מורשת יהדות מרוקו

רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו

רבי יוסף משאש

איש האשכולות היה הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הוא כיהן כדיין בעיר תלמסאן שבאלג׳יריה, כיהן בתפקידי-קודש נוספים במרוקו, עלה ארצה – בה שימש רב ראשי לחיפה. לשונו עט סופר מהיר – ספרים רבים חיבר, ורובם כתובים בחרוזים בשפה מליצית נאה. ציור השערים על ספריו, נעשו על ידו – תופעה מעניינת כשלעצמה.

״עצור במלין בל אוכל [אי אפשר שלא לדבר] לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, ׳מזה בן מזה', [=כינוי לאדם גדול בתורה, שגם אביו כמוהו] פאר משפחתינו. יוסף עינינו [=רומז לשמו רבי יוסף]. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש [מליצה מלשון הכתוב ״עוד יוסף״ [בני חי], וכאן מתכוון שרבי יוסף משאש יש לו הוד רב] זצלה״ה.

״אסתפק במלים קצרים שאמרתי זה שנתים, בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים. מזוקק שבעתים. סבא דמשפטים. מבני עליה המעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנה״ג [=כנסת הגדולה], כמלאך האלקים זיו פניו ותוארו. נז״י [=נזר ישראל] ופארו. הרה״ג. מעו״מ [=הרב הגדול, מעוז ומגדול]. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן נ=הדייקן] בכל עניניו גשמיים ורוחניים. ״חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל, בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלין אותו בכ״מ [בכל מקום] ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ״ך בבבלי ובירושלמי, בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים, ביודעו ומכירו, לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ, בנות צעדה עלי שור לראות ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בש״ט [=בשם טוב] ונפטר בש״ט. עוד יוסף חי.וזכרו לא יסוף מזרע ישראל״.

כך כתב רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, בדברי־הסכמתו לספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג׳ [ירושלים, תשל״ה], שחיבר הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הגר״ש משאש – זצוק״ל – היה בן דודו של הגאון רבי יוסף משאש [אחי-אביו של רובי יוסף, רבי שלום משאש].

דמות מופתית

רבי יוסף נולד בעיר ׳מכנאס׳ שבמדינת מרוקו, בסיון תרנ״ב, לאביו ״הצדיק החסיד, עיר וקדיש מן שמיא נחית [מלאך וקווש מהשמים יורד] כמוה״ר [=כבוו מורנו הרב] חיים משאש זיע״א.

רבי יוסף למד תורה בישיבת ׳עץ חיים׳ – שהיתה בעיר מכנאס, בראשותו של ״האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זיע״א״.

בשנת תרפ״ד, כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבמדינת אלג׳יריה, במשך טו״ב[17] שנים. לאחר-מכן, נבחר לתפקיד חבר בית־הדין במכנאס, במשך עשרים ושתים שנה.

העורך של חלק מהספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג; הרב שמואל בן־עמרם, כתב בדברי הקדמתו: ״מרן רבי יוסף ז״ל, שימש ראב״ד [ראש אב-בית-דין] לעניני השררה של מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות״.

רבי שמואל בן עמרם, התייחס גם לעובדא שהיה מזכה את הרבים גדול. וכה כתב:

״הופעתו האצילה, רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע – הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב-לו, בבקיאות ובסברא ישרה, בכתב ובציור, ידיו גלילי-זהב ממולאים בתרשיש.

״היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה, נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה ׳נפשות עשה׳. אציל-הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת-חסד, רבים נהרו לשמוע דרשותיו, וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי-פירות״.

נכספה נפשו לחצרות בית-ה׳

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, כתב ־ בדברי הקדמתו לספרו ״אוצר המכתבים" [חלק א׳, נדפס בירושלים תשכ״ח], דברי זכרונות על מקור-מחצבת-משפחתו, על הקורות אותו, בעת שעלה לארץ, וכולם משולבים – כדרכו בקודש – במליצות-לשון ובפניני-חרוזים רבים.

כבר הוזכר לעיל, כי רבי יוסף, היה גם צייר בחסד, והוא שצייר – במו-ידיו – את השערים והקישוטים שבספריו. בשער הספר ״אוצר המכתבים״ [חלק א׳], כתב כדלהלן: / אצורים בו ת״ק [500] מכתבים. / נקובים [=מיועדים] לרעים אהובים״ / ידידים רחוקים וקרובים. / יצוקים [מיוסדים] על ענינים רבים. / וחדושים על כמה כתובים״ / סליחות ובקשות ושירים ערבים״ / פירושי מאמרים קשים בו נצבים. / מצאו בו הרבה הלכות נתיבים. / שתולים בו הרבה נחמות ללבות כואבים. / אף ברכה ושלום לאישים חשובים. / שבח לאל יושב הכרובים. / חלקנו שם בתורה ובמצות וחקים טובים. / זכנו לראש ולא לזנבים. / קדוש גומל טובות לחייבים / מספר נשא״ת [=שנת תשנ״א] חן עניניו משולבים.

ראשי תיבות של השורות: ״אבי יוסף משאש חזק״.

רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו

עמוד 1007

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

החכם השלם הוא ספר ייחודי המקיף את דמות ההוד של אחד מגדולי ההוגים של יהדות צפון-אפריקה בדור האחרון, רבי יוסף משאש זלה״ה שפעל באלג׳יריה מרוקו ובישראל במחוז חיפה.

רבי יוסף משאש, פוסק הלכה נועז,סופר, משורר,דקדקן, היסטוריון,אומן העיטור ואיש המליצה, מתגלה בספר זה בפרופיל נרחב של תעצומות נפש בתפר העדין המצוי בין איש המסורת העתיקה אל מול דמות החדשן המכיר לעומק את אתגרי המודרנה והשעה. המפגש בספר עם דמותו המופלאה נוסך המון אמונה בהתמודדות עם מסע החיים. בקריאת הספר עולה לפנינו תמונת חכם שעולמו הקיף מרחבים מעוררי השתאות, מעיין נביעה בלתי נדלה הנותן מים חיים של תורה, הגות, מחשבה, הלכה וציונות. אישיות המכילה מנעד רחב של מרחבים רוחניים תרבותיים וחינוכיים. החכם השלם.

אלעד פורטל – סופר וחוקר יהדות ספרד המתמחה בפסיקת ההלכה ובמסורת המנהגים של יהדות צפון־אפריקה. איש חינוך, מרצה בישיבות, מכינות ומדרשות מגוונות ברחבי הארץ. כתב וההדיר ספרי הגות והלכה של חכמי יהדות המגרב. ר״מ ומנהל תיכון בישיבת אמי״ת אשדוד.

מבוא

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.

מלאך ה' צבאות

ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.

היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.

דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש

עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.

הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.

הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל

עמוד 10

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1. בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע

הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי

בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2. ועוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.
3. ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.
4. אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.
5. 3. והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד  פורטל

עמוד 13

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו כלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״ <ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.

עמוד 16

פרק א

קורות ימי יוסף

הרה״ג רב הוד יוסף משאש זלה״ה נולד בעיר מקנס שבמרוקו בחודש סיוון שנת התרנ״ב לפ״ג (1892) לאביו הדיין החסיד והמקובל האלהי הרה״ג רבי חיים משאש זלה״ה, בעל הספר ״נשמת חיים״, נצר למשפחה של רבנים גאונים וחסידים קדושים, ולאמו מרת שמחה לבית גנו. רבי יוסף התייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. מאמו התייתם כאשר היה בן שלוש(י״ב בניסן התרנ״ה), ומאביו כאשר הגיע היו״ם לגיל שתים־עשרה (ח׳ בתמוז התרס״ד). בעקבות פטירת אביו נאלץ רבי יוסף לשאת בעול הפרנסה של הבית, ותוך כדי לימודי הקודש רכש לעצמו ידע מקצועי בתחומים שונים כגון איור, סופרות, שענות, חריטה, כריכה, סת״ם, שחיטה, מילה ועוד.

הרב למד והתחנך אצל חכמים גדולים ומפורסמים, בראש ובראשונה אצל אביו הרב חיים משאש זצ״ל, וכמו כן ינק תורה מפי הרב חיים בירדוגו זצוק״ל, ראש ישיבת ״עץ חיים״ המפורסמת; הרב זאב וולף הלפרין זצוק״ל, ראש ישיבת ״בית אל״ ועוד.

את יצירתו התורנית החל הרב כבר בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותו בן שש עשרה שנים שלח הרב פסקי הלכה ואגרות לתלמידי חכמים ממקומות שונים. ובאיגרות רבות חתם בחתימתו המפורסמת: ׳אני היו״ם (הצעיר יוסף משאש) ס״ט׳.

כמנהג רבים מחכמי ספרד נהג הרב משאש לחתום את שמו בחריזה: ״עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש״. על פירוש הביטוי הזה כתב הרב:

עוד שאלת, מה פירוש עבד אל דוק וחוג אשש, שאני כותב בחתימתי. תשובה: דוק- השמים, וחוג הארץ, כמו שכתוב (ישעיה מ) ״היושב על חוג הארץ… הנוטה כדוק שמים״. אשש, ייסד, כמו ״לאשישי קיר חרשת״(ישעיה מז) וכמו שכתבו המצודות. וזהו, אני עבד לאל אשר שמים וארץ, ייסד.

היו״ם נבחן והוסמך לרבנות על ידי גדולי חכמי מרוקו – הרב רפאל אלנקווה זצ״ל, רבה הראשי של מרוקו, הרב שלמה אבן דנאן זצ״ל, ראב״ד פאס, וכן הוסמך גם על ידי חכמים מחכמי עירו הדיינים המפורסמים – הרב יעקב טולידאנו זצ״ל, הרב יהושע בירדוגו זצ״ל והרב אברהם עמאר זצ״ל.

בשנת התרפ״ד (1924), כשהיה הרב בן 31, נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יריה, מקץ חמש שנים לפטירת קודמו בתפקיד הרב חיים בלייח זצ״ל -רב העיר תלמסאן. בתפקיד זה שמש הרב שבע-עשרה שנים (1940-1924, תרפ״ד- הת״ש). שם, בעירו החדשה, נודעו בשער בת רבים עוצם הגדלות התורנית ועומק העיון והחכמה של היו״ם. מכתביו וחידושיו מאותן שנים החלו להתפרסם בעולם כולו: בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה, בתימן ובאמריקה. שמו נודע בקרב כל העם ואף בקרב גדולי הדור, עד כדי כך שכתב עליו הגאון האדיר הרב רפאל אנקווה זצוק״ל: ״הוד והדר הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, הדיין המצויין, בר אבהן ובר אוריין, כמוהר״ר אור יוסף משאש יהל אורו והודו והדרו״(הסכמה לשו״ת מים חיים א).

היו״ם קרב יהודים רבים לתורה בשנות כהונתו, הסביר פנים לכל אדם, והיה מגלה התעניינות ורגישות בחיי כל יהודי, ובמילים חמות היוצאות מלב טהור, עודד והשיב נפשות רבות לאביהן שבשמים.

ס״ט – ר״ת:סיפיה טב, דהיינו: שאחריתו תהיה טובה(ולא ספרדי טהור!) עיין שמ״ש ומגן לגר״ש משאש ח״ד עניינים שונים סי׳ יד עמ׳ קצג.

היו״ם הקיף בידיעותיו את כל מכמני התורה ושלט בכל מקצועותיה.בכל אשר נדרש ונשאל השיב תמיד כהלכה וכיד ה׳ הטובה עליו, בהלכה ובאגדה, בעיון ובבקיאות, בפלפול ובסברא, בדרוש ובמוסר, בהגות ובאמונה. והכל תמיד בצחות לשון ומליצה, עמקות גדולה, שזירת פסוקים ופוסקים, שירים ותנים, חריזת בתים וסופם. כמו כן, כתביו הופיעו תמיד בסדר מופתי, שכל הרואה ישתאה כמה דיוק יש בהם, עד שאמר הרה״ג רבי משה מלכה זצוק״ל שכתיבתו של רבנו מביישת את הדפוס…

הרב משה מלכה זצ״ל (1911 – 1997), רב בקהילות לאראצ׳ה, לקסאר-אלכביר וארזילא שבצפון מרוקו. שימש כמורה בבית המדרש לרבנים ברבאט, חבר בית הדין בקזבלנקה.

לצד השכלתו התורנית הענפה, הכיר הרב גם את ספרות ההשכלה באירופה ואף ציטט מתוכה. בספרייתו ניתן היה למצוא את גרץ, צונץ, שד״ל, כתבי ביאליק, כתבי עת רבים, ספרי טבע ומדע אנציקלופדיה של ארץ ישראל, ספרות פילוסופית ועוד.

לא ניתן לפסוח על כשרון הציור והאיור המופתי של הרב. העיטורים הגרפיים הרבים המצויים ברוחב על כל כתביו הוסיפו הוד והדר לכבודה של תורה, כדרך שאמרו חכמים: תורה נאה בכלי נאה. כאשר נשאל רבנו על הציורים המרשימים שהוא מצייר, ענה: ״את ציוריי אני מצייר כאשר אני נח מהכתיבה, מעין שעשוע מיגיעת התורה״.

בתוך כלל ציוריו, הרב צייר גם את מזמור תהלים ״למנצח בנגינות מזמור שיר״ בתוך קני המנורה.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.קורות ימי יוסף.

עמוד 19