מורשת יהדות מרוקו

השבת הגדול השנה וחג הפסח – יחולו באותם ימים,

בהם נגאלו אבותינו ממצרים – לפני 3338 שנים.

כאז כן עתה. נתפלל לקב"ה, שעוד הפסח – ניגאל ברחמים.

השבת הגדול – השבת הקרובה שלפני פסח.

השבת האחרונה – של עם ישראל במצרים.

שבת האמונה – בה הצטוו לקחת שה לקרבן פסח.

קרבן הפסח – המסמל אמונה בה', בניגוד לאליל המצרי.

קרבן הפסח – אותו אוכלים ביחד, המסמל אחדות עמ"י.

קרבן הפסח – ההופך את הבית לבית מקדש קטן.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר:

בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה  לבית אבות שה לבית…

משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח… וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואהרן כן עשו (שמות יב, א – כח).

חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה, "וקחו לכם" צאן של מצוה, ודבקו נפשותיכם בבורא עולם.

הזהר: זכו להידבק בבורא עולם, בזכות השבת המכונה "יומא דנשמתא".

השבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הגדול, ע"ש שם הנס הגדול שנעשה לאבותינו  במצרים.

באותה שבת – י' בניסן מלפני 3336 שנים, כאשר נתבקשו בני ישראל לקחת שה = טלה, ששימש אליל מצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים מיום י' בניסן ועד י"ד בניסן. לשחוט אותו בי"ד בניסן בצהרים, ובלילה ליל ט"ו בניסן, לצלות אותו על האש, וכל זאת, מבלי שהמצרים יעשו להם דבר.

כל זאת בגלל יראה ממרום שנפלה עליהם, וגם בגלל שעם ישראל חזר בתשובה מעבודה זרה בה גם הוא היה נגוע כמו המצרים, ובני ישראל קיבלו על עצמם את מלכות שמים, מלכות בורא עולם (שו"ע סימן תל ס"א).

החזקוני מסביר שהקב"ה העביר את עם ישראל סדנה חינוכית, דרכה הוציא מהם את הפחד מהמשעבד המצרי על אלילו שהוא השה = טלה, שהוא גם המזל של חודש ניסן כדברי הרמב"ם.

הם התבקשו לקחת שה תמים ולצלות אותו, כך שריחו יגיע לשכנים המצרים, ולא יוכלו להתנגד. וזה לא דבר פשוט בהתחשב במצב הדיכוי והשעבוד המצרי של אז, שנמשך 210 שנים.

המדרש אומר שרק 20 אחוז מהיהודים עלו, השאר – 80%, לא הצטרפו לחזון הגאולה, ומתו במכת בכורות.

נקווה שבימינו עם בוא הגואל, כלל עם ישראל יצטרף למרכבת הגאולה.

גאולת הגוף – מול – גאולת הרוח.

הקב"ה אמר לעם ישראל במצרים, וגם לנו כיום:

על גאולת הגוף – אני אחראי. לכן אני גואל אתכם מאימפריית הרשע המצרית.

על גאולת הרוח – אתם אחראים. לכן, קבלו עליכם שתי מצוות:

א.  ברית מילה המסמלת קדושת הגוף, לכן הם מלו עצמם לפני הקרבת קרבן הפסח. הבית של כל יהודי, הפך להיות מיני בית מקדש.

ב.  קרבן פסח המסמל אמונה בקב"ה, בכך שיתרחקו מעבודה זרה בדמות השה ששימש כאליל מצרי.

באותה שנה, י' בניסן בו התבקשו לקחת את השה ולקשור אותו במשך 4 ימים היה שבת, כאשר המצרים ראו איך האליל שלהם נקשר ומבוזה, ולא יכלו לעשות דבר, וזהו נס גדול, ולכן השבת נקראת "השבת הגדול".

"סור מרע –  ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד, ט"ו).

שתי המצוות הנ"ל מבטאות: "סור מרע ועשה טוב" כדברי הלל.

קרבן פסח מסמל 'סור מרע', היות והשה אותו שחטו, סימל את האליל המצרי.

מצות 'ברית מילה' מסמלת "ועשה טוב". לעשות משהו טוב כמו "ברית מילה", מצוה שעברה אצלם מדורי דורות, החל מאברהם, יצחק ויעקב, דרך י"ב שבטי י-ה שירדו למצרים.

סיבה שניה: ע"ש ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג).

כלומר, כדי להיגאל, עלינו להתחזק באמונה ב"ה, וקיום מצוות התורה כנאמר בהמשך ההפטרה: "זכרו תורת משה עבדי…", כדברי הנביא מלאכי שהיה הנביא האחרון, הסוגר את תקופת הנבואה.

ה"שבת הגדול" –  מנוף ל"אתחלתא דגאולא".

במשך אותם ארבעה ימים, בני ישראל עברו סדנה חינוכית באמונה בה', היות והשה אותו הקריבו, שימש כאליל המצרי, ובכך ביטאו את האמונה בה' ללא מורא ופחד מהמשעבדים המצרים, עד תמול שלשום.

"שבת הגדול" מציינת למעשה התחלה חדשה של דרך ארוכה, של "אתחלתא דגאולה".

כאז כן עתה. ב"שבת הגדול" הקרובה, נצטרך להפנים שבשביל להגיע לגאולה הנצחית, עלינו לחשוב בגדול איך להגיע לכך. לחשוב מחוץ לקופסא. התשובה נמצאת בסיבה השניה כדלהלן:

ה"לבוש"(סימן ת"ל סעיף א),  הסיבה השניה לשם "שבת הגדול" – הקדמה לגאולה, כנאמר בהפטרת השבת בה אנו קוראים את דברי הנביא האחרון מלאכי:

 "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות".

מהי המנחה הערבה? התשובה להלן:

בפס' שלפני האחרון נאמר:

"זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".

השכר מופיע בפס' האחרון החותם את ההפטרה בה נאמר:

 "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא,

 לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם…" (מלאכי ג).

אם אנחנו רוצים גאולה, ושדרכנו תהיה ערבה לבוראנו, בבחינת הפס' הראשון של ההפטרה – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נצטרך לקיים תחילה את הפס' שלפני האחרון בנבואת מלאכי:

 "זכרו תורת משה עבדי", ואז, נזכה בעזהי"ת לבשורת הגאולה המופיעה בפס' האחרון: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…".

אליהו הנביא מוכר בתנ"ך כאיש קנאי שעמד על כבוד ה' מול מלכים רשעים כמו אחאב ואשתו אי-זבל הגויה שהמיטה אסון על עם ישראל בגילוליה.

מצד שני אליהו מבשר בשורות טובות לאורך ההיסטוריה, ומתגלה לצדיקים.

קיימים שני גואלים:

משה ואהרן, מרדכי ואסתר, אליהו הנביא ומלך המשיח.

תפקידו של אליהו הנביא הוא להכין את הקרקע לקראת הגאולה, בכך שנזכור את "תורת משה עבדי", עד להשבת עם ישראל – בנים כאבות, לאביהם שבשמים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".  על שבת הגדול ראה בהרחבה בסוף המאמר.

סיבה שלישית: "שבת הגדול"

על שם ישראל הנקרא "גוי גדול עצום ורב", בפרשת הביכורים (דברים כו ה).

לאברהם אבינו הובטח ע"י הקב"ה: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גוי הארץ" (בר יח, יח).

עמ"י צריך לחשוב בגדול, ולהפנים שהוא גוי גדול בארץ, שתפקידו להיות קודם לכל אור לעצמו, ואח"כ אור לגויים.

 סיבה רביעית לשם "השבת הגדול" ע"פ המהר"ל: 

 "יציאת מצרים נקראת גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל הקב"ה כאשר יצאו ממצרים".

בעל "חידושי הרים" משווה בין השבת הגדול שחלה ביום י' בניסן, ליום כיפור החל ביום י' בתשרי. כמו שכיפור מזכך את הנשמה, כך שבת הגדול.

הזוהר: "מיניה מתברכין כל שיתא יומין".  ימות השבוע מתברכים בזכות השבת. כמו בשיר 'לכה דודי': "כי היא מקור הברכה".

כך שבתות השנה, מתברכות בזכות שבת הגדול אותה שמר עמ"י לראשונה

ה"שפת אמת"  – סיבה חמישית לשם "שבת הגדול"

בשבת זו, הנקראת גדול, נעשו בני חורין בעקבות קרבן פסח ומכת בכורות, ונעשו בני חורין לקבל עליהם מלכות שמים.

 עד אז היו עבדים, ועבד תלוי ברבו.

בציפייה לגאולה קרובה ברחמים – עוד בפסח הזה

משה אסולין שמיר.

לברכה והצלחה, לישועה ולרפואת משה בן זוהרה נ"י וב"ב – בתוך כלל חולי עם ישראל.

להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב העמלקי שיעי באיראן ולבנון

לאהבה ואחווה בין כל חלקי עם ישראל, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".

המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

הרב חיים חייקין, מייסד וראש הישיבה, דמות מיתולוגית בקהילה באקס־לה־בן, במשך 50 שנה (1993-1945) היה הרוח החיה בישיבה. הוא נולד בשנת 1907 בקוסובה שבליטא, לא רחוק מהגבול הפולני. בנעוריו למד בישיבה של החפץ חיים בראדין במשך כשבע שנים, והיה מקורב לרב אלחנן וסרמן ולחפץ חיים. בעידודם הגיע בשנת 1938 לאלזס שבצרפת, כדי לעמוד בראש ישיבת חכמי צרפת בעיירה נודורף הסמוכה לשטרסבורג, שם החליף את הרב שמחה וסרמן שסיים את תפקידו. הבחירה ברב חייקין לעמוד בראש ישיבת חכמי צרפת הייתה בתמיכתו של הרב ארנסט וייל, מרבניה המרכזיים של יהדות אלזס־לורן.

בזמן מלחמת העולם השנייה שירת הרב חייקין בלגיון הזרים הצרפתי ואף היה שבוי בידי הגרמנים במשך חמש שנים. תקופה זו עיצבה אותו והשפיעה על דרכו החינוכית בעתיד. בתום המלחמה קרא הרב וייל לרב חייקין לסייע לו בהקמתה מחדש של ישיבת חכמי צרפת באקס־לה־בן. באזור זה גרו יהודים רבים שברחו מאירופה הכבושה, והמקום היה חלופה טובה לישיבה בשטרסבורג שנסגרה. חלקם של הרבנים המתונים משטרסבורג (הרב וייל, הרב גרשון כאהן, הרב דויטש והרב רפאל כאהן) בקביעת דרכה החינוכית של ישיבת חכמי צרפת המחודשת היה רב. הם קבעו ששפת הלימוד תהיה צרפתית ולא יידיש ובירכו על הקמת בתי הספר התיכון בעיר, מה שאפשר לתלמידים ללמוד לימודים כלליים ולהיבחן בבחינות הבגרות הארציות.

הרב אברהם קלמנוביץ והרב משה שניידר ראו בגיוס תלמידים ממרוקו מעשה הצלה מידי המסגרות החילוניות של אליאנס ועליית הנוער בישראל, ודרך מהירה לבניית מנהיגות תורנית ושדרה של תלמידי חכמים ילידי מרוקו. לעומתם, הרב חייקין רצה לסייע למוסדות החינוך היהודיים במרוקו ולשקם את החיים היהודיים בצרפת באמצעות הכשרת מנהיגות חינוכית וחיזוק הזהות היהודית של צעירים ממרוקו שיפנו ללימודים אקדמיים לאחר לימודי התיכון. לרב לא היה עניין להתחרות בסמינר לרבנים בצרפת ואף התנגד להענקת תוארי רבנות לתלמידיו. הוא ראה באקס־לה־בן מרכז להפצת תורה באמצעות בוגרים העובדים כמחנכים בערי צרפת שבהן התיישבו המהגרים מצפון אפריקה במחצית השנייה של המאה ה־20 או כמחנכים במרוקו.

הרב חייקין היה גשר בין העולם הישן לעולם החדש לאחר חורבן אירופה. מוצאו בעולם הישן, בליטא היהודית שבה היו מפעלי תורה גדולים כמו זה של החפץ חיים. במלחמת העולם השנייה נשבה הרב חייקין על ידי הגרמנים, ומשנחלץ אסף את כוחותיו והפך מפליט ומקורבן מלחמה למחוללה ולמחדשה הרוחני של יהדות אירופה בכלל ויהדות צרפת בפרט. מוראות מלחמת העולם השנייה הביאוהו להבנה שהעם היהודי נמצא בשעת חירום.

בעיני הרב חייקין יהדות מרוקו הייתה רֵזֶרְבוּאָר שעל יסודותיו ניתן היה לבנות את העולם הרוחני במרוקו ובצרפת. לרב חייקין היה יחס אוהב ומוקיר כלפי יהודי מרוקו. הוא לא ראה בהם את ה״אחר״ כמו העולם החרדי האשכנזי בישראל, להפך, הוא טיפח את בני הקהילה והכשיר אותם להיות מנהיגיה הרוחניים של צרפת. יתרה מזאת, הוא ראה ביהודי מרוקו מקור לתרומות ולגיוס כספים למען הישיבה. מידי שנה בשנה יצאו הוא או ראשי הישיבה למרוקו לגיוס תלמידים וכספים. השתתפות הרב חייקין ב״סליחות״ בנוסח יהודי מרוקו מעידה על פתיחותו ועל רגישותו כלפי מורשתם התרבותית של תלמידיו הספרדים, השונה מהמורשת האשכנזית שעליה גדל. הרב חייקין היה דמות מקרבת ויחסו לתלמידים היה חם ואבהי. הוא התגורר בקרבה החניכים בפנימייה ושימש עבורם דמות אב ואם שלא היו בקרבת מקום. עד היום תלמידיו נושאים את שמו באהבה ובהערצה.

הרב גרשון כאהן, מראשי הישיבה בשנותיה הראשונות, נולד בשנת 1924 באחד מכפרי אלזס, והיה מקורב לרבנים הראשיים שם, הרב ארנסט וייל והרב אמריק דויטש. כמו צעירים אחרים באזור זה, הוא למד לימודים כלליים והתעתד להיות וטרינר, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את תוכניותיו. מייד לאחר המלחמה, בשנת 1945, החל ללמוד באקס־לה־בן, ואחר כך כיהן כרב באזור שטרסבורג. בשנת 1955 ביקש הרב חייקין מהרב כאהן לסייע לו בניהול ישיבת חכמי צרפת. במשך עשרות שנים היה הרב כאהן יד ימינו של הרב חייקין ו״שר החוץ״ של ישיבת חכמי צרפת. במסגרת תפקידו גייס הרב כספים למען הישיבה בקרב קהילות יהודיות בצרפת ובמרוקו, שכנע תלמידים במרוקו ללמוד באקס־לה־בן ויעץ למעוניינים ללמוד לימודים אקדמיים בשטרסבורג שבה הייתה קהילה יהודית דתית מאורגנת שקלטה בחום צעירים ממרוקו. בשנות ה־60 אמר הרב כאהן על יהדות מרוקו של תקופתו שגם מה שנשאר ממנה בשנים שאחרי גלי העלייה הגדולים לישראל היה הרבה יותר עשיר ממה שנמצא בצרפת של שנות ה־60. מלבד היותו מגייס כספים ויועץ לתלמידים, לימד הרב כאהן בישיבה וקבע עיתים לתורה.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

עמוד 78