הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים הוא הארגון הראשון מבין הארגונים הספרדיים שנוסדו בירושלים לאחר הכיבוש הבריטי, ואשר חברו למוסד המסורתי הוותיק ״ועד עדת הספרדים״. הארגון נוסד בסוף שבט תרע״ח, פברואר 1918. מייסדיו היו עשרות צעירים בוגרי בתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״, חניכי בתי־ספר עבריים ומוסדות תורניים מתלמידי המחנכים יוסף בר״נ מיוחס, דוד ילין וחיים אשריקי. רוב המייסדים היו ילידי הארץ ומיעוטם ילידי סאלוניקי, ואליהם נספחו גם כמה צעירים אשכנזים, בוגרי הגימנסיה העברית בירושלים. בראשם עמד המחנך דוד אבישר.
* מבוסס על חומר שנאסף לכתיבת עבודת דוקטור באוניברסיטת תל־אביב על הנושא: הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי.
הוועד המייסד של ההסתדרות קבע ביום ח׳ באדר תרע״ח, 20 בפברואר 1918, את שם הארגון: ״הסתדרות הצעירים הספרדים בירושלם״; בראשית תר״פ— 1919 הוסב השם ל״הסתדרות חלוצי המזרח״ (להלן: ההסתדרות). השם האחרון נועד לטשטש את הגוון העדתי הספרדי, שעלול היה לחבל ברעיון של איחוד כל חלקי האומה, ואילו המלה ״חלוצי״ ביקשה להחדיר את אידיאל החלוציות שלבש אז תוכן ממשי, עם יציאת עולים חדשים וותיקים לכיבוש העבודה ולהתיישבות. ההסתדרות לא התארגנה כמפלגה פוליטית ולא אסרה על חבריה ותומכיה להצטרף למפלגות, על ־פי הכרתם ובחירתם. היא היתה הלק מפירות ההתלהבות וההתעוררות שפקדו את היישוב, לאחר מתן הצהרת באלפור.
מרכז ההסתדרות היה בירושלים, ובשנותיה הראשונות נוסדו סניפים לה בתל־ אביב, יפו, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, חיפה וצפת. שתי שלוחות פעלו בירושלים: השלוחה האחת — ״הנצן״, שמרכזה שכן בשכונת מזכרת־משה, פעליה בקרב הנוער של הנחלאות; והשלוחה האחרת — ״בני ציון״, בעיר העתיקה. ביום א׳ בחשון תרפ״ז, 9 באוקטובר 1926, נפתח מועדון ההסתדרות לפעולה חינוכית ותרבותית במרכז העיר, בסיוע הנדיב סר אליאס כדורי מהונג־קונג .
המקור העיקרי למימון הפעולות היה תשלום מס החבר, שהיה בתחילה שני גרושים מצריים לחודש, מתרפ״ד—1924 — שלושה גרושים מצריים, ומראשית תרפ״ז—1926 — חמישה גרושים מצריים. כמה שבועות לאחר הקביעה האחרונה הוחלט, שכל סכום שמשולם בקביעות יראוהו כמס חבר, ובתרפ״ח—1928 נקבע תשלום מינימום של לירה ארץ־ישראלית אחת. מקורות המימון האחרים היו תשלומיהם של ״חברים תומכים״ (דהיינו של אלה שתמכו ברעיונות ההסתדרות, בלי להיות חברים בה, ואשר תרמו לא פחות מחמישים גרושים מצריים בשנה), נשפים (בעיקר נשפי פורים)!ותרומות מקריות ביניהן מאת ההסתדרות הציונית.
ועדה בת שלושה חברים דנה בכל בקשת הצטרפות להסתדרות, שהיתה טעונה חתימתם של שני ממליצים מוכרים. על־פי תקנותיה, התקבלו אליה בתחילה צעירים מגיל שבע־עשרה שנה, ומתרפ״ד—1924 — מגיל שמונה־עשרה שנה, ללא הבדל מין ומעמד. החברים חויבו לדבר עברית, לרכוש את השקל הציוני, לתרום לקרנות הלאומיות ולשלם את המס למוסדות הקהילה העברית. בחודשים הראשונים לייסודה מנתה ההסתדרות כמאה וחמישים חברים (גברים ונשים), בתרפ״ד—1924 הגיע מספר חבריה לכשלוש־מאות, ובתרפ״ז—1927 מנתה כמאתיים חברים. ירידה זו היא פועל־יוצא מירידת הנציגות הספרדית באסיפת הנבחרים השנייה, והצטרפותם של ספרדים למפלגות הפוליטיות.
מבנה ההסתדרות כלל שלושה מוסדות:
א-אסיפה כללית, שהורכבה מכל החברים והתכנסה אחת לשישה חודשים. היא דנה בשאלות יסוד, שמעה דינים־וחשבונות מן המוסדות האחרים, ביקרה את פעולותיהם והנחתה אותם בעבודתם.
ב-מועצה בת עשרים ואחד הברים, שנבחרו על־ידי האסיפה הכללית לשנה אחת. המועצה התכנסה אחת לחודש. היא בחרה את יושב־ הראש ואת הוועד, ודנה בתכנית העבודה השנתית.
ג-ועד בן אחד־עשר חברים, שהורכב מיושב־הראש, גזבר, מזכיר ועוד שמונה חברים. הוועד ייצג את ההסתדרות כלפי פנים וכלפי חוץ, הציע תכנית עבודה שנתית למועצה והוציא־לפועל את החלטות המוסדות האחרים. כל ההחלטות התקבלו בהכרעת רוב רגיל.
להסתדרות נועדו תפקידים לאומיים וחינוכיים: הפצת הרעיון הלאומי הציוני ורעיון התחייה הלאומית בקרב עדת הספרדים, שיתוף בני העדה בהקמת הבית הלאומי, לימוד השפה העברית והפצתה, והקניית ידע בתולדות עם ישראל. המטרה העיקרית היתה: ״לעורר בצעירים הספרדים ובקהל הספרדי את ההכרה הלאמית ולשתפם בעבודת תהית העם ובישוב הארץ״. סעיף קצר זה, שכולו ציוני טהור, ללא שום מגמה או נטייה מפלגתית, בא לתקן עיוותים מסוימים, כפי שסיכם זאת אחד מחברי הוועד המייסד:
"מצבם ההמרי של הספרדים בארץ־ישראל היה טוב לפנים אך מלחמת העולם הרסתו. עתה שעתיד בהיר נשקף לארץ אין מי שידאג לאלמנטים האלה וידריכם. חטאנו לעצמנו ולעמנו ע״י זה כי ההנוך אשר ניתן לנו שלא בידיעתנו לא היה מתאים לרוח התקופה. מסיבה זו אנו הולכים ויורדים, והקרקע שמתחת לרגלנו נשמטת. עלינו להתעורר בעוז בכדי להגן על זכיותינו ולא לאבדן בידים כאשר עד כה. התאספנו ליסד אורגן שמסביבו יתרכזו צעירי הספרדים ואשר לאט, יקיף אח״כ את כל החוגים המתקדמים שבקרב עדת הספרדים הגדולה".
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
עמוד 184
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Le jeudi ils se dirigent vers le camp de G'ebala et vers Dar El Maghzen par la porte Boul Khsissat que le Sultan a ordonné d'ouvrir. Selon certains témoignages, voyant du haut des remparts de son palais ce qui se passe, il fut attristé par le spectacle. Pendant trois jours les habitants du Mellah, adultes et enfants de tous âges, n'eurent rien à boire ni à manger. Certains cherchent de quoi se nourrir en fouillant les détritus. Les ruelles sont encombrées de cadavres qu'on doit enjamber pour passer.
Le vendredi matin 19 avril, l'armée française appelée de Mekhnès commence à canonner la ville. Quelques maisons musulmanes et une mosquée sont atteintes. Des personnalités de la cité demandent à Mr. Reignault, ministre délégué de cesser le canonnage. Celui-ci accepte après les avoir sermonnés pour la tuerie de ressortissants français. Le drapeau français est déployé sur la ville. Le pillage du Mellah cesse également. Des soldats et des policiers français protègent la ville et arrêtent les rebelles.
Le vendredi dans la soirée, le Sultan Moulay Hafid fait parvenir aux Juifs du pain et des olives noires. Seuls les hommes valides ont la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnent aux enfants. Le samedi a lieu une autre distribution.
Le samedi, les Juifs peuvent retourner au Mellah, mais c'est pour constater l'ampleur des dégâts. Ils rassemblent les cadavres jusqu'au moment de leurs enterrements qui ne peut se faire le shabbat même (3-4-56). Hubert-Jacques en fait un témoignage saisissant .
Shlomo Cohen dans le "Yoman Ir Fes"décrit la situation après le 19 avril. Le dimanche le consul d'Angleterre a envoyé 1300 pains. Le même jour le Général Dalbiess écrit au Grand Rabbin Vidal Hassarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'ils ont prévu une livraison quotidienne de deux mille pains.
L'intérêt du témoignage de Mr Shlomo Cohen est qu'il a vécu directement ces événements. Il était un des responsables de la communauté et son trésorier (guisbar). Son journal comprend 76 pages très denses en hébreu et se trouve dans le livre édité par le Grand Rabbin David Obadia (3), livre incontournable en ce qui concerne l'histoire du Judaïsme de Fès et publié uniquement en hébreu.
Poursuivons avec Shlomo Cohen qui nous parle longuement de la suite de ces événements.
Il détaille les maisons détruites .Il donne la liste des morts et des blessés ( 44 morts dont des femmes et des enfants et 27 blessés dont un chrétien espagnol). Le 20 avril, par dahir (decret) du Sultan, est nommée la Commission de Secours et d'Hygiène du Mellah de Fez présidée par Sidi Mohamed Tazi, ministre des Travaux Publics et comprenant treize autres membres dont des fonctionnaires marocains et français, des médecins et ingénieurs français et pour la communauté juive, le Grand Rabbin Vidal Hassarfati, le Rabbin Shlomo Aben Danan et le Cheikh (responsable administratif). Un peu plus tard la commission fut remaniée, et le consul d'Angleterre en fit partie.
Sidi Tazi réunit les rabbins et les responsables et exige de mettre à sa disposition cent Juifs, qui recevront un salaire et auront pour mission de déblayer les ruines du Mellah. Ces hommes sont repartis par groupes de dix avec un responsable à la tête de chacun. De plus l'armée française met à leur disposition des soldats et des policiers. Puis il faut également organiser un groupe de juifs qui savent descendre dans les puits pour déblayer tout ce que les mutins y avaient jeté, objets, détritus et même des corps. Il faut se hâter pour éviter toute possibilité d'épidémie.
Les habitants du Mellah restent dans les cours du palais jusqu'au 28 avril. Ils s'installent tant bien que mal dans les espaces plus vastes près de la ménagerie du Sultan, voisinant parfois avec les fauves.
Une fois rentrés, il faut se réorganiser. Il n'y a plus ni riches ni pauvres .Tous sont pauvres. Des dons parviennent de différentes sources: de communautés du Maroc, mais aussi de Londres, d'un particulier de New York, de Buenos Aires, de l'Alliance Israélite de Paris. Et aussi… de Mekhnès. Et voici ce qu'écrit Shlomo Cohen: "De Meknes ils ont envoyé des condoléances et de l'argent, et de vieux vêtements et du pain rassis, qu'ils ont recueillis dans les familles. Notre communauté s'est sentie vexée de cette aide venue de la communauté de Mekhnès, et le bruit se répand que les gens de Mekhnès se sont réjouis de ce qui arrivait aux Juifs de Fès et qu'ils médisaient sur eux. En ce qui concerne l'argent il n'y avait pas de choix, mais les vêtements défrichés nous les avons distribues aux Juifs de Mekhnès qui habitaient chez nous, et le pain nous l'avons jeté car il était immangeable." Cette citation reflète l'animosité qui existait entre les Juifs de Fès et de Mekhnès. Mais elle n'existait pas chez les rabbins, bien au contraire, comme en témoignent les correspondances, et les liens fréquents entre rabbins. Et puis heureusement de nos jours cela s'est transformé en amitié et en .. .bon humour.
Le Mellah doit être reconstruit. Il le sera selon des plans nouveaux, des rues plus larges, plus aérées, des balcons au lieu de petites ouvertures.
Pour aider la population à se refaire une situation, des prêts et des dons sont accordés. Les ouvriers, les artisans peuvent acheter leurs outils. Les écoles rouvrent déjà en mai. La situation est plus difficile pour les petits commerçants. Et un peu plus tard, la première guerre mondiale freinera d'avantage le développement économique.
Le 13 août 1912, Moulay Youssouf succède a son demi frère, Moulay Hafid, et décide que les communautés juives doivent s'organiser autrement et élire un comité de six membres dont la moitié sera renouvelable chaque année par vote. Le premier comité est tout de suite critiqué, en particulier Mr. Amram Elmaleh. Un autre comité de dix huit membres se forme avec comme président le Rabbin Vidal Hassarfati.
En 1913 est imprimé à Tanger le rapport sur l'activité de la Commission par Mr. Amram Elmaleh, directeur de l'école de "l'Alliance Israélite Universelle".(8).
Commence alors un conflit de personnes sinon de partis. Dans un échange de lettres le Rabbin Hassarfati exige de l'AIU le renvoi de Mr. Elmaleh, qui ne sera remplacé qu'en octobre 1916.(9).
Les revendications, les demandes d'indemnisation ne progressent pas. Quatre membres du comité, les rabbins Hassarfati et Aben Danan, accompagnés de Mr. Azuelos et Mr. Bensimhon se rendent à Rabat pour rencontrer le Général Lyautey, puis à Paris, où ils auraient résidé près de trois mois, et où ils rencontrent différentes personnalités dont le ministre des affaires étrangères, Mr Pichon, grâce à l'aide de l'Alliance Israélite.
En février 1915, une commission française présidée par le consul de France siégera et présentera ses conclusions. C'est en septembre 1916 que la communauté percevra enfin des indemnités.(4 et 5).
Dans ce Mellah de Fès, créé en 1438, vivaient à l'époque du Tritl près de 2000 personnes qui se sont retrouvées du jour au lendemain démunies de tout. Ce mot de Tritl vient de l'arabe utilisé exclusivement pour ce saccage de Fez. Cette période devint une date de référence chez les Mellahis qui disaient par exemple tel événement, naissance, mariage…eut lieu tant d'années après le Tritl. Ce fut un traumatisme énorme.
Aussi quelle volonté, quelle foi a-t-il fallu à ces personnes, en majorité des gens simples, pour se relever, pour recréer et pour continuer à transmettre leur patrimoine exceptionnel au monde juif ?
Dr. Vidal Serfaty est né en 1938 à Fès. Son grand père Rabbi Vidal Hassarfati était Grand Rabbin de Fès (décédé en 1921). Son ascendance est une longue lignée de Rabbins a Fès venant d'Espagne et originaire de France et, selon une tradition, remontant à Rabbinou Tam et Rashi. Chirurgien-dentiste, il réside en Israël depuis 1969. Il a enseigné de longues années à l'Ecole dentaire de Tel Aviv et a dirigé un important service à l'hôpital municipal de Tel Aviv. Il a été actif dans différents organismes juifs au Maroc, en France et en Israël.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Page 221
29/12/2025