מורשת יהדות מרוקו

ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין [מד-יב]  פעמיים מוזכר המילה גביע בתורה יוסף בא לרמוז להם כאילו הוא יודיע לנחש בגביה אבל חז"ל אומרים רומז להם שראשי תיבות של גביע ג-3 אבות בי– 12 שבטים ע– 70 נפש ירדו ממצרים עוד רומז להם שיין בגימטריה 70 הגביע בה אנו מקדשים את היין.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה [מד/יח] אמר אהבת חיים ויגש אליו יהודה. יהודה נגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור, שנאמר בכור שורו הדר לו ועלי נאמר גור אריה יהודה, מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי אלא רוחני, ואומר ליוסף  לנו אב זקן שהוא צדיק גדול ותפילתו זוהי מלחמתו , ולכן לא טוב שיהיה מחלוקת בין השכנים שהם כנען ומצרים, ועוד ידוע לכם היטב מה שעשו שני אחי בשכם עבור דינה אחותנו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני מוכרח לקחת אותו בחזרה בכל מחיר , ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות שערי מצרים להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר שיש 10 שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד. אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד ייקח שער אחד, ושלושה שערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף ששם כוח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי, מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה, תכף רמז למנשה, ובה מנשה ולטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה , הסתכל יהודה במנשה ואמר: בוודאי זה משלנו כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתנו? המדרש אומר: באותה שעה אמר הקב"ה לכל פמלייתו, היום מלחמה בין האריה ובין השור, יהודה הוא אריה כמו שנאמה גור אריה יהודה ויוסף הוא שור כמו שנאמר בכור שורו הדר לו.

ויגש אליו יהודה דבר אחר אומר אהבת חיים  אמרו חז"ל שיהודה נגש ליוסף בשלושה דברים בדורון/ בפיוס/ ובמלחמה,[ מעשה אבות סימן לבנים] עוד אמרו חז"ל אחר פרשת מקץ באה פרשת ויגש, לרמוז לנו, כיוון שהגיע הקץ, וחושך התפשט בכל העולם צרות ומהומות ומלחמות בכל חלקי תבל וישראל בתוכם, באותו הזמן כמעט וישראל עתידים   להתייאש , באותו זמן יתחלקו ישראל לשלוש חלקים, חלק אחד יאמרו אין לנו ברירה אלא להילחם באדום, ויאמרו שכל יהודי צריך לתפוס נשק בידו, וזהו ויגש יהודה שכמו שנגש יהודה למלחמה כך ישראל יגשו למלחמה, חלק שני יאמרו אנחנו בגלותנו חלשים ואין בידנו אלא תפילה ואז יאמרו שצריך להתפלל הרבה, דהיינו פיוס, וגם זה בלי תשובה לא מועיל, יען שהתפילה מונעת את הגזרות הרעות שיצאו לפועל אבל לא מבטלם לגמרי אלא נשמרים הגזרות תוך האוצר, וחלק שלישי יאמרו שצריך להרבות בצדקה כמו שנאמר בצדקה תכוננו, ובזה יפייסו  הקבר"ה וכן אמר דוד המלך לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואם חס ושלום לא חוזרים בתשובה כתוב וייתן את קולו בבכי, זאת אומרת בבכי יבואו כדי שלא יהיו חס ושלום קורבנות בנפש וצרות בגוף בארצנו הקדושה, אבל מובטח לנו שסוף סוף ישראל נגאלים על ידי התשובה, שנאמר והגדתם לאבי אל כל כבודי במצרי וכבודם של ישראל הוא שאף על פי שחטאו, אך משעה שנתנו רעתם לחזור בתשובה מתקבלת, כי אין דבר העומד בפני התשובה.

           ו   י    ג    ש

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה [מה/ד] אומר הזוהר הנגלה ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו , וכי למה קרא להם, והרי היו קרובים אליו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו לפי שראוהו במלוכה עליונה. אמר להם יוסף: גשו נא אלי, וייגשו שהראה להם ברית המילה, אמר: זאת גרמה לי מלוכה זו, לפי שנטרתי אותה. מכאן למדנו. שמי שהוא נוטר את אות הברית- מלכות שמורה לו.  ומנין? מבועז, שכתוב בו חי השם שכבי עד הבוקר- שהיה מסיתו יצרו, עד שנשבע שבועה ושמר את הברית, לפיכך זכה שיצאו ממנו מלכים ששלטו על כל שאר המלכים. ומלך המשיח.

וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדולה [מה/ז] אומר שמנה לחמו נראה מכל זה, שגלות מצרים וגאולתם ממש על ידי אותות ומופתים, היה גם כן דוגמא לגאולה העתידה , כדי להשריש בלבבם אמונה שלימה והבטחה חזקה על גאולתם מהגלות המר והארוך הזה אשר אנחנו בו עתה זה יותר מ 1800 שנה, ושהיה מופתי מצרים מופת חזק על גאולתנו ועל פדות נפשנו, וכמאמר הנביא[מיכה ז/טו]  כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, וכמו שאמרו במדרש את השירה הזאת כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבה, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות והגלות באו עליהם ונגאלו וחזרו ושעבדו אותן , והיו אומרים  שירה בלשון נקבה , אבל בעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר [תהילים לח/א] שירו לשם שיר חדש, על כן ומטעם זה היו בכל הגואלים גם כן נקבה, במצרים משה אהרון ומרים, במדי מרדכי ואסתר, אבל לעתיד יהיה הגאולה רק על ידי זכרים לבד. היוצא לנו מכל זה שעניין גלות מצרים והגאולה משם, הייתה דוגמא והבטחה על גאולת העתיד, על כן סיבב הקב"ה ירידת יוסף למצרים מקודם , דוגמת ביאת משיח בן יוסף קודם ביאת משיח בן דוד.                                  

וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו [מה/יד] אומר הזוהר הנגלה  אמר רבי יצחק: הרי בארו, שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני. צוואר זה בית המקדש. שהוא עומד בתקון נאה כמו צוואר לגוף . מה צוואר הוא היופי של כל הגוף, כן גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם. מה צוואר כל תכשיטי האישה תלויים עליו, כך גם בית המקדש כל תיקוני העולם תלויים ושרויים בו. והרי בארו, שהכתוב על צווארנו נרדפנו [פרושו] – בגלל בית המקדש שהוא הצוואר והיופי של כל העולם, נרדפנו. יגענו, לבנותו שתי פעמים ולא הונח לנו, שהרי לא הניחוהו לנו ונחרב. ולא נבנה אחר כך. מה צוואר, כוון שנכרת כל הגוף נכרת עמו. כן גם בית המקדש, כיון שהוא נכרת ונחשך, נחשך גם כל העולם, והשמש אינו מאיר, וכן השמים והארץ והכוכבים. לפיכך בכה יוסף על זה. ולאחר שבכה על זה, בכה על השבטים שיגלו שכאשר חרב בית המקדש, גלו כל השבטים, והתפזרו בן האומות זהו שכתוב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם- עליהם ודאי. על הכול בכה, על בית המקדש שנחרב שתי פעמים ועל אחיו עשרת השבטים שהוגלו בכלות והתפזרו בין האומות. ואחרי כן דברו אחיו

                                         ו  י  ג  ש

אתו, ולא כתוב ויבכו- שהרי הוא בכה לפי שנצנצה בו רוח הקודש . והם לא בכו, שלא שרתה עליהם רוח הקודש.

לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות [מה/כב] אומר רבינו בחיי וחמש חליפות שמלות, רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמישה לבושי מלכות, שנאמר [אסתר ח] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות /תכלת /וחור/ ועטרת זהב גדולה/ ותכריך בוץ/ וארגמן , וזהו שכתוב בו [אסתר ב] בן קיש איש ימיני, כי מבנימין היה.

וינשק לכל אחיו ויבך עליהם [מה\טז] אומר הרב אליהו אדלר בכה על עשרה הרוגי המלכות, שבאו אחיו בהם בגלגול בשביל שמכרו אותו, ויש לרמוז [ עליהם ] אותיות על י הרוגי מלכות.

 ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים [מו/כז] אומר שמנה לחמו ואמרו חז"ל [יבמות מא/א] אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וכבר צווחו על זה חכמי אומות  העולם למה אינם קרויים אדם, הלא גם הם אנשים בתואר ובצורה ובצלם אלוהים כמונו, וגם בהם יש חכמים אלא נשמות ישראל הם ממדרגה עליונה יותר גבוה מנשמות שאר עמי הארץ ונפש ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב חלקי השם אמרה נפשי [איכה ג/כד] הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [במדבר כג/ט] כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו[דברים לב/ט] ולא אמר אברהם חבל נחלתו או יצחק אלא יעקב דווקא, למעט ישמעאל ועשו. וכן נר אלוהים נשמת אדם [משלי כ/כו] אדם דווקא ולא איש, לרמוז על ישראל, שנשמתן של ישראל לבד הם נר אלוהים ולא נשמת איש מאומות העולם, ולהראות על אמיתת עניין זה כי תואר אדם הוא דווקא על ישראל, ולא על איש אומות העולם, הוא זה, יען כי מצינו ארבעה תואריים שנקרא האדם, אנוש/ גבר/איש/אדם/, ובכולם יש לשון יחיד ולשון רבים. אנוש אנשים, גבר גברים, איש אישם , אבל תואר אדם לא מצינו בו לשון רבים, רק לשון יחיד לבד, לפי שהוא בא להורות על נשמת ישראל דווקא שנאצל מהשם שהוא אחד,

פרשת וירא

״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –

תחושות העקדה מפי הנעקד

״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.

בעקבות ספרות חז״ל והמדרשים הרבים, עוסק הפיוט לדורותיו ולמרכזיו בנושא העקדה.

ענייני העקדה עולים בפיוט במסגרות שונות: בפיוטים הפותחים בסיפור בריאת העולם ותולדותיו, כגון פיוטי ״סדר העבודה״ וכגון פיוטי ״מי כמוכה״ הספרדיים. במסגרת סיפור חיי אבות האומה עולה מאליו סיפור העקדה, והפייטן מעלה את הדברים בדרך הנראית לו מתאימה למסגרת שהוא מצוי בה, שהרי אין הוא מבקש במקרה זה להציג את הסיפור במלואו, אלא להזכירו ברצף המאורעות המסופרים בסוגה המיוחדת של פיוטי ה״מי כמוכה״. מבחינה זאת, מאלף לעקוב אחרי דרכם של פייטנים שונים בפיוטי ה״מי כמוכה״ למועדי השנה השונים ובהשפעת ענייני דיומא על בחירת המאורעות המסופרים ועל מידת ההרחבה שהפייטן מרחיב את הסיפור. כך, למשל, מתפרס סיפור העקדה בפיוט ״מי כמוכה״, שכתב ר׳ יהודה הלוי ליום הכיפורים, על פני עשר מחרוזות, כמעט פיוט בפני עצמו. כנגד זה, בפיוט ״מי כמוכה״ לחג השבועות מועלה סיפור העקדה במחרוזת בודדת אחת, ובפיוט ״מי כמוכה״ לחג הפסח מדלג הפיוט על סיפור העקדה, כדי לפרט בסיפור השעבוד והגאולה.

כנגד פיוטים אלה, שבהם סיפור העקדה הוא חוליה ברצף סיפורי האבות, עומדים פיוטי העקדה שנתחברו לשם כך מלכתחילה, כסוגה בפני עצמה, ומתוך כך אמור הפיוט להביא עניין שלם. ברם, גם הפייטן וגם אומרי הפיוטים יודעים היטב את הסיפור המקראי על מדרשיו השונים, והם מצפים להעמדה מיוחדת של הסיפור או של חלקים ממנו, תוך מחשבה מיוחדת על דרכי העיצוב הספרותיים שייחדו את היצירה ויחדשו את חוויית הסיפור המוכר כל כך.

מכל פיוטי העקדה שניים הם הנפוצים ביותר. האחד הוא הפיוט, ״אם אפס רובע הקן״, לרבי אפרים ברבי יצחק מרגנשבורג, והוא מן הפיוטים האשכנזיים הבודדים שנתקבלו לסדר מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, ולא עוד, אלא שנוהגים בו כבוד גדול כיאה לאורח מכובד, שכן פיוט זה משתלב בסדר הסליחות, והוא נאמר בכל יום מימות חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ואילו במנהגי אשכנז הוא נאמר פעם אחת בלבד.

 יתר על כן, ישנן קהילות ספרדיות האומרות פיוט זה גם ביום שני של ראש השנה. פיוט העקדה האחר, מוכר יותר, הוא ״עת שערי רצון להפתח״, שחיבר ר׳ יהודה בן שמואל עבאס. פיוט זה נאמר במעמד המרגש שלפני תקיעת שופר, והמעמד הזה מצטרף לסיפור המרגש כפי שמעלה אותו הפייטן, ואלה, יחד עם הלחנים המיוחדים לפיוט זה, יוצרים אווירה של התלהבות והתרגשות והכנת הלבבות לקראת תקיעת שופר.

כאמור סיפור העקדה המקראי מסופר בריכוז עצום. הוא אינו מתעכב על פרטים של תיאור או על דמויות שאינן חלק מעצם הניסיון עצמו. שרה, למשל, אינה נזכרת כלל, ואף הליכתם של אברהם ויצחק היא מתוך שתיקה מוחלטת, ומלבד שאלתו הנוקבת של יצחק – ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ ותשובתו הרב־משמעית של אברהם – ״אלהים יראה השה לעולה בני״ אין אנו שומעים דבר, לא מחשבותיו והרהוריו של אברהם ולא תחושותיו של יצחק, ולא תגובות שני הנערים, ולא מידת שיתוף הפעולה של יצחק בעת העקדה עצמה. דבריו של אריך אוארבך בעניין זה ראויים לציטוט, והם יובילו אותנו לפיוט העקדה המיוחד שאנו מבקשים להציג בזה. ואלה דבריו:

"בסיפור גופו מופיעה נפש ראשית שלישית: יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשטות בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״. אבל אין זו הגדרת יצחק כפי שהוא בכלל.

גם מחוץ ליחסו ומחוץ לסיפור זה. אין זה תיאור של הסחת דעת והפסקה, שכן אין זה ציון מגדיר, המראה על קיומו של יצחק בכלל. ייתכן שהוא יפה או מכוער, חכם או סכל, גדול או קטן, נעים או דוחה – דבר זה לא נאמר כאן. אין מואר אלא מה שצריך לדעת עליו כאן ועכשיו, תוך העלילה – כדי שיובלט, כמה איום הניסיון שנתנסה בו אברהם, ואכן אלוהים מודעת וזאת. השיחה בין אברהם ויצחק בדרך למזבח איננה אלא הפסקת השתיקה הכבדה, הנעשית בשל־כך מעיקה יותר. שניהם, יצחק עם עצי העולה ואברהם עם האש והמאכלת, הלכו ״יחדיו״. בהיסוס מעז יצחק לשאול בדבר השה לעולה, ואברהם עונה את המענה הידוע. והמקרא חוזר ואומר ״וילכו שניהם יחדיו״. הכול סתום ולא פורש."

דווקא סתימות זו והחידתיות המלווה את יצחק לאורך דממת הדרך בת שלושת הימים היא היא שמשכה אליו את עיניהם של בעלי אגדה, של הפייטנים לתקופותיהם ושל הפרשנים לדורות. מקומו של יצחק בניסיון הגדול הזה, שהוא, לכאורה, ניסיונו של אברהם, תלוי בהחלט בשאלות הללו גילו של יצחק, למשל, משנה את מקומו מן הקצה עד הקצה. וכך כל שאר דברים שלא פורשו. לא ניכנס כאן לא להשערות ולא לניסיונות פתרון ואף לא לפרשנויות העולות מן העיון. על אלה דובר בהרחבה רבה, לעתים בהרחבה רבה מדי, על ידי רבים וטובים. אנו מבקשים בזה להציג את דמותו של יצחק העולה מפיוט מיוחד, ״עוקד לעקוד לקח״, המובא בזה מתוך כתב־ יד בן המאה ה־16 , מתוך אוסף ששון. פיוט זה בחר לבנות עצמו על פי תבנית שאלתו של יצחק בפסוק ז.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו.