מורשת יהדות מרוקו

(443) — ע״ס א״ב

אָנָּא, עָלַי צָרִים גָּבֵרוּ / הַצְמִיתֵם, הַכְחִידֵם וְאַל תַּחְמֹל, אֵ־לִי!

בְּזָכְרִי מַעֲלוֹת זְמַנִּים עָבָרוּ / שַׁבָּת מְשׂוֹשׂ לִבִּי וְגִילִי

גָרי בֵּיתִי וּמְיֻדָּעִי נִחֲרוּ / בִּי, וּמֵתֵי סוֹדִי וְכָל־רֵעַ לִי

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמִי סָפוּ נֶעְדָּרוּ / בָּגְדוּ בִּי אוֹהֲבַי לְמוּלִי —

הִרְבּוּ צִירַי, וּמוֹנַי עָרוּ / סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים חָשְׂפוּ אָהֳלִי

וְאִם אֹמַר יָמִים יֻצָּרוּ / וְאֵין אֶחָד בָּהֶם מִשְׁעָן לִי

זַלְעֲפוֹת רָעָב, וּשְׁעָרִים יָקָרוּ / גַּם מַיִם מָרִים [וּכְמַר] מִדְּלִי

חָשְׁכוּ פָּנַי, וּמֵאוֹרַי קָדָרוּ / עַצְמִי חָרָה, לִבִּי וְשִׂכְלִי

טַרְחָא אַתְנָח, עֵינַי נִגְּרוּ־ / מַיִם כַּיְּאוֹרִים וּכְמַזַּל דְּלִי

יְתוֹמִים לְמַלְקוֹשׁ פִּיהֶם פָּעֲרוּ / אָנָּא, רְאֵה, יְיָ, כִּי צַר לִי

כָּלוּ יָמַי בְּיָגוֹן, מַחֲנָק בָּחָרוּ / שַׁעֲשׁוּעַי כַּצַּר נֶחְשְׁבוּ לִי

לַיְלָה כַיוֹם שַׁאֲגֹתָי יִסְעֲרוּ / כְּנֶחָמַת יָמִים וְנַחֲלֵי

מֵעֵת לְעֵת עַצְמִי נִקֵרוּ / יָ־הּ יְיָ אֱ־לֹ-הַיִם, חָדֵּשׁ גִּילִי:

כנפי שחר

443 — הנושא: את כל התלאה אשר מצאתו למשורר ז״ל כתוצאה מרדיפת צרים, בגידת חברים ועצירת מטרים,

אנא. עלי… — שיעורו: אנא, א־לי, צרים אשר עלי גברו. הכחידם הצמיתם — הכריתם השמידם, פעלים נרדפים. ואל תחמול, א־לי — כצ״ל, ראה מעשה חרש. בזוכרי… — כשזוכר אני גדולתי בעבר ומצבי הירוד עתה אז כל שמחתי בטלה וחולפת. גרי ביתי — שכני הדרים עמי בבית, נחרו בי — כעסו עלי. ומתי סודי — אנשים המקורבים אלי ויודעים כל סתרי לבי. ספו נעדרו — פעלים נרדפים, תמו והלכו לעולמם. בגדו בי… — ואותם אוהבים שנשארו בחיים התנכרו והתכחשו אלי. למולי — בפני, בצורה מחוצפת. צירי — מכאובי, יסורי. ומוני ערו… חשפו אהלי — ואויבי גילו אהלי, כלומר, בזזו ולקחו כל רכושי; ערו חשפו — כצ״ל, והם פעלים נרדפים. ראה מעשה חרש. סבוני — הקיפוני מכל עברי. ואם אמר… — ואפילו אם אבוא לנחם עצמי לומר עוד יבואו ימים ושוב יהיו לי אוהבים, אבל לא יהיה לי בהם אף אחד שיתמוך בי. ו״ו־ואם, מובנה ואפילו אם. ו״ו־ואין, מובנה אבל אין. זלעפות רעב — חום חזק המתחולל בגוף מחוסר תזונה. ושערים יקרו — המחירים האמירו, עלו. גם מים… — גם אם אמצא מים לשתיה, הרי מרים הם וגם מעטים ״כמר״ מדלי, כטיפה הנופלת מדלי. וכמר, כצ״ל; מרים וכמר, לשון נוע״ל. חשכו… קדרו — החשיכו, פעלים נרדפים. ומאורי — מאור עיני. חרה — יבש ללא מוח. שורה זו כוללת חשכת הפנים, כהות העינים, יובש העצמות ויובש הלב והשכל, שאינם מתפקדים. טרחא אתנח — כאן: יגיעה ואנחה, עמל ויגון. עיני נגרו… — הזילו דמעות כמימי נהרות. ובמזל דלי — מזלו של חודש שבט, סמל לריבוי המים, כאן: הדמעות. יתומים למלקוש פערו פיהם — למלקוש, כצ״ל, והוא הגשם האחרון היורד בניסן. מכאן שעצירת הגשמים המשיכה עד חודש ניסן. פערו, פתחו פיהם; כאן: התפללו וצעקו לירידת הגשם. מחנק — מיתת חנק. שעשועי כצר נחשבו — לפי המקור(ישע׳ ה, כח) שפירוש ״כצר״ כמו צור וסלע, יש לפרש: הדברים שהיו משעשעים אותי רואה אני אותם היום כאבן, כלומר כדבר שאין כל ערך וחשיבות. ואם פירוש ״כצר״ כאן ל׳ צר ואויב, יש לפרש: אנשי שעשועי, שהייתי משתעשע בחברתם הפכו להיות לי לאויבים. והבוחר יבחר. לילה כיום… — בלילה כמו ביום אנחותי ניתכים ונשפכים כשאון גלי ימים ונחלים. ונחלי, ריבוי ארמי לצוה״ח. מעת לעת… — כלומר, תמיד, הלילה והיום נקרו, דקרו וניקבו את עצמותי. חדש גילי — ימי משושי.

תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר

בביוגרפיה תהילת השם שעניינה חייו ומורשתו הרוחנית של הרב חייקין נכתב על המניע שהביא להקמת הסמינר לבנות: ״עם השנים, תלמידי הישיבה בעזרת ה׳ נהיו גברים שומרי מצוות ומשכילים. הזמן הגיע כדי להקים בית בישראל, ואז הצורך לדאוג גם להכשרה של בנות כדי שיכולו לשמש את בעליהן ולגדל ילדים ברוח היהדות(2008:161 Yitzchoki) כך, כעשור לאחר הקמת הישיבה, בשנת 1955, הוקמה באקס־לה־בן מסגרת לימודים לבנות חרדיות, סמינר בית יעקב תומר דבורה, על שם דבורה הנביאה שישבה תחת התומר והנהיגה את עם ישראל.

בשנותיו הראשונות היה המקום סמינר להכשרת מורות וגננות שבו נלמדו גם לימודי קודש ברמה גבוהה ־ ״כולו קודש״ [״כולו קודש״ הוא מושג שטבע הרב חייקין בראשית דרכו החינוכית וכוונתו היא כל היום לימודי קודש ללא לימודי חול.]־ ומכאן שהיה חידוש בעולם החינוך החרדי, הואיל והוא היה המוסד היחידי בכל אירופה לבנות חרדיות, וגם בנותיו של הרב חייקין למדו בו בתום לימודיהן בבית הספר התיכון המקומי. תוכנית הלימודים בסמינר כללה: משנה, הלכה, תנ״ך, עברית, דינים (בהתאם לפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף), משנה ברורה, שולחן ערוך, מוסר וחגי ישראל. כמו כן ראשי המוסד דאגו שהבנות יוכשרו להקמת בית יהודי.

בשנת 1972, בלחץ התלמידות, ההורים והשלטון בצרפת, הוקם בית ספר תיכון המלמד גם לימודי חול ומכין את התלמידות לבחינות הבגרות. שיעור ההצלחה של בנות התיכון בבחינות הבגרות היה גבוה יותר מהממוצע הארצי. כדי להתאים את הלימודים לרוח התקופה, ב־1990 נפתחו מגמות חדשות בסמינר כמו מזכירות ומחשבים. שלטונות צרפת הכירו במוסד חינוכי זה, והלומדות בו יכלו לקבל מלגת לימודים מהמדינה.

בעת הקמתו עמדו בראש הסמינר הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר, מראשוני תלמידיו של הרב חייקין בישיבה, הראשון היה המנהל הכללי והאדמיניסטרטיבי שדאג לצרכים הפיזיים והלוגיסטיים של המוסד, ואילו השני היה המנהל החינוכי שהיה אחראי על תוכנית הלימודים והמורים. שני אישים אלה ניהלו יחד את המוסד קרוב ל־60 שנה. בשנת 1988 הצטרף למנהיגות החינוכית הרב ד״ר בן־דיין כמנהל לימודי החול בבית הספר התיכון. בשנת 2016 החליף הרב מימון בן־איון את הרב ברייזכר כמנהל החינוכי של המוסד. בשנת 2017, כשהוא בן 94, עדיין סייע הרב רפאל כאהן בניהול המקום.

בראשית ימיו סבל הסמינר ממצוקה כלכלית, ועל כן התלמידות מילאו בו תפקידים שונים, ובין היתר הן עסקו בחליבה, בהכנת יין, באפייה, בבישול ובניקיון. גב׳ חלימי(אבוחצירא), ילידת פאס שבמרוקו, למדה במקום לפני כ־40 שנה, ובשנת 2017 עדיין הייתה הרכזת המנהלית. לדבריה, תומר דבורה היה עבורן בית לכל דבר, והרב כאהן היה האבא והאמא של הבנות ודאג לכל צורכיהן. נראה שהיחס החם שלו זכו הבנות בעת שהותן במוסד מסביר מדוע עד היום עשרות בוגרות מגיעות אליו בימים הנוראים כדי להשתתף בחוויה הרוחנית המאפיינת את התפילה במקום.

בשנות ה־70 למדו בתומר דבורה כ־130 בנות, רובן ממרוקו. הן באו להשלים את לימודיהן התיכוניים לקראת המשך לימודים גבוהים, תורניים ואקדמיים, וזאת בשונה מהייעוד שראו הרבנים להכשירן לקראה הקמת בית יהודי.

בתומר דבורה נפגשו בנות מארצות דוברות צרפתית: צרפת, בלגיה, שווייץ וצפון אפריקה (בעיקר מרוקו). הימצאות מוסדות תומר דבורה במרחק של ארבעה קילומטרים מישיבת חכמי צרפת הגיבה מספר שידוכים, אף על פי שהמנהלים דאגו שהיום החופשי של הבנות לא יהיה זהה לזה של הבנים, כדי שלא יתקיים מפגש לא צנוע ביניהם. נראה שהצעירים והצעירות נפגשו בארצות מוצאם יותר מאשר באקס־לה־בן, וכך נוצרו זוגות.

בין בוגרות מוסדות תומר דבורה והמוסדות החרדיים בישראל יש קשר הדוק, כך שבתום לימודיהן רבות מהן פונות ללימודים בסמינרים חרדיים בירושלים ובאופקים, ומקצתן פונות להמשך לימודים באנגליה, לסמינרים בגייטסהד או במנצ׳סטר, שם הן לומדות ואולי גם מוצאות שידוך הולם. בקרב בוגרות מוסדות תומר דבורה ישנן מנהלות מוסדות חינוך חרדיים וישנן בעלות מקצועות חופשיים. במשך 60 שנות קיומו של הסמינר, בעיקר בין שנות ה־60 לשנות ה־90 של המאה ה־20, למדו בו כ־3,000 בנות, מחציתן ממרוקו, בעיקר מהערים פאס, ראבט, מרקש וקזבלנקה, ומיעוטן מהכפרים בהרי האטלס.

בשנת 2017 למדו במסגרות החינוכיות באקס־לה־בן 35 תלמידים בישיבה התיכונית, 40 תלמידים בישיבה הקטנה, 40 אברכים בכולל, 12 תלמידים בישיבה(לימודי קודש בלבד – ״כולו קודש״) ו־50 בנות בתומר דבורה. נתונים אלה אינם כוללים את בתי הספר היסודיים וה״חדר״ שבהם לומדים בני הקהילה המקומית. רוב הבנות והבנים במוסדות אלה הם מאירופה, בעיקר מצרפת, מחציתם ילידי אקס־לה־בן, דור שני לבוגרי המוסדות המקומיים. משנת 2000 שלטונות מרוקו הגבילו את היציאה ללימודים תיכוניים מחוץ למרוקו, והיהודים המעטים שנשארו במרוקו אינם שולחים עוד את ילדיהם לאקס־לה־בן.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר

עמוד 74