מורשת יהדות מרוקו

רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו

רבי יוסף משאש

איש האשכולות היה הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הוא כיהן כדיין בעיר תלמסאן שבאלג׳יריה, כיהן בתפקידי-קודש נוספים במרוקו, עלה ארצה – בה שימש רב ראשי לחיפה. לשונו עט סופר מהיר – ספרים רבים חיבר, ורובם כתובים בחרוזים בשפה מליצית נאה. ציור השערים על ספריו, נעשו על ידו – תופעה מעניינת כשלעצמה.

״עצור במלין בל אוכל [אי אפשר שלא לדבר] לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, ׳מזה בן מזה', [=כינוי לאדם גדול בתורה, שגם אביו כמוהו] פאר משפחתינו. יוסף עינינו [=רומז לשמו רבי יוסף]. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש [מליצה מלשון הכתוב ״עוד יוסף״ [בני חי], וכאן מתכוון שרבי יוסף משאש יש לו הוד רב] זצלה״ה.

״אסתפק במלים קצרים שאמרתי זה שנתים, בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים. מזוקק שבעתים. סבא דמשפטים. מבני עליה המעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנה״ג [=כנסת הגדולה], כמלאך האלקים זיו פניו ותוארו. נז״י [=נזר ישראל] ופארו. הרה״ג. מעו״מ [=הרב הגדול, מעוז ומגדול]. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן נ=הדייקן] בכל עניניו גשמיים ורוחניים. ״חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל, בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלין אותו בכ״מ [בכל מקום] ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ״ך בבבלי ובירושלמי, בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים, ביודעו ומכירו, לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ, בנות צעדה עלי שור לראות ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בש״ט [=בשם טוב] ונפטר בש״ט. עוד יוסף חי.וזכרו לא יסוף מזרע ישראל״.

כך כתב רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, בדברי־הסכמתו לספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג׳ [ירושלים, תשל״ה], שחיבר הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הגר״ש משאש – זצוק״ל – היה בן דודו של הגאון רבי יוסף משאש [אחי-אביו של רובי יוסף, רבי שלום משאש].

דמות מופתית

רבי יוסף נולד בעיר ׳מכנאס׳ שבמדינת מרוקו, בסיון תרנ״ב, לאביו ״הצדיק החסיד, עיר וקדיש מן שמיא נחית [מלאך וקווש מהשמים יורד] כמוה״ר [=כבוו מורנו הרב] חיים משאש זיע״א.

רבי יוסף למד תורה בישיבת ׳עץ חיים׳ – שהיתה בעיר מכנאס, בראשותו של ״האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זיע״א״.

בשנת תרפ״ד, כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבמדינת אלג׳יריה, במשך טו״ב[17] שנים. לאחר-מכן, נבחר לתפקיד חבר בית־הדין במכנאס, במשך עשרים ושתים שנה.

העורך של חלק מהספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג; הרב שמואל בן־עמרם, כתב בדברי הקדמתו: ״מרן רבי יוסף ז״ל, שימש ראב״ד [ראש אב-בית-דין] לעניני השררה של מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות״.

רבי שמואל בן עמרם, התייחס גם לעובדא שהיה מזכה את הרבים גדול. וכה כתב:

״הופעתו האצילה, רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע – הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב-לו, בבקיאות ובסברא ישרה, בכתב ובציור, ידיו גלילי-זהב ממולאים בתרשיש.

״היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה, נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה ׳נפשות עשה׳. אציל-הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת-חסד, רבים נהרו לשמוע דרשותיו, וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי-פירות״.

נכספה נפשו לחצרות בית-ה׳

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, כתב ־ בדברי הקדמתו לספרו ״אוצר המכתבים" [חלק א׳, נדפס בירושלים תשכ״ח], דברי זכרונות על מקור-מחצבת-משפחתו, על הקורות אותו, בעת שעלה לארץ, וכולם משולבים – כדרכו בקודש – במליצות-לשון ובפניני-חרוזים רבים.

כבר הוזכר לעיל, כי רבי יוסף, היה גם צייר בחסד, והוא שצייר – במו-ידיו – את השערים והקישוטים שבספריו. בשער הספר ״אוצר המכתבים״ [חלק א׳], כתב כדלהלן: / אצורים בו ת״ק [500] מכתבים. / נקובים [=מיועדים] לרעים אהובים״ / ידידים רחוקים וקרובים. / יצוקים [מיוסדים] על ענינים רבים. / וחדושים על כמה כתובים״ / סליחות ובקשות ושירים ערבים״ / פירושי מאמרים קשים בו נצבים. / מצאו בו הרבה הלכות נתיבים. / שתולים בו הרבה נחמות ללבות כואבים. / אף ברכה ושלום לאישים חשובים. / שבח לאל יושב הכרובים. / חלקנו שם בתורה ובמצות וחקים טובים. / זכנו לראש ולא לזנבים. / קדוש גומל טובות לחייבים / מספר נשא״ת [=שנת תשנ״א] חן עניניו משולבים.

ראשי תיבות של השורות: ״אבי יוסף משאש חזק״.

רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו

עמוד 1007

149-ר׳ דניאל השומר אשכנזי (ארבע טוגאנה)

אחד הקדושים הנערצים ביותר על־ידי יהודי מרוקו, שנהרו לקברו בכל ימות השנה. במיוחד נודע ברבים עקב הניסים שחולל לריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.

לפי המסורת, מוצאו מארץ־ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה.

נערץ גם על־ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל.

בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לר׳ דניאל השומר בראש חודש אלול.

תאריך זה נקבע על־ידי משה עמאר. תושבי ארבע טוגאנה עשו הילולה בט״ו באלול וכך הם נוהגים במושב זנוח, בפרוזדור ירושלים.

״חליתי שלושה חודשים, כמו מחלת הטיפוס. לא זוכר עד שלא יכולתי לדבר וללכת. אבא ז״ל לקח אותי והביא אותי לרב הזה [ר׳ דניאל השומר], איך שהגעתי, הבראתי. פתחתי את עיני וביקשתי מאבא שיתן לי לאכול. ישבנו שם שני לילות. הרגשתי את עצמי טוב ולא הייתי חולה. הייתי בן שתים־עשרה, שלוש־עישרה. מרוב שמחה שהבראתי, אמרתי בלבי, הקב״ה, כאשר אגדל ותהיה לי פרנסה טובה, נדרתי שאבוא לרב הזה״.

ה

150 ר׳ הלל הגלילי(ליד גוראמה)

לפי המסורת המקומית מוצאו מארץ־ישראל.

״היה על־יד העיר שלנו בית־קברות של חורבן בית שני מירושלים. יש הכל [חכמים] מארץ־ישראל מחורבן בית שני, אבל אף אחד לא ייכנס בפנים בבית־הקברות. והוא² אמר: אני אכנס. בעלי וגם הרב שלנו אמרו לו: אומרים לנו שאסור. אומרים לנו שלא להיכנס. הוא אמר: אני אכנס. נראה מה יקרה. באמת, רק עשה ככה [צעד אחד] הרגלשלו, לא יודעת מי לקח אותו, וזרק אותו מפה לשמה. ואנחנו צוחקים. באמת. הוא אמר שקרה לו ככה [והוסיף] אני מאמין״.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

עמוד 349