ממזרח וממערב-כרך שלישי-מאמרים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
מחקר זה בא לסרטט קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור ( היעב"ץ ) אחד מחכמי מרוקו החשובים, בן העיר פאס שחי בין השלים התל"ג – התקי"ג – 1673 – 1753. יצירותיו, בהלכה ובמקצועות אחרים ביהדות שרובן עודן בכתבי יד, ותולדות חייו טרם זכו לתיאור מקיף או לניתוח. מאמר זה מבוסס על קובץ תשובותיו " משפט וצדקה ביעקב ", ועל כמה קבצים בכתבי יד של היעב"ץ ושל אחרים, שזכרונם יובא להלן. יש פרטים שונים בתולדות חייו שהיו בלתי ידועים ונתגלו רק תוך כדי עיון במקורות הנזכרים.
רקע התקופה.
התקופה שבה חי ופעל היעב"ץ הייתה בורבה עת סבל ליהדות מרוקו. בתקופה זו שלט המלך מולאי איסמאעיל, שמלך בין השנים התל"ב – התפ"ז – 1672 – 1727. בימי שלטונו הכבידו הוא ומקורוביו על היהודים בכלל ועל יהודי פאס בפרט.
למרות זאת נהנו היהודים מביטחון יחסי הודות ליציבות משטרו. את ימי שלטונו סיכם מורנו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתקופה " קורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת הפורענות מרובה בה "
עם מותו של מולאי איסמאעיל החלה המלחמה על כיסאו בין יורשיו; אי יציבות המשטר הביאה לחוסר ביטחון ולהתכלות לחיי היהודים. אלה האחרונים נוסמסים. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת בתק"ז – 1747. בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבד אללאה.
הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי איסמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב"ץ, שאלות ותשובות " צשפט וצדקה ביעקב ". כבר מעת שחלה מולאי איסמאעיל התחיל לקנן פחד בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו "
מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך מעת חלות המלך ירום הודו ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים "
ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבוּ לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח : " ביום ההפיכה יצא לחוץ ( רבי חייםן טולידאנו ) ותפסו גוי אחד להראות לו ממונו ורצה להורגו וכראות כן נערו…ואמר לגוי התירהו ואני אראה לך הממון : ובמקום אחר :
" כשנכנסה הבולשת לעיר פה מכנאסא בג' בשבת וכ"ט ( התפ"ח ) בו, אירע מעשה שהייתה אישה אחת ובתה בתולה עם קצת נשים אחרות בחדר אחד ונכנס לשם גוי אחד לשלול שלל ולבוז בז…והייתה האישה מספרת צערה לשכנותיה…בראותי הגוי נתן עיניו לאנוס את בתי אמרתי לו הנני אדוני והתעלל בי כרצונך רק אל בתי אל תגע ידך ולא הועלתי כלום בדברי…והתעלל בנו כרצונו "
מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשאלות ותשובות, אירעו שבעה עשר בין השנים התפ"ח – התק"ה, ומתוך כשישה עשר מקרי רצח אירעו אחד עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ"ח וכ"ט באב התפ"ח.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנותל בצורת ורעב התפ"א – התפ"ד 1721 – 1724, והתצ"ז – התצ"ח, 1737 – 1738. חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בגלל הרעב.
במוצב"י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת בתצ"ח. הרבה מתו ברעב, היו מקרים שבהם " הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב ". בין טענות אחד המתדיינים ( בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית ) לפני היעב"ץ עולה התיאור הבא :
" וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב…ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, ברגל שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא ". אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ורכושם.
רבים מהנדודים עזבו למדינות אחרות, דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב, מרוקו, בשנות הרעב לא תקום פעמים צרה, דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה.
הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני ברית ושאינם בני ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מטלטלים, שטרות, ופרקו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב וההגירה, כדברי היעב"ץ :
" אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון, אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב "
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
בדומה מסכם רבי אבנר הצרפתי את הרעב של הצת"ח – 1738 :
" נחרבה פאס מתוקף הרעב….והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו…ומתו בעוונותינו הרבים רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטואן. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אלצאבא "
נציין שדווקא תקופה קשה זו הייתה תקופת פריחה ושגשוג רוחני ליהדות מרוקו בכלל, וליהדות פאס בפרט. זו היא, למעשה, תקופת הזוהר של הקהילה היהודית בפאס במאות השנים האחרונות. בתקופה זו פעלו מאות רבנים בערי מרוקו ועשרות בעיר פאס.
היצירה הרבנית במרוקו הגיעה לשיאה. יצירות רבות ומגוונות התחברו בכמה מערי מרוקו באותה עת בכל מקצועות היהדות : פרשנות המקרא והתלמוד, פרשנות ההלכה ושאלות ותשובות, דרוש ומוסר, השירה והקבלה.
מתקופה זו ישלנו יצירות רבניות רבות ומגוונות, מכל אזורי הפזורה היהודית במרוקו. לדוגמא פאס : " מנחת יהודה " , מכנאס, דרושים על התורה, " דברי שמואל , אמשטרדאם , תנ"ט ( חישושי ש"ס. " נימוקי שמואל " , אמסטרדם תע"ח, חידושי ש"ס וביאורים על רש"י ורמב:ן ועל התורה, שניהם לרבי שמואל הצרפתי.
" פרי עץ וגן ", ירושלים, תרס"ד, חידושים על התורה ודרושים, " גפן פוריה, ירושלים תרס"ד, חידושי ש"ס, שניהם לרבי שמואל בן זקן. מכנאס, " ראש המשביר ", ליוורנו ת"ר, חידושי ש"ס, " כנף רננים " , דרשוים כתבי יד, " דברי משה ", מכנאס, התש"ז, כולם לרבי בירדוגו.
" זובח תודה ", קושטא, תצ"ג, מניין המצוות בדרך וידוי, לרבי מרדכי אצאבאן. על אלה ישל להוסיף את החיבורים לרבנים ממשפחת טולידאנו ובירדוגו ועוד אחרים.
תיטואן : " משמרת הקדש ", ליוורנו, תקפ"ה, " חסד אל ", ליוורנו, תקפ"ו, שניהם לרבי חסדאי אלמושנינו. חידושי ש"ס, חלקם נדפס בספר " ברית יעקב " לרבי יעק פיטוסי, ליוורנו, ת"ק\ לרבי אברהם בן מוסא, היאור על האדרות לרבי יעקב מראג'י – על " אדרא זוטא " נדפס בווין התרמ"ז.על אדרא רבא נמצא ברשותי בכתב יד.
צפרו : " קבוץ גלויות ", פאס התשכ"ג, לרבי מאיר די אבילה. כמה קובצי שאלות ותשובות מרבי משה בן חמו ורבי ישועה בנו, שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה.
סאלי : " אור החיים " פירוש על התורה, " חפץ ה' ", אמסטרדם, תצ"ב חידושים על הש"ס, " פרי תואר " , אמסטרדם, התק"ב, םירוש וחידושים על שולחן ערוך, יורה דעת, שלושתם לרבי חיים בן עטר.
" מערת שדה המכפלה, ירושלים תר"ע, קיצור ספר " אוצרות חיים " לרבי חיים ויטאל, בדרך שיר, " צלצלי שמע ", נא אמון, תרנ"ב, שניהם לרבי משה אבן צור.
" מגן גבורים " ב"ה, ליוורנו, התקמ"א – תקמ"ה, חידושים לש"ס, שאלות ותשובות " באר מים חיים ", ליוורנו, תקס"ה חידושים לטור שולחן ירוך – כולם לרבי אלךיעזר די אבילה.
מראכש : " חידושי דינים " לרבי שלמה עמאר, חלקם נדפסו בספר " גושפנקא דמלכא " , ליוורנו הת"ר, " הגהות לספר אוצרות חיים ולכתבי האר"י " לרבי אברהם אזולאי, ליוורנו, תריד, " מקדש מלך " פירוש על הזוהר לרבי שלם בוזאגלו, אמסטרדם, תקכ"ו – תקכ"ט.
תאפילאלת : " בנאות דשא ", מוסר והליכות לרבי שלמה אדהאן, נדפסו ממנו שש מהדורות, האחרונה בירושלים תש"ס.
דמנאת : " מר דרור ", איזמיר, ת"ץ, חידושי ש"ס לרבי מרדכי עטייא.
אללקצאר : שאלות ותשובות מרבי מסעוד בן מוייאל, חלקם נדפסו בספרי רבני התקופה.
אגאדיר : " כף נקי " פירוש על התפילה, כתב יד, " רך וטוב " , שאלות ותשובות, כתב די שניהם לרבי כליפא בן מלכא.
ספרים אלה שהבאנו הם רק מדגם ליצירה הגדולה ולגווניה, שהתחברה בתפוצה היהודית בערי מרוקו וכפריה. הזיקה ההפוכה שבין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית, הובעה כבר על ידי צ"ה גרץ, " דרכי ההיסטוריה היהודית ", ירושלים, תשכ"ט עמוד 78 ואילך.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
בין הרבנים הבולטים ביותר שחיו בתקופה זו, ואשר הטביעו את חותמם על הספרות הרבנית ההלכתית שנוצרה במרוקו במשך הדורות הבאים, יש לציין את הרב יהודה בן עטר המכונה ארבי לקביר ( רבנו הגדול ) ואת הרב יעקב אבן צור.
עוד בימי חייו של רבי יהודה בן עטר, קיבלו כל רבני מרוקו את פסקיו, כמעט כדברי קבלה, מתוך הכרה מלאה בגדולתו בתורה ובאישיותו, ולא העזו לחלוק על דבריו אלא במקרים בודדים, וגם באלו תוך הבעת הכנעה ויראת כבוד מלפניו.
אלא שרבי יהודה בן עטר לא הרבה לכתוב, והמעט שכתב מפוזר בחיבורים של חכמי מרוקו בדפוס ובכתבי יד. שונה בכך היה הרב יעקב אבן צור, שהיה סופר פורה והשאיר אחריו ספרות ענפה, שחלק גדול ממנה נמצא עד היום בכתבי יד, מפוזר בספריות ובאוספים ברחבי תבל ומחכה לגואל.
כגורלה של התקופה כן גורלו של הרב יעקב אבן צור. במשך ימי שנותיו ידע נדודים רבים מפאס למכנאס וממכנאס לפאס, ובשנות הרעב של שנת התצ"ח נדד והגיע עד לעיר תיטואן. נוסף לנדודויו הרבים ידע גם כאב ושכול.
תולדותיו.
היעב"ץ נולד בעיר מכנאס לאביו הרב ראובן ביום השבת כ"ז באייר התל"ג – 1673. אביו ידוע כחסיד ובעל מעשים, ולדברי בנו, היה מעוטר בטלית ותפלין ועוסק בתורה כל היום. בערב שבת היה טובל במקווה טהרה, מתלבש ומתעטף בציצית ומקבל עליו שבת מבעוד יום.
את הטלית היה מסיר מעליו רק כשישב לסעוד סעודת שבת. לא אכל אורז בפסח והיה פורש מכליהם של אוכלי אורז. כנראה לרוב חסידותו לא כיהן ברבנות. הוא ישב תקופה ארוכה במכנאס והרביץ תורה ברבים, ולדברי בנו היה רבם של כל חכמי העיר מכנאס.
חיבר ספר דרושים בן כמה מאות דפים וספר חידושים על הש"ס בשם " פלגות ראובן ", בכתב יד. לרבי ראובן היה בית כנסת והוא התפרנס כנראה מהכנסותיו. הוא נפטר בד' באלול התמ"ד – 1684. בעת לידתו של היעב"ץ נפטרו שני רבנים :
מצאתי בכתב הרב יעב"ץ שבאותו היום שנולד הרב נתבקש בישיבה של מעלה החכם שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד הרב הכולל מורנו כבו הרב שמעון בן סעדון זכרו לחיי העולם הבא, ובאותו יום שנימול נתבקש בישיבה של מעלה שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד כבוד הרב אלישע אשכנזי במכנאס יע"א ונתקיים בהרב השלם מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של הרב שמעון ושל הרב אלישע הנזכר וזרחה שמשו.
הרב שמעון בן סעדון היה חכם מעיר פאס, הוא חיבר ספר דרושים " כתונת תשב"ץ ", המצוי עדיין בכתב יד, והיעב"ץ כתב הסכמה לספר. רבי אלישע חיים אשכנזי , אביו של נתן העזתי, הגיע כשד"ר למרוקו לראשונה בשנת הת"י – 1650, ובשליחות השנייה כנראה שהה זמן מה במרוקו ואף הרביץ בה תורה ברבים. עם תלמידיו נמנה רבי חיים בן עטר הזקן, סבו של רבי חיים בעל " אור החיים ".
הוא זכה להערצה גדולה מאת רבני מרוקו וחכמיה. הרבה מחידושיו של רבי אלישע אשכנזי נעתקו מרוב הערצה על ידי חכמי מרוקו. גם רבי רפאל עובד, בנו של העיב"ץ, מתפאר בכך שאביו נימול ביום פטירת רבי אלישע והתפארות מעין זו נשמעת מכתבי היעב"ץ עצמו, לדברי רבי יוסף בן נאיים.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
רבי ראובן, אביו של היעב"ץ, דרש בסעודת הברית על הפסוק " וזרח השמש ובא השמש " – עד שלא שקעה שמשו של רבי אלישע האשכנזי זרחה שמשו של יעקב בנו. הצגתו של היעב"ץ כיורשו של רבי אלישע אשכנזי בתקופה מאוחרת יותר, באה להעמידו כממשיך שושלת , אף אם לא בן משפחה, רוחנית של ליהדות מרוקו.
היעב"ץ ורבי יהודה בן עטר " למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו בכל זאת היה היעב"ץ חושב עצמו כתלמיד חבר לפני אב בית דין רבי יהודה בן עטר. כך כותב הרב יעקב טולידאנו, בספרו " נר המערב בעמוד 141, וכנראה כתב זאת על סמך העובדה שהיעב"ץ מרבה להזכיר את מה שראה או קיבל מרבותיו, הרב וידאל הצרפתי והרב מנחם סירירו "
" שכן קיבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה ומכהר"ר מנחם סירירו זלה"ה…וכן היינו דנים אחריהם בבית דיננו כל ימי מורי הרב המובהק מוהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה " וכפי זה יתכן שלמד גם לפני רבי דוד עוזיאל, שכן הוא מכנהו בשם " מורי ורבי "
אולם מדברי היעב"ץ עצמו נראה שכל הכינויים האלה : " רבותי " " מורי ורבי ", , הרב המובהק ", וכדומה, אינם אלא תוארי כבוד לגדולי הדור. היעב"ץ לא למד לפניהם כדרך לימוד תלמיד מרב, וכל לימודו מהם היה רק על ידי שימוש ששימש לפניהם כסופר בית דינם : " כי אינני תלמיד מובהק אלא להרב הקדוש מר אבא זלה"ה מכל מקום תלמיד חבר אני להרב יהודה בן עטר נר"ו.
מאחר שנפטר עליו אביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, סביר להניח שלימודיו לא היו סדירים. את יסודות הלימוד והעיון רכש מאביו, את עיקר השכלתו השיג בלימוד עצמי. גם דברי הרב משה טולידאנו, שהיעב"ץ " למדו בחברותא אחת ", אינם מסתברים, מאחר שרבי יהודה בן עטר יותר מבוגר מהיעב"ץ בשמונה עשרה שנה.
אמנם עדויות היסטוריות מובהקות אין בדברים אלו אודות אירועי לידתו ורבותיו, אולם מקורות סמכותו כמנהיד ליהודי מרוקו וערכים נעלים בעיני החברה – עולים ממסורות כאלו. היעב"ץ מצטייר מהן וממקורות שעוד יובאו להלן כמי שהידע ובית המדרש הנכבד אליו היה קרוב דרך עבודתו, היו מקורות סמכות לחברה במרוקו.
הידע והזיקה לתלמידי חכמים מוכרים עוברים כחוט השני בקורותיו ובהצגת דמותו בתקופות מאורחות יותר, ומעידים על חשיבות מקורות סמכות אלו לחברה.
ואכן כבר בצעירותו התבלט בגדולתו וזכה להערכת הציבור. בשנת התנ"א 1691, בהיותו כבן שמונה עשרה שנה, דרש ביום שבת על הרב דוד עוזיאל. בפטירת רבי דוד דרשו רבנים גדולי הדור כרבי מנחם סירירו ועוד. רבי דוד עוזיאל נפטר בכ"ט בתשרי התנ"א. הוא תמך ביעב"ץ הרבה ועזר בקיום בית הכנסת של רבי ראובן לאחר פטירתו שלא על מנת לקבל פרס.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
מראשית דרכו ידע היעב"ץ נדודים, מכאוב ומכשול. בהיותו ילד כבן אחת עשרה שנה נפטר עליו אביו, ונאלץ לפלס את דרכו בחיים ללא סומך ותומך, עש שהגיע לפרק הנושא.
לפי דברי רבי יוסף בנן נאיים, נשא לאישה את בתו של רבי יהודה עוזיאל. , אך היה גם חתנו של רבי וידאל הצרפתי. ומאחר שבפאס נהגו כפי תקנות המגורשים שלא לשאת שתי נשים, סביר שרק אחר שאשתו הראשונה נפטרה נשא אישה שנייה.
בג' באלול התנ"ח – 1698 נפטר אחיו רבי יוסף. רבי יוסף נפטר מכווייה אחרי שנשפך עליו מחבת שמן רותח. אחיו היה תלמיד חכם המתמיד על לימודו, ונפטר צעיר ללא בנים, כנראה ייבם היעב"ץ את אשת אחיו.
עד לשנת התב"ב – 1702, קבר היעב"ץ ארבעה מבניו : " בחודש שבט שנת התס"ב שבא אלוה נגעה בי בהלקח ממני שני בני יוסף ומנשה הוספתי מכאובים ונשיתי טובה ואהי כערער בערבה. אך זכרתי ימים מקדם כאשר חכולתי שכלתי משני בנים הראשונים ראובן רבה וראובן זוטא " ( עת לכל חפץ )
ליעב< היה בן שלישי בשם ראובן, וגם אותו קבר בחייו, ראובן זה נפטר בעיר סאלי כבן עשרים וחמש שנה, בחודש אב התק"ב – 1742. הגיעו לידינו מכתבי ניחומים ואחד מההספדים שנישאו בפטירתו. באוסף שטרות השייכים למשפחת היעב"ץ, השתמר " שטר מודעה " שמסר רבי ראובן בשבט הת"ק 1740.
כנראה נסע עם אביו בשנת התצ"ח לתיטואן ונאלץ להשאיר אשתו ובנו התינוק בסאלי. בן זה היה תלמיד חכם. הגיעה לידינו תחינה שחיבר וסימנה – ראובן חזק, מבניו של היעב"ץ ידועים לנו עוד רבי אליהו ורבי יצחק, אף הם נפטרו בחייו.
וכן בן נוסף בשם רבי נחום, אשר שטר התחייבות לשידוכין שנערכו במכנאס ב"א טבת שנת עזרתי"ך – התע"ז – 1717, בינו וביןרבי יצחק בן הרב אברהם די אבילה, לשאת את בתו אסתר לאישה, נמצא באוסף השטרות הנ"ל.
כנראה היה עוד בן ליעב"ץ בשם רבי שמואל, אשר נפטר בדמי חייו בחיי אביו, הגיע לידינו מכתב תנחומים שנשלח בפטירתו ליעב"ץ. לא מוזכר במסמך הזה לא תאריך ולא שם שולחה. וייתכן שהיה רבי שמואל אחר בנו של יעב"ץ השני שחי במאה ה-19, אך לא ידוע לנו ממקום אחר שהיה לו בשם שמואל.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
אף משפחתו המורחבת של היעב"ץ לא שלווה. בי"א בתמוז התע"ב – 1712, " נשרף על קידוש ה' הבחור כבוד הרב יהודה אבן צור נוחו עדן ה' ינקום נקמתו בן לאדוני דודי…כבוד הרב משה אבן צור ז"ל. ביום כ"ב סיון התע"ט – 1719, בהיותו היעב"ץ במכנאס, נפטר בפאס חתנו הרב מנחם סירירו, כבן עשרים ושש שנה.
הוא היה תלמיד חכם ואף החל ספר בדיני איסור והיתר, על הלכות הסכין בשם " סכינא חריפא ". לרבי מנחם היו בנים מבתו של היעב"ץ, מביניהם התפרסם בגדולתו בתורה ובחסידותו רבי מתתיה אשר גודל על ברכי היעב"ץ ומונה על ידיו לאחד מה " בית דין של חמש ".
חתן נוסף היה ליעב"ץ בעיר מכנאס בשם רבי יוסף בן עולו. הוא נאסר על ידי השייך ( הנגיד ) מימון בן שבת, על פי תלונת בעל גרושתו : זה האחרון טען שבאו אליו גנבים בלילה, וכי רבי יוסף בן עולו שלח אותם.
כנראה שרבי יוסף בן עולו לקח לאישה אחת מבנות היעב"ץ האלמנות. שרה בתו של היעב"ץ הייתה נשואה לרבי יהודה בן הרב יצחק בן הרב משה די אבילא מחכמי סאלי, וכנראה עלתה אתו לארץ ישראל. היא נפטרה בחיי בעלה ללא זרע, ובעלה נפטר כמה שנים אחריה.
השמועה על מותה באה למכנאס על ידי חכמי ירושלים בשנת התקכ"ה – 1765, ואחיה, רבי רפאל עובד, חלק עם יורשי בעלה בעיזבון כנוהג המבוסס על תקנות המגורשים מקאשטילייא. בת אחרת הייתה נשואה לרבי יוסף בן הרב דניאל בהלול.
במלכי רבנן, דך כט 1 כולב, שרבי דניאל בהלול אבי רבי אלעזר מחבר הספר " מראה עיניים ", היה נשוי עם בתו של היעב"ץ, והצחלף למלכי רבנן שם האב שהוא הסב, בשם הבן שהוא הנכד. וגם זה לא ייתכן מצד הגיל : שהרי רבי אלעזר בנו של רבי דניאל כבר היה בשנת התע"ב תלמיד חכם, חיבר את הספר " מראה עיניים " וכלל בו חידושים מהיעב"ץ.
וגם כתוב " חידושים מהחכם הדיין המצויין רבי יעקב בר כבוד הרב ראובן אבן צור " ולא הזכיר שהוא אביו זקנו.לכן הברור הוא שלרבי אלעזר, מחבר " מראה עיניים " היה בן בשם רבי דניאל, רבי יוסף נכד רבי אלעזר היה חתן היעב"ץ.
היעב"ץ הכין לבתה נכדתו מסעוּדה נדוניא כשנישאה בסיון התק"ב – 1742 לרבי חיים בן רבי עזריאל אמוזג, והדבר נכתב במפורש בכתובה. הנכדה נפטרה בחיי בעלה ללא זרע של קיימא, לכן הנדוניה חזרה לרבי רפאל עובד, בנו של היעב"ץ, כפי התקנה.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
הזכרנו ארבעה עשר בנים שהיו ליעב"ץ, תשעה בנים וחמש בנות. לפי דברי רבי יוסף בן נאיים היו ליעב"ץ שבעה עשר בנים ומתוכם קבר שישה עשר בחייו, ונותר בחיים אחרי מותו רק בן אחד, שנולד לו מבימתו, והא רבי רפאל עובד. את כאבו מהאסונות הרבים שפקדוהו ביטא כמה פעמים בתשובותיו בחתימה " נאום האב הנכאב " " נאום הצעיר מר ממות "
לבד מאסונותיו הרבים חלה כמה פעמים במחלות קשות. בחודש אדר התנ"ו – 1697 ובחודש שבט התפ"ה – 1725, התקף בהתקררות חזקה עד שהסתכן. כשהחלים הביע את הודאתו לבורא בכמה שירים " אשר יסדתי…בחלותי ואחי מחליי ".
בשנת התע"ט – 1719, חלה, לא יכול לאכול ונאלץ לקחת תרופות בבוקר לפני התפילה ולפני הקידוש. בסוף ימיו – בשנת הת"ק – 1740, וביתר שאת משנת התק"ז – 1747 והלאה – נתקף לעתים תכופות במחלה.
" ולא יכולתי יותר להתאפק ולהאריך יותר כי נהייתי ונחליתי ואני מדוכה ביסרין…ויש מקום להאריך אלא שבעוונותי נהייתי ונחליתי נפוגותי ונדכתי זה כמשלוש חודשים שאיני הולך לבית הכנסת להתפלל זולת בראש חשנה הלכתי בדוחק ובצער, וביום הכיפורים הצעתי מטתי בבית הכנסת והלכתי ושכבתי שם כל היום זולת בשעת העמידה ומוסף לחש הייתי עומד בצער גדול ובשעת הוידוי שאשמנו בגדנו ותו לא.
בתעודה אחרת כתוב : נמצאת תשובה אחרת שנכתבה בשנת התק"ז בקירוב, ובה הוא כותב " כי אני נרדף מכמה בני אדם וכמה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן אני בעוונותי מדוכר ביסורין זה לי שישה חודשים ואני מושכב על המטה ואפילו לבית התפילה איני הולך כי אם משבת לשבת לשמוע הפרשה בספר תורה דווקא ויגונות שלי מוסיפים לי צער על צערי ויגון על יגוני…."
גם בשעת מחלתו לא חשך עצמו מלהתמודד עם בעיות היום-יום שהתעוררו בקהילה ולדון בדינים שבין אדם לחברו. בשעה שלא יכול לכתוב מרוב חולשתו היה מכתיב לסופר וחותם.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך ג'
קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן – תשמ"א
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
נדודיו של היעב"ץ
היעב"ץ נדד הרבה. בשנת התס"א – 1701, בעת שהטיל המלך איסמאעיל על יהודי מרוקו לשלם מס מיוחד בסך מאה כיכר כסף, וכרבע מסכום זה הוטל על יהודי פאס, נאלץ לנדוד למכנאס עד עבור זעם, כמו שעשו אז יהודים רבים. בשנת התס"ד – 1704 התמנה לדיין בפאס. ובשנת התע"ח – 1718 עבר לגור במכנאס עד לשנת התפ"ט – 1729.
על המניע לישיבתו במכנאס במשך תקופה כה ארוכה כותב רבי יוסף בן נאיים "
" שהייתה לו מריבה עם קהל פאס שהיו נותנים לו בכל שנה י"ב מתקאלים ובשנת העיבור לא נתנו לו מתקאל של חודש העיבור שהשנה שנעברה להם ובשביל זה הלך למכנאס "
קשה לקבל נימוק זה כנימוק יחיד, אולם שנראה שרמז לסיבת ההגירה יש בו. היעב"ץ מספר בהסכמתו לספר " כנפי נשרים ", דרשות על התורה לרבי משה בירדוגו :
זכרתי ימים מקדם שקבעתי דירתי במכנאס יע"א כשנתבקש לישיבה של מעלה החכם השלם….מאריה דאתרא כבוד הרב חביב טולידאנו זלה"ה תלמידו של מר אבא…ובאו אלי ראשי קהילת קודש של מכנאס יע"א עם המחבר ורבלוני עליהם והלכתי לשם והסתופפתי בצלם, כי מר אבא ז"ל היה רבם של כל חכמי העיר ההיא והיה המחבר הנזכר ז"ל יושב לפני במושב הדיינים כעשר שנים.
נראה שלא זו הסיבה העיקרית לנדודיו, שכן לא מובן, מה ראה היעב"ץ לטלטל את עצמו ובני משפחתו, לעזוב את עיר מולדתו ולעבור למכנאס. וכן קשה לומר, שהתפקיד המוצע שישב בראש הרבנים בעיר ויחתום ראשון קסם לו.
שהרי כהונת הרבנות בעיר פאס בתקופה זו נחשבה המכובדת ביותר בכל מרוקו, ועדים היה השני בפאס מהראשון במכנאס, ובמיוחד שנמנה כשני לרבי יהודה בן עטר, גדול הרבנים בדורו במרוקו, מה גם שרבי חביב נפטר בחזון התע"ו – 1716, שנתיים קודם להגעתו למכנאס.
נראה אפוה שהסיבה העיקרית להגירתו כרוכה במתחים ששררו בהנהגת הקהילה בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, ואשר קצה התגלעותם הייתה פרשת שכרו המוזכרת למעלה. להלן, בדיון אודות היעב"ץ כדיין, נראה כי הכרתו בערך עצמו, סירובו לכפוף קומתו לפני ראשי הקהל והנהגת סמכותו ברמה גם כלפי אנשים מבני מעמדם, היו סיבות לחיכוכים בינו לבינם.
נראה כי משום כל גם לא התאפשר לו להמשיך לכהן בתפקידו כראוי, הוא נאלץ להפסיק לדון בפאס במשך תקופה מסויימת, ומשום כל עבר למכנאס..
הקשר זה של סיבה, מתח חברתי, ומסובב ( הגירתו ) משתמע גם מכמה מתשובותיו שנכתבו בתקופה זו. בתשובה בשנת התע"ז – 1717 כתב : " זה ימים משחשכתי ומנעתי את עצמי מליזקק לדין בין איש ובין רעהו ומלישב בעדת הדיינים כמאמר התנא החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה ".
ובתשובה אחרת מאותה שנה כתב : " עם היות שתהלות לבורא יתברך זה ימים מדעתי ובבחירתי פרשתי ונמנעתי מליזקק לדון לשום אדם סבות גלויות וידועות ללבבות ". עובדה זו מתאשרת ומתבהרת מתוך מכתב של רבי יהודה בן עטר ליעב"ץ, שבו נרמז דבר עזיבתו למכנאס על רקע סכסוכים בינו לבין ראשי הקהל, ונראה שהכוונה לנגיד.
במכתב זה רבי יהודה בן עטר גם מביע צערו על טלטולי היעב"ץ וטלטולי משפחתו למכנאס ועל מצבו הכלכלי הקשה. עוד מסופר בו על מכתבים והחתמות שנעשו למען החזרתו של היעב"ץ לפאס על ידי כמה מראשי הקהל.
רבי היודה בן עטר אף רומז על המצב הפוליטי הרעוע השורר בקהילה. הוא ניסה לתווך בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, תוך שמירה והגנה על כבודו של האחרון, אך כנראה ללא הצלחה מורבה. רבי היודה בן עטר מביע את דעתו, כי מחמת המצב השורר בקהילה והאישים המעורבים בפרשה, אין הוא רואה אפשרות שיחול שיפור ניכר במצב, אלא אם כן ייפגש היעב"ץ עם הנגיד פנים אל פנים.
רק אז יסודר העניין, והיעב"ץ לא ייאלץ לחיות בגלות. רבי יהודה בן עטר חותם מכתבו בתפילהנ שה' ינחה את היעב"ץ בעצה נכונה. ממכתב זה מתברר שישיבת היעב"ץ במכנאס, לכל הפחות בתחילתה, לא הייתה לקורת רוחו.
עזיבתו את פאס שימשה רק כהפגנת מורת רוחו מראשי הקהל ומיחסם כלפיו תוך אמונה ותקווה שהציבור בכללותו יעמוד לימינו, וידרוש את חזרתו, ואזי יוכל להמשיך בתפקידו בפאס באין מפריע כפי שאכן קרה.
מאחר שמכתב סווג כסודי על ידי כותבו הרי הדברים באו רק ברמיזה. לא הכל מובהר מתוכו, ואנו זקוקים למקורות נוספים שיאירו פרשה זו. בשנת הת"ץ – 170, חזר לפאס, שם כיהן כדיין וכאב בית דין עד לשנת התצ"ח – 1738.
באותה שנה התחזק הרעב במרוקו ומעצמת הרעב נאלץ היעב"ץ לנדוד עד לעיר תיטואן, שם התקבל בכבוד גדול ושהה בה כשנתיים. בכ"ו באדר התק"א – 1741 חזר לעירו פאס, שם המשיך לכהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו עד יום מותו.
האסונות הרבים שפקדוהו ונדודיו שברו את גופו אם כי לא את רוחו. נדודיו וסבלו בוטאו בכמה מתשובותיו : " נאום העלוב גולה ונידח " " איש מכאובות וידוע חולי הורק מכחי אל כלי ", והגדיל בתיאורו בחתימתך אחת מתשובותיו " " נאום גולה ונדח בארץ לא לו יחיל בקרבו ברתת ושברים, בנפש דאבה ורוח נכאב ולב כאוב ופנים נחוורים רבו עצבונותיו וגדלו צרותיו ועצמו יגונותיו כאשר תעשינה הדבורים ".
היעב< נפטר בליל שבת, ב' טבת התקי"ג – 1753, כבן שמונים שנה. גם בקברו לא מצא מנוח ועצמותיו התגלגלו פעמים ממקום למקום, כשפינו את בית הקברות היהודי ממקומו בפקודת השלטונות בשנת התק"ן ובשנת התרמ"ה – 1790 – 1885.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
אהבתו לספר.
אחת התכונות המאפיינות את היעב"ץ היא האהבה לספר הוא השתדל הרבה ברכישת ספרים, ספרים שלא יכול להשיגם העתיק במו ידיו. המאמצים שהשקיע בהעשרת אוצר ספריו חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של פוסק הלכה לקהילות.
ספריהם של רבני מרוקו הראשונים, שלא היו ברשותו או שהיו לו בכתבי יד ישן נושן, כחס עליהם עמד והעתיקם מחדש. נזכיר כי נספר " מנתחת יהודה " לרבי יהודה בן עטר, הועתק על ידו בשנת התמ"ח 1688, בהיותו כבן חמש עשרה, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס.
אף " ספר התקנות " של פאס הנדפס ב " כרם חמר " חלק ב', הגיע לדפוס מהעתקתו. כמה מפסקי הרבנים הקדמונים השתמרו רק בזות העתקותיו וחלקם נדפס במוצב"י.
כמה קבצים המצויים עדיין בכתבי יד הועתקו על ידי היעב"ץ. לדוגמה" קובץ גדול אותו הזכרנו לעיל פעמים מספר. היעב"ץ העתיקו בהיותו כבן עשרים שנה, ובו תיאור מפורט על פטירתם של רבנים אחדים, ההלוויות שנערכו להם ותמצית ההספדים שנשאו עליהם, עם שמותך המספידים, וכן חידושים ששמע מרבנים או משד"רים או שהעתיק מכתבי יד ישנים.
הקובץ כולל כשלוש מאות דפים. חשיבות מיוחדת לקובץ לחקר תולדות רבני מרוקו ויצירותיהם. הקובץ נמצא באוסף לידסי רות מספר 737.
כששמע על ספר חדש או ישן שלא נמצא בספרייתו, השתדל היעב"ץ לרכוש אותו, ולשם כך נעזר בידידיו הרבנים במרוקו ומחוצה לה. הוא ניצל את ביקורי השד"רים, שהיו מביאים בידם ספרים, לרכישה, לעיון או להעתקה.
הוא ביקש את עזרתם שירכשו עבורו ספרים בשובם לארץ. לתכלית זו – רכישת ספרים – הרשה לעצמו להשתמש גם בתלמידי חכמים רשומים, כדברי התנצלותו באחד ממכתביו לשד"ר רבי משה ישראל.
היעב"ץ העתיק את הספר " ירח יקר " לרבי אברהם גאלאנטי מכתב יד שהביא למרוקו השד"ר רבי אלישע אשכנזי – "| שריד ופליט " . היעב"ץ העתיק סגולות מקונטרס שהביא עמו למרוקו השד"ר חייא דיין, וכן העתיק קונטרס שהביא רבי יעקב הלוי ברוכים מירושלים ( שלוחי ארץ ישראל עמוד 422 – 423 ).
" ולעניין החמישה דינרי זהב אשר נתתי ביד מעלת כבוד תורתו להוביל ןהרב טולידאנו זלה"ה, לקנות לי בהם ספרים, ושאלת ממני אודיעך ואערכה לפניך מה יעשה בהם, הן אמת אלו היה עניין זה שליחות דמילי מדעלמא הייתי נמנע להטריח למעלת כבוד תורתו משום ודאשתמש בתגא.
אכן בהיות עניין זה שליחות דבר מצווה דהיינו קניית ספרים, ועוד שהם בלתי מצויים בכל המערב כבר מלתייהו אמירא ניחא ליה ואיניש למעבד מצוה בגופיה, וזה אפילו באיניש דעלמא קל וחומר לאיר ירא את ה' ובמצוותיו חפץ מאוד כמעלת כבוד תורתו.
ולכן יגדל נא חוסדו עלי בהגיעו למצרים יבנה עירו אמן, לפתוח האגרת השלוחה בידו מאתי להרב טולידאנו ז"ל ויקנה לי כבוד תורתו הספרים על הדרך שנתבאר שם.
ספרים שלא נמצאו בקרבתו ולא יכול לרכשם או להעתיקם במו ידיו, דאג להושיב אנשים בשכר שיעתיקו לו אותם. הוא השתדל שהספרים המועתקים יהיו כתובים בכתב נאה ומרווחו. כאשר קיבל ספר שהועתק למענו בכתב יד צפוף, מיד כתב לסופר להוכיחו :
" הגדתי היום איך הגיענו בערב כפור, ספר כתב באותיות מעורות זו בזו. ואלו היה ספר תורה מהכתב ההוא בא לפני איזה חכם מישראל, היה קורעו לאלתר ברוגזו. דבעינן כחוט השערה לפחות בין אות לאות, לנאות וליפות הכתיבה ".
ואכן הספרים שהועתקו על ידיו כתובים בכתב יפה ובאותיות גדולות ומרווחות. הוא ראה במלאכת ההעתקה עבודת קודש וחסד שהוא עושה עם החיים ועם המתים, שלא יהיה יגיעם בתורה של רבותינו הראשונים לריק, ומתוך דאגה לדורות הבאים שיזכו ליהנות מזיו תורתם של הראשונים, כדבריו בהקדמתו לספר התקנות :
" וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאיבוד לפי רוב השנים….ואמרתי הנה באתי במגילת ספר להעתיקם כיד ה' הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים "
כשרצה שד"ר ירושלים, רבי יום טוב קריספו ( קריספין ), בשנת התע"ח – 1718 להביע את תודתו והוקרתו ליעב"ץ על העזרה הגדולה שעזר לו להצלחת שליחותו, קנה בדרכו חזרה לארץ בעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, את הספר " שיירי כנסת הגדולה " על יורה דעה, לרבי חיים בנבנישתי, ושלח אותו במתנה ליעב"ץף ביודעו מה גדולה הערכת הספרים ואהבתם אצל היעב"ץ. מאלפת הקדשתו לספר :
" קניתי אותו לשם הרב המובהק בדיין ומורה בנן של קדושים כבוד הרב יעקב בן צור נר"ו בסך ע"מ ד"ת ( שבע מתקאל וארבע אוקיות ? ) פה נא אמון היום כ"ה בתמוז התפ"ב 1722, יהי רצון שיראה בניו יושבים על כס ההוראה….כה דברי צעיר המשתלח מעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן יום טוב קריספו "
באוסף הספרים של היעב"ץ היו ספרי דפוס וכתבי יד וכאלה המצויים בדפוס וגם בכתב יד. בלימודו היה עורך השוואות בין הדפוס לכתב היד. אהבתו לספריו לא ידעה מעצור, ובנדודיו וטלטוליו הרבים זכר רק את ספריו.
עד כמה הייתה קשה פרידתו מהם ניתן ללמוד מביטויים שונים בתשובותיו : " ומה אעשה ואור עיני הלא הם ספרי אין אתי כי הנחתים בפאס ובאתי פה כגוף הנפרד מן הנשמה " והן אמת שלעת הזאת אני גולה חוץ לזמני וחוץ למקומי ואין כלי תשמישי ואור עיני וספרי וספירי גם הם אין אתי "
היעב"ץ השאיר אחריו בלום של ספרים, ועד ימינו נחשבה הספרייה של משפחת אבן צור בין הספריות הגדולות במרוקו.
הרבה ספרים מספריית היעב"ץ נמצאים היום בספריות שונות. באחרונה רכש מר אביגדור קלאגבאלד מספריית אבן צור בפאס כחמישים ושניים כתבי יד, וערך לאוסף מקיף. הייתה לי הזכות להגיה את כתב היד לפני מסירתו לדפוס.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ספרא וספרא דדיינא.
בשנת התנ"ג – 1693, בהיותו כבן עשרים, התמנה היעב"ץ לתפקיד סופר בית הדין. כפי שנפרט להלן, מעמד זה – סופרי בית הדין חרג הרבה ממסגרות התפקיד הטכני הפשוט של העתקה או אפילו ניסוח שטרות.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
הייתה זו אפוא הזדמנות נאותה ליעב"ץ להתמודד עם סוגיות בהנהגת החברה : הייתה זו גם הזדמנות לרוות את צמאונו הגדול ללמוד ולדעת, כדבריו באחד מפסקיו :
" והנה מוכרח אני להודיע תהילות לאל כל ימי גדלתי בין החכמים, הרבנים המובהקים כבוד הרב וידאל הצרפתי זלה"ה וכבוד הרב מנחם סירירו זלה"ה, ובפרט משנת התנ"ג ואילך שנתמניתי סופר בית דין זלה"ה, ובכל יום הייתי הולך אצלם פעמים שלוש והייתי שואל להם ספיקותי.
וגם לרבות הייתי משגיח ומבין היאך היו דנים בכל עניין ומעשה רב, והייתי רואה שכך היו רבותי הנזכרים דנים, בכל מיני חובות בין לגבי אלמנה בין לגבי יורשים, גדול וקטון שם הוא. אלה הנוהגים לכתוב הכתובה כמנהג המגורשים, אם מת הבעל ויש עליו חובות, יש לפרוע קודם את כל החובות ורק אז יתחלק הנשאר בין האלמנה ליורשים.
ואחר כך אחרי מות קדושים הנזכרים בשנת וגם אתה תדי"ן התס"ד את ביתי, נתמניתי דיין עם מורי הרב הגדול מהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה, והרב מהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה. וכך היינו דנים כל הימים, ועוף לא צווח צפור לא צפצף.
פשוט הוא שרבותי הנזכרים לא היו דנים כן, אלא על פי מה שקיבלו מרבותיהם זלה"ה. ונמצא שכבר פשט המנהג כך וכמה דורות ואין לשום אדם להרהר אחריהם, וכל המהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה חס ושלום.
הוא גם מונה לסופר הכתובות. בפנקרס מזכרת סופרי בית הדין בפאס הנמצא בבית מדרש לרבנים בניו יורק, מצויים כמה שטרות בכתב ידו. היעב"ץ כיהן כסופר בית הדין כאחת עשרה שנה, ותקופה זו הייתה כנראה היפה ביותר בימי חייו.
הוא מרבה להזכיר אותה בקורת רוח מיוחדת : " כפי מה שראיתי דנים רבותי…בהיותי יושב לפניהם בקרקע ", " והנה זכרתי ימים מקדם בימי רבותי הרבנים הגאונים…." " ומה שחשבתי הוא כפי מה שקיבלתי מרבותי…בהיותי יושב ודן לפניהם בקרקע קודם התמנותי לדיין.
בתפ]קיד זה תרם היעב"ץ תרומה נכבדה למושא עיסוקו, דאג לשפר ולתקן כל הטעון תיקון במלאכת הסופרים, ללא היסוס, לבין ביות שהתעוררו; עיין ודקדק בנוסחאות של השטרות שהיו בידי הסופרים שקדמוהו, הגיהן ותיקנן.
בתקופה זו כנראה חיבר את הספר " עט סופר ". ייתכן שחיבר את חיבורו זה לאחר ראותו שרוב הספרים בימיו אינם בקיאים במלאכה זו לפרטיה, ועל כן הרבה להתריע :
" דהא קחזינן דספרי דהאידנא אע"ג דקביעי למיכתב שטרי מ"מ רובייהו לאו דווקני אינון ולא פקיעי בדיני " ועינינו הראות שסופרי בית דין הקבועים עצמם מיעוטא דמיעוטא הם הבקיאים ורובא דמינכר לא בקיאי וכמה מכשלות יוצאות מתחת ידם אפילו בדברים פשוטים, ודאי דחיישינן לסופרים טועין "
חוסר בקיאותם של הסופרים הייתה, כנראה, בין הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה בשנת התק"א – 1741, האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא המלכה ( התייעצות ) בבית הדין וקבלת הסכמתם של חברי בית הדין.
כל שותפות שלא תיעשה שהמלכת בית הדין ובהסכמת חבריו בטלה. מן הספר " עט סופר " מצויות כמה העתקות בכתב יד, המלמדות על השימוש הרב שנעשה בו. הספר כולל נוסחאות לש שטרות למיניהם, שטרי אישות, כתובות וגטין, סדר גט וחליצה, שטרי שליחות, קניין ומכר, משכונות, עסקה ושותפות, שטרי מינויים וכו….עם פירוש מושגים של השטרות השונים ותמצית הדינים הכרוכים בכתיבתם ותוכנם.
רבי אברהם אנקאווה, בהקדמתו לספרו " כרם חמר " חלק א, כותב שהוא מספח לספרו את " ספר התקנות מרבני קסטילייא זיע"א ועט סופר מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ זיע"א " ואכן בספרו " כרם חמר ", חלק שני, אחרי " ספר התקנות " הדפיס את ספר " עט סופר ", אולם מתברר שהדפיס רק כמה שטרות מהספר " עט סופר " של היעב"ץ.
השטרות האחרים הם, כנראה, נוסחי שטרות שרבי אברהם אנקאווה עצמו אסף, וחלקם הגדול הוא מאת רבני איזמיר. אשר גולאק בספרו " אוצר השטרות " ( ירושלים התרפ"ו ) פרסם כשישה עשר שטרות מהספר " עט סופר " ליעב"ץ, שטרות שמצא בהם חידוש הן מצד צורתם וסגנונם והן מצד תוכנם המשפטי והמעשי.
כאמור לעיל, מעמד הסופרים למעשה היה תלוי בכישוריהם וכישרונותיהם של חבריו. בין הסופרים הקבועים היו גם סופרים תלמידי חכמים, שהציבור ראה אותם כדיינים ולעתים הפנה אליהם בעיות משפטיות.
היו סופרים שהרשו לעצמם לחרוג מסמכותם לדון ולפסוק בבעיות שבין אדם לחברו, בדיני ממונות ועוד. זו אחת הטעות שהוטחו על ידי צד אחד, בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי הדור לבין רבי שמואל אזאווי, וכן בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי פאס לבין רבי יעקב בן מלכא.
עוד בהיות היעב"ץ ספר בית הדין יצא שמו כתלמיד חכם רשום וכבא אז פנו אליו בשאלות. אמנם מתוך דבריו נראה שמעולם לא חרג מסמכותו, ואף משכתב פסק דין מסר אותו לחברי בית הדין לחוות דעתם אליו : " ועל פי זה כתבתי אני אז פסק דין לכבוד הרב דוד אמוזג נוחו עדן בהיותי סופר בית דין ולחתמו לו בית דין זלה"ה ואחרי כן כתבתי לשאר אנשים פרטיים ממדינה זו ומשאר מדינות והיו חותמין להם בית דין הראשונים זלה"ה.
פסק דין יסדתיו אני צעיר התלמידים יעקב אבן צור יס"ט – יהי סיפי טב – וחתמו עליו בית דין נר"ו. " וכבר ת"ל ( תהלה לאל ) היינו רושמים ואפילו הכי היינו צריכים לימלך עם אחד מהבית דין אשר היו בימים ההם ".
אולם למרות ההקפדה לקבל אישור לפסקיו, למעשה, משרה זו כבר הקנתה לו דריסת רגל בעולמם של תלמידי חכמים המעורים בבעיות הציבור, והציגתו בפני הציבור כמי שיכול להתמודד עם בעיותיו.
היעב"ץ התפרסם בכושר הבעתו בכתב, בסגנונו החריף, הבהיר והמלוטש בכל כללי הדקדוק, ובמליצתו הנאה, עד שרבנים גדולים היו מבקשים אותו לנסח להם מכתבים מיוחדים שרצו לשלוח לידידיהם מחוץ למרוקו, כתובים במליצה נאה.
כמה מהעתקי מכתבים אלה השתמרו בקובץ איגרותיו " לשון לימודים ", לדוגמא : " ולהחכם השלם כמה"ר די אוליויריה נר"ו לאמשטרדאם לדרישת האהוב כבוד הרב יוסף ביבאס נר"ו ", כתב אשר הכינותי וסדרתי לכמה"ר שמואל הצרפתי לשלוח לגביר וחכם כבוד הרב צרפתי נר"ו בגלילות אמשטרדאם יע"א.
היעב"ץ הקפיד שכל מכתביו וכתביו יהיו כתובים בכל כללי לשון הדקדוק, וכשהגיע לידיו שטר שהסופרים לא דייקו בכתיבת השמות והחליפו בין אות ה"א לאל"ף בשם צ'ונא, כתב להוכיחם ולהעמידם על המכשול שעלול להיגרם מהזלזול בדברים מעין אלה הנראים קלים.
היעב"ץ אהב מאוד שירה ומליצה, העתיק הרבה שירים ומליצות משיריהם של משוררים ידועים, חיבר שירים בערבית, בארמית ובספרדית, כתב שירי שמחה ועצב, שירי תחינה והודאה, ועוד. חלק משיריו נדפס בספר " עת לכל חפץ ".
לבד מבקיאותו הרבה בכל מכמני השפה העברית, שליטתו בכל אוצרות השפה לגוניהם והכישרון הרב שגילה בשימושו בה במליצותיו הנאות, שלט גם בשפות הערבית והספרדית.
עושר ההבעה בפרוזה ובשירה, אינו מייחד את היעב"ץ. גם רבנים אחרים במרוקו עסקן בתחומים מגוונים של יצירה ספרותית; אפשר לראות תופעה זו כחלק מההשכלה המקובלת של מנהיגים רוחניים במרוקו. כישרונותיו של המחבר אינם מובעים בעצם הפנייה לכתיבת שירה, אלא באיכותה של השירה ובתכניה.
היעב"ץ לא ראה במלאכתו כסופר מקור לפרנסה, אלא מקור להנאה ולסיפוק נפשי. הוא אהב את המלאכה, התעמק בה, התכבד בה, הפרה והופרה ממנה, וכדבריו באיגרת פולמוסו נגד רבי שמואל אזאווי ( סופר שטרות בעיר סאלי ) :
" ראיתי זכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבריך בשם סופר וכתב הסופר ועשה הסופר, ושלח הסופר וכו…ולא אותי קראת יעק"ב ….חיי ראשי אלו היית מצוי אצלי במדינה אמצאך בחוץ אשקר אנהגך אביאך אל בית ספרותי, ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני, אשקר ממין רקח הגיוני, ומעסיס רימוני, ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה, שמורה בכל וערוכה, כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות, ובה לבשו שמיך קדרות, ואכתי דחיק לך בה עלמא טובא, דלא תפסת מינה אפילו כבצק שבסדקי עריבה, או כדמסיק תעלה כרבא "
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
היעב"ץ כדיין.
בסוף שנת התס"ד – 1704, בהיותי כבן שלושים ואחת, התמנה היעב"ץ לכהונת דיין בפאס בראשותו של רבי יהודה בן עטר. נראה שהוא תפס את מקומו של רבי וידאל הצרפתי, שנפטר באותה שנה. כבר בראשית דרכו כדיין הצטיין בעצמאותו ובכושר שיפוטו, ידע לעמוד על דעתו ולנמקה גם לפני גדולים ממנו, אם כי בהכנעה וביראת כבוד.
בשבט התס"ה כתב פסק דין ארוך ומנומק נגד פסק דין של חכמי מכנאס, הרבנים משה טולידאנו ורבי חביב אחיו, שהיו מגדולי הוראה במערב באותם הימים, ופסק הדין אף זכה להסכמת רבי יהודה בן עטר :
ואל אלוקים יודע שבדקתי עד מקום שיד כלי שכלי הדל מגעת, אולי אוכל לבטל דעתי מפני דעתם הרחבה ולא יכולתי. ולכן אשוב ולקחתי עטי וקסתי לא נזור אחור, כי הנני בא לברר סברתי ולא כאומר קבלו דעתי. גם לא לסתור דבריהם חס ושלום באתי, רק כתלמיד הנושא ונותן מן הצד לפני רבותיו וכוונתו לעמוד על האמת ".
בחושים הראשונים להתמנותו כתב תשובה לחכמי סאלי בעניין כשרותו של רבי שמואל אזאווי לשמש בתפקיד שוחט. האחרון, שנפגע מתשובתו של היעב"ץ, כתב מכתב לרבי שמואל הצרפתי, מדייני העיר פאס, ובו התבטא בחריפות ובזלזול נגד היעב"ץ ותשובתו.
בין היתר כתב, שידוע לו שרבי שמואל הצרפתי כעס על תוכן תשובתו של היעב"ץ ואף סירב לחתום עמו על אותה תשובה. כתגובה כתב היעב"ץ איגרת ארוכה במשקל ובמליצה, שבה התפלמס אתו פולמוס חריף ונוקב, ובית היתר כתב לו :
ומה שכתב שהטען שלא נחתם הוא מפני שכעס עלי כמוהר"ר שמואל הצרפתי אין הדבר כן….ואם באולי כעס עלי תהילות לאל, יש לי פה להשיב אמרים אמת באמת במשפט ובצדקה ולא עוד אלא שאם חס ושלום היה כועס עלי יש לאל ידי לכעוס גם אני יותר ממנו….
כי קנאי בן קנאי אני וכן דרכי מי שאני רואה שכועס נגד האמת מחוינא ומרינא דיליה לא חיישנא ומיניה לא מסתפינא וכל המתקומם נגד האמת אדרכם באפי וארמסם בחמתי, אכן בראותי מי שכועס על האמת להעמידו אני מחבקו ומנשקו וקורהו רבי ומורי ".
גם לפני גדול הדור רבי יהודה בן עטר, הנחשב כרבו, עמד על דעתו בצורה מכובדת : " הרב הגדול נר"ו אחר נשיקת ידיו באתי להשתעשע בדבריו כי לא זכיתי להבין ", והיה מקרה שרבי יהודה חזר והודה לו.
עצמאותו התבטאה גם בכך שתבע, שהדין ייחרץ לא רק לפי משפט הכתוב אלא יהיה תואם גם את הצדק והיושר, ובמקרה שהמנהג המקובל נגד, לדעתו, את הצדק והיושר לא היסס לסטות ממנו. כל לדוגמא, בדיו אישה שכתבותה מרובה, והבעל ציווה לפני מותו לתת לה לבד מכתובתה גם כל כלי הכסף, כלי זהב, אבנים טובות, ובשאר הנכסים ציווה שתיטול שני שלישים והבנים שליש.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
הוא כותב, שעל בית הדין להשתדל שלא להגבות הכל לאישה אלא לפשר בינה לבין הבנים, כפי ראות עיני בית הדין שבאותה עיר : " באופן שלא יצאו הבנים בידיים ריקות…וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה "
היעב"ץ התנגד בכל תוקף גם לדברים שמן הדין הם מותרים אך אינם מוסריים, כמו לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על המסייע להם להינשא ועל הנמצא במקום הנישואין, ( למרות שהזוג הצליח להוציא פסק דין מרבי יהודה בן עטר המתיר להם להינשא, לפני שהגיע העניין לפני היעב"ץ ).
כן דאג שהמשפטים ינוהלו תוך זמן סביר ללא עינויי הדין, והשתדל להרחיק כל דבר העלול להשפיע לרעה על מהלך הדיון ותוצאותיו. לרבות עורכי הדין שלא חשך מהם שבט לשונו : " אחר כל הלכו אצל עורכי הדין שנתרבו בזמן הזה ה' ינקום מהם נקמת תורה העלובה… וחזרו אלי בטענה מלומדת.
כנראה זאת הייתה אחת הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה, המחייבת את הצדדים המתדיינים להופיע בבית הדין והאוסרת ייצוגם על ידי עורכי הדין, פרט למקרים מיוחדים של זקן, חולה, אלמנה ויתום, וגם במקרים אלו – בית הדין הוא שימנה את עורך בדין.
אחד התפקידים הקשים, שהיו מוטלים על הדיינים באותה התקופה, היה פיקוח של חולקת נטל המס הכבד בצורה צודקת : שכן העשירים עמדו להתרושש מכובד המס, והיו שניסו לפרוק או להקל מעליהם עול המס באחת הדרכים הבאות :
בקשת ענאייה – עזרה וחסות, מידידיהם הגויים והשרים ; חלוקת נטל המס שלא לפי הערכת הרכוש; חיוב במס גם את אלה שהו פטורים מלשלם מסים, והם תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. בידנו כמה תקנות, שתיקן רבי יהודה בן עטר ובית דינו בנדון וחתום עליהם גם היעב"ץ.
נראה שהתקנות אכן עזרו לסתום את רוב הפרצות זולת הדרישה לחייב תלמידי חכמים במס. לתקנה זו נאלצו להקדיש הרבה מזמנם, והגיעו עד הטלת חרם על כל מי שיתבע מס מתלמידי חכמים זולת מס האלגזייא – מס גולגולת – התלוי במחלוקת הפוסקים אם תלמידי חכמים פטורים ממנו – וכן מס הסיג'א ( היטל מס על מצרכים ) שתלמידי חכמים נהגו לשלמו מרצונם על מצרכים מספר, בגלל שמס זה התבטא בסכום מועט.
הרבה מתשובות היעב"ץ מוקדשות לבעיה זו, שהטרידה מאוד את מנוחתו. כבר בשנת התס"א שבה הוטל על היהודים לשלם מס מאה כיכרות כסף, כתב לחכמי מכנאס : " ושמועות יבהלוני עד כי מת לבנו בקרבנו ויהי לאבן ובפרט מצער התלמידי חכמים…ושמענו שספקו ( הקהל ) עליהם סך עצום בריוח ולא בצמצום, ואנחנו לא נדע מה נעשה על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים ".
כן פנו אליו גם מקהילות מרוחקות להכריע בסכסוכים שהתגלעו על אודות חלוקת המס. במקרה אחר, פנתה אליו חברת החייטים בפאס לחלק ביניהם חלוקה צודקת את עבודות הכפייה הנדרשות מהם לעשות לבית המלכות.
את דעתו על הדרך שבה יש לחלק את המס, תמיד הביע תוך שהוא מטיף מוסר בפה רך ומתריע על ההתחמקות מתשלום מס אמת והעמסת מס יתר על אחרים. נוסף לתקנות בענייני מסים הוא חתום גל על תקנות רבות שנועדו לגשר על פערים חברתיים, בעניין צמצום הוצאות למסיבות ולחתונות, הטל חינוך חובה לילדי ישראל ואיסור העסקתם עד הגיעם לגיל מצוות ועוד.