מורשת יהדות מרוקו

 

צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)

בזכות ההתקרבות והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,

 

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"

 (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

 

                            בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,

כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' בנושא – האחדות בעם ישראל:

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

 

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

 

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

 

"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אימו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והווי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

 

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

 

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

 

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

מסר אמוני:

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

 

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

 

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

 

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

 

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

 

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

 

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,

בכל נפשך, ובכל מאודך".

 

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

 

"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

 

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

 

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון, ועמך ישראל.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים

כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים

לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִבּוּתָא

מצבת קבורתו של רבי מסעוד קדושים. המנוח היה כל ימיו נוהג בקיום מצוות ומזכה את הרבים, זכה לשם טוב בקרב בני קהילתו, התנהג בענוותנות ולא החזיק טובה לעצמו, מזרע קדושים. בשלב מאוחר בחייו שימש מלמד תינוקות. ראה בהמשך מסמך אודותיו החתום על ידי שלושת חברי בית הדין הרבני של מוגדור רבי מסעוד כנאפו, רבי יוסף בן עטר ורבי דוד כנאפו.

חריזה: א/א // ב/ב // ב/ב // ג/ג

וְהַחָכְמָה מֵאֵין תִּמְצָא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה

צִיּוֹן

וִי עַל הָאִי שׁוּפְרָא / דְּבָלֵי בֶּעַפְרָא

צִיּוּן לַנֶּפֶשׁ נַעֲנָה / נִגַשׂ וְגַם נֶהֱנֶה

5. מִזִּיו הַשְּׁכִינָה / מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ פִּנָּה

בַּעַל מִצְווֹת טוֹבוֹת / מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת

וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ / גַּם לְעֵת זִקְנָתוֹ / צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ

אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים / כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים

זַיִת רַעֲנָן / רָחִים וּמוֹקִיר רַבָּנָן

10. 10. זָקֵן וּנְשׂוּא פָּנִים / מֵימָיו נֶאֱמָנִים

דָּחִיל חֲטָאִין וְכָיִף עִם בְּנֵי מָתָא / וּלְנַפְשֵׁיהּ לָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא

הֶחַ[כם] הַמֻּפְלָא / וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא / וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה

כמוה״ר רַבִּי מְסְעוּד קְדוֹשִׁים זלה״ה

והמ״כ יוֹם שִׁשִּׁי לַח[וֹדֶשׁ] אָב

15. 15. שְׁ[נַת] הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ

יְמֵי חַיָיו ע״ו שָׁ[נִים]

 

4. 4. לנפש נענה: ראה לעיל. נגש וגם נהנה: התקרב. לאחר מותו. פרפראזה על הקינה הנאמרת בט׳ באב ׳נגס וגם נענה׳ על פי הכתוב בישע׳ נג,ז ׳נגש והוא נענה׳. 5. ונם… השכינה: עתה שנשמתו בעולם הבא הוא זוכה ליהנות מזיו השכינה. ראה: עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. ממנו… פנה: על פי זב׳ י,ד. בשבח המנוח שהיה דומה לאבן הפנה בבנין והיתד שמחזיק את האהל, כך המנוח היה הראש לקהילתו, שהכל תלוי בו ועליו כולם סומכים. 6. מאליפות מדובבות: הלצה על פי תה׳ קמד,יג ׳ציאוננו מאליפות מרבבות'. וכוונתו המצוות שעשה המנוח היו לאלפים ולרבבות. 7. וענתה בו צדקתו: צדקתו תבוא ותעיר. גם לעת זקנתו צדיק באמונתו. גם שזקן נשאר נאמן לה׳ וצדיק כפי שהיה בצעירותו. 8. אשר… ערבים: על פי לשון ברכת קריאת שמע של ערבית ׳אשר בדברו מעריב ערבים׳ וכר. מלשון ערב וחשיבה. והמחבר הליץ לענין עריבות ומתיקות. דבריו – דרשותיו, היו ערבים על שומעי לקחו. 9. זית רענן. על פי ירמ^׳ יא,ז. המנוח היה כעץ הזית שעליו אינם נובלים לעולם, ותמיד נראה רענן,לח ורטוב. כר המנוח גם בעת זקנתו היה מתמיד בלימוד והרבצת תורה, וזריז למצוות כאדם צעיר ונמרץ. רחים ומוקיר רבנן. מארמית. אוהב חכמים ומכבדם. 10. זקן ונשוא פנים: ראה מצבת הרב יאודה סמאנא לעיל. מימיו נאמנים: על פי ישעיה לג, טז. דבריו ותורתו המשולים למים, לא יפסקו, וימשיכו גם לאחר מותו. 11. דחיל…בני מתא: מארמית, ירא חטא, ומכופף עצמו בפני בני עירו. ולנפשיה… טיבותא: מארמית, לא מחזיק טובה לעצמו. ראה בבלי, סנהדרין פח,ב. 12. וכבוד ה׳ מלא: ראה ביאור במצבת הרב יעקב הכהן. ובתר… עולה: ראה לעיל מצבת הרב אהרן הכהן. 13. מסעוד קדושים: המנוח מצאצאיו של המקובל האלוקי המלומד בניסים כמוהר״ר שלמה בן באהא קדושים מהעיר ׳תמנארת׳. 17.והמ״כ: והייתה מנוחתו כבוד. 15. שנת… ורע: המילה ׳הרחקת׳ עולה לשנת תשי״ג – 1953 למניינם. על פי תה׳ פח,יט.

עוד על רבי מסעוד קדושים:

באחד משני החדרים שבביתו גידל פרה שאת חלבה היה מוכר על מנת להשלים את הכנסותיו. (ראה La vie juive à Mogador עמ^׳ 117 (כתב העת ברית גיליון מיוחד- תשס״ט) מאת שלמה חי כנפו. בשלב מסוים בחייו כאשר נוכח לראות שהכנסותיו הולכות ופוחתות החליט לצאת ״לגלות״ כדי לאסוף כסף. לשם כך הצטייד בתעודת המלצה מרבני העיר (ראה מסמך) לעת זקנתו, כאשר כבר לא היה מסוגל ללמד, הוא התפרנס משחיטת עופות בשוק.

זכרון אישי: רבני מרוקו המכהנים כדיינים התבדלו מיתר הרבנים בלבושם. בין היתר הגלימה שלהם הייתה בצבע חום כהה ולא שחור. אני זוכר שרבי מסעוד קדושים לבש גלימה חומה כמו זו של הדיינים(א.כ.).

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים

עמוד 81

ואין לזוז מפשרה זו שהיא כעין דין, ואין לשום ב״ד ליזקק להם. שלפני נגלו נכלים של כל אחד מהם, ובטלתי הפסקי דינים שכתבתי להם גם את הראשון גם את השני, והקב״ע שבידם הם ג״כ בטלין ומבוטלין, והעיקר הוא מה שכתבתי בכאן, ואיש על מקומו יבא בשלם.

מציטוט זה נשמעת תחושת עוצמת הסמכות וההכרעה של הרא״ה, לאחר שהתברר לו שהעדויות שהובאו לפניו היו שקריות, לא היסס לבטל את הפסקי דין שכתב קודם, חייב את הצדדים לפשרה שאותה קבע, וגם אסר על בתי-דין אחרים במדינה לדון בפרשה זו. כך נהג גם בפלוגתות אחרות, הוא השתמש בסמכות הנאצלת לבתי דין לקבל הכרעות החלטיות וסופיות.

מ״מ ליפוי כח ותוספת טובה, בטלתי והפקעתי כל מודעא שתצא נגד הרי״ץ הנז׳ בכל אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה מעו״ע. סמכותו הגדולה נשמעת גם בפסק דין שכתב בשנת תקנ״ג לעיר צפרו, בו חשש לדעת הרא״ש ואסר נשואין עם אחות אם אמו: ׳אשר על כן בהגיע כתבנא זה למחנה קדשם עיר צפרו יע״א, ישתדלו הקהל להפריד חבילת השדוכין של הבחור הנז'. ואם העלם יעלימו עיניהם, חטאת הקהל הוא, ויש לאל ידי לענוש ולקנוס מי שיעכב בזה, כי זה איסור ערוה ועון…./ הרא״ה היה כתובת לאלה שחשו שנעשה להם עוול בין יחיד ובין ציבור. בסכסוך שהיה בעיר תיטוואן סביב מונופול של הטבק שהיה מוחזק בידי משה ן׳ מייארה, ועמדו איזה אנשים והשיגו גבולו. הוא פנה לעזרתם של חכמי פאס, הרא״ה עשה פשרה ביניהם שיהיו שותפים, הוא יקבל עשרים אחוז והם שמונים אחוז. וכדי לסיים פרשה זו החליט לבטל כל מודעה שתעשה נגד הסכם זה, בכח הפקר בית הדין, והסכימו עמו חכמי פאס:

עם כל זאת לתוספת טובה ויפוי כח, אנו מפקירין ומפקיעין כל מודעא שתצא מתחת יד האנשים הנז׳ או מב״ך [מבאי כוחם] נגד הר״מ הנז' בענין זה, בכל שום אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, והרי היא מעתה ומעכשו בטילה ומבוטלת בכ״מ [בכל מכל] שהיא כחרס הנשבר שב״מ, [שאין בו ממש] ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה כלל ועיקר. ושטר השות׳ הנז׳ הוא חזק וקיים כראי מוצק, ולית מלכו דתזעזעניה.

הרא״ה נקט בביטויים חמורים כלפי רבנים שנתנו גיבוי בפילפולי סרק, למי שלדעתו הוא לא צודק. משה בנאיים מהעיר דבדו הרחיב את ביתו, וקבע צינור המים שיקלח מחצרו לרשות הרבים. לכך התנגד שכנו יעקב מרצייאנו. השאלה נשלחה על ידי רבי יוסף הכהן סקלי מחכמי העיר, הרא״ה פסק לטובת משה. לאחר שיעקב עמד בסירובו לקבל עליו את הדין למרות פניותיו של הרא״ה, הוא מחרים את יעקב אם לא יחזור בו. כמו כן נוזף ברבי דוד הכהן המסוכסך עם רבי יוסף הכהן. וכשר׳ יוסף פנה להרא״ה בסכסוך הצינור וקיבל פסק לטובת משה. פנה רבי דוד לחכמי מכנאס ושינה בשאלה כדי שיפסקו לטובת יעקב. הרא״ה פסל את ר׳ דוד מלעסוק עוד בענייני הלכה:

34. אשר על כן דינא הוא שיעשה ראובן הנז׳ הצנור להיות מקלח ברשות הרבים, ואין יעקב הנז' יכול לעכב עליו מהטעמים הנז', דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואם עד אלה לא אבה שמוע, הנה ארס״י לפניו, [על פי דברים ג, יא. וכאן במשמעות ארס וסם המות. כלומר, אם לא ישמע הוא ינודה.] אר״ס של עכנא יהי ד״ן נח״ש כרוך על עקבו לא יפסיק, בסלוא דרבנן דלא מבע דמא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת משה רבנו ע״ה, הוא וכל המחזיק בידו שהוא כהר״ד ן׳ משה הכהן. כמו ששמעתי באומרים שהוא מנגד ומקנטר לכהה״ר יוסף הכהן בכהה״ר שמעיה הכהן ז״ל בד״ת שת״ת. וכשפוסק הדין כהר״י הנז', בא כהר״ר הנז' וכותב שאלת בהפך מהענין לחכמי מקנאס יע״א, ומטעה ומרמה אותם עד שכותבין תשובה לפי דעתו. לכן מהיום הזה והלאה יכבד וישב בביתו גם הוא, ולא יעסוק בשום דין ובשום ענין קטן או גדול, ואם יעבור על זה גם עליו יעבור קו״ץ וסלון ממאיר בלטותא דרבנן. תופעה זו של פנייה לכמה רבנים לקבל חוות דעתם, ואם היא לטובתו טוען הרי הרבה רבנים פסקו להיפך, והתורה אמרה ׳אחרי רבים להטות׳. הביאה את הרא״ה לכתוב פסק דין, שאין אומרים ׳אחרי רבים להטות׳, אלא כשנועדו יחדיו ונשאו ונתנו בדבר והיתה הסכמת הרוב, אז אמרינן אחרי רבים להטות, דהיינו רוב היוצא מתוך הכלל.

גם איגודים מקצועיים בצר להם כשאחרים השיגו את גבולם, פנו לעזרתו של הרא״ה, באייר תקמ״ד (1784), חברת אצרארפיין, שהם השולחנים מחליפי ופורטי הכספים, התלוננו על שאחרים משיגים גבולם וגורמים להם נזק. הרא״ה ובית דינו הכריזו איסור חמור על כל מי שישיג את גבולם, ומי שישיג גבולם יתבע על כל נזק שיגרם להם, הן בדיני ישראל והן בערכאות:

לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח לעיניו.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

מרדכי בושבילא. חי במאה הה׳. יתכן ששם משפחתו בושכילא עם כ׳. מתואר כמקובל. בנו ר׳ יוסף רצה לעלות לארץ ישראל בשנת תצא״ו/1737. וקבל מכתבי המלצה לעזרה מחכמי פאס.

אברהם בן בטאו. חי במאה הו׳ במערב וכנראה עבר לגור בפאם הוא אבי ר׳ רפאל אליהו.

אליהו מבטאן חי במאה הו׳ והז׳. וידוע בהתמדתו ושקידתו על התורה. ויתכן שהוא בנו של ר׳ אברהם. ונקרא גם כן בשם רפאל אליהו. יתכן שהשם רפאל נתוסף לו בעקבות מחלה. והרב אבנר ישראל הצרפתי הרבה לשבחו ולהללו לחכמי צפרו ״ובא האות… קדיש דרבנן שקוד ללמוד תורה בדביקה וחפיצה ותשוקה גם בלילה… גלוי שהוא מבחירי הצדיקים ביראת חטא… ראש הסדר לרשומי העיר הזאת…״.

אברהם ביבאם. חי במאה הג׳ ובמחלוקת הנפיחה בשנת הרפ״ו/1526 נזכר בתור מלמד.

חיים ביבאס. בה״ר אברהם הנ״ל. בא עם המגורשים לפאס בעודו נער. למד למד תורה בפאס ואחר כך הוזמן על ידי קהילת העיר תיטוואן לכהן כדיין וכמרביץ תורה. ונתנו לו ולזרעו אחריו חזקת השררה על עניני שחיטה בעיר. על תאריך נסיעתו לתיטוואן כותב ר׳ יצחק בן וואליד שזה היה בשנת הר״ץ/1530. ואילו אנו מוצאים אותו בפאס עוד בשנת השכ״ח/1568, חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על אשה להיות עריבה לגוי בעד בעלה. בכתבי היעב״ץ נמצא כתוב שהוא ראה את האגרת שבה הוזמן על ידי הקהלה בתיטוואן וזמנה אייר שנת השל״ג/ 1573. רבי חיים נחשב מגדולי הרבנים בדורו, היה לו גם יד ושם בחכמת הקבלה ומתואר ביחס הכתובה ״…החסיד ועניו הדו״מ… מופת הדור… המקובל האלהי… מורינו ורבינו…״. לאחר פטירתו בנו רבי יוסף מילא מקומו ברבנות. וכן כמה דורות אחריו שמשו מבני בניו ברבנות ובהוראה בתיטוואן ובעיר סאלי.

ב י ב ל ׳: ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק ב, סי׳ קג וקה. כרם חמר, תקנות סי׳ כח.

משה ביבאם חי במאה הה׳. חתום עם ראשי הקהל בשנת התמ״ח/1688 על תקנה המגבילה את ההוצאות למסיבות. (כרם חמר, תקנות סי׳ מח).

שם טוב ביבאם חי במאה הה׳. נמצאת שאלה ממנו לחכמי המערב בענייני מיסים וזמנה שנת התנ״ו/1696.

יצחק ביבי חי במאה הד׳. וחתום על כמה תקנות בשנים שס״ה ושע״א/1605, 1611. עם הרבנים סעדיה בן רבוח, שמואל אבן דנאן, וידאל הצרפתי, אהרן בן חיים, יצחק בן זמירו, שמואל אבן חביב, יחייא בירדוגו ושאול סירירו. ובפס״ד מר׳ שמואל אבן דנאן משנת השע״ז/1617 מוזכר ר׳ יצחק בין הנפטרים. באוסף ר׳ יוסף בן נאיים נמצא קובץ כת״י פירוש לקהלת שחיבר ר׳ יצחק ביבי או שהעתיק אותו. כמו כן מוזכרים משמו בקונטרסי חידושים כת״י חידושים וביאורים לתנ״ך. (כרם חמר, תקנות פג, פד, פה).

אברהם ביטון חי במאה הג׳ והד׳. חתום על כמה תקנות בין השנים הש״ה— השל״ה/1575—1545. עם הרבנים נחמן אבן סונבאל, יצחק בה״ר יוסף נהון, יוסף טובי, אברהם חאגיז, יהושע קורקוס, יוסף ב״ר משה מונדס, שמואל בה״ר מימון אבן דנאן, אברהם עוזיאל, שם טוב ב״ר יעקב אמיגו, יצחק דונדון, שמואל חאגיז. אברהם אלמושנינו ואברהם אג׳ואילוס ז״ל.

(כרם חמר, תקנות, כב. כז, כח, וכט).

יחייא בירדוגו ב״ר אהרן. מחכמי פאס במאה הד׳ התום על כמה תקנות בין השנים השס״ה—השע״א. הוא עבר מפאס לתיטוואן ונתמנה שם לסגן רב העיר רבי יוסף ביבאס ונמצא חתום עמו בתשובה בשנת השע״ד/1614. הוא חותם בתקנות עם הרבנים הנ״ל בר׳ יצחק ביבי ועוד. (כרם חמר,

תקנות לא, פא, פג—פו פח—צא).

יעקב בירב ב״ר משה. נולד לערך בשנת רל״ה/1475 במקדה שבקאסטיליה, והיה מגדולי תלמידיו של ר׳ יצחק אבוהב. בשנת הגירוש היה בימי בחרותו ועבר לצפון אפריקה דרך הערים תלמסאן ואלג׳יר. בעברו את תלמסאן נתכבד לדרוש בבית הכנסת ועורר את התפעלות כל שומעיו.משם נתקבל לרבנות בקהילת פאס, והוא רק כבן י״ח שנה. בזמן מחלוקת הסמיכה כתב(: ״שת״ל מיום הגירוש… הייתי מורה הור­אות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס… והייתי אז בן י״ח שנה ועדיין לא הייתי בחתימת זקן״. אולם שהותו בפאס קצרה היתה. יתכן ובגלל המחלוקת בין התושבים והמגורשים נאלץ לעזוב את פאס, הוא עלה לצפת דרך מצרים והתגורר תקופה קצרה גם בדמשק. היה גדול חכמי צפת וראש הישיבה המפורסמת ביותר בעולם בדור שלאחר הגירוש. בישיבתו למדו את שיטת הלימוד (העיון) הספרדית מקדמת דנא. על תלמידיו נמנו גדולי חדור ובתוכם המבי״ט ואף מרן ר׳ יוסף קארו היה לו כתלמיד. בשנת הרצ״ח יזם את חידוש הסמיכה והתפלמס קשות עם ר׳ לוי ן׳ חביב (רלב״ח) גדול חכמי ירושלים. הוא סמך את גדולי חכמי צפת, אולם רעיון חידוש הסמיכה לא הוגשם. ר׳ יעקב בירב חיבר ספר שאלות ותשובות חשוב (ויניציאה תכ״ג), אך רוב תשובותיו אבדו. אחדות מהן עדיין מצויות בכתבי־יד. הוא חיבר גם פירוש גדול על הרמב״ם לחלקים שאין עליהם פירוש ״מגיד משנה״. בדורנו פורסמה שיטתו על מסכת קידושין. נפטר בשנות הארבעים של המאה הט״ז, בשנת הש״א או בשנת הש״ו.

ב י ב ל ׳: מלכי רבנן; ר׳ מיכאל רבינוביץ, ספר היובל לב״מ לוין, ירושלים ת״ש; היים בנטוב ״שיטה על מסכת קידושין למהר״י בירב״, ספר בר אילן; ח״ז דימיטרובסקי, ״בית מדרשו של ר׳ יעקב בירב״, ספונות ז (תשב״ג), עמ^׳ מא—קב; מ׳ בניהו, ״החשה של הסמיכה בצפת״, ספר יצחק בער, ירושלים תשכ״א.

רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה

עמוד 268

התריתל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה "פאס וחכמיה" כרך א'

על אף שהזכרנו למעלה המקומות שנהרסו ושגשרפו נציין כאן במפורט ונתאר המלאה כפי שהיה.

הבית של יודא (יהודה) בן שימול הוא הראשון לימין הנכנס למלאה, שילחו אש בחנויות שמתחתיו, ונהרס החלק הפונה אל הכיכר שבאמצע המלאה• הבית של חביבי הכהן גם בו שילחו אש בחנויות שמתחתיו נשרף ונהרס החלק העליון של צד השוק.

הבית של ציון אל־עלוף, וחלק מהבית אל חוררא והבית של סלילים כולו, ובית הכנסת בשוק של הרב מתתיה סירירו נשרף ונהרס והבית של יעקב הלוי, והבית של יהונתן מנסאנו, וחלק מהבית של יוסף בוטבול, וחלק מהבית של יוסף מרג׳אן, ושל יודא (יהודה) סמחון כולו, וחלק מבית בוויקה.

ומצד שמאל — הבית של החכם סירירו נשרף ונהרס כולו, וחלק מהקומה העליונה של יעקב עמור, וחלק מהבית של שלמה עמור, והבית של בן כמון כולו, והבית של משה בן סמחון כולו, והבית של אל־ פא ר כולו, וחלק מהבית של רי״ע (רבי יעקב) קדוש, והפורני (הצבורי) שבשוק, והחנויות הסמוכות לו, והבית של בן אמסללם, והחנויות שמשער המלאח עד לשער בית הקברות, אף חנות לא נשארה, הבית של בן אפללו שעל הגבעה של הסנדלרים נשרף ונהרס, הרחוב העליון ניצל מהרס ומשריפה, פרט לדלתות ולחלונות שנהרסו, רחוב הפאסיין לא נהרס ולא נשרף, וכמו כן רחוב נוואוול, ומן דאר סבבאגא (צובעי בדים וצמר) הבתים לא נפגעו קשות.

להלן נבאר מה אירע בפאס אל־באלי:

כאשר בפאס אל־באלי שמעו על המאורעות ׳ביום 17 באפריל, הלכו אהל פאס אל בנק קרידיט פונציי בשעה -אחת אחר הצהרים, אנשי הבנק סגרו את הדלתות וברחו דרך הגג, המוסלמים פרצו הבנק ושדדו אותו, והתחילו להרוס הקירות כדי להגיע אל הפקידים של הבנק שברחו, המשיכו לחפור ולהרוס עד לשעה שבע בערב, אך עובדי הבנק הצליחו להימלט ולהגיע עד לביתו של השגריר הצרפתי עד 11 בלילה.

גויים אחדים הלכו עד לבתים של הצרפתים והרגו כמה מהם, וגם הרגו כל מי שפגשו באל־מחוז, אחדים מהצרפתים הצליחו להימלט וגם להתגונן על נפשט, כמו למשל אחד מהם אשר התנפלו עליו ברחוב סראז והצליח להרוג  21מוסלמים, או אחר בטריאנה בפלונדה (במזנון) של דאר אל־ גדדארי אשר הגן על עצמו והרג הרבה מוסלמים.

יום חמישי 18 באפריל באפריל היתה התקוממות בית הטבק, החשיש והסיגריות ובביתו של הפולסיניר הגרמני.
אלה שמות ההרוגים והפצועים, הי"ן (השם ינקום דמם) ןמספרם:

רבי חיים ויטאל ,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל .
יום ההילולא – יום שישי ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף ) 1620 . )
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ " (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט(.
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה
אלשיך בגיל 14 , שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב
משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי
חיים ויטאל בהיותו בגיל 14 , הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את
עינו, היות ונועד לגדולות .
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570 , כאשר הרב
ויטאל היה בן 27 .
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים
הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י
הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד,
ביום ה' אב של"ב ) 1572 .)
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו.
הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.
במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו:
הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש,
שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו
הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר
התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור
חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב
אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם
יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה,
והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו,
ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד "א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש מ מנו לעבור לגור בירושלים, שם
תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי
שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים,
ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד
מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו
שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב
מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט שמע על גדולת רבי חיים ויטאל, ולכן דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות
הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש
כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת
מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב,
ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר
שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי .
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א ,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי

מסע תפלילת

והנה פירוט מסע במוסדות שהתנהלו בכפרים במר תפלילת. את המסע ערכו בשנת תשכ״א שני ממנהלי המוסדות הגדולים, הרב רפאל אסר מנהל המוסדות במידלת והרב מכלוף קריספין מנהל המוסדות בארפוד, ויחד הם מדווחים אל הרב מטוסוב על הרשמים מהתנהלות המוסדות ועומדים על נושאים הזקוקים לסיוע:

ב׳׳ה. ו׳ לחודש טבת, יה״ל [יהפך לשמחה], בא סימן ואת שדי יברכך לפ״ק [׳׳ואת שדי ויברכך" רומז לפרשת השבוע ״ויחי", וגם ״ואת שדי" גימטרייה על שנת תשכ״א]

פרטי הביקור שביקרנו אנחנו חותמים מטה, במוסדי תלמודי תורה אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש, במחוז תאפלאלת, מעי׳׳ת מידלת ועד ריסאני יע״א […]

תינזדאד.

קהילה מסכנה ועניה, אנשים בה מועט, תשע משפחות 53 נפשות מהם 20 תלמידים שצריכים למורה, שלמרבה הצער ישנם בהם איזה מבוגרים שאינם יודעים אף צורת האות העברי, ומאידך גיסא המה לומדים רק בבית ספר מוסלמי, כן גם כן חסר להם שוחט ושליח ציבור, שעד בואנו לשם לא התפללו הרבה שבועות בבית הכנסת כלל וכלל, וסדרנו להם בינתיים אחד שיתפלל בהם. אם יש אפשרות ישנו בישיבתם הרמתה [בישיבה בקזבלנקה], תלמיד אחד מבוגר לומד (אולי) בכיתה ראשונה והוא מעיר זאת ומתלמד גם כן בקסבלנקה הלכות שחיטה, אולי יהיה טוב בשבילם לסדרו.

ריס.

המורה: ימין קאקון שי׳. תדירים – 31 תלמידים, שיעורי ערב – 29 סך הכל ־ 60 תדירים.

סוג א) 25 – אלף בית, אותיות בלוח קריאה יפה, ברכות בעל פה, לשון הקודש שמות העצם וכדומה.

סוג ב) 5 ־ מבוא לקריאה, ברכות, כתיבה

סוג ג) 1- חומש פירוש המילים, תפילה, כתיבה, דינים,

(כן הוא בא שוב עם ילדי שיעורי ערב ולומד איתם).

שיעורי ערב:

סוג א) 6 חומש עם פירוש רש״י ז׳׳ל, משניות עם פירוש ברטנורא, נביא, תהילים, דינים, לשון הקודש, דקדוק, ספרנו חוברת ד׳ וחוברת ה׳.

סוג ב) 12- תורה, דינים, עברית, דקדוק.

סוג ג) 11- תפילה, עברית, דקדוק בעל פה.

חוסר ספרים: דברים – 20, מלכים – 20, קיצור שולחן ערוך – 10, משניות ברכות – 20, ספרנו חוברת ד׳ – 20, מבוא לקריאה ־ 20, יומן – 1, מחברת תוכנית הלימודים של ראבאט [תוכנית הלימודים של משרד החינוך היושב בראבאט] – 1.

הערה: יש צורך לדעת מי ומי יטפל בילדים בהשגחה על האוכל, כן שעות הלימוד של המורה, וימי החופש שעליו לקבל, כן להביא בחשבון שהנהו מלמד גם כן ביום שבת קודש.

קצר – סוק. סך הכל 193.

המורים: שלום פחימא שי׳ רחמים אלעסרי שי׳. תדירים: 117 תלמידים, שיעורי ערב 76.

תדירים:

שלום פחימא – 47 תלמידים.

סוג א) 24 – חמש בפירוש המילים, תפילה, כתיבה, ברכות, ספרנו חוברת ב׳.

סוג ב) 23 – נבון [ספר לקריאה כדוגמת מבוא קריאה] כתיבה, ברכות בעל פה.

רחמים אלעסרי – 70 תלמידים.

(הוא מלמדם רק כחצי היום הראשון ואילו אחר הצהרים הם מצטרפים לתלמידי פחימא).

סוג א) 40 אותיות ונקודות בלי חיבור.

סוג ב) 30 קטנטנים, סתם נתקבלו מהפרעות הקהילה.

שיעורי ערב:

שלום פחימא – 18 תלמידים

18- משנה, תורה, דינים, נביא.

רחמים אלעסרי – 58 תלמידים.

סוג א) 41 – חומש בביאור המילים, תפילה, ספרנו חוברת ב.

סוג ב) 17- ספרנו חוברת ב׳, תפילה.

חוסר ספרים: מכל וכל מאי הסדר בכלל. הערה:

את כל סוגי התלמידים הנזכרים, לא נפנינו לבחנם ורק כפי שהגידו המורים – מצד שהמורה פחימא – היה חולה – ל״ע – ומפאת העדרו לא יכולנו לבחון, וכן לעסרי הגיע זמנו ללכת לבית הספר אליאנץ, כן גם כן נתועדנו עם הקהילה, ומהדיבורים שהיו בינותינו על דא ועל הא, ניכר שבאמת יש צורך לסדר שם תלמוד תורה לשלוש כיתות או ארבע, ויש אחדים בהם שמוכנים לקנות על חשבונם מקום ביהוד לתלמוד תורה כדי להשכירו לערך 15,000 פרנק לחודש, ארבע כיתות מסבה ובתי הכבוד ומקום האוכל, כן יש צורך במנהל מקומי, וזה ישים קץ להשערוריות וכדר, ובאמת אם יסתדר תלמוד תורה תחת פיקוח של מנהל יהיה הצלחה בזה.

זורף.

המורה: יוסף יתאח שי׳. תדירים 36 תלמידים.

סוג א) 3 חומש ברש״י, תפילה סוג ב) 5 חומש בביאור ותפילה סוג ג) 7 חומש בקריאה סוג ד) 13 קריאת המילים סוג ה) 5 אותיות ונקודות סוג ו) 3 אלף בית חוסר ספרים:

מבוא לקריאה, וזה חומשים סתם לקריאה. הערה:

מצד המורה, הרי הוא אדם פשוט, יודע קצת פירוש מילים, על שאלתנו מה לומדים היתה תשובתו, לומדים רבינו שלמה יצחקי זכרו לברכה, והכרת פניו ענתה בו. יש צורך במורה שילמד את המבוגרים שהנם כעת עזובים להם לנפשם, וגם מאלו שיש תחת יד הנזכר דברנו בענין זה עם אנשי הקהילה, ואחרי שקלא וסריא הם אומרים שיכולים לעזור לתת מידי

חודש בחודשו 13,000 פרנק, כן ישנו בחור אחד שלמד בפיס בתלמוד תורה של הקהילה, ויש לו המלצות טובות בעד עבודתו, ולרגל העתקת הורים למידלת הכרח גם הוא לצאת ומבקש עבודה אצלנו, הוא יודע עברית ערבית וצרפתית.

ריסאני.

המורה: מימון מלכא שי׳. תדירים 61 תלמידים.

סוג א) 3 חומש עם פירוש רש׳׳י, משנה, שולחן ערוך, כתיבה.

סוג ב) 3 – תורה בביאור המילים, תפילה, כתיבה. סוג ג) 4 – קריאה בשטיפה. סוג ד) 20 – קריאה הגונה בלוח. סוג ה) 31 אותיות וכו׳ חוסר ספרים:

אין לו ספרים, ומה שיש קרוע.

הערה:

המורה הוא מטופל בלימודי אליאנס, תמורת כך הוא לא מתעניין כראוי בתלמוד תורה, כן הוא מטופל בעניני הקהילה, שיעורי ערב לילדי בית הספר לא מלמד כלל, ובימי החופש לא באים (לא ידוע הסיבה לזה) יש צורך במכתב רצוף אליו להעירו על כך ומה תהיה תגובתו, כן הכיתה מלוכלכת למדי, ויש בזה גם כן הפרש רב מאליאנס לתלמוד תורה וכו׳, יש צורך במורה נוסף.

תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח-החינוך בכפרי הדרום

עמוד 54

1. מוסמכים על ידי ד יעקב אביחצירא

ר׳ דוד ב״ר יחיא ילוז

2-מוסמכים על ידי ר' מסעוד אביחצידא

א-ר׳ יחיא בן חיים אמסללם מקהילת זורף הקרוי ׳באבא/יא חזאן׳ או ׳בא/יא חיים׳, ת׳׳ח שמילא את כל תפקידי הקהילה: שוחט, מוהל, סופר סת״ם, ש״ץ ועורך חופות. היה איש אמיד בעל נכסים וקרקעות מקהילת זורף.

ב-ר׳ משה ב״ר יוסף מלול מתיזימי ואח״ב ארפוד הקרוי לחזאן משה, ראש השושלת למשפחת מלול בארפוד ובטבריה.

ג-הרב מסעוד שניאור, תלמידם של ר׳ מסעוד אביחצירא ור׳ משה אלבאז מצפרו היה שוחט ובודק ומסדר גיטין.

ד-ר׳ שלמה אמסללם מחבר ׳בני שלמה׳ ממידלת.

3-מוסמכים על ידי ר' דוד אביחצירא

א-ר׳ מכלוף ב׳׳ר אברהם פדידא הקרוי בבא עזיזי מריסאני.

ב-ר׳ אליהו ב׳׳ר אברהם פדידא מריסאני הקרוי בא/יאהו בן ננא.

ג-ר׳ דוד ילה = לחזאץ דוד ממזגידא.

ד-ר׳ יהודה ב״ר יעקב סמחון.

ה-רבי אהרן ב׳׳ר מכלוף חמו ה׳ן ׳לחזאן חביבי׳ מקהילת א-ריש.

4-מוסמכים על ידי ד ישראל אביחצירא/בבא סאלי

א-ר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי מקסר א-סוק¹.

ב-ר׳ יצחק נזרי מארפוד².

ג-ר׳ יחיא שניאור בצירוף חתימת בבא חאקי.

ד-ר׳ פינחס ב׳׳ר יחיא שניאור.

ה-ר׳ נסים אמסללם מפיגיג.

ו-ר׳ יחיא ילוז.

5. מוסמכים על ידי ד יצחק אביחצירא + ר' מאיר

א-ר׳ יצחק נזרי מארפוד.

ב-ר׳ שמעון ב״ר אליהו דהאן מקראנדו.

5-מוסמכים על ידי ר' מאיר אביחצירא

א. ר׳ יעקב ב״ר אליהו סבאג מקהילת זורף.

ב-ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקהילת קסר א-סוק.

ג-ר׳ מכלוף לעסרי מקהילת ריש.

ד-ר׳ אברהם ב״ר אהרן חמו הקרוי לחזאץ הנו מריש ותאלסינת.

ה-ר׳ מסעוד ב״ר שלמה אמסללם ממידלת.

ו-ר׳ יוסף בן יעקב בן מכלוף שטרית ממידלת.

7. 7. מוסמכים על ידי ' מכלוף אביחצירא

א-ר׳ מימון מלכה מריסאני.

ב-ר׳ אליהו ב״ר יעקב סבאג מקהילת זורף.

ג-ר׳ מכלוף בן יוסף בן חיים סבאג מקהילת זורף.

ד-ר׳ יצחק ביטון ממראכש.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 26

הכרוז

הכרוז הוא האיש הממונה מטעם ועד הקהילה.[ הכרוז על פי מקורו הוא שליח או מבשר המוסר הודעה מטעם סמכות עליונה כמו מלך (ראה המכלול).] ותפקידו לפרסם ולהכריז בעל-פה על תקנות הוועד בשבת בכל שבעת בתי הכנסת של הקהילה. בד״כ נכתבו התקנות על דף, והכרוז קוראן בפני הקהל. שני כרוזים שירתו את הקהילה: הראשון הוא יסו מאיר (=יוסף בן מאיר אביכזר), ולאחר שנפטר נתמנה במקומו יגו מכילף (= יעקב בן מכלוף אביכזר).

 

דוגמה של כרוז קהל קדוש ברוכים תהיו!

(הודעה משוערת)

זינא נעלמוכום בלי אלקומיטי רסא מן דאבא לגדאם מא יכתרוש לקהל פתפריק לבאיט פשבת שירה. עליהא מן דאבא לגדאם מול שירה יפרק לכל ואחד גיר ביטא אוחדא פעוואט זוז ביטאת, ולחזן יעטיוה זוז ביטאת פעוואט כמסה, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב׳ !

(תרגום: באנו להודיעכם, שוועד הקהילה התקין, כי מכאן ולהבא לא ירבה הקהל בחלוקת ביצים בשבת שירה (בפרשת בשלח ובשביעי של פסח). לכן מכאן ולהבא בעל השירה (חתן שירת הים) יחלק לכל מתפלל רק ביצה אחת במקום שתיים, ולחזן יתן שתי ביצים במקום חמש. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב׳.

המשך ההודעה עלול להכיל תיאור הקנס שיוטל על מפר התקנה…

 

נציגות יהודית בעירייה ושאר רשויות

העירייה היא רשות המטפלת בכל צרכי היישוב על אוכלוסיותיו: צרפתים, ערבים ויהודים כאחד: בנייה, אספקת מים וחשמל, ניקיון… בתקופת השלטון הצרפתי התנהלה העירייה על ידי הממשל הצרפתי, שדאג גם למוסדות הקהילה הצרפתית המקומית, כמו הקמת בית עלמין נוצרי ובניית כנסייה. מתקופת העצמאות ואילך ניהלוה מוסלמים תושבי המקום. בעירייה לא נטלו היהודים חלק בשלטון המקומי אלא בצורה סמלית. בעירייה היה אגף בשם le groupement (=הקבוצה), ובו שמונה נציגים, וביניהם כמה יהודים, כמו: יעקב בן חמו(איבא עזיזי), שלמה יתאח ובאבא חזאן(אהרן ב״ר אליהו אביחצירא). נציגים אלה היו ממונים בתקופת הצנע על חלוקת סוכר וכיו״ב. בבית הדואר השתלבו כמה תושבים של הקהילה כדוורים וכפקידים. לימים אף מונה שמעון בן מסעוד נזרי למנהל בית הדואר.

בבית הספר התיכון עסקו בהוראה צרפתים ובהמשך גם מוסלמים ויהודים, שבאו מחוץ לעיר.

 

תקציב ועד הקהילה

הקהילה זקוקה להכנסות למימון מפעליה ומוסדותיה: חיזוק החומה, [לפנים הייתה ארפוד מוקפת חומה למנוע הסתננות וגניבה, והשלטונות הטילו על היהודים לממנה, והם שילמו ממון רב בתקופת בא/יא דוד (=יחיא בן דוד תורג׳מאן).] גידור בית העלמין; בניית מקוואות טהרה ואחזקתם; שיפוץ בתי כנסת ואחזקתם; הוצאות לתשלום שכירות למבנים של תלמוד תורה וחברות, מימון השחיטה; מימון מפעל ההזנה לתלמידים בתלמוד תורה ותשלום משכורות לעובדים ולמורים; שכר לחזנים ולשוחטים, עזרה לנזקקים ותמיכה בשדרי״ם, שפקדו את העיר. לשם כיסוי כל ההוצאות הנ״ל היה צורך בהכנסות.

הכנסות: מקורות הכנסה להוצאות הקהילה לשם אחזקת מוסדותיה באו מכמה גורמים: השלטונות המקומיים, השלטונות המרכזיים, הנהלת חב״ד העולמית, הג׳וינט האמריקאי, קופת השחיטה, השתתפות ההורים בתשלום עבור הלימודים בתלמוד תורה, מגביות בבתי כנסיות, עליות לספר תורה ומכירת המצוות.

השלטונות המרכזיים הקימו שני בתי ספר יסודיים אחד לבנים ואחד לבנות, שבשנותיהם הראשונות אוכלסו על ידי תלמידים ותלמידות מן הקהילה היהודית והיוו רוב מניינם. השלטונות מימנו את משכורות ההנהלה והמורים והוצאות התלמידים: ספרי לימוד, מחברות וכלי כתיבה. כמו בכל ערי מרוקו שילמו השלטונות המרכזיים גם את משכורתו של מרא דאתרא בארפוד על תקן דיין העיר וכיסו את הוצאותיו. בכך שחררו השלטונות את הרב בתלות בחסדם של יהודי הקהילה. בבניין בית המשפט בעיר הוקצה מבנה מיוחד לשמש בית הדין היהודי ולשכת הרבנות.

השלטונות המקומיים העניקו סכום מסוים לוועד הקהילה פעם אחת בשנה כעזרה להוצאות השוטפות של הקהילה. כמו כן תרמו כסף גם בחגים הלאומיים של הממלכה כמו ^׳עיד אלערש׳ להקמת אהלים לחגיגות ולמימון הכיבוד. השלטונות המקומיים תרמו את שטח בית העלמין החדש והעמידו לרשות האיטליזים היהודים את בית המטבחיים לשחיטת הבהמות.

עזר השחיטה: ׳עזר השחיטה׳ הוא מוסד וותיק המוכר בכל קהילות מרוקו

• ומקורו עוד בספרד, ועניינו ייקור הבשר באחוז מסוים לכל קילוגרם. אם מחיר קילו בשר הוא 200 פראנק למשל, שילם הקונה 240 פראנק לבעל האיטליז. ההפרש של 40 אגורות היווה מס, שהועבר לוועד הקהילה. [בראשונה התקינו 5 דורו לקילו, והיה אחד מהוועד שוקל את הפרה ומחשב את ההיטל, אח”כ החליטו על סכום גלובאלי של 40 פרי לקילו. משכורת השוחט: על כל בהמה קיבל השוחט רגל +תאפו אם יש שם עגל.] גם מי ששוחט עגל או פרה באופן פרטי לרגל אירוע של שמחה היה משלם לוועד סכום קבוע. מס׳ הפרות והעגלים שנשחטו בשבוע נע בין 15 ל-20. ומס׳ הנטרפים הגיע ל-10%.

תשלום הורים עבור הוצאות מוסד תלמוד תורה: חלק מן ההוצאות של הת״ת מומנו על ידי הורי התלמידים תמורת סכום שנתי עבור אחזקת מבנה המוסד, שכירות, חשמל ומים; שכר לימוד והשתתפות במשכורות למורים ובמפעל ומפעל ההזנה לתלמידים.

הנהלת חב״ד העולמית: תלמוד תורה פעל בחסות רשת ׳אהלי יוסף יצחק/ ונחשב לאחד מסניפיה. הנהלת חב״ד העולמית מימנה חלק מן ההוצאות כמו ספרי הלימוד וכיו״ב. המורים נשלחו מטעם הנהלת חב״ד שבקזבלנקה על ידי ר׳ שלמה מטוסוב ור׳ יהודה לייב רסקין, והנהלת חב״ד מימנה חלק נכבד ממשכורותיהם.

[הכוונה לאגודת חסידי חב״ד (בקיצור אגו״ח) – ארגון הגג של חסידות חב״ד בעולם. תחתיו פועלים שלושת הארגונים המרכזיים של חב״ד בעולם: מחנה ישראל – הזרוע הסוציאלית של התנועה, המרכז לענייני חינוך – הזרוע החינוכית של התנועה, והוצאת הספרים קה״ת. הארגון הוקם על ידי רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו״ר השישי והקודם של החסידות. במכתב ששלח בשנת ה׳תרפ״ד (1923) לחסידיו באמריקה, הוא קורא להם להקים ארגון ומונה את מטרותיו: קישור כל קהילות חב״ד בארצות הברית סביב לימוד החסידות; ייסוד תלמוד תורה לילדים בכל קהילה עם מלמדים יראי שמים; הקמת ישיבות והמשך פעילותו של האדמו״ר הקודם]

 

הג׳וינט האמריקאי: הג׳וינט האמריקאי מימן את רוב מפעל ההזנה, שכלל ארוחות צהריים וערב. מטעם הג׳וינט הגיעו מוצרי חלב כמו אבקת חלב וגבינה צהובה. כמו כן פעם בשנה שלחו ארגזים גדולים מלאים בבגדי חורף: מעילים, מכנסיים, חולצות ונעליים לכל התלמידים בתלמוד תורה.

[הג׳וינט (American Jewish Joint Distribution Committee-JDC) הוא ארגון יהודי- אמריקאי, א-פוליטי, ללא מטרות רווח, שהוקם ב-1914 כדי לעזור ליהודים ולקהילות יהודיות ברחבי העולם, בעיקר בעתות חירום או בעתות משבר. הג׳וינט פועל לחיזוק הקהילות היהודיות המקומיות ברחבי העולם וכן לשימור ולפיתוח החיים היהודיים בקהילות אלו].

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית

עמוד 32

תיאורי הווי

א. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים–אישים ממשפחת אביחצידא

ר' יעקב אביחצירא

הראשון בקהילות תאפילאלת הידוע לנו, שהיה מתענה תענית הפסקה שישה ימים, הוא ר׳ יעקב אביחצירא, כפי שהעידו עליו: ׳שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, היה ממעט באכילה ובשתייה, וישב רוב ימיו בתעניות שני וחמישי ובהפסקות של שישה ימים ממוצאי שבת ועד ערב שבת׳^״. את דמותו של ר׳ יעקב ואת סדר יומו תיאר בנו ר׳ אהרן בהקדמתו לספר אביו ׳פתוחי חותם׳:

11 ראה אריה יהודה הראל, מאור ישראל, ירושלים תשמ״ה, עם׳ יז.

׳יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר אִמֲרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת / וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּעַל פֶּה בְּפִיו שְׁגוּרוֹת / בְּכָל לַיְלָה ח״י פְּרָקִים לוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה / וְחוֹזֵר וְלוֹמֵד בְּדִבְרֵי מֵרָ״ן ומור״ם וּבְפוֹסְקִים וְהוֹלֵךְ אֶל מְקוֹם דִּבְרֵיהֶם בִּגְמָרָא / וְקָרוֹב לַחֲצוֹת יָשֵׁן מְעַט שְׁנַת עַרְאַי וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ / וַיָּקָם וְיָבֹא אֶל תָּקוּץ רָחֵל בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וּמִשָּׁם אֶל תִּקּוּן לֵאָה בְּשִׁיר וְשִׁבְחָהּ לְחַבֵּר הָאֹהֶל לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶךְ / וּבָעֵת הַזֶּה שַׁעֲרֵי רָצוֹן וְשַׁעֲרֵי רַחֲמִים נִפְתָּחִים / וּשְׁמוֹנָה שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה לְפָנָיו כְּאוֹר זוֹרְחִים ו״עֵץ הַחַיִּים״ וְ״מְבוֹא שְׁעָרִים״ בְּיָדָיו מוּכָנִים / לָבֹא בָּם אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים / וּמָאוֹר וְהַר הַקָּדוֹשׁ הֵאִיר אוֹרוֹ וְגַם זֶרַח / וּבוֹ הָיָה כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח / וּבְזֹהַר חָדָשׁ וּבְסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הַנּוֹרָאִים / מֵהֶם עָשָׂה יִחוּדִים וְחִדּוּשִׁים וּרְמָזִים וְכַוָּנוֹת נִפְלָאִים / וּבְאוֹר הַבָּקָר כְּנֶשֶׁר עַל מִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין יְרַחֵף יְפַשֵּׁט יָדָיו יִקָּחֵם וּלְבֵית הַכְּנֶסֶת הוֹלֵךְ בִּמְהֵרָה / לִהְיוֹת רֹאשׁ הַעֲשָׁרָה / וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלַּת חֲסִידִים זָכָה וּבָרָה / וְשָׁם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה / כִּי שָׁם הָיְתָה יְשִׁיבָתוֹ / וּלְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ דַּוְקָא אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ / וְיִהְיוּ יָדָיו אֱמוּנָה עַד הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִצְוַת הַצַּךְקָה / פַּזֵּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים לְהַשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שָׁקְקָה / הֵן כָּל אֵלֶּה קְצָת מִפְעֲלוֹת צַדִּיק אֶחָד מִן הֲרַמְתִּים / הָרַב הַדּוֹמֶה לְמַלְאַךְ שָׂרָף בַּעַל כְּנָפַיִם / מַרְעִישׁ הָאָרֶץ כָּל הָעָם עוֹנִים אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ שֶׁקְּדָשׁוּהוּ שָׁמַיִם / _רַבָּן חֲסִידָא קַדִּישָׁא וּפְרִישָׁא מו״ר הָרַב הַגָּדוֹל מִבְצָר עֹז וּמִגְדּוֹל הַמְּקַבֵּל הָאֱלֹקִי הַמְּפַרְסֵם בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כְּמוֹהֵרָ׳ר.יַעֲקֹב אַבִּיחְצִירָא

על פי מסורת שבידו, סיפר לי אדוני אבי, שבסיומה של הפסקה ארוכה אחת הלך ר׳ יעקב לטבול במקווה ביום האחרון, ערב שבת קודש, אבל מחמת חולשת התענית, שהיה שרוי בה, מעד בגשר ליד נהר הזיז בתאפילאלת, ומאותו יום נקרא אותו גשר על ידי התושבים הערביים המעריצים ׳קנטרת אלחכם׳(=גשר החכם).

ר׳ יעקב אף חיבר פיוט לכבוד המתענה הפסקה זו המתחיל במלים: ׳מה טוב נעים חלק מתענה ומשלים / לילה ויומם לששת הימים׳ ובו הוא מונה את סגולות התענית ואת המעלות, שזוכה בהן המתענה, פיוט המוהדר בסוף פרק זה.

ר דוד ב״ר מסעוד אביחצידא

לפרישות ולקדושה מופלגת זכה גם ר׳ דוד אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב. על כך סיפר אדוני אבי על פי מסורת ששמע, הנה תוכנה: לאחר הריגתו זכה ר׳ דוד לתואר ׳עטרת ראשנו׳ על ידי אחיו, ר׳ ישראל. ר׳ דוד לא היה אוכל בשר לא בימי חול ולא בשבת והסתפק באכילת דגים. לפעמים, משיפציח השחר, נכנס לחדרו ולומד, וכשהוא שרוי בתענית, אינו פותח את הדלת בכלל. אם נקבעת ישיבה בבית הדין, ר׳ אליהו אביחצירא, בן דודו, הוא המנהל את הדין; ואם פוקדים אורחים את הבית, פונה השליח לר׳ דוד דרך האשנב של חדר העלייה הקרויה ׳אלגרפה׳, והלה מורה לו באצבע, כיצד לנהוג. לפעמים, מתענה ר׳ דוד כל השבוע ואינו שח עד תפילת מנחה. בזמן שר׳ דוד הולך לישון, היה מבקש, שיעירוהו אפילו על ידי מחט; ובחורף, כשהיה טובל במקווה, היה השמש נתקף חרדה מן הקור, בזמן שר׳ דוד שש לעשות רצון קונו. פרישותו המופלגת של ר׳ דוד, הסתגרותו בביתו והיעלמותו מן הנוף של הרחובות הקנו לו תואר חדש על ידי המוסלמים: ׳לחזן לכביר אדי מא כא ישופס אשמש׳(=הרב הגדול, שאינו רואה את השמש).

עוד סיפר אדוני אבי: כאשר חש ר׳ דוד את גזירת המוות, גם כאשר הבטיחוהו אנשי הקהילה שיצילוהו, הגיב: ׳אנא מא נחבש קאר פרוז ינקבט עלא מסבתי מאשי גיר בנאדם׳(=אינני מוכן, שייתפס בגללי אפילו תרנגול, קל וחומר בן אדם). אנשים רבים ברחו מתאפילאלת, והוא סירב לנטוש את הקהילה ולסכנה על ידי בריחתו. פרישותו זו של ר׳ דוד ותעניותיו זכו לימים לתיאורי שבח:

׳רוב ימיו עברו עליו בתעניות ובסיגופים ובפרט בימי השובבי״ם, שהיה מתענה שני וחמישי. בשבוע האחרון של השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה שישה ימים, וגם בעוד הזדמנויות עשה תענית זו, בלי שאף אחד מבני ביתו ידע על כך. כאשר הביאו אליו את ארוחתו, בזמן שהיה שרוי בתענית, היה ר׳ דוד שולחה לתלמיד חכם עני מישיבתו, ובני ביתו חשבו שהוא סעד׳.

וסיפר ר׳ מסעוד מלול זצ״ל, שפעם אחת צם ר׳ דוד בשנה אחת פעמיים הפסקה שבועית: בחנוכה וגם בפרשת משפטים. בהפסקתו השנייה הרגיש בו מור אביו ר׳ מסעוד וביקש מבנו להביא לו תה לשתות. ברך ר׳ מסעוד ׳שהכל׳ ושתה ופנה לבנו להתכבד גם הוא בברכה. שתה ר׳ דוד ואחר כך אמר: הפעם זכיתי גם לכיבוד אב והמשיך בתעניתו כרגיל. על דמותו של ר׳ דוד נכתבו דפים מזהירים בהסכמות ובהקדמות לספריו.

א. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים–אישים ממשפחת אביחצידא

עמוד 158

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים-פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים-א. מעגל הפרשה

יום השביעי / השבת ושכלול הבריאה

תמונה הרמונית שנייה קשורה ליום שבת, שבו נשתכללה הבריאה, והשבת הפכה למנוחה לברואים, לשמחה ולהתכנסות:

יוֹם שְׁבִיעִי צְרָפָם וּבָרָם

כַּלָּה מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה / עַל כָּל בִּרְכָתוֹ נָשָׂא

קְרָא אוֹתוֹ בִּקְדֻשָּׁה / מוֹרָשָׁה / אֶבֶן הָרֹאשָׁה

נִמְצָא בּוֹ כָּל חֹפֶשׁ / לְכָל מָרֵי נֶפֶשׁ / יוֹם שַׁבָּת יִנָּפֵשׁ

גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי / וּבְבֵית מִדְרָשִׁי

טַף וְזָקֵן נִקְבָּצִים בְּרִגְשָׁם / נַפְשָׁם מָה תֶּהֱמֶה (שם, 62-57)

 

נופי ארץ ישראל בברית בין הבתרים: מחזה ברית בין הבתרים המכיל את בשורת הארץ מתאר את גבולותיה של הארץ בלבד ׳ בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה׳ אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת (בר׳ טו, יח). בפיוט תיאור הארץ נושא אופי פסטוראלי הכולל את טיבה ונופיה הגיאוגרפיים והפוריים העתידיים של ארץ ישראל:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַר / אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר אֱחֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעָר (לך לך (ג, 26-24).

ג) הבעה של הגיגים מפי הדמויות בפיוט החסרים במקרא

עוד חידוש פואטי מבית מדרשו של ר׳ דוד אלקאיים בפיוטיו לפרשת השבוע הוא העשרת הפרשה בהגיגים של אישים ודמויות, ששם בפיהם המשורר בהתרחשות של אירועים שאינם נזכרים במקרא, וניתן להם רק רמז כלשהו במדרש. להלן דוגמאות מהגיגי דמויותיהם של יצחק, רבקה, יוסף וראובן.

הגיגי יצחק

דִּבְרֵי תּוּגָה שֶׁל יִצְחָק עַל מוֹת הוֹרָיו וְעַקְרוֹת אִשְׁתּוֹ וְדִבְרֵי נֹחַם וְעִידוּד עַל שֶׁזָּכוּ הוֹרָיו לְשֵׂיבָה טוֹבָה.

נִזְרִי גַּאֲוָתִי חָלְפוּ וְיָבוֹא אִידִי / הָדִּי מֵתוּ וְלָבַשְׁתִּי סוּת חֲרָדָה

הֶאָח הֶאָח אָז שַׂק תְּפִלָּתִי לְגִלְדִּי / רַק כִּי בְּשֵׂיבָה טוֹבָה נַפְשָׁם נִפְקְדָה

תַּעֲנוּגַי חָלְפוּ נֶהְפַּךְ הוֹדִי לְשַׁדִּי / חֹן עַל אֲמָתְךָ טֶרֶם יוֹם הַפְּקֻדָּה (תולדות ו,16-11)

 

הגיגי רבקה

פְּקִידַת רִבְקָה בְּהֵרָיוֹן וְשִׂמְחָתָהּ הַהוֹפֶכֶת לְתוּגָה בְּעִקְבוֹת צַעַר הַלֵּדָה וְהִתְרוֹצְצוּת הַבָּנִים בְּתוֹכָהּ:

הָרְתָה נִפְעֲמָה רוּחָהּ יָהּ צָרַת מִצְעָדֵי / שִׂמְחַת לִבִּי נֶהֶפְכָה בָּא עֵת קְפָדָה (שם, 18-17)

 

הגיגי יוסף

הגיגי יוסף על גורלו: לאחר שהורחק יוסף מבית אביו תוהה הוא על גורלו ושואל האם בן פורת דינו יהיה כדין בן ממרה?!

יוֹסֵף נִטְרַד מִבֵּית אֶל הַיּוֹצֵר

קֳבָל גְּזֵרַת אֵל וְחָגַר / מָתְנָיו וּלְזֶרַע הָגָר / דִּמְעָתוֹ כְּנַחַל גָּר

הַבֵּן פּוֹרָת כְּבֶן מַמְרֶה / אָנָּא יְיָ הֵן אַחַי בִּי נָחֲרוּ / רוּחָם בִּי כַּפָּרָה (מקץ יא, 11-9)

 

צידוק הדין של יוסף: יוסף השבוי במחנה הישמעאלים מצדיק עליו את הדין:

דּוֹרֵשׁ דָּמִים לָךְ אֶקְרָא בְּהָצֵר

לִי יָדַעְתָּ כִּי דַּרְכִּי נִגְדַּר / מִבֵּית סֹחֶרֶת וְדַר / אֶל תּוֹךְ אָהֳלֵי קֵךָר

מוּסָרְךָ מָזוֹר לִבְשָׂרִי / וּבְגָלוּתִי עֵינַי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / חָכְמָתְךָ גְּזֵרָה (שָׁם, 14-12)

צָעַק בְּלֵב חֲמַרְמַר וּבְחַבְלֵי / כִּי זֶה הוּא גְּמוּלִי

צַדִּיק יְיָ אִם לֹא חָמַל / קֻפַּד צִיצֵי וַיָּמַּל / כְּהָמוֹל נִמּוֹל (וישב-א, פיוט ט, 60-58)

 

תפילת יוסף למען אחיו: יוסף מתפלל לה׳ לא להעניש את אחיו בגללו ומלמד עליהם זכות שכבר התחרטו על מכירתו.

וְאַל תָּבוֹא בְּמִּשְׁפָּט אֶל נוֹצֵר

חֶסֶד לַאֲלָפִים אַל תִּגְזַר / עַל בְּנֵי זָקֵן נֶעְזָר / מְאִתְּךָ לֹא מוּזָר

כִּי נַחֲמוּ מִמִּמְכָּרִי / אָנָּא בֶּעָנָן שְׁמֵיהֶם אַל יֻקְדֻּרוּ / אֲבוֹתָם זָכְרָה (מקץ יא, 17-15)

 

מבוא לשירת ר׳ דוד אלקאיים-פרק ראשון: סוגים, נושאים ותכנים-א. מעגל הפרשה

עמוד 30

דוד אביקסיס (מרוקו)

00 הבן שמירק עוונות אביו

היה היה זקן אחד ולו בן, שאמו נפטרה. אותו זקן היה מלמד את בנו. כעבור עשר שנים מת האב, ונותר הבן לבדו. כדרכו, המשיך ללכת לבית־המדרש. מתפלל, לומד ושב הביתה.

כעבור חודש ימים פגעו בו שודדים, ולקחו אותו לבית אחד בתוך היער. כל ערב היו משכיבים אותו, מכים אותו עשרים מכות, ונותנים לו פרוסת לחם ומעט מים. כך נמשך הדבר ששה חודשים.

אמר הנער בתפילתו: ״מה עשיתי ומה חטאתי? הלא עודני נער קטן. אם אמות לא יהיה מי שיקבור אותי.״

כך היה מתפלל בקביעות, וכל רכושו — תפילין וטלית.

יום אחד, כשיצא רב אחד מבית־הכנסת, התנפלו עליו אותם שודדים, חטפהו בטליתו, ומיד הנחיתו עליו ארבעים מכות באותו בית ביער.

• מדוע אתם מכים אותי? שאל הרב.
• ככה זה, ענו לו.

וכך היו מכים את רב העיר ארבעים מכות ואת הילד עשרים מכות. והדבר נמשך חודש ימים. המשיך הילד להתעטף בטלית ולהניח תפילין אף־על־פי שהוא כואב כולו, וקרא אל הקב״ה. אמר לו הרב: ״אתה בן פלוני?״

• אכן, בנו אני.
• מה הביאך לכאן?

— שודדים חטפו אותי.

אמר לו: ״גם אני מאותה עיר.״

אמר לו: ״אכן, גם אתה באת לתת דין וחשבון לפני הקב״ה.״ באותו ערב בא אליהו הנביא לרב, ואמר לו: ״הלילה אתה משתחרר, אך קח עמך אותו נער.״ אמר לו: ״מדוע?״

— בשביל אותו ילד, שהיה עליו להשלים זכות הוריו הבאנוך. הם מתנקמים בבן, כדי למרק את עוונות אביו ואמו בעולם הזה, בעודנו חי.

אמר הרב אל אליהו הנביא: ״ואיך אנצל מאותם שודדים, החמושים בנשק?״

• אל תדאג ואל תהרהר והיה נכון.

בחצות הלילה בא אליהו הנביא ואמר לו: ״קום!״ הרב קם בשמחה כדי להסתלק. בהגיעו החוצה אמר: ״אוי לי, לא הבאתי את הילד.״

חזר, אמר לו: ״קום, קום!״

• שומעים אותנו.
• לא שומעים דבר.

לקחו את חפציהם עמם. כשיצאו החוצה מיד עשו קפיצת דרך והגיעו לבתיהם. אמר לו אליהו לאותו חכם: ״כל אשר הוכית מזה חודש ימים, היה בשביל אותו נער. עזרת לו למרק עוון אביו. זה עתה נכנס אביו לגן־עדן. כעת תזכה ותצליח אתה והוא. ראה ושים לב: אותם שודדים, תרד אש מהשמים ותשרוף את כולם.״

והנה רואה הרב מעין תמונה ומחזה של עשן עולה.

הביא הרב את הנער אליו ואמר לו: ״יותר לא אעזבך. אני ואתה נלך יחד לישיבה. יום יום תשב בביתי ותאכל אתי ואדאג לך לכל.״

כעבור חודש־חודשיים אמר לו הרב: ״בת זו, בתי, מיועדת לך,

אני נותן לך אותה. מזלך גרם לפגישתנו.״

אמר לו: ״טוב הדבר, אך אפשר לי להשלים את לימודי.״

הניחו לנפשו והמשיך ללמוד עמו יום ולילה, יום ולילה. כך נמשך הדבר עד שהגיע הזמן, ונתן לו את הבת לאשה. קרא לתלמידי חכמים, ערכו סעודה וקידש לו את הבת.

כשנפטר רב העיר, מינו את הבחור תחתיו לרב ולאב־בית־הדין. היה מלמד תלמידים במשך היום, שעתיים היה יושב בדין ובערב היה לומד עם אשתו עד חצות.

לימים נולדו לו שני בנים. לאחד קרא בשם אביו ולשני קרא

בשם האל[הכוונה לשם כלשהו]. כאשר היו הולכים לבית־המדרש, היו לוקחים את הבנים עמם להאזין ללימוד התלמידים.

כך התמיד בלימודיו יום ולילה, ממעט באכילה ואת כרסו ממלא בתורה. היה מתעורר לתוך הלילה וממשיך ללמוד.

אומרת לו אשתו: ״מדוע לא הערת אותי ללמוד?״ והוא עונה לה: ״התעוררתי אני, למדתי אני, אם את למדת — היינו הך. אל תדאגי, הרי אין ממש בעולם הזה. עוד תגיע השינה הארוכה והרחוקה מאד, בר־מינן, כאשר יורד האדם לקבר. זוהי השינה הארוכה. והעולם הזה הוא זמני והכנה לעולם הבא.״ —אם אכן העולם הזה אינו טוב דיו — נמעיט לאכול.

אמר לה: ״לא. הפקיד בידינו הקב״ה נשמה שלא נקפח אותה. נאכל דגים, נאכל עופות ונברך על מעט מכל דבר. ובברכות הללו נזכה את הנשמות. לעיתים מתגלגלת נשמה בנתח בשר, בתפוח או בדלעת. ולכן אנו מתקנים את הנשמות הללו לקראת העולם הבא.״

במות הרב, אבי אשתו, אשר הצילו מיד השודדים, ספד לו חתנו וערכו לכבודו טכס הלוויה וקבורה על פי כבודו.

והחתן, הוא רב העיר, אמר אל גיסו: ״דע לך, כי נאמר לי מן השמים, שהנני הולך מן העולם הזה עם אשתי, והנני מפקיד בידיך את בני. למד אותם תורה, שלי ושלך הם, שמור עליהם.״

נפרד מאנשי העיר, ואמר להם כי ביום מסוים לוקחים אותו מן העולם.

וכך היה. בעודו יושב ומסב בסעודה ראו אותו אנשים אומר:

״אל מלך נאמן, שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד.״ ונפטר עם אשתו.

קברו אותם עם אבי־האשה במבנה מיוחד.

למה במבנה מיוחד?

כאשר נפטר אבי־האשה, בא אל מלך העיר בחלום ואמר לו: ״כבדני כפי שכיבדתיך בעולם הזה, אחרת מות תמות.״

לכן בנה המלך לכבודו מבנה מפואר ובפתחו טבעת ברזל, ואין להיכנס לבית זה אלא בערב שבת ובערב ראש־חודש.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-הבן שמירק עוונות אביו

עמוד 27

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

              ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט , יז- ח"י)

איך ניתן לתקן את מלחמות האחים – המרחפות מעלינו.

מלחמות שבעבר – פירקו את המדינה, וגרמו לחורבן.

כמו:

מלחמת ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה – בגלל כבוד,

מלחמה שגרמה – לפילוג עם ישראל לשתי ממלכות,

וחורבן בית המקדש הראשון – בשלב יותר מאוחר.

 

מלחמת האחים: יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס – בגלל כבוד,

 שגרמה להשתלטות הרומאים – ואח"כ חורבן המקדש השני.

 

המסר האמוני:

 

מלחמת האגו והכבוד – של "המנהיגים" והגנראלים כיום,

מובילות להמשך המלחמה,

בניגוד לרוב העם – החפץ בחיי שלום ושלוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות – מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

תרשים זרימה:

במקום לשנוא, תברר, ואז לא תנקום, והתוצאה – תאהב את חברך.

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

              בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

בדברי האר"י הק' הנ"ל,

רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה,

ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

 

הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

 

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

 

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

 

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

א.  "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו,

יוכל כל אדם לקיים.

 

וכדברי קדשו:

"ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום: בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב)

 

להלן עוד ביטויים מהזוהר הק' בנושא שמירת ברית קודש:

 

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

 

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות.

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

 

פועל יוצא מדברי רש"י, רמב"ם, רמב"ן ורבנו-אוה"ח-הק':

על האדם לשלוט ביצריו בכל תחום, ולהתקדש ע"י קיום מצוות ה', בגלל שה' ציוה.

 

הרמב"ם: 'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

בסוף פרשת 'אחרי מות' התורה מדברת על יצר העריות, ותחילת פרשתנו על 'קדושים תהיו'.

רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' לומדים על דרך הסמיכות, שיש להתקדש בנושא עריות.

הרמב"ן לומד מפה, שאל לו לאדם לטבוע בעולם החומר, ועליו לקדש את עצמו במותר לו,

ובכך לא יהיה 'נבל ברשות התורה'.

 

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

 

א. "אחרי מות – קדושים אמור": רצף שלוש הפרשות הנ"ל המבורכות  ב-142 מצוות, יצר את הביטוי המפורסם "אחרי מות קדושים אמור". אחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". הסיבה המרכזית לכך היא: אחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, למצוא את הדברים החיוביים, מתוך המכלול השלם באדם.

 

 

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" – ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה,

ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 

 

ארבעת החכמים

שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 

לצערנו, חלוקת התואר "קדוש", ניתנת לכל דיכפין. לכן, מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש ביושר רב:

 

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה הנשיא המכונה גם "רבי" או רבנו הק', ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, המהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, והבסיס להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה.

הוא היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה, עד "שמעולם לא הכניס ידו מתחת לאבנטו" כדברי חז"ל, היות והיה גלגולו של יעקב אבינו שנטר את הברית במשך 84 שנים, עד לנישואיו.

 

ב. רבנו יצחק לוריא אשכנזי – רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזהר, כפי שכתב בשמו, תלמידו המובהק רבנו חיים ויטל בספריו הקדושים,  ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת.

הוא היה ידוע בקדושתו היתירה הבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה ע"פ שמות הקודש, טהרה במקווה גם בימים הקפואים של צפת. הוא זכה לראיה רוחנית גבוהה, כך שיכל לראות אותיות ג.ז.ל על מצחו של רבי אברהם גלאנטי מגדולי חכמי צפת, שביקש תיקון לנפשו, ואכן זה תוקן. הוא נפטר בגיל 38 בלבד.

 

ג. רבי ישעיה הורוויץ, המכונה "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפס': "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים".

המשך הפס' הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', הקב"ה יענה למשאלותיו.

 

ד. רבנו-חיים-בן-עטר המכונה בפי כל "אור-החיים הקדוש", על שם פירושו המפורסם לתורה:

 הקדושה מאירה מתוך פירושו לתורה "אור החיים" הנלמד מתוך קדושה ע"י עמ"י בכלל, וחסידים בפרט.

 דוגמאות: על הפס' "קדושים תהיו" כותב רבנו: "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע… אם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה". בפרשת אחרי מות (יח, ד) כותב רבנו: "אין חפץ לה' בהם – אלא במצוה הנעשית בקדושה".

בעל ה"דברי חיים" כתב על תורת רבנו: "ולכן בעל האור-החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ק"ה). לאחרונה, התגלה המקוה בו נהג רבנו לטבול. המקוה הוקם בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" ברח' אור החיים ברובע היהודי בירושלים. הוא נהג לטבול גם אחרי "קטנים".

 

בנוסף לפירושו "אור החיים", הוא כתב "חפץ ה'" על מס' מסכתות בתלמוד, "פרי תאר" על שו"ע יו"ד, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" אותו כתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים בה את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל.

 עד אז, הייתה בעיקר עליית יחידים, כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות" כדברי רש"י: השבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה" (כתובות קיא ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עושה חשבון ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפר' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתפתח.

ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כ"כ בא"י.

 

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה.

רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את פירושו בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר כמו: "אור יקר", "ישמח משה", "ילקוט אור החיים המבואר", "אור החיים המבואר – עוז והדר, "אור החיים – אור לעיניים", "פירוש אור החיים – מוסד הרב קוק", אור החיים היומי, ובעזהי"ת הספר שלי – "להתהלך באור החיים" וכו'.

במוקדים רבים מתקיימים שיעורים בתורת רבנו-אור-החיים-הק'. דרשנים באשר הם, לא פוסחים על פירושיו הנפלאים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מפורסם כמלוב"ן,

ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

את ציונו הק' בהר הזיתים, פוקדים מידי יום ביומו רבים וטובים,

ועשרות חסידים מסיימים לידו את התהילים מידי יום.

ביום ההילולא ב-ט"ו בתמוז – פוקדים את ציונו הק' עשרות אלפים מעמ"י.

זה לי עשרות בשנים שאני פוקד את ציונו הק' בערבי ר"ח,

וכמעט ולא קרה שאין מתפללים בציון הק'.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת  אהבת עם ישראל,

 של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה,

בעקבות מצות "ואהבת לרעך כמוך" בפרשתנו.

 

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אזי כל ברכותיך יתקיימו".

 

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו.

אחרי מלחמת העצמאות, הישיבה עברה לשכונת גאולה בירושלים, וחכם בן ציון ע"ה, שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת: "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד.

כאשר האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפס': "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

 

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך שרביטו, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך הארת פנים, כאילו הוא הראשון המתברך אצלו.

 

באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך אותם אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו".

 

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך.

באותה עת, הרב בן ציון היה מרותק לכיסא גלגלים.

החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה.

האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.

 

אמר רבי יהושע בן לוי:

"בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו,

. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם,

 שנאמר: "זבחי אלהים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט).

ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת,

 שנאמר :"לב נשבר ונדכה – אלהים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

 

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקוימו בו דברי חז"ל:

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה והנהגתו בענווה.

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור הגאולה.