מורשת יהדות מרוקו

הרמ"א מספרו   

" כשהיה עובר ברחוב היו רצים לנשק את ידיו, ומיראת חטאו הקודמת לחוכמתו, קדוש יאמר לו, כשנכנסו אצלו להתדיין איש ואשתו עשה כל מאמציו לתווך לשלום בינהם, ואך הוציא להם לחם ויין ואכלו ושתו ויצאו בשמחה ובשלום, זכה לשלת הכתרים, כתר תורה וכתר דגולה וכתר שם טוב.

כשהיתה עצירת גשמים וערך תפילה כנהוג, נתבקש מגדולי המוסלמים להרבות בתפילה ובתחנונים, כי השעה היתה צריכה לכך, ולזה ערך תפילה גדולה בבית החיים, ושם בדרשה ארוכה עורר לב הקהל לאביהם שבשמיים, ותפילתם מהרה נתקבלה ברצון, ובחזרתם אל האלמאללאח בדרך ירדו גשמי ברכה, ושם השם נתקדש על ידו.

כל המוסלמים יצאו לקראתו וקבלו פניו בתופים ובמחולות, והשר גזר על כל החקלאים המוסלמים לתת לו להרב באותה השנה חלק מה מתבואות השדה. כי הוא ז"ל היה מקובל עליהם כמלאך.

ולפעמים כאשר האימם עולה על מגדל בית תפילתם באשמורת הבוקר לעורר השחר בשירי תפילה, אף הרב היה עונה לקראתו מחלון ביתו בבקשות לשון ערבית. האימאם היה שותק לשמוע מה בפי הרב".

בחודש אייר תר"ן – 1890 ירדו גשמי זעף, נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו בחוסר כל וללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא אז בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצול ממות באותו ליל שבת.

בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדושה רשב"י של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – היתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי פרי ובצמחייה, המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע, הקהל הוצרכו לעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל. דבר זה פגע גם בשכבות הבינוניות שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר ובעלי בתים נתמוטטו.

בשנת תר"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון, החכם רבי משה מורצייאנו מדובדו ייסד כולל  " וזאת ליהודה " לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמארא. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופסוקים, כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן העזר, במגמה להכשיר דיינים ומורה הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היה רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפר בשנת תרס"א.

בימיו האחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד – 1894 – שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את ההילך החוקי של מטבעות הדורוס הספרדיים. שני סוגי דורוס ספניול היו – הראשון הנקרא בומדפע לקדים, השני הנקרא איזבל, כנראה שהוטבע על ידי המלכה איזבלה השנייה שהועברה מהמלכות בשנת תרכ"ח – 1868 – בשטרותיהם היו היהודים מפרשים באיזה מטבע נעשתה העיסקה.

בספרו של דוד עובדיה על קהילת צפרו, מצאתי פירוש מעניין לשמה של העיר וכך הוא כותב.

" השם צפרו נכתב בערבית בצדי ואינו נגזר מן השורש ספרו בסמך שפירושו " נסע ". אדריסי היסטוריון, קורא למקום cofrui, במקורות אחרים מצוי השם בצורות שונות.

sefroi, sfro, saforo, sfru, sfroui, sofroy, saforoui, soffrouy, soforo.

בשטר מכר בכתב יד רבי משה בן חמו משנת תנ"ה – 1695 –  נכתב " כפר צאפרו ", משפע הצורות בהן נכתב שם זה, נראה שהוא שם קדום מתקופת היוונים. גם שם הנהר aggai, איננו ערבי והוא כנרה יווני וקרוב לזה מה שנאמר בברכות ו, כי כסלי לאגיא, שלפי כמה חוקרים פירושו שביל מקום אסוף מים. וקרוב לזה aqua, מים בלטינית. הנהר אגאי נזכר ברשימת הנהרות, שבספר זכות אבות, נהר זה נקרא גם " וואד אליהוד " ויש לומדים מכך שבתקופה קדומה היתה האוכלוסיה מסביב לנהר זה יהודים

                         קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

א.      הראשון בעמודי ההוראה רבי יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי ( אלפאסי, רב אלפס, הרי"ף, הריא"ף ) נולד בשנת תשע"ג – 1013 – בקלעת חמד בכפר סמוך לעיר פאס בצפון אפריקה ועל שם פאס נקרא אלפאסי, וכבן ע"ה שנים ברח לקורדובה מפני המלשינים.

ב.       רבי משה בן רבי מימון הספרדי ( רמב"ם ) בשנת תתקי"ט 1159 כתת את רגליו מקורדובה ונסע לעיר פאס לשמוע לקח צפי גדול הדור רבי יהודה בן שושן ז"ל.

ג.        אם כי העמוד הג' בהוראה רבנו אשר בר יחיאל ( הרא"ש ) ז"ל נולד באשכנז ולא הגיע לעיר פאס, בכל זאת גם הוא כחבריו דרכה רגלו על אדמת ספרד מקום תפארת התורה שנשתלה שם על ידי ארזי הלבנון אבירי ואדירי התורה ימי רבי שמואל הנגיד תלמיד רבנו חנוך ורבי יהודה חיוג, כי מפני חמת המציק של המושלים הוכרח רבנו הרא"ש לעזוב את אשכנז הוא ובנו רבני יעקב בעל הטורים ובשנת הא' ס"ב – 1302 – עבר על ברצלונה ונפגש עם רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א ז"ל עסקו בפלפולא דאורייתא כשבוע ימים, ומשם עבר לטולידו ונתקבל שם בכבוד, על פי מכתב המלצה מהרשב"א ז"ל. שם הרביץ תורה בישיבות תקן תקנות והעמיד תלמידים הרבה.

בזמן בואו של הרא"ש ז"ל לבית מדקשו של הרשב"א מצא בית מדרש כמרקחת בפתרון איזו קושייא. והרשב"א ז"ל הבטיח לתלמיד שיכול לפרק את הקושייא תנתן לו תרנגולת פטומה שהייתה אצלו, ואז עמד הרא"ש ז"ל שעוד לא הכירוהו ונתן הסבר ובזה פתר את הקושייא, הרשב"א ז"ל שמח על ההמצאה ושאל על שמו. ובכן הרא"ש ז"ל השיב בפסוק מלא בתורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. לגר כמוני בשם אשר הבא לשעריך תתנה לפטומה ואכלה.

גם רבנו הגדול יוסף הלוי אבן מיגש תלמיד רבנו יצחק אלפסי, שמש ברבנות בקהלת פאס כידוע, כך כתב הרב שאול אבן דנאן בהקדמתו לספר מלכי רבנן, של רבי יוסף בן נאיים.

ביסוס ההלכה העולמית והכלל " תרי מגו תלת " על אדמת מרוקו

אם אני אומר מארוק  כוונתי על עיר פאס יע"א שהייתה עיר ואם בישראל אם כל חי לכל ערי מרוקו, במדיניות, במסחר, ובמדע, במדיניות כי היא הייתה עיר הבירה, במסחר רוכלת עמים, ובמדע כל יושביה היו ענקי הרוח ושמה ושם רבניה וגדוליה הלך למרחוק ולכן הרמב"ם ז"ל נסע לשם לשמוע תורה.

ויפה המשיל ותיאר אותה מורי ורבי מר אבי ז"ל, בצחות לשונו : " כהופעת קרני אור המאור הגדול החשמל המאיר לארץ ולדרים אשר המכונה עומדת לראש פנה ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכה ליל המרחפת על פני תבל, ובכריכת מים חיים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה להשביע נפש שוקקה.

כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי קדש הלולים, כמו שהעיד בנו האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר"י בירב זצ"ל בקונטרס הסמיכה וכמו שתראה בתשובה הרשב"א ה"א אלף קפ"ה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאס.

ומה גם לעת באו שעריה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם, שהעמידו בה משטרים וסדרים חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש….בכל זאת החזיקו בכל תוקף במעוז התורה הקדושה ועשו לה אזנים ופתח עינים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים ויסולו מסילה חדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע…והגם שכמה ערים גדולות רכשו להם גם המה רבנים מצוינים יקרים מפנינים על כל זה העיר הזאת המעטירה לה משפט הבכורה, שכלם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה….."

גם אוכלוסייתה הייתה עולה במספר הולך וגדל, כמו שהעיד רבו של מרן מהר"י בירב שם בקונטרס הסמיכה " ת"ל מיום הגירוש…הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס " ולכן היא הייתה הקובעת בכל דבר.

בפסק ההלכה כמובן היו רבותינו המגורשים פוסקים מן התלמוד כדרך הראשנים והגאונים, ולבסוף מהרי"ף, רמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתקנותיהם היו סומכים עליהם, כמו שראיתי בתקנה הכתו8בה בשלון עברית בעניין גביית הכתובה שמנכין לה שליש, אייר שנת ש"י.

עלא קדר אין כאן מנהג קהל קדשו פאס אלבלדיין ( התושבים ) אין כול יהודייא אין תזווז  תא יזידו פי אל נדונייא איל תולות ועלא האדא אסעדו אים פי ואקית תזי תכלץ פי כתובתהא תכלי אלתולות מן אל כתובה….אן האגדא כאן מנהג אבותינו והאכדא אוג'דנא פי הרמב"ם ז"ל מנהגות רבות יש בנדונייא….."

וכנראה שקודם לכן היה פסק ההלכה לפי הפתגם שהביאו המגורשים " אל מקום אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים " כי המגורשים שנהרו אל עיר פאס, רובם היו מקשטילייא מקום רבנותו של הרא"ש ז"ל.

ופתגם זה היה שגור בפיהם שם בספרד, ושם סמכו הרבה על הרא"ש יותר מהרמב"ם, והרבה תקנות סודרו על ידם שנת רנ"ד שנתיים אחרי הגירוש ושנת הנזר ושיטה זו הביאוה עמהם למרוקו, ולזה בתקנה של שנת ש"ה במי שמבריח נכסיו מפני בעל חובו כותבים " ולא יחרוך רמיה צדו ולא תעשנה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו…כמו שנאמר כי אל אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו. וכמו כן היו משתמשים בספריו תוספי הרא"ש ז"ל שהביאו עמהם מספרד.

ולפי מה שאני מבין מהתמונה הכללית שבתקנותיהם משנת ש"י והלאה לקחו להם דרך אחרת לפסוק ההלכה כתרי מגו תלת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והפתגם שהיה שגור בפיהם הפנו אותו לקצת דינים מיוחדים שהמשיכו לנהוג כהרא"ש, כמו שכתבו בתקנה של שנת יג"ן בעניין אם מותר אדם באשת חמיו…..

עם היות שכפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי"ף והרמב"ם ולית הלכתא כהרא"ש לגבייהו… על כל זה כבר נהגו מימות עולם…." כדעת הרא"ש, כדאי לציין שמרן ז"ל באה"ע סתם להתיר והביר דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר.