונו: ׳המפורסמות אינן צריכין ראיה. וכבר ביום עצמו שריגל לפני המלך… נתפרסם הדבר במדינה שריגל בהם, וצוה המלך לתפסם, וכל העם אשר בשער והזקנים עדים׳. ולא זו בלבד, אלא ׳שכבר מפורסם שהרג ג׳ צדיקים׳.

על נגיד אחר, מימון בן אפרים, נאמר שהיה ׳קשה מאנס גוי, וכל איש אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו… והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו… וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו היה שורף כארסו של נחש או אפעה׳. ועל דניאל טולידאנו ואביו חיים ׳לא מוסרים לבד יקראו, שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים… ומי היה יכול לתובעם בדין…׳. כלומר פושעים גם אם לא בעטייה שלמלכות. בגללם נשחטו רבים ומאות יצאו לשמד. מאורע תמ״ט(1689 ) מורה כשהשלטון חפץ ביקרו של יהודי ונותן לו מעמד, מיד הוא מתיהר וגורם לאסון.

פוגרום בפאס

מן האסונות והגזירות שלא פסחו על יהודי מארוקו בכל הדורות היא מכת עצירת הגשמים, שבעקבותיה רעב ויוקר השערים. תופעה זו היתה כה קשה ושכיחה עד שרוב הכרוניקות מעמידים אותה בראש האסונות. העיר היתה כמעט חריבה. ההורים מעלימים עינם מילדיהם ונמלטים על נפשם^. מחיר התבואה היה עולה פי כמה מערכו בימים שכתקנם, ורוב התושבים ככולם קצרה ידם לשאתן. לפיכך אתה מוצא שמדגימים את הגזירה בשיעור מחירה של תבואה, אבל לפעמים גם שלשמן, עדשים ותמרים וכיוצא בכך.

בזמנו שלר׳ שאול סירירו, בשנת שס״ד (1604), מתו ברעב אלף ומאתיים יהודים. שנתיים אחר־כך מתו יותר מאלפיים ומאתיים ויותר מחמש מאות יהודים השתמדו. הרעב בא, לדעתו, משום חטאיהם של ישראל ולכן במאורעות אלו כתב ר׳ שאול סירירו את תוכחותיו הגדולות.

ליהודים נוספה רעה על רעה. לדעת המוסלמים מפתחות הגשמים נמסרו ליהודים ובגלל חטאם נעצרים השמים. היהודים נתבעו, איפוא, להתפלל ולעשות כל שבכוחם שירדו גשמים. מקור נכבד נמצא בספרו שלר׳ שמואל יפה אשכנזי, ׳יפה קול׳, על שיר השירים רבה:

ואף אנו בעניותנו ורוב עונותינו מפורסם שה׳ קרוב לנו בקראינו אליו להורי׳ גשמים בעתם. ומעשי׳ בכל יום בארצות המערב בעת הצורך בתפלות ותחנות נעשות ע״י חכמי הדור ונעתר להם. וכהנה רבות ספרו לנו חדשים מקרו׳ באו מגלות ירושל׳ אשר בספרד ובצרפת.

הערת המחבר : המקורות המוסלמים בייחוד, תמצאם במאמרו של חיים הירשברג, מפתחות הגשמים, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנא יא – 1944, עמוד 46-54

חכמי הקהל היו מכריזים תעניות, מרבים בתפילה ובתחנונים של יום הכיפורים, קוראים תהילים, אומרים קינות ופסוקי המטר שבמקרא, ומשתטחים על קברי הצדיקים. בפאס היו פוקדים קבריהם של הרוגי שנת רכ״ה.

על הנהגת יהודי מארוקו בעצירות גשמים שהיו בימי ר׳ אברהם אזולאי ממראכיש, כותב תלמידו ר׳ שלום בוזאגלו:

ופעם א׳ היה עצירת גשמים והוציאו ספר תורה, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורינו לא נכון לעשות כן, והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס״ת. ואמר מורינו שלא יכניסו לבית הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר. ושבח לאל מיד נענו. והיה קדוש שמו ית׳ בעולם.

אכן, לא בכדי אמר ר׳ שאול סירירו(בשנת שע״א, 1611): ׳כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה׳. ועל מאורע שע״ג(1613) אמר שגלותם קשה היא מגלות מצרים ובבל. יותר ממאה שנה אחריו, בשנת ת"פ – 1720, אמר חכם אחד ממארוקו :
היהודים ישובי המערב, שלא ראו טובה מיום גלותם מבבל לאלו הארצות ובפרט מהתחלת האלף שעלינו…שאין יום שלא הייתה קללה חרב ודבר ורעב .

יהדות מרוקו שביעת הגזרות, הרדיפות והעינויים בא מועד גאולתה בעלותה כחומה למדינת ישראל ובעשותה בבנייתה.

ספר " דברי הימים של פאס , במכונה בערבית " אלתוואריך ", הוא אוסף של ליקוטים ורשימות היסטוריות לקורות היהודים בפאס. יש בו דברים בעסקי היחסים שבין השלטונות והקהלה היהודית, גזירות, שמדות, מגיפות, רעב, בצורות וכל מאורע, שרושמיו ראו בו מעשה השגחה.

הרשימות נכתבו בידי גדולי חכמי פאס, שהיו עדים למאורעות. מלקט הרשימות, רבי שמואל אבן דנאן הרביעי, נולד בשנת 1668, אסף את הרשימות שכתבו בני משפחתו, צירף אליהם כרוניקה של רבי שאול בר דוד סירירו ורשם גם את קורות זמנו. בראש הספר כתב :

ספר דברי הימים הנקרא אלתאווריך, לקטתיו מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה, הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל זצוקלה"ה, ומכתיבת מר אביו הרב המופלא ישראל סבא דמשפטים הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות זקני הרב המופלא גאון עזינו הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה זצוקלה"ה, ומכתיבות הרב במופלא הדיין המצוין כמוהר"ר שאול סירירו זצוק"ל.

מסורת הייתה בידי משפחת אבן דנאן לרשום את קרות זמנם. הגדיל לעשות רבי סעדיה אבן דנאן השני, שאסף ידיעות היסטוריות מעת התיישבות גולי ספרד בפאס ובואו של רבי סעדיה הראשון, אבי זקנו, לצפון אפריקה בשנת 1492.

רבי סעדיה השני ציווה לבניו להחזיק לבניו להחזיק במסורת זו. בנו, רבי שמואל השלישי, כתב בשנת 1576 : וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי, שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל יתברך. מגמה זו נזכרת גם בדבריהם שלשאר רושמי הזכרונות. רבי מימון השישי,למשל, כותב אף הוא " ולפני שהיה נס עצום רשמתיו ". גם רבי שמואל הרביעי אומר שדבריו נכתבו, לספר נפלאות יתברך, כיוצא בזה כתב רבי יצחק אסאבאג ברשימתו על מאורעות תפ"ח " וחסדי ה' נזכיר….ועשה עמנו הנס הגדול והגלוי…ואמרתי מצוה לפרסם מעשה ה' כי נורא הוא ".

כותבי הקורות ממשפחת אבן דנאן אין רשימותיהם ערוכות בצורת ספר, אלא רשמו כל מאורע בזמנו בדפים או בתוך קונטרסים שונים. מכל מקום זו הייתה צורת הרשימות בזמנו של מלקט. קטעים אחדים שלא היה ברור למי הם, המלקט קבע את מחברם על פי צורת הכתב בסיוע אחרים, ששם המחבר חתום עליהם. גם העובדה, שבכל קטע רושם כל מחבר את שמו, מעידה על דרך זו. גם המלקט נהג כך. על מאורע שקרה בשנת 1706 הוא כותב : " כתבתי זה ביום הנזכר בעצמו " והעתיקו אחר כך בספר בשנת 1724. לעומת זאת אנו מוצאים שמאורע אחד לא נרשם בזמנו אלא לאחר שנה.  רבי שמואל אבן דנאן השלישי לא כתב דבר שקרה בשנת 1616 אלא בשנת ע"ז לפ"ק, שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב את כל העובר עלינו. הגיע לידינו קטע כזה מרבי שמואל בר מימון אבן דנאן, הכתוב על גבי עלה יחידי.

הרבה קטעים אבדו במשך הזמנים, על כן אין להתפלא, שמאורעות חשובים מאותן השנים, לא נזכרו בכרוניקות. בשער הראשון שנכתב על ידי רבי סעדיה השני לא נזכר דבר על בצורת קשה שהייתה בפאס בשנת 1561, שמסופר עליה במקורות אחרים, אף על פי כן שהכרוניקות שלנו מרבות לעסוק במקרים של עצירת גשמים. על גזירות ורדיפות שהיו בשנת 1609 מסופר דווקא בספרים אחרים.

אף על פי שהכרוניקות עוסקות בעיקר בקורות היהודים בפאס, נרשמו בהן גם מאורעות אחרים, שקראו בשאר חבלי מרוקו. ספר גדול הוא, אם יש לתלות את השתיקה שבמקורות אלה בענייני השבתאות במרוקו בליקויים שבכתבי היד. והרי מפורסם, שמשהגיעו השמועות למרוקו על הופעתו שח שבתאי צבי נתפסו רבים לאמונה השבתאית, והחזיקו בה גם לאחר ההמרה. מחלוקת גדולה פרצה אז בקהילות, ובדין שנמצא את רישומה במקורות הללו. מן הקטעים החסרים נשתמרו אחדים בכתובי יד אחרים.

הדברים שאמרנו אינם נוגעים לכרוניקה שלר׳ שאול ב״ר דוד סירירו(שער שלישי), שכן הוא נתכוון לחבר ספר מיוחד, ׳דברי הימים׳ של תקופתו. המחבר עצמו מעיד, ש׳רוב הדברים שעברו משנת שס״ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פיס [ועד] זו של ש׳ שצ״ב הלא הם כתובים בס׳ דברי הימים שכתבתי ושחברתי׳. הספר היה בידי ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט, ואם לא בשלימותו, הרי על־כל־פנים, החלק המדבר על השנים שס״ד-שע״ד: ש״פ- שפ״ו. לאחר זמנו של ר׳ שמואל אבן דנאן הועתק הספר בידי ר׳ עמנואל ב״ר יהושע סירירו (נולד תס״ה— 1705), אף הוא חובב היסטוריה, ולדבריו אבדו כמה חלקים שלספר. לפנינו, איפוא, ספר כמו שיצא מידו שלמחבר, אלא שאיננו שלם.

ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט לא סידר את החומר שאסף אלא העתיקו כסדר שהגיע לידו בתוספת ׳אמר הכותב זה מצאתי׳ וכר, וחותם את שמו ותאריך ההעתקה. הרשימות באות בערבוביה. אין דבריו שלמחבר אחד מכונסים במקום אחר ואף לא לפי סדר הזמנים. המוקדם והמואחר באים כרוכים מפני הצד השווה שבהם, עד שקשה לעמוד מתוך הדברים על השתלשלות המאורעות ועל האופי המיוחד שלכל רשימה.

במהדורה זו שינינו את הסדר וכינסנו את דבריו שלכל מחבר ברשימתו לפי סדר הזמנים. וכך יצאו שמונה כרוניקות, שהרציפות ההיסטורית מאחדת אותן. על־ידי־כך הוחוור גם האופי הספרותי שלהן. הכרוניקה שלר׳ סעדיה אבן תאן השני(שער ראשון) כתובה כולה ערבית: הקטעים שלר׳ שלמה אבן תאן כתובים אף הם כולם ערבית (בשער השני) וכן קטעים מרשימותיו שלר׳ סעדיה אבן תאן השלישי (שפ״ז— 1627). שאר הכרוניקות כתובות עברית, חוץ ממילים ערביות יחידות הנמצאות בהן. על־פי־רוב הם ביטויים ערביים שהמחבר לא ידע להביעם בעברית, וכן משלים. ברוב הקטעים רשום שם המחבר. במקום שהמלקט לא מצא את שם המחבר, קבע אותו על־פי השוואת הכתב. בחינת הדבר לפי סדר הזמנים מאשרת את הזיהוי. קטע הכתוב ערבית משנת שי׳׳ח (1558), למשל, שלא נכתב עליו שם מחברו, הוא ודאי שלר׳ סעדיה, שהרי הוא בלבד כתב על אותה תקופה. הדבר מוכח גם מן העובדה, שהקטע כתוב ערבית.

ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי השלים את חיבור הספר וההעתקה בשנת תפ״ד. המאורע האחרון הנזכר בכרוניקה שלו הוא מן השנה הנ״ל. בכל הקטעים שהעתיק מקודמיו הוא מציין את שנת תפד״ה ליצירה כשנת ההעתקה.

ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.

• כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י א׳. נמסר על־ידו למכון בן־צבי ומספרו 1747).

הוא המקור. נכתב בידי ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, המאסף עצמו, והוא שימש יסוד למהדורתנו. היו בו ארבעים ושמונה דפים, כל עמוד 24-21 שורות. בכמה מקומות יש מחיקות והוספות, המעידות על כתיבת ידו שלמחבר. בשלושה מקומות יש גם חתימתו שלר׳ שמואל אבן דנאן(כ״י יג ע׳׳ב, כא ע״א, מז ע״א). הדף הראשון וכן הדפים ט-י, טו-טז, כה, לא, מה — חסרים. חלקו השני שלכתוב־היד נמצא באוסף בניהו, סי׳ צ110. כיום יש בו עשרים ושבעה דפים(מט-עה). הוא כולל עניינים שונים: בדף מט ע״א-נ ע״ב: ׳מעשה׳ מימי ׳דון גואן בקאשטיליא׳; מעשה חנוך (6א); בסופו כתוב: ׳ע״כ מצאתי בקונטריס ישן… הצעיר סעדיה ן׳ דנאן ס״ט שנת שמנ״ה [ש״צ] ליצירה׳(8ב)! מעשים מס׳ איומה כנדגלות לר׳ יצחק עונקינירה(קושטא של״ז). ובסופם דברי חתימה אלה: ׳כתבתי אלו הדברים לפי שראיתי שיועילו הרבה לכל המוכיחים. עבד רחמן ונאמן, סעדיה אבן דנאן ס״ט׳(14ב). ולמטה מהם חתימת ר׳ עמנואל מאנסאנו: מאורעות שנת הוחלת״י, תנ׳׳ט (15 א); ספר זרובבל (17 א); האותות של משיח (20א). בסופם: ׳ע״כ מצאתי בכתיבת יד אדוני זקיני החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה … והעתקתי ביום חמישי ארבעה ועשרים לחודש טבת בשנת תפד״ה ליצירה. נאום הצעיר עבד ה׳ ב״ה המקוה לרחמיו יתברך שיעננו בגשמי ברכה ורצון ולהושיבו שליו שקט ושאנן… שמואל אבן דנאן׳ (21א). ספר זה היה בידי ר׳ שאול סירירו ונזכר באיגרת השבתאי ר׳ יעקב ן׳ סעדון לר׳ יעקב ששפורטש בלשון זה: ׳בא הכתב השלישית והכריעה לכף זכות… שנמצאת בבית גנזיו של החכם השלם כמה״ר שאול סירירו נ׳׳ע בפי׳׳ס והיא נבואת זרובבל, שהעיד שהיה מדבר עם מטטרון׳; ׳סימני השנים׳ (22א-25ב) לר׳ יהודה ב״ר יוסף אלכרסאני, מחבר ׳ארון העדות׳(כ״י אוכספורד 1635 וכ״י בית הספרים 38°5972), שבו כתב מקצת קורותיו בשנת קכ״ה. בסופו כתוב: ׳עד כאן מצאתי בשם החכם כמה״ר יהודה אלכרסאני ז״ל האיצטגנין… שמואל בן תאן ס״ט … ר׳׳ח שבט בשנת תפד״ה ליצירה פה פאס׳¹⁷. חיבור אחר שלו ׳עלאמת אלכסוף׳ בערבית בדף 27א והסוף חסר. בדף שלפני כן(26) מאורעות שנת תנ״ט.

• כ״י בניהו(סימנו להלן: כ״י ב). נעתק בפאס בשנת תרע״א.

 בשער כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר רפאל יעקב אבן עטר הי׳׳ו שנת כי אתה הורת״ני היא שנת התרע״א ליצירה פה העירה פאס יע״א׳. בכתוב־יד זה עז דפים בכתיבה מרוקאנית יפה מסולסלת. בכל עמי 22-21 שורות. דברי הימים שלאבן דנאן מסתיים בסוף דף ל ע״ב. משם מתחיל ׳זכרון לבני ישראל/ כרוניקה שלר׳ יהודה אבן עטר, המסתיימת בדף מ ע״ב. משם ואילך לקט שלמאורעות שונים משנת תקל״ט ועד שנת תרנ״ד(מב ע״א). המעשה שבסוף כ״י א נמצא גם בכ״י זה, אלא שנספחו אליו סיפורי מעשים חדשים, קצתם ידועים וקצתם לא ידועים: ׳האותות של משיח׳(נט ע״ב-סב ע״ב); ׳סדר הקבלה׳ ויסדר המלכים׳ שלר׳ סעדיה אבן תאן הראשון ותשובה שלו בעניין האנוסים (0ג ע״א-עז ע׳׳ב), שנדפסו כבר

• כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י ג).

 העתקה משנת תרס״ח. בשער הספר כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר יוסף בן נאיים הי״ו שנת התרס״ח ליצירה׳. הוא מחבר ס׳ מלכי רבנן. שבעים דפים. דומה בכל לכ״י ב, אלא שההוספות מגיעות עד שנת תרל״ט ולא עד שנת תרנ״ד. סיפורי המעשים מתחילים בעמי 42א.

• כ׳׳י מכון בן־צבי. העתקה מאוחרת.

בעמי 25-1 ׳זכרון לבני ישראל׳ לר׳ יהודה אבן עטר הנזכר להלן. דברי הימים של פאס מתחיל בעמי 26 ולא נשלם בטופס זה. כתוב־היד מחזיק 36 עמודים.

משפחת אבן דנאן.

משפחת אבן דנאן מוצאה מגרנדה בספרד ונתפרסמה ביותר לאחר ביאתם של גולי ספרד לצפון אפריקה. בניה היו מגדולי החכמים במרוקו והטביעו חותמם על הקהילות מאז ועד היום. משפחה זו העמידה דיינים ומורי הוראה מרביצי תורה ודרשנים, פרנסים וראשי קהל, סופרים, פייטנים וחזנים.

לפי מסורות שונות היו בני המשפחה הזו בצפון אפריקה לפני גירוש רנ"ב. על סמך מסורות אלו קובעים החוקרים, שמפחת אבן דנאן באה לפאס אחרי גזירות שנת קנ"א. הללו קושרים את המעשה שלשנת קצ"ח, שהיה עילה לגירוש היהודים מפאס הישנה, בשמו של רבי משה בן מימון.

אבל שום מקור היסטורי אינו מייחס חכם זה למשפחת אבן דנאן. יתר על כן, יש בידינו ידיעה על מעשה שנת קצ"ח מרבי סעדיה אבן דנאן השני, ובו אין כל זכר לחלקו של אבי זקנו, כביכול, בימי הגזירה. החוקרים מסתמכים בעיקר על כך, שרבי סעדיה יצא מספרד לפאס ושבספריו הוא מזכיר, כביכול, בהטעמה יתרה את חכמי פאס. אבל באמת לא היו רבי סעדיה ואביו רבי מימון מעולם בפאס.

מאין בידינו מקור מפורש על כך עלינו להצטמצם בעדות שיש לה יסוד היסטורי מפורש ולקבוע, שרבי מימון אבן דנאן ובנו רבי סעדיה הראשון היו הראשונים שיצאו מספרד בימי גירוש 1492 והתיישבו בצפון אפריקה.

רבי סעדיה הוא הדור השישי למשחת אבן דנאן. אביו היה רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון המכונה אבן דנאן. רבי סעדיה נולד בגרנדה בשנת 1440 לערך. הוא היה גדול בתורה, קורא הדורות, פרשן, חוקר הלשון ואחד מגדולי המשוררים בספרד בתקופתו.

על חייו בגרנדה אין אנו יודעים אלא מעט. בסוף ספר הקבלה שלו, שהשלים את חיבורו בגרנדה בי"ב בתמוז שנת 1480, הוא כותב : זה היה בעיר גרנדה ואנשיה מסתתרים ומשתאים משתוממים במחשבותיהם וענייניהם, מסתבכים מסיבת השתלטו הרשעים והחנפנים על קהלם ובגלל פחדים מפני המגפה. יש כאן רמז שקוף למדי נגד אחדים מראשי הקהילה, שמעשיהם לא היו לפי רוחו. נראה שהדבר פגע בייחוד בגופו, ולפיכך מסתבר שרבי סעדיה שימש אז כרב הקהילה ובתוקף תפקידו הוכיח את הפרנסים על מעשיהם.

וגם בשירו נמצאים רמזים על כך "

אמת יהגה חכי / לדור דוברי כזב

ואוכח ולא פנה / ואחכים ולא עשה

אבקש שלום אנשי / זמני ירבוני

ואחשוב עליהם טוב / והם יחשבו רעה

ואראם עצת נפשי / ויתלחשו עלי

ואקריב וירחיקם / לבבם אשר תעה.

וכן בשיר אחר

פרצו נקלי עם אשר אין בם

מוסר ואלה תולדות פרץ

איך תעמוד ארצם ואין להם

מלך במשפט יעמיד ארץ.

הייתה לו כנראה ישיבה. בשיריו הוא מזכיר שהיו לו תלמידים. לבקשת אחד התלמידים חיבר את " סדר המלכים ".

רבי סעדיה היה חוקר וכתב בעיקר מאמרים ומחברות בענייני לשון ושירה. לא כל חיבוריו הגיעו אלינו, ומעטים מהם ראו אור במהדורות שאינן מדעיות. רבי אברהם גבישון, מגדולי משפחות המגורשים מספרד באלג'יר, מונה את העניינים שעסק בהם רבי סעדיה, ואלה דבריו :

ראיתי כי הרב הגדול רבי סעדיה אבן דנאן ז"ל בעל הערוך, כי נראה מתוכו שלא הניח מקרא משנה תלמוד רבה ותנחומא שלא למד, גם עשה שרשים של כל הכ"ד, ואף על פי בשיריו מצאנו כמה וכמה משירים דופים לגופניים. ( כלומר שירי אהבה ).

אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.

אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.

ואלה הם חיבוריו לסוגיהם :

1 – הלכה – רבי שאול אבן דנאן מזכיר בדבריו שהובאו למעלה, חידושים ופסקים. ידוע תשובתו בדבר האנוסים שנשאל מאת, נכבדי הקהל הקדוש מאלגה. ויש עניין בדעתנו על מעמדם של האנוסים. רבי סעדיה קובע, הדור הראשון היו אנוסים גמורים, והדורות הבאים אחריהם, בניהם ובני בניהם, כל זמן שהם נבדלים ונכרים שהם זרע ישראל נחשבים מרשעי ישראל ואינם משומדים גמורים וצד אנסות יש בהם.

רבי סעדיה תופס בחריפות כל פוסק התלמודיים ועל ההגיון ומעידה על גדולתו של מחברה. תשובה אחרת בעניין הקורא לחברו עבד נדפסה גם היא. תשובות אחרות נדפסו בספר " פאר הדור " להרמב"ם. רבי סעדיה אף אסף וערל את תשובות הרמב"ם בשנת רל"ד – 1474.

2 – פרשנות – רבי שאול אבן דנאן אומר, שרבי סעדיה חיבר פירושי פסוקים. ידוע פירושו על הפרק " הנה ישכיל עבדי " ( ישעיה, נג ) שיש בו כוונה פולמוסית נגד הנצרות, שמפרשת את הדברים על משיחה. רבי סעדיה אבן דנאן אומר, שהפרשה , כוללת מאורעות חזקיהו ורומזת למלך המשיח.

3 – לשון ודקדוק – " אלצ'רורי פי אללג'ה אל ערבייא " – ההכרחי בלשון העברית. החיבור נמצא בכתב יד באוקספורד. הוא נשלם באחר עשר בניסן שנת רל"ג – 1473. וכן הגיעו לידינו הערות בדקדוק, אף הן בכתב יד אוקספורדי, שנכתבו בשנת רמ"ב. ספר גדול וחשוב הוא " ספר השרשים ", כלומר, מילון השפה העברית וביאור בערבית, נשלם בעשרים ותשעה באב 1468.

הוא כתב גם מאמר על " פירוש האותיות וצורתן ", שבו מדובר על כל האתיות אחת אחת לדרוש טעם כל אות וצורתן והרמז הגנוז בה. המאמר נדפס אבל לא בשלמותו, רק עד אות ע'. וכנראה הוא המאמר על אלפא ביתא שבכתוב יד אוקספורד שנכתב בניסן שנת 1476.

חיבורו הגדול והעיקרי הוא ספר הערוך, שהיה לנגד עיניו שלרבי אברהם גבישון, המעיד שהמחבר לא הניח מקום בדברי חכמינו, שלא השתמש בו לחיבור הספר. הספר נכתב בערבית ולא הגיע לידינו, וכבר אמר רבי שאול אבו דנאן, ספר הערוך לא זכינו ואלא ראינוהו..אולי נאבד הספר ההוא בטלטול אבותי נוחי נפש, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר או כיוצא מתהפוכות הזמן.

באמת נשאר הספר בן ןהראן ושם ראהו רבי אברהם גבישון, גם המגיה של ספר " יבין שמועה " לרבי שמעון בן רבי צמח דוראן, שהיה אף הוא באלג'יר, אומר : הרב בן דנאן ז"ל בספר הערוך שחיבר בלשון ערבית.

אפשר שפירוש מלים זרות במדרש רבה שלו, הנמצא בכתב יד אוקספורד, יש לו שייכות לספר זה.

4 – שירה ופיוט – רבי סעדיה היה מגדולי משוררי ישראל בספרד בתקופתו. הוא חיבר שירי קודש, שירי תוכחה, ושירי אהבה, וכן מאמר " פרק בסוד השיר " שנכתב בעברית. הוא נמצא בכתב יד בפאריס. בראש המאמר נמצא שיר זה :

פרק בסוד השיר אני יודע / ומלמדו אל כל אשר שומע

כי זה רצון לבי וזה חפצי לא / שירי כמו הוגרס אהי מונע

המאמר נכתב כהקדמה לספר השרשים הנ"ל ונדפס על ידי נויבויאר. הוא כולל, פרק בתנועות, פרק בחריזה, פרק במשקלי השירים. שיריו שלרבי סעדיה לא נאספו. רבי שאול אבן דנאן מזכיר שבידי המשפחה היו שירים ערבים, שלו. רק מעט משיריו נדפסו.

באחד השירים הוא מרבה להפליג בשבח השירה ומעלותיה. הוא רואה בשירה מעין נבואה, השורה על המשורר ממרום :

מי הוא אבי המשוררים אם תדעו

אחי ואי מזה חרוזים באו ?

אולי נביאים הם ואם הם הללו

תורת ה' באמת נבאו.

הוא שר גם שירי אהבה, שרבי אברהם גבישון מסתייע בהם להוראות שגם חכמי ישראל לא ראו פגם בשירים כאלה.

רבי סעדיה לא החשיב את המשקל והקצב, שכפו על הלשון עברית דונש בן לבראט ואחרים. לדעתו המשקל כובל את כוח היצירה של המשורר. רבי סעדיה חיבר שיר גדול " בשבל מורה הנבוכים ומחברו ז"ל ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם בלי דעת וראיתי לכתבה פה כי בו תפארת ושכר וגמול.

שיר גדול אחר על סדר המשנה ופרקיה נדפס ב " עומר השכחה " לגבישון ושנית עם תיקונים והגהות מאת רבי יצחק מרעלי, שחיבר שיר לכבודו של רבי סעדיה :

ברמון צף אורו / ושפט את דורו

עד כי מעירו הדפוהו נוצרים

וחיבר פירושים וספר שרשים

לכל הניגשים לארבעה ועשרים

וגלה נעלמים בדברי הימים

ועשה מטעמים במשקל השירים

שירים אחדים שמשו דוגמא לרבי אברהם גבישון בחיבור שיריו. בכתוב יד אוקספורד 1492 נמצאים שמונה משיריו. בתים אחדים מהם נתפרסמו על ידי אידלמן. שירים אחרים נמצאים באוסף חיבוריו שבטריניטי קולג' בקמהרידג'.

5 – מאמרים היסטוריים – סדר הקבלה מרבי יהודה הנשיא ועד הרמב"ם. בראש הספר כותב רבי סעדיה על חשיבות לימוד ההיסטוריה וגם לענייני הלכה. בספר הוא מרבה להשתמש בספר הקבלה שלראב"ד, אבל בכמה מקומות הוא מוסר ידיעות שלא הגיעו אלינו ממקורות אחרים.

חיבור שני הוא סדר המלכים, שנכתב לבקשת אחד התלמידים בערבית. בחיבור זה הוא עוסק בהשתלשלות המלוכה בישראל עד הורדוס. החיבור הושלם בשנים עשר בתמוז שנת רמ"ה – 1485 – בגרנדה.

הבן השלישי, רבי שלמה הראשון, השתתף גם הוא בכתיבת המאורעות ההיסטוריים בזמנו ונמצאים בידינו קטעים אחדים משנים שנ"ג – שנ"ה,שכתב בעברית ובערבית. עליו כותב רבי שמואל המלקט, היה חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט. הוא היה מלמד בישיבה הלכות טרפות. במקום אחד הוא כותב : [הנראה לעניות דעתי] אני הצעיר שלמה אבן דנאן זה כמה בלימודי לתלמידים הלכות טרפות.

ייתכן שהיה גם חבר בית הדין. בכתובי יד נמצאו ממנו פסקים משנת שפ"ו ושצ"ח. ונראה שהוא מחבר השיר לחג הסוכות " שחרי נפשי ורוני עורי לעבודת קוני, סידור אהבת הקדמונים.

לפני שנבוא אל בניו של רבי שמואל אבן דנאן עלינו להזכיר את רבי סעדיה ב"ר יעקב אבן דנאן, פייטן ומשורר בעל שיעור קומה. הוא חיבר פיוט שקול " אבוא ביתך למחנה שכינה ", שהיו רגילים לשוררו בפאס בבית הכנסת של התושבים בכל בוקר לפני התפילה. בכתובי יד באוקספורד נמצאים כמה שירים מרבי סעדיה אבן דנאן, אחד מהם הוש"ע ( שפ"א ) וכנראה שהם לרבי סעדיה זה.

לרבי שמואל השלישי היו שני בנים : סעדיה ואברהם.

רבי סעדיה השלישי ב"ר שמואל אבן דנאן, היה דיין וחבר המעמד. חתום על תקנות פאס מן השנים 1647 ואילך. משנפטר רבי שאול סירירו בשנת 1655, נתמנה רבי סעדיה לאב בית הדין ובתקנות משנים אלו הוא חתום ראשון, בהסכמה משנת 1649, שנעשתה כדי לחזק את עמדתו של הנגיד רבי יצחק הצרפתי, חתום בשמו ראשון. הוא האריך ימים הרבה ונפטר בחודש אב ת"מ- 1680.

מחיבוריו נשאר בכתובי יד ספר פסקי דינים. כמה מפסקיו הועתקו לספר התקנות של פאס. וכן יש מפסקיו ב " פרפראות לחכמה " . כשהיה רבי יעקב ששפורטאש רב בסאלי החליפו ביניהם שאלות ותשובות בשנת 1642. באוסף ששון בלונדון, נמצא פירושו לתורה. במקום אחר נמצא התאריך ת"ד – 1644.

אחיו רבי אברהם נמנה גם הוא עם חכמי פאס, והוא כנראה החכם בשם זה, שאישר את ההסכמות שנעשו בשנת ש"ם. רבי אברהם היה גם דרשן. בסוף ספר הפסיקתא, נצא בכתב ידו הקטע הבא : בסימן טוב התחלתי לדרוש בבית הכנסת של התושבים, ה' ירחיב גבולו, בחברא אור ד' לשבוע בחודש אני לדודי ודוי לי אך טוב לישראל.

הנושא שלי היה כל המצוה אשר אנוכי מצריך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם שנה אראינו ביש"ע ( שפ"ב ) אלהים. אני הצעיר בתלמידים עבד רחמן וחנן אברהם אבן דנאן ס"ט.

לרבי אברהם היה בן בשם רבי סעדיה הרביעי, וגם הוא עסק בכתיבת המאורעות, והגיעו לידינו רשימותיו שמן השנים שפ"ד, שצ"ו ( שער רביעי ).

לרבי סעדיה השלישי היו שני בנים : שאול ויהודה.

רבי שאול אבן דנאן נמנה עם חכמי פאס החשובים בדורו. הוא היה מוהל ובנו שמואל מזכיר ברשימה שלו בשנת תכ"ח, את פנקס המלות שלו. היה חבר בית דינו של רבי יהודה עוזיאל. הוא חתום יחד עמו על פסק דין משנת תמ"ו – 1686. וכן הוא מסכים יחד עם חכמי העיר, ולא ראשי הקהל, על תקנה בפאס משנת תמ"ח. נפטר בשבעה באלול תמ"ט – 1689. והתיר אחריו ארבעה בנים, סעדיה, אברהם, שמואל ויעקב.

רבי יהודה, תקופה מסוימת בחייו עשה בתיטואן ושם נשא אשה ונולד בנו. רבי יהודה נזכר בפסק הדין משנת תע"ה בעניין החזקה על בית הכנסת התושבים בפאס.

רבי יונה נולד וגדל בתיטואן, ואחרי שנשא אשה ונולדו לו בנים ובנות החזירו אביו רבי יהודה לפאס. היה למדן מופלג, וכל תלמידי החכמים  של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיוניו. הוא עסק גם בחכמת והיו לו – לפי עדותו של כרוניקן רבי שמואל אבן דנאן – ידיעות רבות בפילוסופיה ובדקדוק והיה גם משורר. נפטר צעיר לימים מאוד, בדבר, בסיון ת"מ – 1680. חידושים משמו הביא רבי אלעזר בהלול בספרו מראה עיניים.

לרבי יהודה היה גם בן שני בשם סעדיה, הוא מחבר הקטע משנת תנ"ט שבכרוניקה החמישית. נשא את בתו של רבי שאול אבן דנאן.

משה אבן דנאן הוא אביו של רבי שלמה אבן דנאן, גדול רבני מרוקו בתקופה האחרונה ורבה של קהילת פאס. רבי שלמה נולדבתשעה בסיון תר"ח – 1848 ונפטר בעשרים ושמונה בחשון תרפ"ט – 1928. משנת תרל"ט שימש בדיינות ואחר כך היה לאב בית דין של פאס. כשהוקם בית הדין הגדול לכל קהילות מרוקו ברבאט ביזמת הממשלה, נבחר רבי שלמה לשמש בו כדיין, אבל לאחר חדשים אחדים חזר לתפקידו בפאס. חיבר שאלות ותשובות " אשר לשלמה " ו " בקש שלמה ". בנו משה היה אף הוא דיין. בנו השני, רבי שאול אבן דנאן, שימש רב ראשי לכל קהילות מרוקו. בסוף ימיו עלה לירושלים ונפטר בכ"כ בניסן תשל"ב. מפסקיו וחידושיו נדפסו בספריו " הגם שאול " ו " שנה שאול ". וראוי להביא כאן את דבריו, שבאו בראש הספר " מלכי רבנן " לרבי יוסף אבן נאיים, שהם סיכום מצבם ההיסטורי והתרבותי של יהודי צפון אפריקה. אף הוא מדבר בערך ההיסטוריה ואומר : הכרת חכמי ישראל, מקור חייהם, תולדותיהם ומעשיהם….ידיעות הכרחיות המה וגם לעניין דת ודין, למען נשכיל להבין דין קדימה ואיחור זמן, בין רב לרב, ספר וספר, אשר בזה ירוח לנו לכמה קושיות ובעיות מגדול לגדול, ומה גם ההשתוות השמות והמקומות.

ואכן אין קשה בחקר שושלת הרבנים אבן דנאן ש " השתוות השמות " אצלם היא במידה גדושה. כל דור חוזרים השמות, ואף אם תדע את הזמנים לא יעלה בידיך לברר במי המדובר, שהרי שמות האבות זהים ואף הם היו בזמן אחד.

כאן עלינו להזכיר את שמואל בן משה בן חיים ן׳ דנאן. פנקס המילות שלו נמצא בגנזי בית הספרים סי׳ 8°3744. מאות ילדים מל משנות תקפ״ד ועד שנת תרל״ג (מראשו ועד דף 67ב). נמצאות בו גם רשימות משפחה עד שנת תרע״ב וכן כל ספר שקנה או קיבל או החליף נרשם בפנקס (68א ואילך). בשנת תרכ״ה נולד לו בן ונקרא משה כשם אביו. בן אחר שנולד בשנת תרל״א נקרא חיים על שם זקנו. חכם בשם חיים בפאס, נאמר עליו שהיה עשיר ׳ומתחסד עם קונו, ושמש עם הצבור, וזכה לזקנה, והיה מוהל ויש פנקס בכתב ידו… אשר מל כמה מאות׳. וארבעה בנים היו לו: סעדיה, משה, אליהו ושמואל.

רבי שאול סירירו.

רבי שאול סירירו היה מן האישים הדגולים ביהדות צפון אפריקה מאז בואם של גולי ספרד. הוא היה גדול בתורה ופוסק, שדבריו מקובלים, ויחד עם זה עוסק בפילוסופיה ובחכמת הדקדוק, בקבלה, בפרשנות המקרא ומחברה של רשימה היסטורית חשובה מאוד. הוא היה מנהיג שנלחם בשחיתות שפשתה בדורו ושלא נרתע מלהוכיח את ראשי הקהילה ומלתקן תקנות חשובות.

נולד לאביו רבי דוד בן רבי שאול סירירו, שהיה ממשפחה ספרדית מיוחסת שבאה לפאס בשנת הגירוש, בשנת שכ"ו – 1566. בצעירותו ישב לפני גדולי החכמים בפאס, ולפי עדותו למד כשהיה בן שתים עשרה בישיבתו של רבי משה בן טשטיאל.בישיבה זו למד חמש שנים וכשמלאו שבע עשרה שנה שימש את רבי שלמה עוזיאל. בן תשע עשרה היה כשישב לפני רבי יהודה עוזיאל, גדול חכמי פאס שבאותם הימים. בפרק זמן זה נשא לאשה את בת אחיו של רבו, בת רבי דוד עוזיאל. מחמת דוחק הפרנסה לא יכול היה לעסוק בתורה בלבד והיה אנוס לעשות גם במלאכה.אבל היה שקוד ללמוד בשעות הפנאי ובלילות. כשהיה בן תשע עשרה שנים השלים פירוש על משלי, ובהקדמה אמר : בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון.

מעמדו הראשון בציבור הייתה כהונתו כראש ישיבה של רבי יצחק אבזרידיל, והוא בן שלושים ושלוש שנים. שנתיים לאחר מכן נתמנה לדיין בבית דינו של רבי וידאל הצרפתי ושימש עד שנת שפ"ב. משנפטר רבי שמואל בן רבי סעדיה אבן דנאן השלישי בשנה ההיא, עמד רבי שאול סירירו בראש חכמי העיר. בטופס של " שלשלת הקבלה לרבי גדליה אבן יחייא שהיה בידו, רשם רבי שאול סירירו את קורותיו בזו הלשון.

" אמר שאול בן דוד בן בנו של הנבון והחכם הרב שאול סירירו ז"ל. זה המחבר סיים סדר שלשלת קבלתו שנת שכ"ה לפרט את חמשת אלפים לבריאת העולם, ושנה אחר זה שהיא שנת שכ"ו נולדתי אני שאול הכותב. ובזה הזמן שנולדתי היו חכמים גדולים בעיר פאס אשר אני יושב שם, שמעתי שמם ולא הכרתים ואלו הם : החכם הרב שם טוב אמיגו והחכם הגדול הרב אברהם עוזיאל והחכם הרב שמואל אבן סונאבל, והחכם הרב שמואל חג'יג' ואני הכרתיו. והחכם הרב משה בן טשטיאל זלה"ה  , ואני הייתי בישיבתו ואני בן י"ב שנה. והחכם רבי שלמה עוזיאל זלה"ה, ואני הייתי בישיבתו ואני בן י"ט שנה. והייתה לי בת אחיו הנבון רבי דוד לאשה.

ואחר שנפטרו אלו הרבנים וחכמים אחרים שהכרתי, בהיות בן שלוש ושושים שנה, מנו אותי לראש בישיבת החכם יצחק אבזרידיל. ובהיותי בן שלושים וחמש שנים מנו אותם לדיין על החכם הרב וידאל הצרפתי זלה"ה ועם החכם רבי שמואל בן חביב זלה"ה. והייתי זנב לאריות.ועשכיו הרי כבן שבעים שנה ונעשיתי ראש לשועלים בערך האריות הראשנים. ואלו באתי להיות ראש אחד החכם הרב שמואל אבן דנאן, כי הוא היה האחרון שבאריות הקודמים.

והנה רוב הדברים שעברו משנת שס"ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פאס, עד זו של שנת שצ"ב הלא הם הכתובים בספרי דברי הימים שכתבתי ושחבירתי. וחיברתי פירוש על ספר משלי ואני בן י"ד שנים, וכל הדרושים שדרשתי בשבת בנתיים ושבת הגדול עם חדושים ושדרשתי כמו ק"ן יריעות של נייר הם כתובים אצלי. ואני היום תש כחי ולא עצרתי כח לכתוב."

רבי שאול סירירו היה פוסק גדול ופסקיו נתפרסמו מאוד בצפון אפריקה. רבי שלמה צרור, רבה של אלג'יר כותב עליו :

קשה לי להטפל בעניין זה להיות שעברו הדברים בעיר של חכמים, ומה גם שכבר הושג לפני הדיין המצוין יחיד בדורו הרב שאול סירירו, אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה, שדבריו הלכות בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשה.

הרבה תקנות נעשו בזמנו בשנים שס"ג, שס"ה, שע"ד, ת"ז, תט"ו, והוא חתום עליהן. התקנות מעידות על שכל ישר. כשעמדה פאס בלחץ גדול של מסים וגזירות ובסימן של ירידה, עמד רבי שאול סירירו בתוקף נגד דרכי השחיתות, שנראו אצל אנשים מסוימים בקהילה.

הוא תיקן שלא ילבשו יהודי פאס בגדים יקרים ונשי היהודים לא תענודנה עוד תכשיטים. כשהתנגדו להסכמה זו – מספר רבי שאול סירירו בספרו ההיסטורי – צעקתי צעקה גדולה ומרה, ושתקתי זעקת הקהל, וכדברי עמדו לא ענו עוד.

בימי הצומות והתפילות שהוכרזו בפאס בשנת שע"ג – 1613, על הגזירות מצא רבי שאול סירירו שעת כושר לבער את השחיתות ודרש בתוקף, שכל בעל חטא יודה בחטאו, ולפי עדויות רבים חזרו בתשובה, וכל א' פרסם גזלתו….ורבים החזירו גזילות נכסים וחצים רבים והיה היום הזה תשובה גדולה.

והוא ממשיך ואומר " וכל זה השבוע קיבלתי על עצמי אני אחד מן הדיינים להיותי יושב במדרש חדש עם החכמים לשפוט וכמה גזלות באו להשיב. הוא דיבר גם נגד ה " רשיפטור " הוא גבאי הקהילה, שלא נהג כראוי בכספי ציבור והוכיחו בפניו באומץ לב. יחד עם זה נפנה לעזרת העניים, שהם היו עיקר הנפגעים מן הרעב והיה משתדל בקופה של צדקה, יחד עם הגזבר של עניים רבי חיים אבן עטר. בימי הבצורת של שנת שע"ז התמכר לטפל בצורכי העניים והיה, תשעה שבועות עסוק בהספקת העניים.

לרבי שאול סירירו הייתה ספריה מפוארת, שאבותיו הביאוה אתם מספרד, ובה היו כתובי יד חשובים, במקור אחד, המספר על כך נאמר "

בשנת רנ"ב היה גירוש ספרד ובאו למערב כמה וכמה מקהלות הקדש קהלות קאסטלייא…ומכלל ראשי משפחות המיוחסות גלות ירושלים אשר בספרד הבאים משערי הגולה לעיר פאס עד היום הזה…משפחת סירירו…ובכלל ספריהם שהביאו עמם הדור הראשון לעיר פאס הביאו ספרי הרא"ש….והיה בידי הרבנים סירירו באיסטודיו ( בית הספרים ) שלהם ביד האדם הגדול בענקים בעל נסים ובעל מעשים הרב שאול סירירו ז"ל….

רבי שאול סירירו נטה מנעוריו לחיבור ספרים. בן תשע עשרה שנה היה כשהשלים בראש חדש אייר שמ"ה, פירוש בדרך ההגות לספר משלי בשם " חנוך לנער ". כתוב היד נמצא באוקספורד, ובכתוב יד בטריניטי קולג' בקמבררידג'. מפאת העניין המיוחד שבהקדמתו, שיש בו ללמדנו את טיב תפיסתו, סגנונו ומידותיו של המחבר, נביא ממנו קטעים אחדים :

אמר שאול בן לאדוני אבי הרב דוד סיראירו ז"ל, להיות כי הנפש תמיד מתאוה ומשתוקקת לעלות למעלה למקום שממנו חוצבה, כמו שהוא מדרך כל דבר יתאוה לשוב למקורות טבעו את המקום אשר היה שם בראשונה, והיתה התורה האלהית מישרת ומדרכת אותנו הדרך אשר בה ישכון אור, והמסילה אשר בה נעלה, בפרט באופן המעשה והמדות הישרות אשר ממנה נלמוד, כי זה ישלים כלל המון העם, כי לאו כולי עלמא דינא גמירי.

והנה בספר הזה אשר חיבר שלמה המלך עליו השלום, יוכללו כל מיני מוסרים ומדות טובות אשר חברו מהם הראשונים ספרים הרבה. והנה כולם הם תולדות בערך המדות והמוסרים הנזכרים בזה הספר כי בכלל דבריו דבריהם.

ובראותי אני הצעיר גודל התועלת המגיע להמון החכמים מהנגלה הרמוז במשלי זה הספר, אמרתי בלבי בהיותי ורך בשנים להתחנך ולהתלמד במוסרים נאותים כי הרגל טבע שני. אפרש זה הספר כיד אלהי הטובה עלי ועל דרכי יהיו המדות הישרות הנכרות בו סדורות וערוכות בלשוני. וקראתי שם הספר הזה " חנוך לנער ", לזאת הסבה, להיותי לי לחנך ולהרגל ללמוד המדות הנאותות לי ולהתרחק מן המדות המגונות.

לא נעלם ממני… כי בער אני ונער קטון בשנים וגדול בצער, בשער ישבתי ומעט למדתי. גברו צרותי למעלה מראשי, התנהג הזן עמי כבן נמשי, נמס כדונג לבי, מתלאות הזמן מראש ועד הסוף. יש בם סימן , הם גרשוני מהסתפח בנחלת קדושים ללכת לעבוד את אלהי שיקוצים.

קצתי בחיי כי עזבתי חיי עולם ובחרתי בחיי שעה, לא עלה בידי לא זה ולא זה מדוחק השעה, תמיד לבי דוה, אין שמחה במעוני, כל ימי ומכאובים וכעס ענייני. לכן עם לבי התרעמתי ודברי אלה לו אמרתי …זאת עצתי אם תאבה שמע אחר שבהבל כלים ימיך, לילות שים לימים בשכבך ובקומך, החזק במדה טובה והיא המוסר כי הוא פאר והדר לכל בשר…ספר משלי..בו יכונו מחשבותיך בחדר משכבך ובמטתך יהיה לך לחנך ולהרגל במוסרים נאותים.

ספרו הגדול "אורים ותומים " עוסק בעניני הלכה, ובו ארבעה חלקים גדולים על דיני שולחן ערוך אבן העזר וחושן המשפט, בצורת מערכות קצרות בסדר א"ב. ליד כל דין ודין מלקט המחבר דברי הראשונים והפוסקים. הספר נתחבר כדי לשמש לו לעזר במתן פסקי הדין. החיבור נשאר בכתוב יד. טופס אחד נמצא בגנזי המוזיאון הבריטי בלונדון. מאמר מעניין על המידות והמשקלים והמטבעות שבמקרא ובתלמוד בשם " פרק השיעורים " נדפס בספר " זכות אבות " לרבי אברהם קורייאט. רבי שאול סירירו מזכיר בקטע האובטוביוגרפי שהובא למעלה שהיה לו ספר גדול של דרושים שדרש בכל שבת. כנראה אוטוגרף, נמצא עתה בפאס בספריית רבי יוסף בן נאיים. כתוב יד שני בספריית גינזבורג במוסקבה, במקורו היה בידי רבי יעקב אבן דנאן. הוא חיבר גם ספר " אלפא ביתא ", ביאור מאמרי חז"ל, ערכים מסודרים בסדר א- ב, כנראה כדי להסתייע בהם בדרשותיו.

בסוף ימיו עברו עליו צרות רבות. אחיו מנחם נהרג בשנת 1624. הוא כותב שמשנת שצ"ב ואילך חדל לכתוב מחמת חולשה. רבי יעקב אבן צור מוסר, שרבי שאול סירירו שינה בסוף ימיו את שמו לשמואל, ואמנם בהסכמה מי' באייר תט"ו – 1655 בא שמו של רבי שמואל סירירו בראש המסכימים. רבי שאול סירירו היה כבן תשעים שנה בפטירתו באלול תט"ו.

אין ספק שגולת הכותרת של חיבוריו הוא ספר הדרשות. לשונו צחה ובהירה והוא ממשיך את מסורת הדרוש של גולי ספרד. נזקק לספרי חכמה, ורעיונות ומחשבות מתעוררות אצלו בדרך עיונו. הדרשות הן ארוכות ביותר וספק אם אפשר לומר את הדברים בפחות משש שעות. יש להניח אפוא, שבשעה שהעלה את דבריו על הכתב הרחיבם ועיבדם. דרשותיו על הגאולה הן מלאות רעיונות חדשים והרבה נשאב ממצבם של יהודי מרוקו בזמנו. הוא מרבה לדבר על מצב ישראל בעמים ומעמדם של יהודי מרוקו ועל הגזירות שתוכפות ובאות עליהם במיוחד.

רבי שאול סירירו, שבלי ספק היה מגדולי החכמים שהעמידו צאצאיהם של מגורשי ספרד בפאס והגדול שבבעלי הרשומות, סבור שמטרת הגזירות היתה מחמת קנאת הדת. וכך הוא אומר " וכל גזרותיהם לבטל הדת והאמונה ". והוא מוסיף שאין שנאה כשנאת הדת. לשם כך נועד הלחץ הכלכלי ואין האויבים יראים מלעשות מעשיהם בגלוי להכריח יהודים בתוקף להמיר את דתם. ונמצאו גם תלמידי חכמים שהשתמדו והם " מקיימים אמונתם ומחזיקים אותה מדברי הנביאים…כמו שעשו הרבה רשעים שהמירו.

בזמנו עוד היו יהודים נידונים לשריפה בבית דינה של האינקויזיציה ולכן ריב לו לרבי שאול סירירו עם אדום בשל הגירוש ומצב האנוסים, אבל הוא מתווכח גם עם הדת המוסלמית.

בשנת שס"ג התווכח עם מומר שכנראה עשה במרוקו. המומר ניסה להוכיח שהמשיחי כבר בא. רבי שאול סירירו חידד את קושיותיו ואחר כך ממטבע שטבע הוא מבטלן כליל, שאין ללמוד מהם אלא על הקשיים שבדרך הגאולה, שהיא תלויה באמונה וכי היא אינה אלא ניסית ולא בדרך של טבע.

שפלות ישראל בעמים, שמתייחסים אליהם כטמאים ומתרחקים מהם, לא נותנת לו מנוח. וכל כך היא גדולה ונוראה עד שאין מרגישים בה, אבל צד אחד טוב יש, שבכך עידוד לגאולה. הוא מתנגד לחישוב הקץ ואומר שהמלאך לא גילה לדניאל מועד הקץ אלא הודיעו המאורעות שיקדמו לו.

דבריו על מצב ישראל באומות והסבריו, על שום מה באות וחוזרות הגזירות והמצוקות על ראשם של יהודי מרוקו, הם השלמה נפלאה לרשימותיו ההיסטוריות. ב " דברי הימים " מובאות בעיקר עובדות ותיאור הרדיפות ואילו בספר הדרשות בא לביטוי הצד הרוחני.פירושו לאותם מאורעות שלדעתו אין לתופסם כפי שהן מצטיירות בעיני הבריות. לא זו בלבד, אלא בעוד שברשימות הדברים נאמרים בדרך כלל, הרי בדרשה הוא מבדיל בין מצב הכלל למצב הקהילות במרוקו במיוחד. מטעמים אלו ליקטנו מספרו את כל המדובר בגורל יהודי מרוקו והבאנום כהשלמה לרשימותיו.

השער הראשון.

רבי סעדיה אבן דנאן השני

קצ"ח – רצ"א (מלוקט)

שי:ג-שכ"ג

קצ"ח – 1438. מצאתי כתובים בקונטרס בכתב יד ישן

טלעו ליהוד ללמלאח שנת קצ"ח ליצירה מן אדרוב אלדי פאס לבאלי.

תרגום: יצאו היהודים מסמטאות פאס הישנה אל האלמלאח (שכונת היהודים) שנת קצ"ח ליצירה.

נגרשו קהל פאס בעוונותינו הרבים והרעים שנת קצ"ח לפ"ק והיה גלות מר ונמהר לשיראל. ונתגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי (העתיקה) ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח.

הגירוש הזה בא בסבת עלילת היין הידועה, עליה מרחיב הרב טולידאנו בספרו " נר המערב " וגם הירשברג.

רכ"ה – 1465 .

בשנת הרכ"ה בך והענוגה, כאנת אלגזירה פי למלאח. אל נקמות ה'. וכאנו פי למלאח ק"ק שכלא(היינו של מגורשי סיביליה) וקלתהום על ק"ה. ונג'מו מנהום קד עשרין מזוויזין ושי קליל מן לולאד ונסא. לתפ"ץ

הערת המחבר: היתה גזירה באלמללאח, אל נקמות ה', והיו בהאלמללאח של ק"ק שכלא והרגום על ק"ה, ונמלטו מהם כעשרים אנשים נשואים ומעט מן הילדים ונשים, לא תקום פעמים צרה

שכלא, רוצה לומר קהילת שבלא, היינו של מגורשי סביליה.

הגזירה שהיתה בפאס, שקוירן לה גזירת הרון כך היתה, כי היו שני אחים, הראשון מלך והשני מורד. פעם אחת מרדו גויי העיר, ושלחו לאחר והמליכוהו והכניסוהו. ונשבע האחר שאם יחזור למלכותו שלא ישים שר וטפסר כי אם יהודי.

ולעוונותינו שרבו חזר למלכותו וקיים שבועתו והחזיר על העיר סגן יהודי שמו הרון. ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חקים ועשו מעשים שלא יעשו. ומכלל לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה.והם מוסיפים ומכים בגופה, עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג (ו)כבד, עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל. עד שמכלל ההרוגים אשה א' ומצאו שני ילדיה ולקחום בכלי והעלום למלך. וחמלו על הנשים והוציאו כרוז בעיר שלא יוסיפו עוד להכות את היהודים.

אחר עשרה ימים קבץ המלך כל המומרים, ואמר להם ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שרוצה לחזור יהודי יחזור בגופו, שכך מי ששם נפשו בכפו השליך עצמו על קידוש ה' ב"ה ואמר אני יהודי. והירא לנפשו נשאר בגויתו הוא וזרעו וזרע זרעו. והמתחיל באומרו יהודי אנכי שהיה מבני אל לג'אם. וזאת הגזרה הייתה שנת הרכ"ה בך והענוגה.

וקודם זה בכ"ה שנים היתה שם בפאס גם כן הגזרה העצומה שקורין לה גזרת אל כ'אצ'ה – (המזרקה). והיא כי נתגאו היהודים ונתפקרו עד שהלכו לג'אמאע אלכביר–המסגד הגדול, וסתמו וחתמו  מקור המים הנובעים שם באלג'אמאע, ומלאו הכלי של אבני שיש שממנו נובעים המים ביין ונשתכרו שם כל הלילה, וכאור הבקר הלכו להם ושכחו שם יהודי אחד שיכור נרדם, ובאו הגויים ומצאוהו שם והרגו כל היהודים הזכרים הנמצאים. ולא נצולו כי אם מי שהמיר, והרגו טף ונשים והביאו יהודים ממקום אחר ושבאום תחתם.

ובגזרה השנית גזרו שלא ילבשו היהודים כי אם מעיל שער.

רנ"ג – 1493

ויום אלחד כ"א לי סהר כסלו שנא כמס אלף ומאתיין ותלאתא וכמסין ללכליקא תופא החה"ש הדיין ה"ר שעדיה הרופא בר כבוד אלמרחום אלמקדש אלמנעם כהה"ר מימון הרופא ז"ל אבן דנאן, וכאן צ'אלך אוואל אלנהאר.

וביום הראשון עשרים ואחד בחודש כסלו שנת חמשת אלפים ומאתיים ושלשה וחמישים ליצירה, נפטר החכם השלם הדיין הרב סעדיה הרופא בר כבוד המנוח הקדוש הנדיב הרב מימון הרופא ז"ל אבן דנאן. והיה זה בראשית היום

רצ"א – 1531.

מ"ך –מצאתי כתוב-בכ"י ישן נושן הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל בכה"ר מימון ז"ל וז"ן-וזה נוסחו

אני החותם למטה הלכתי למלחמה בחברת הנגיד הרב שאול בן הרב שם טוב יצ"ו לפי רצונו, והאל ברוך הוא כפי רחמיו וחסדיו הצילני משלוש מיתות משונות : הראשונה בוואד אל עביד ( El abidלא רחוק מתָאדלא) נפלתי קמתי, והשנית בלכתנו לשבות יום ששי שמקום אחד ששמו אשבארו, לולי רחמי שמים כמעט בצמא מתנו כולנו חיים.והשלישית יצאנו מפלשתים (ברברים) ליל ט' באב רעבים וגם צמאים וכמעט מתנו בצמא. והאל ברחמיו יאמר די לצרותינו. נאם החותם שנת הרצ"א ליצירה.

צעיר התלמידים שמואל בכה"ר מימון אבן דנאן ז"ל.

הערת המחבר: במארוקו היה הנגיד מתמנה על ידי מושל העיר, לא תמיד בהסכמת הקהילה, ובכל עיר גדולה היה נגיד. בפאס היה לפעמים יותר מנגיד אחד. וכנראה היה נגיד־ראשי ונגיד־משנה. בשנת תס"ד, למשל, היו בפאס שני נגידים. הראשי ר׳ אברהם מאימארן והמשנה ר׳ אברהם ן׳ שמול(שער ה, הע׳ 144 ; שער ב׳ הע׳ 8). תפקידו היה בעיקר לייצג את הקהילה היהודית כלפי השלטון. מושלים עריצים מינו נגידים שלא היו לרוחן של קהילות. יש בידינו כמה ידיעות על ניצול לרעה שלתואר הזה. סמוך לפני שנת תפ״ז היה בפאס נגיד שהתעלל בקהילה ורק אחר שפיטרו המושל נתבע לדין. ואלה דברי המקור: ״הקהל קדוש בפאס יע״א הזמינו לדין את שלמה ב"ש על הרבה תביעות שיש לק״ק נגדו מזמן שהיה נגיד עליהם ועוד קצת תביעות של אנשים יחידים שהיה נוטל מכל אחד מהם סך ידוע, וראשון שבראשון טענו עליו שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם״(שו״ת משפט וצדקה ביעקב לר׳י ן׳ צור, נא־אמון תרס׳׳ג, ח״ב, סי׳ קפה, דף קיג ע״א). השווה שם(סי׳ סג דף מ ע״א). על נגיד של סאלי, ר׳ משה ן׳ עטר, ש'טען הלא אני ממונה מהמלכות על ק״ק סאלי יע״א, ורשאי אני לעשות כרצוני דאל׳׳כ [דאם לא כן] מעולם מנהיגי הק״ק יש״ץ לתקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב׳. על פי רוב היה המושל ממנה נגיד ממקורביו היהודים, שלקחו חלק במסחרו ובהנהגת העיר. על תפקידו של הנגיד וחובות הקהילה כלפיו עיין בנוסח התקנה, שער ד׳ הע' 40.

נתמנה לנגיד בראשית שנת רפ״ז(1526). ר׳ חיים גאגין, ממגורשי ספרד בפאס, מודיע בספרו ׳עץ חיים׳ (כ״י) כי, כשמלך מולאי מסעוד בערב סוכות רפ״ז ׳העבירו הנגיד עמי שם טוב ומינו תחתיו לנגיד לר׳ שאול ברכ״ה רבי שם טוב ברכ׳׳ה רבי שאול ן׳ רמוך׳(נר המערב, עמי 65). בימי מלחמת התורכים בפאס פוטר, על־ידי מולאי בוחסין, גם ר׳ שאול מן הנגידות. בשנת שי״ד ניסה לחזור למשרתו ולא עלה בידו והוטל עליו קנס גדול (להלן, עמי 53, 54). ועיין הירשברג, עמי 317.

שי"ג – 1553.

בשנת השי"ג ליצירה נתאחרו הגשמים מתחילת השנה ולא ירדו עד לראש חודש טבט, ארבעה ידשים רצופים, הויתה צרה גדולהעד שהגיעו החטים ששה אוקיות לסחפא ( מדת היבש בת ששים מוד ) ונבהלו אנשים הרבה, ולכן גזרו החכמים שלש תעניות על היחידים בחדש טבת. התענית הראשונה בעשרה בטבת ושתים האחרות ולא ירד גשם. אחר כך עוד גזרו על הציבור שלש תעניות אחרות, שני חמישי ושני, התענו הקהל תענית ראשונה וירד גשם, וקרינו הלל הגדול בהאלמללאח כולו ואחר כך פסק. שוב התענו יום חמישי וירד גשם הרבה וחרשו אנשים הרבה. משום שלט נשאר זמן, היו אנשים חורשים בחמורים ובפרדים ובמקום צמד חורשים חרשו בשני צמדים, ואני ראיתי בעיני עשרה צמדים בפעם אחת, במקום הנקרא דהאר אזאווייא – יען שלא נשאר זמן.

 דהאר אזאווייא סמוך לתאדלא, הייתה בה קהילה יהודית עתיקה. היהודים עסקו בה בעיקר בעבודות האדמה. בשנת תכ"ח גירש מולאי א-רשיד את היהודים שמספרם היה אלף שלש מאות משפחות, רובם התיישבו בפאס ומיעוטם בצפרו.

ואחרי שחרשו אנשים ירד מחיר הקמח בשנים עשר אוקיות. האל ברוך הוא יגמור בטובו אמן, ואחרי כן באה שנה מבורכת הרבה. העדשים היו בשפע עד ששוו ארבע פרוטות לכל מוד ואפונים גם כן ארבע פרוטות בלבד למוד. וחטים גם כן שתי אוקיות לסחפא וזה בתחילת הקיץ האל ברוך הוא יגמור בטובו אמן.

בשנת השי״ג ליצירה, אתעטל אסתה מן אוול לעאם ולא נזיל חתא לר״ח שבט ארבע סהור מזדייא וכאנית סדה כתירא חתא אוצל אזרע סת אוואק לסחפא ודהשית אנאס כתיר, עליהא קטעו לחכמים יצ״ו תלת צייאמאת עלא ליחידים פי טבת אוול עשרה בטבת וגאווז אוכרין ולא נזל סתא, אורא דאליך עאויד קטעו עלא אצבור תלאתא אוכרין ב׳ וה׳ וב׳ צאמו לקהל אצייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל גדול פי למלאח לכול ומנורא דאליך רפד, עאווד צומנא יום חמישי ונזיל אסתא כתיר וחרתו אנאס כתיר מקאד מא בקא ואקת כאנו אנאס יחרתו בלחמיר ובלבגאל ופי מודע גאות יחרתו בג׳וג׳תאיין. ואנא רית בעיני עשרה גוואז פרד כיט פי דהאר אזאוייה עלא קיד מא בקא ואקת ומן אורא מא חרתו אנאס רכים אטקיק תנאם לוקייא בנביר אללה ב״ה יכמל בכירו אמן. ומן אורא דאליך גא אלעאם צאלח כתיר גא לעדיס כתיר חתא סווא ארבע פלוס אלמוד ולחמץ כדאליך ארבע פלוס אלמוד וזראע אוקייתאיין ונוץ לסחפא האדא עלא אוול אסאייף אללה ב״ה יכמיל בכירו אמן ע״כ מ"כ-עד כאן מצאתי כתוב

אמר הכותב, חקרתי ודרשתי והכרתי חתימה, שהוא כתב יד החכם השלם הרב סעדיה, אביו של החכם השלם הרב שמואל אבן דנאן, והם דברי אמת, יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כל כך כמו היום הזה, ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמנותו יחיה. וכמו שפירשו המפרשים על פסוק לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. נאום הכותב ביום ששי כ"ח לחשון שנת תפד"ה ( תפ"ד ) ליצירה, עבד רחמן ונאמן בצל שדי יתלונן

שמואל אבן דנאן, סופו יהיה לעד טוב.

שי"ד – 1553

הסולטאן השריף ( תואר לצאצאי מוחמד ) מולאי מחמד אשיך החזיק גיס חמש שנים בפאס ( בירתו של מוחמד א-שייך הייתה מראכש. בשנת 1594 כבש את פאס לאחר מצור של חצי שנה. במשך חמש שנים לא היה שקט בפאס, כי התורכים השתלטו על העיר לתקופה קצרה ) עד שנת ה' אלפים ושלוש מאות וארבעה עשר, שד"י, בחודש כסלו באה הידיעה כי מולאי בוחסין המריני הביא את התורכים מאלג'יר ובא להלחם בפאס. ויצא מולאי מחמד אשייך השריף הנזכר ופגש אותם על יד תאזה ונשאר שם קרוב לחדשים ימים, השריף נוצח וחזר לפאס ועוד יצא פעם אחרת והנה על נהר שבו (נהר סבו בין הריף הרי האטלס) ונפגשו במקום שמו כודייאת למכאלי והייתה ביניהם מלחמה חזקה ברמחים ובתותחים ואחר כך נשברו התורכים, נצח אותם מולאי עבד אללאה בנו של המלך השריף הנזכר.( מוחמד אשייך ).

הערת המחבר: [בירתו של מוחמד א־שייך היתה מראכיש. בשנת 1549 כבש את פאס לאחר מצור של חצי שנה. במשך חמש השנים לא היה שקט בפאס, כי התורכים השתלטו על העיר לתקופה קצרה.]

תרגום לעברית יהודית

[יט,א] מ״כ אצלטן אשריף מולאי מוחמד אשיך איסעלהא כמס שנין פי פאם עד שנת ה׳ אלפים ותלת מייא וארבעתאש, שד״י בחדש כסלו ג׳א לכבאר אין מולאי בוחסין אלמריני סאק אלתורך מן אלגזאייר וג׳א חאריך עלא פאס, וכרג׳ מולאי מחמד אשיך אשריפ אלמדכור ולקאהום עלא תאזא ובקא עליהא נחו שהרייאן ואנקצאר אשריפ ורג׳ע לפאס. ועאויד כרג׳ מרא אוכרא ונזל עלא סבו ואתלאקאוו עלא מוצ׳אע יסמיהו כודייאת למכאלי וכלאת באיינהום טוראד כביר בארמאייה ובאלנפאץ' ובעדהא נכסרו אלתורך נצרהום מולאי עבד אללאה בנהו די אצולטאן אשריף למדכור.

אולם לאחר מכן החיילים הזרים עזבו את מולאי אשריף וברחו אל התורכים ונלחמו נגד השריף ונוצח השריף, ונכנס לפאס החדשה ביום ראשון ד' לשבט שנת שד"י. ליל שני ה' לשבט שנה הנזכרת ברח אשריף ועזב בניו ושכניו ועזב ממון הרבה שאין לו שיעור שלא היה לשום מלך, ועזב קרוב לחמישים תותחים וחומרי נפץ שאין להם שיעור וגם החטים והשעורים עזב מחסנים מלאים וברזל ובדיל ועופרת מכל הדברים שיש למלכים.ועזב סוסים הרבה והשרים, והיו במחנה ארבעים אלף פרשים, והלך למראכש עם קרוב לחמש מאות פרשים ובדרך עזב הרבה סוסים וממון הרבה וקמו עליו כל העולם ובא מולאי זידאן ונכנס לעיר תאפיללת, ואחר עבור יום שני הנזכר נכנסו התורכים ומולאי בוחסין לפאס החדשה כארבעת אלפים תורכים וכאלפיים פרשים של שבט שראתא.

תרגום

אלא אורמא ואלעלוג׳ אלדי מולאי אשריך למדכור גדרו והרבו לענד אתורך וקלבו ארמאייא עלא אשריף ואנכצאר אשריף וטכיל לפאס אלגדיד יום אלחאד ד׳ לשבט שנת שד״י. לילת לתנאיין ה׳ לשבט שנה הנז׳ הרב אשריף ומסא פחאלו וכלא ג׳ומלא מן אולאדו וג׳ווארו וכלא מאל כתיר שאיין לא כלא צולטאן. וכלא עדא קריב כמסין נפט ואלבארוד מא יילו טרף ומן אלזראע ושערי אלהרייא כלאהום ממליין ואלחדיד ואלקזדיר ואלרסאס מן כול מא יכסבו לצלטאן וכלא כאייל כתירא וקייאדהא וכאנית כאיילהא ארבעין אלף פארץ ובלאג למראכיש נחו כמס מייא כאייל ופטריק כלא כאייל אן כתירא ומאל כתירא וקאמת עליה לעולם לכול וגיא מולאי זיראן וטכיל לתאפיללת, ומרק אלגאר יום אלתאניין אלמרכור ה׳ לשבט ש׳ שד״י טכלו אתורך ומולאי בוחסין לפאס אג׳דיד נחו ארבע אלף תורך וזאווא ונחו אלפאיין פאריס שראתה

וכשנכנסו משער אלג'ייאד הלכו איזה אנשים פרחחים מהמוסלמים ומהתורכים ומשבט שראתא, ונכנסו מהרובע המוסלמי ועלו מהרובע המוסלמי דרך אמת המים, ונכנסו להאלמללאח ובזזו את הגן החדש והשער והרגו בערך י"א נפשות הי"ן ופצעו הרבה אנשים. ויקים ה' מושיע לישראל, איש יהודי מעיר אלג'יר שמו הרב כלפון מערבי והוא נגיד על קהל אלג'יר ישלם ה' פעלו. נטל אחריות על קהל עיר פאס מן המלך התורכי, שמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר"ה. וכאשר ראינו שנכנסו השודדים להאלמללאח צעקנו לפני הרב כלפון הנזכר שהיה עומד בשער האלמללאח – והאלמללאח סגור – הלך וצעק בפני השר והמלך ובאו להאלמללאח והוציאו כל האנשים שנכנסו והרגו מהם הרבה אנשים ופצעו הרבה אנשים.

תרגום:

ומן דכלתהום מן באב אלג׳ייאר גאזו סי מן אסוייאב אלדי כאנו פי פאס ומן אתורך ומן אשראתא וטכלו מן מלאח אלמוסלמין וטלעו מן מלאח למוסלמין עלא אסלוקייא וטכלו למללאח וחווסו אלערשא אלגדידה ואלבובדה וקתלו נחו י״א רוח הי״ן וג׳רחו נאס כתירא. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מן אלגזאייר שמו כה״ר מכלוף כלפון אלגרבי והוא נגיד עלא קהל לגזאייר [יט,ב] ישלם ה׳ פעולו כאד לאחוק עלא לקהל יהוד פאס מן אצולטאן אתורכי שמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר״ה, אופלחין רינא טכלית עאמא על למלאח עייטנא עלא כה״ר כלפון למדכור אלדי כאן ענד באב אלמלאח ואלמלאח משדוד ומשא ועייט אלקאייד ואצולטאן יר״ה וטכלו עלא למלאח וכרג׳ו כול מן טכיל וקתלו נאס כתירא וג׳רחו נאס כתירא

ונצלו הנמצאים בו מן המות ומן השוד. הצילנו האל המושיע על ידי מושיע ישראל כה"ר כלפון הנזכר. ואחר כך נתננו לסולטאן התורכי בפעם הראשונה עשרים אלף דינר סוסייא, ונשאר התורכים בפאס החדשה שלושים ותשעה יום ואחר כך יצאו ונסו להם. ונשאר הסולטאן בפאס מולאי בוחסין ובנו מולאי אנאצר סגנו במכנאס, והשייך (נגיד) שאול בר שם טוב אבן רמוך בשנת אל שד"י יברך אותך, ניסה לחזור להיות שייך (נגיד) ולא עלה בידו.

תרגום:  

ונג׳מו שאיין ביה מן אלמות ומן אלחאווץ נג׳מנא אלהי ישראל עלא יד מושיע ישראל כה״ר כלפון ישצ״ו" ובעדאליך עטינא לצולטאן אתורכי אוול לייאם עשרין אלף דינר סוסייא ובקאוו אתורך פי פאסלג׳דיד ט״ל יום וכרג׳ו ורחלו ובקא צולטאן פי פא ס מולאי בוחסין ואבנהו מולאי אנאצר אתיר פי מכנס אושיך שאול יצ״ו בר שם טוב ן׳ רמוך בשנת אל שד״י יברך אותך חיב ירג׳אע שיך ולא כאן שי.

שט"ו – 1554 -1555

ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא מולאי בוחסין כנגדו בכח רב. ונשבה מולאי בוחסין וכל מחנהו וכל הערבים (הנוודים) ביום שבת כ"ו יום לתשרי שנת שט"ו העם ולקטו וכו……..

ומן אורא דאליך ג׳א מולאי מחמד אשיך אשריף למדכור לפוק חרך עלא תאפיללת וכאדהא וכאד כאה מולאי אחמד וג׳מיע אולאדהא וסאקהום חתא לואד תאדלא ודבח ארבעה אולאד כאה מולאי זידאן ותלאתא אלדי כוואנהא וג׳א חרך לפאס מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ואנכצאר והרב וכלא הינא ערב סוס ארחאמנ״א ואלואדיי״א  קאוום אין לא יסקיהא מא ולא יטעמהא מא בקאוו מסייבין יסעאוו עלא דייאר ליהוד מאת מנהון שאיין לא יקדיר יקול חאד. בעד דאליך חרך עלא פאס מולאי מחמד אשיך אלמדכור וכריג׳ מולאי בוחסין ילקאה בקווא כתירא ואתכיד מולאי בוחסין ומחלתו כולהא וגמיע לערב נהר אשבת כ״ו יום לתשרי שנת שט״ו העם ולקטו³⁶

ואלואדיי״א – שבט הנוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות  

ולמחרת ביום ראשון נכנס לעיר פאס בכוח והשליך מולאי בוחסין על האשפה שבשער האריה גופו בצד זה וראשו בצד זה חתוכים, ונשאר שם מושלך כמו שמונה ימים. ואחר כך השליכו אותו בחפירה ולא זכה לקבורה, ואחרי כן שחט המלך את כל השייכים של חומות שבעיר פאס. אחר כך שחט המופתי של פאס סידי מוחמד אדקאק, ואחרי כן שחט את השאדים שלפאס סידי מחמד אטרון וסיד אטרון אחיו.

והלך מולא עבד אללאה למכנאס ושחט השייכים של החומות ושחט המופתי ובנו שמו סידי בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים בזו השנה למולאי מחמד אשייך עשרים אלף ולתורכי עשרים אלף ולמולאי בוחסין עשרים ושניים אלף ונתנו שוחד למולאי אשייך קרוב לארבעת אלפים. אל שד"י יאמר לצרותינו די אכי"ר, נכתב בפרשת אלה תולדות יעקב ויוסף שנת שט"ו העם ולקטו.

ולאגדא די אלחאד דכיל לפאם בקווא אורמאוו בוחסין עלא למזבלה די באב אסבאע הווא פי ג׳יהא וראצו פי ג׳יהא מקטועה ובקא תמא מסייב קד תמן אייאם ובעאד דאליך רמאווה פי מטמור פי למרס ולא זכה לקבורה. ובעדאליך דבח אצולטאן יר״ה גמיע שייאך [כ,א] אלחומאת אלדי פאם. בעדאליך דבח אלמופתי אלדי פאם ס׳ מחמד אדקאק. בעדאליך דבח אלקוצ׳א אלדי פאם ס׳ מחמד אטרון ום׳ אטרון אכוה קאצי אנית ומסא מולאי עבד אללה למכנס ודבח שייאך אלחומאת ודבח אלמופתי ובנו איסמו ס׳ בועלי חרזוק יש״ו³⁷ ועטאוו ליהוד הי״ח פהאד לעאם למולאי מחמד אשיך עשרין אלף או לתורכי יש״ו עשרין אלף ולמולאי בוחסין יש״ו תנאיין ועשרין אלף ועטאוו אצאבון למולאי אשיך קריב ארבעין מייא. אל שד״י יאמר לצרותינו די אכי״ר. כתב פי פ׳ אלה תולדות יעקב יוסף, שנת שט״ו העם ולקטו.

והשייך שאול גם הוא ורבי אברהם אחיו, הוטל עליהם גם כן כל אחד לבדו נתנו, השי"ת ולקטו. מולאי מוחמד אשייך דרש מן היהודים שבהאלמללאח עשרת אלפים סחפא של חטים ונתפשרו עמו בארבעים ושניים אלף סוסייא. הי"ח יאמר לצרות עמו די.

בזה השבוע יום חמישי ח' לתמוז שנת יקר"ה גזר המלך מולאי מחמד אשייך על הקדוש סידי ברהם עאדיל ומת ביום החמישי. בסמטת אנשמיש והוא היה שונא ישראל עד אין תכלית. כן יאבדו אויבי ה'.

ואתכיד אשיך שאול יצ״ו הווא ור׳ אברהם יצ״ו אכיה ג׳את עליהום נתפקא במייאת מייא. ותכדו יהוד ג׳ומלה כול ואחיד אוחדו אללה ב״ה יסתר מא בקא.

טלב מולאי מחמד אשיך ליהוד אלמלאח עשרת אלף סחפא‘קמח ואתהאוודו מעאה בתנאיין וארבעין אלף סוסייא – כלומר מטבעות של סוס –  הי״ח ויאמר לצרות עמו די.

והאר אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יקר״ה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלולי סי׳ ברחם עאדיל ומת פי לכמיס בדרבת אנמיש וכאן שונה ישראל עד אין תכלית במ״ר כ״י כא״י ר״ת ברוך מאבד רשעים כן יאבדו כל אויב ה׳ בפרשת אד ישי׳ר יש׳ראל א׳ת הש׳ירה הדאת.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו- אוני תל אביב – תשנ"ג – עמ' 55-53