ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

לתשומת לב פחותה זכו היחסים בין האחים ובין הנאצים. אולם חלוקת ימיין קאמפף׳ בידיהם לא הייתה האירוע היחיד שבו ישבו שני הגופים הללו באותה סירה. חסן אל־בנא שיתף פעולה עם סוכניו המצרים של הרייך השלישי, ובראשית שנת 1941 נועץ עם מנהיגי ״מצרים הצעירה״ על דבר תכנית לייזום מהומות אנטי־בריטיות במצרים, שמטרתן לסייע למאמץ המלחמתי הגרמני נגד בריטניה.

האגף הצבאי־למחצה של האחים הושיט לנאצים עזרה משלו, כאשר פעילים לא מעטים משורותיו גויסו לשירותים החשאיים הגרמניים. למרות זאת, נטעה אם נתאר את האחים כחסידים נלהבים של הנאצים. האחים דחו את תורת הגזע הנאצית ואת תפיסת העליונות הלאומנית הגרמנית, כיוון ששתי אלו נגדו את מושג ה״אומה״, האחווה המוסלמית האוניברסלית. זאת ועוד. אל־בנא, כמוסלמי דתי, לא העלה על דעתו להציב לעצמו כמופת מנהיג לא מוסלמי כהיטלר. כשהאחים ביטאו הערצה להיבטים מסוימים של הנאציזם, ההקשר היה בדרך כלל גאווה על כך שהאירופים מיישמים כמה מ״עקרונות האיסלאם״, כמו קוד לבוש צנוע, עידוד נישואים מוקדמים, פטריוטיות אמיצה ומיליטריזם ג׳יהאדי. כיוון הפוך, קרי רצון מצד האחים להידמות לנאצים, כמעט לא ניכר בדבריהם.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה

בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.

 בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך  (obedecer y no cumplir).   מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.

למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 

1884 – תלונתם של יהודי דמנאת על אכזריות המושל.

דרומונד האי כתב לחג' מוחמד טוראס, הווזיר לענייני חוץ ב – 7 באוגוסט 1884 את הדברים הבאים. הוא מעביר אליו תרגום של תלונה שהתקבלה מקהילת טנג'יר שהגיעה מיהודי דמנאת, בקשר למעשה העוול של המושל  ג'לאלי כלפיהם.

הדיפלומט מבקש מהנמען שיעשה ככל יכולתו ללא דיחוי להעביר את התלונה לסולטאן. ויבקש ממנו שבחוכמתו וביחסו הרחמני כלפי נתיניו ייתן הוראות למען יפסיקו את המעשים האכזריים של המושל הנ"ל.

ניסיונות המושל למנוע מהיהודים הגשת תלונה לדיפלומטים.

ב – 22 לאוגוסט 1884 פורסמו בשבועון היהודי בלונדון הדברים הבאים :

למרות שמצב היהודים במרוקו שופר – עדיין נתונים לשרירותם של מושלים שמתקוממים נגד הממשל המרכזי.בדמנאת אין נציג דיפלומטי שבפניו היו יכולים יהודי המקום להתלונן. שני נציגי הקהילה באו לקזבלנקה, כשכוונתם להמשיך לטנג'יר, על מנת להציג את מצבם העגום בפני השגרירים.

אבל מושל קזבלנקה אסר עליהם להפליג, למרות התערבותם של מספר סגני קונסולים במקום. לפי תזכיר שמסרו לסוכנים הקונסולריים בקזבלנקה, התמונה העולה ממצבם היא, כי המושל הטיל עליהם מבים כבדים, ואם מישהו מפגר בתשלום, הוא נאסר ונכבל.

עליהם לעבוד לממשל ללא תשלום, גם בחגיהם. וכן עליהם לשאת על גבם תחמושת ומשא אחר ללא כל תשלום. כשנודע למושל דמנאת שהיהודים התלוננו בפני נציגים דיפלומטיים, הדבר הרגיזו וציווה על חייליו לשדוד את בתי היהודים וחנויותיהם.

תוך איום על מנהיגיהם כי יענה אותם אם לא יצהירו בפני עדים שהמושל מעולם לא הציק ליהודים, ותלונתם הייתה חסרת בסיס.

עשרים משפחות נמכרו למושל של כפר סמוך.

עשרים משפחות יהודיות שגרות בכפר שבשטח שיפוטו נמכרו על ידי המושל לחברו המושל המקומי בדמנאת, וזה שדד אותם.

ההבטחה למשה מונטיפיורי כי ייעשה צדק ליהודי דמנאת לא בוצעה.

במכתב של משרד החוץ הבריטי ב – 24 באוגוסט 1864 התייחס למכתבו של הלורד ראסל ב – 26 ביולי לסיר גודלסמיט, בו הודיעו בקשר להמשך הפגיעות ביהודי דמנאת. הכותב קיבל הוראה משר החוץ להודיעו כי נראה מתוך מכתבו של דרומונד האי שקדמו להוראות שניתנו ושקראו באוניהם של זקני היהודים כי לא בוצעה ההבטחה שניתנה למשה מונטיפיורי שייעשה צדק ליהודי דמנאת, שסבלו מאכזריותו של המושל. 

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בש

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

מחאת השגרירים במרוקו.

השגריר הבריטי התקשר לחבריו נציג צרפת, איטליה, פורטוגל וארצות הברית, ואלה יחדיו הביעו זעמם בפני הווזיר על האכזריות בה נוהגים השלטונות כלפי היהודים. הוא גם שלח העתק פטיציה של יהודי דמנאת לווזיר, בצירוף בקשה שזו תועבר לסולטאן. הווזיר התקשר לדרומונד האי במספר מכתבים.

הסולטאן קיבל משלחת של יהודים.

הסולטאן ניאות לקבל משלחת של יהודי דמנאת. התברר ללא ספק כי היהודים סבלו מאכזריותם של המוסלמים, אבל ייתכן שהפריזו ביחסו של המושל.

דרומונד האי מסר כי קיבל מהווזיר מסמך חתום על ידי מנהיגי היהודים ובו נאמר, שהם שבעי רצון מהדרך של רדיפת צדק בה נקט הסולטאן…….. הייתה אפוא הפרזה בתיאור ההתנהגות של המושל בדמנאת.

היהודים שבעי רצון מהסולטאן.

דקומונד האי דיווח שקיבל מווזיר מסמך חתום על ידי מנהיגי היהודים בדמנאת, בו הביעו שביעות רצונם מהסולטאן שנהג עמהם בצדק. הסולטאן ימנע פגיעות ביהודים. אבל הכותב הביע חשש מפני ניסיון לאלץ את הפקידים לבצע את הט'אהיר של הסולטאן שניתן לפי בקשתו של מונטיפיורי, וכי יש חשש שהדבר יסכן את חיי היהודים.

ההתקדמות בהשפעה האירופית היא ערובה ליחס נאות כלפי היהודים.

הכותב הוסיף כי התקדמות ההדרגתית בציביליזציה, המסחר והשפעת הסוכנים האירופאיים במרוקו, כל אלה עשויים להשפיע לטובה על מצבם של יהודי מרוקו, יותר מאשר רפורמות חפוזות שיוטלו על אנשים קנאים.

קריאה ליהודי אנגליה וארצוץ הברית לסייע ליהודי דמנאת.

קריאה כזו יצאה כבר ב – 25 באוגוסט 1884. פרטים על מר גורלם של יהודי דמנאת פורסמו בשני עמודים בכתב העת Times of Morocco ב – 18 בדצמבר 1884.

מושל קזבלנקה התיר צאתה של משלחת לטנג'יר. הוא אילץ יהודים להכחיש את ההאשמות נגדו. שבוע לאחר מכן פורסמו הפרטים הבאים בהמשך למידע הנ"ל : בתחילת החודש נערכה פגישה של הסוכנים הקונסולריים בקזבלנקה בדירת הנציג הצרפתי, כדי לטכס עצה כיצד להקל את מצבם של יהודי דמנאת.

בינתיים המושל של קזבלנקה הסיר התנגדותו שהמשלחת תפליג לטנג'יר. הוא הסכים שיישלחו שני שליחים לסולטאן עם דין וחשבון מהמושל של דמנאת. יהודים הוכרחו להצהיר שההאשמות נגדו חסרות בסיס.

הרב הראשי בטנג'יר – רביע מרדכי בן יוסף ג'ו – 1825 1917, והאגודות היהודיות בפריס ובלונדון קיבלו מידע על מצבם של יהודי דמנאת. ייתכן שהסולטאן יורה על מתן פיצויים ליהודים שנפגעו, אבל לפי הניסיון, הוראותיו לא בוצעו על ידי המושלים.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

משלחת של יהודי דמנאת הגיעה לטנג'יר.

בסוף אוגוסט 1884 הגיעה משלחת של יהודי דמנאת דרך קזבלנקה לטנג'יר. בראשה עמד הרב דוד עמר. פילנתרופ בשם חיים קנסינו עזר להם להפליג באונייה בריטית מקזבלנקה, למרות ניסיונו של המושל המקומי למנוע זאת מהם.

סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה שהוא גם סוכן של אונייה, דיווח על המצב בדמנאת. ראשי הקהילה בטנג'יר מסרו דין וחשבון לשגריר בריטניה ואיטליה. אלה הציעו להם לא לפנות לשגריר צרפת, כי הם היו ביחסים מתוחים אתו.

השבועון בצרפתית שיצא בטנג'יר שאל מדוע אין תיאום בין השגרירים. השגריר הנ"ל נעלב מהדברים ואמר כי היות ויהודי דמנאת סירבו לחזור לבתיהם על סמך הבטחת הווזיר לפתרון בעייתם – הוא לא יתערב יותר.

ב – 5 בספטמבר 1884 פרוסם בשבועון היהודי בלונדון בעמוד 7, כי  נציגי קהילת דמנאת הגיעו לטנג'יר באוגוסט על מנת להתלונן על המושל. שגריר בריטניה ג'והן דרומונד האי העברי את התלונות לסולטאן. שגריר איטליה בשם סקובסו  Scovasso שיחסיו עם היהודים טובים, הבטיח לדרוש רשמית בשם הצדק וההומאניות לפטר את המושל, שמעשיו האכזריים משפיעים לרעה על היוקרה של ממשלת מרוקו.

ב – 7 בספטמבר 1884 נשלח מברק ממקין Meakin מהשגרירות של בריטניה בטנג'יר לנשיא " אגודת אחים " הבארון וורמב בלונדון, ובו נאמר כי המושל בדמנאת מתאכזר ליהודים. הנמען מתבקש לפנות לשר החוץ הלורד גרנויל שיעניק לו ייפוי כוח להגן עליהם.

בו ביום פנתה " אגודת אחים למשרד הלחוץ הבריטי, וצירפה לו את המברק. הודיעה לו, כי ברגע זה הגיע המברק הרצוף, והוא מועבר אליו לפי בקשת השולח. ניתן לשלוח הוראות במברק, כדי לקבל פרטים על המצב, שנראה להיות דחוף. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

סקירה כללית

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

ב״ה עמוד סח

יום ד׳ לסדר לצחק בי מש' באו מים עד נפש לפ״ק

רב עמרם חסידא עומד בפרש כל הקשה והיה העלמה מפרשת פרשה הדר הוא החכם השלם הדיין המצויין כולל כל אישורין יהי שמו לעולם כיר״א.

ותחל הארש שלומים מרובים. מכאן מודעה מקבלה ואילך הכתב והמכתב בארש ערבה שש אנכי על אמרתך. ובד"ק ראה ראיתי. אשר אסף וקבץ קומץ של ברכה והרים משם מלא קומצו סך כד' אוקיות. באמת נצטערתי במאד מאד על כל הטורח שטרח כת"ר ואתו עמו נקבצו באו לך מעלת הרבנים יושבי על מדין. אף כי כתי"ר לא העלה את שמותם על שפתיו. לבי אומר לי כי זאת הנדבה גדולה כ״ו מחמשת בתי כנסיות אלה בהצטרפות מע' הרבנים הי״ו. ולפעלא טנא אמרינן יישר חן חן לו.

בודאי עשרים אוקיות יצא מחמשה ב״ה הידועים וחמשה אוקיות מכל המדינה כולה. ושמעתי כי יוסף אלקובי נתן נ׳ אוקיות ואמרו כי ירד מנכסיו מיום שיצאתי ואם הוא נתן כך ודאי שאחרים הנקובים נתנו כהנה וכהנה. והאוק׳ כוי הביא אותם יעיש הי״ו מעט ורעים. הנה האדון יקבל אותם מידו ומצוה בחזרתי לכא׳ איש על שמו בדי שיתפרנסו בימי החנוכה. כי כיון שהם עניים איני רוצה מהם דבר. ואין כאן קללות ודברים יש לנו אב זקן אבינו שבשמים כי עליו אנחנו בוטחים. באמת מאנה הנחם נפשי ע״ז הענין.

 היטב בעיני ה׳ המדינה כולה יתנו כו' אוקיות. ואם באמת עניים הם דלית ביהו יכולת ליתן כל אחד אוקיא. הקב״ה ירחם עליהם ליתן ברכה והצלחה. זכור תזכור הכתב אשר שלח מע' אהובינו המפורסם באהבה ולא לפנים אלא מלב ומנפש והאיגרת כתובה מיד כת"ר שמה שקבץ העשרה כתב ופרט איש על שמו. לא כן בזה הכתב של כת"ר והיה העלמה שמות האנשים מי ומי הנותנים, שאם האדון היה פורש איש על שמו. הייתי מקבל מהאנשים אשר נתנו כראוי. ולפי דעתי נרי לעשות הדבר בערבוביא בדין ערוביא, מה אענה ומה אומר חם לבי בקרבי כי עליך נסמכתי לפי רוב אהבה וג״כ על מע' הרבנים הי״ו, ויצא כוי אוקיות בטירחא יתירה מעולם לא עלה לבי זה, שאם הייתי יודע הייתי מטריח את עצמי לכתוב ולא הייתי מטר^יח לכל הקהל כולו, לכוף אותם על כו' אוקיות, הנה כי כן יקבל אותם ויחזיר להם, ואיני יכול להאריך עוד כי זה נ׳ ימים אני חולה.

ועל מ״ש כי קופת ירוש׳ ונם קופת וי"ד אינם נותנים, כבר מלתא אמורה בכתב הר מ״א הי״ו כי לא ידענא טעמא מאי, הלא הוא אמר כי הם עניים, באמת זו תמיהה כי מיום שנעשה כתייר גיזבר ירדה עניות לציפרו, ועל מ״ש כת"ר שאכתוב אגרת לחכמי ויחידי העיר לתקן מהיום והלאה כל איש ביום חתונתו וביום נולד לו בן שיתנו לעה״ק מעה אחת והלואי שיוכל לעמוד בדבר מועט.

הנה דע לך שבפנקס התקנות של הר' יעב״ץ ז״ל נמצא כתוב שמעלת רבני קאסטיליא היו ראו בעיניהם התקנות שהתקינו בכל מדינות מערב ליתן בחתונה ומילה ונם ביום פורים איש כמתנת ידו לעיה״ק ירוש׳ דוקא, וזה אינו דבר חדש אשר תשאל ממני אלא זה אשר הוא בידי בחתימת רבני עיק׳ שכל איש מחויב להיות בעזה״י לקרב התועלת ושלא לבטל תקנת הראשונים זלה״ה וכל העובר על זה הרי הוא וכוי, ואהובינו הרי ר׳ עמור יודע מזה כאשר דברתי עמו פנים אל פנים, וכבר מלתא אמורה באחרת ציון היא דורש אין לה, ואם יעשה כת"ר חשבון כמה חתנים וכמה מילות יעשו בצפת לשנה, ולפי דברי כת"ר מעה הלואי מתקאל לשנה, והעניים והאביונים יתומים ואלמנות אשר בעה״ק יתעשרו ויאכלו ממתקאל צפרו. בושתי וגם נכלמתי וזלגו עיני דמעות בקוראי האיגרת של כת"ר שכו' אוקיות קיבץ וגם מעה אחת על חתונה. ונם הקופה נאבדה נפלגה הארץ מיום שיצאתי אין דורש ואין מבקש ואין משים לנגד עיניו על מה אבדה הארץ. ועל חכם הקהל מוטל להדריכם בדרך ישרה ולתקן כל דבר והקופות והענינים וכל המרחם על הבריות הקב״ה מרחם עליו.

מעתה למע' הרבנים הי״ו ובפרט להרב ר׳ עמור הי״ו שלום רב. למעלת ידין וקי״ל את שאהבה מלב ומנפש המפורסם באהבה מיום דעתי אותו הנגיד המפואר הי פחד יצחק יהי בעזרו. שלמים מרובים לבעל אבסנא רצוף אהבה הוא ובנו וכל אשר לו ש"ר. ואם האדון ה' פורט מאלו כוי אוקי׳ מי הם ומה נתנו הייתי מקבל מהאנשים אשר נתנו כראוי והיה הנשאר הייתי שולח, והאדון מנע אותם מלקבל כי לא פורש. אלא שלח כו' אוקיות מעט ורעים. הקב״ה ירחם יען שאני חולה ואיני יכול לכוף ראשי לכתוב, דין נרמא אני מאריך לכתוב בארוכה לפי רוב אהבה. והוא רחום יכפר על כל הטורח אשר הטרחתי לכת"ר הגם לקבו״ץ כו' אוקיות. וגם להחזיר אותם איש על שמו עין במר בוכה בזכרי זה הענין הלא כדי נאה׳ איש צעיר רפאל הלוי

אנכי שליח כולל מעיה״ק ירוש׳ ת״ו החמ'… שקבלתי… מאת… הרב הכולל כמוהר״ר יאודה אלבז היו סך ששה ועשרים מתקאלים וששה אוקיות והם מההקדש ושל ויברך דוד… למען ירוש׳ ת״ו… וחי לעולם… בבנים ובני בנים … ושובע שמחות וזכות עה״ק ירושלים… להציל אותם מכל צער ונזק, ועוד קבלתי ממנו חמשים מתקאלים אחרים סך הכל… ועשרים מתקאלים וששה אוקיות ועד״א חתמתי פה צפרו ביום ד׳ לחד׳ אדר ב׳ משנת התקפ״ט ליצירה וקיים

רפאל בכר׳ ישראל הלוי

ס״ט

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

עשרת הראשונים- ממשיך שלמה יוחאי ומספר- נשלחו להכשרה בבית השיטה, משם נהג ידידי אביטל לשלוח לי, למרוקו, מכתבים שבהם תיאר את הנעשה בארץ. בשבת השחורה, למשל, כאשר פרצו הבריטים לבית השיטה ותפסו כל מי שנראה להם חשוד תפסו גם את אליעזר משום שהיה ג׳ינג׳י ושמו אותו במעצר ברפיח. בעבורו היה המעצר ביה״ס החשוב ביותר, כי הוא ישב עם מנהיגי היישוב (הסוכנות, ההסתדרות הציונית) ושמע מהם הרצאות בנושאים שונים. השלב השני אחרי ההכשרה בבית השיטה היה תקופת ״העצמאות״. הקבוצה קיבלה מהסוכנות חלקה (מחנה עבודה על יד מושב חן במושבה רעננה) כמה פרות זה היה שלב המעבר בין ההכשרה להתיישבות. בתקופת ״העצמאות״ היו לומדים חקלאות, מגדלים כל מיני גידולים, חלקם עבדו בחוץ בטוריה, הכול כמובן, על טהרת העבודה העברית, כאשר כל ההכנסות היו למען כל הקבוצה. בגלל הקרבה למושבה ולתושביה, הפכה תקופה ״העצמאות״ גם לתקופת המבחן הקשה ביותר לחברים, שכן היה קיים פיתוי גדול להצטרף ליישוב ותיק ומסודר ולזנוח את הרעיון של עלייה לקרקע במקום מרוחק ומבודד. אף על פי כן עמדו הצעירים בפני הפיתוי וביחד עם גרעין ״סנה״ של צעירים ממצרים הם הקימו את קיבוץ ברור חיל. מאוחר יותר הצטרפו אליהם צעירים מדרום אמריקה (ברזיל) בתור השלמה.

אני עצמי קיבלתי הכשרה בקיבוץ דורות, משם עברתי לקיבוץ מעגן שעל הכינרת, שם היה גרעין של מרוקאים. אח״כ התגייסתי לנח״ל.

ברור חיל עלתה על הקרקע ב 5.5.1948 בעיצומם של המאורעות וההתקפות בדרכים ובנגב. על גבעה שעל יד הכפר הערבי ברייר, שהיה עדיין מאוכלס שודדים ורוצחים, ויחד עם חברי הפלמ״ח, שנמצאו בנקודה, בנו החברים ביצורים ושמרו על המשלט עד ששוחרר הכפר בידי ההגנה. חברי הגרעין בילו בנקודה המבודדת והמרוחקת מכל יישוב את מלחמת הקוממיות ושם, בתוך הבונקר, הם שמעו ביום שישי ה 14.5.1948 את הקולות הבוקעים ממכשיר הקשר המבשרים על הקמת המדינה. על ימיה הראשונים של ברור חיל כתב אביטל את השיר הבא:

א.אביטל / ברור חיל 30.10.1948

נקודה צצה בשממה

בליל נחת ותנומה,

וכולה שרויה בדממה

 כבסיפורי אגדה קדומה

שוכנת היא עלי גבעה,

 ושולטת על מישור ובקעה

 סביב שדות צמאי זיעה

 קמה שנבלה וגוועה.

דם נקי ניגר בחמת צר,

 הגיע עדי שעריך ועצר,

 זוהי שעת חירום ומיצר

 בפשטות מראך ותהי למבצר.

חוויות עמקות חיינו איתך

 ותקוות רבות נושאים לעתידך

אנו גואליך עובדי אדמתך

שוחרי אושרך ושלוותך.

לעתים, גם לאחר שנאחזו בקרקע נאלצו הצעירים להיאבק בעקשנות בגורמים בכירים על עצם המשך קיומה של נקודת יישוב, לאחר שהגורמים המיישבים הטילו ספק במידת הצלחתה.

סיפורם של קיבוץ יוטבתה, צאלים וגזר הם דוגמאות אחדות מתוך רבות לנחישות שגילו צעירים וצעירות להיאחז במה שהיה באותה העת ״גולת הכותרת״ של ההגשמה הציונית בארץ- התיישבות קיבוצית.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה. 

מכתב מספר 7

אל טייב בן אל-ימאני מבקש מאברהם קורקוס לסייד בידו לבצע עיסקה פרטית במגרת קשריהם המסחריים המסועפים.

4.1.1854

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي الظيم

الطيب بن اليامني امنه الله

1 صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فقد كنا ابقينا غنمآ تحت يد

2 القيد ابراهيم ثم كتبنا له ببيعها ودفع لك

3 فاذا دفع لك ثمنها فاعلمنا ولا بد بقدره ومبلغه وجيازته

4  والزمانا لذي كنت وجهت لنا في شان ما لك بذمتنا كنا في اشغال

5 منعتنا من امعان النظر فيه وضاع لنا فنحبك تجدد لنا زماما

6 اخر تبين لنا فيه ما بذمتنا لك وما دخل عليك من قبلنا لنعلم

7 ما بقي عندنا ونكتب لك طيه بحيازته هناك ثم اذا كتبت

8 ذلك فاذفعه لولدنا ابراهيم يوجهه لنا في طي كتابه ونحن بجير لله

9 الحمد وله المنة ولا تغيب عنا خبرك والتمام في 4 ربيع الثاني عام 1270

الحمد لله وحده

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي الظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

الطيب بن اليامني امنه الله

אל טייב בן אל – ימאני, יהי האל מבטחו

1 صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فقد كنا ابقينا غنمآ تحت يد

אל חברנו הסוחר יעקב קורקוס, לעצם העניין : השארנו בידי הקאיד אברהים אל אכראוי כמה ראשי צאן

2 القيد ابراهيم ثم كتبنا له ببيعها ودفع لك

אשר ביקשנוהו, לאחר מכן למכור ולהעביר לידיך את תמורתם ( 3 )

3 – סביר להניח שבמדובר במתנה שטייב בן אל-ימאני קיבל באחד מסיוריו בדרום מרוקו. הוא ביקש, אפוא, מנציג המחז,ן במקום למכור אותם עבורו ולהעביר את הסכום שהתקבל ממכירתם לידי משפחת קורקוס.

3 فاذا دفع لك ثمنها فاعلمنا ولا بد بقدره ومبلغه وجيازته

לכשישלם לך, אנא, הודע לנו על כך. זו פקודה. ציין את כמות – הצאן – שנמכרה, את הסכום – שהתקבל – ואת זה שצריך לקבל

4  والزمانا لذي كنت وجهت لنا في شان ما لك بذمتنا كنا في اشغال

אשר לחשבון ששלחת על החוב שלנו אצלך

5 منعتنا من امعان النظر فيه وضاع لنا فنحبك تجدد لنا زماما

עיסוקינו מנעו מאיתנו מלעיין בו אף איבדנוהו ( 4  ). נבקשך להכין לנו חשבון

4 – מהתעודה שלפנינו עולה בבירור שבתור " סוחר המלך ", עסקיהם של בני משפחת קורקוס לא הצטמצמו לבית המלוכה בלבד אלא הקיפו את כל ראשי השלטון שהשתמשו בשירותם ובמיומנותם לצרכיהם הפרטיים.

6 اخر تبين لنا فيه ما بذمتنا لك وما دخل عليك من قبلنا لنعلم

חדש בו תציין את חובנו לך לצד מה שכבר קיבלת מאיתנו. כך נוכל לדעת

7 ما بقي عندنا ونكتب لك طيه بحيازته هناك ثم اذا كتبت

מה – סכום החוב – שנותר לנו ואנו נשלח לך התחייבות על כך (  5 ). לכשתכתוב את – החשבון

5 – כך לפי ההקשר הכללי

8 ذلك فاذفعه لولدنا ابراهيم يوجهه لنا في طي كتابه ونحن بجير لله

מסור אותו לבני, אבראהים, והוא ישלח לנו  אותו לוטה למכתבו. אנו בכי טוב

9 الحمد وله المنة ولا تغيب عنا خبرك والتمام في 4 ربيع الثاني عام 1270

השבח והחסד לאל ואל תמנע מאיתנו ידיעות אודותיך. סוף. 4 לרביע אלת'אני שנת 1270

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ד. זמן השליחות

זמן שהותו של השליח בחוץ־לארץ בשליחותו אינו נקבע ע״י השולחים, ומשאירים את הדבר לשיקול־דעתו של השליח שימשיך לנדוד ולפעול כל עוד יש סיכוי לפרי ישוה לטרחתו. ובזה אין שני שלוחים שוים. יש השוהה זמן רב במקום אחד ומשתדל לנצל כל אפשרות ושעת־כושר, ויש המסיים את פעולתו במשך ימים מעטים ועובר לעיר אחרת. יש שליח תקיף בדעתו שלא יזוז ממקומו עד שימלאו את

כל משאלותיו, ויש שליח הנוטה להתפשר ונוטל מה שנותנים לו. יש שליח העובר רק בקהילות הגדולות והמפורסמות, ויש החודר למקומות הנידחים ביותר. יש שליח היודע לקשר קשרים אישיים ובעזרתם הוא מגיע למקומות ולאנשים ששלוחים אחרים אינם יודעים עליהם כלל. אורך זמן השליחות תלוי גם בתנאים חיצוניים, מדיניים וכלכליים.

 בשעת משבר כלכלי אין השליח נוטה לשהות הרבה במקום אחד, כי יודע הוא שהדבר לא יועיל לו. בימי מלחמות ומרידות ושבושי־דרכים אין השליח מתרחק מהמרכזים הגדולים, ויש שהוא מוותר על ארצות שלמות. כללו של דבר, זמן השליחות תלוי באפיו, בריאותו ולפעמים גם ביצר־נדודיו של השליח ובתנאי־ החיים בקהילות שאליהן מגיע השליח.

 בדרך־כלל נמשכת כל שליחות שלוש עד ארבע שנים, ולאחר שהשליח חוזר לא״י, או מפסיק שליחותו, נשלח אחר במקומו. אולם יש אשר שליח שוהה בדרכו זמן רב. ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון לאירופה במחצית השניה של המאה השבע־עשרה שהה בשליחותו למעלה מעשר שנים ועבר את איטליה, צרפת, הולנד, גרמניה, אוסטריה, ביהם, פולין, ליטא ואוקריינה. ויש אשר אותו שליח בשובו לא״י חוזר ונשלח לאותו אזור־שליחות.

 ר׳ אברהם רוויגו נשלח בשליחות ירושלים לאירופה שלוש פעמים במשך תשע שנים בראשית המאה השמונה־עשרה. ויש אשר השליח בשובו לאחר פעולה מוצלחת חוזר ונשלח מטעם אותה עיר לאזור־שליחות אחר. ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי נשלח בשליחות חברון שלוש פעמים, פעמיים בזה אחר זה לאירופה הדרומית והמערבית, בשנות תקל״ד—תקל״ח (1774—1778), ובשנות תקמ״ב—תקמ״ט (1782—1789), ופעם שלישית לעת זקנתו לסוריה, ארם־נהרים והודו בשנת תק״ס (1800).

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

משפחת קורקוס

סוחרי המלך

התמונה הינה מארכיון משפחת קורקוס

לאור כשלון השלטון הריכוזי, שהגיע לשיאו בתקופת מולאי איסמעיל, והתבסס על צבא מקצועי ובראשו חיל־העבדים השחורים, כדי לגבות מיסים כבדים, פנה המלך סידי מוחמד בן-עבדאללה (1790-1757), לסחר החוץ כדי לממן את המאכזן. לשם כך החליט לרכז את כל סחר החוץ של המדינה, שעבר עד אז דרך נמל אגאדיר הסורר והמורד. כדי להשתלט על הסחר ולפתחו, החל לבנות בשנת 1766 נמל חדש ומודרני במפרץ מוגאדור.  להפעלתו סמך בעיקר על הסוחרים היהודיים, חלוצי פתיחת הצוהר ממרוקו אל העולם החיצון. המלך סידי מוחמד הטיל על מזכירו האישי, היהודי שמואל סונבל, לגייס למוגאדור סוחרים יהודים, שהתמחו בסחר חוץ והבטיח לעשרת הסוחרים, שיעברו להתגורר בעיר הנמל החדשה, כי יקבלו את התואר הנכסף ״סוחרי המלך", המקנה זכויות אשראי, מונופולים ביבוא וביצוא סjורות, דיור מרווח בשכונת הממשל וחסינות משפטית מלאה. להלן רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, הכוללת שמות מארבע ערי המסחר העיקריות דאז: אגאדיר, רבאט, טיטואן וסאפי.

–    אברהם בן־יוסף סונבל – מסאפי

–    מימון בן-יצחק קורקוס – ממראקש

–    סלם דלמר לבחאר – ממראקש

–    אהרון בן־משה אפלאלו – מאגאדיר

–    יהודה בן-שמואל לוי־יולי – מרבאט

–    משה אבודרהם – מטיטואן

–    דוד בן־משה פניה – מאגאדיר

–    אברהם בן-יהושע לוי בן־שושן – מרבאט

–    משה בן-יהודה נהורי – מרבאט

–        יוסף בן-עבדי שריקי, דה־לוונטה – מסאפי

ואכן תוך שנים ספורות נהפך נמל מוגאדור לשער העיקרי של מרוקו, עד שאיבד את הבכורה לקזבלנקה בתחילת המאה־העשרים. מכל משפחות סוחרי המלך, משפחת קורקוס בלבד עתידה היתה לשמור על הבכורה, הן במסחר והן בהנהגת הקהילה. בני המשפחה היו סוחרי המלך משך עשרות שנים, עד סוף המאה התשע־עשרה, בהנהגת כל המלכים. המפורסמים יותר ביניהם היו אברהם ומוזס במוגאדור, ויהושע במראקש.

יהודי מוגאדור – במגעם ההדוק עם אירופה, ובעיקר עם אנגליה, שהשתלטה כמעט בלעדית על המסחר עם מרוקו, עד אמצע המאה התשע־עשרה – היו חלוצי המודרניזציה, חלוצי היציאה מהמלאח וחלוצי אימוץ התרבות והלבוש האירופאים. נטייתם הפרו־אנגלית של יהודי העיר הייתה כה בולטת, שעיתונאי אשר ביקר בעיר בשנת 1880 תהה אם העיר שייכת למלכה ויקטוריה או למלך מולאי חסן ונענה: ״נוס נוס" (חצי, חצי…).

במוגאדור נוסדו האגודות הציוניות הראשונות ובית הספר האנגלי הראשון, לפני פתיחת רשת בתי־הספר ״כי׳׳ח״ בשפה הצרפתית. ממוגאדור החלה הגירת המשפחות המבוססות: קורקוס, גדליה, אבולעפיה, אפלאלו, אפריאט ולוי בן־יולי לאירופה, לאנגליה ולארצות הברית.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

מוחמד היה איש מקובל במכה כל עוד אבו-טאלב דודו ומאמצו ואשתו חדיג׳ה היו בין החיים, אולם לאחר מותם בשנת 619 לספירה החמיר מצבו עם עלייתו של אבו-להב, אף הוא דודו, להנהגת מכה ושבט קורייש. מנהיגי שבט קורייש לא האמינו בחלומו ובשליחותו של מוחמד והאשימוהו בהתחזות וכינו אותו חולה נפש.

מוחמד היה מנודה מהשבט במשך שלוש שנים כי מנהיגי מכה אסרו על בני המקום לקיים עמו ועם עדת תומכיו כל קשר חברתי בתחום המסחר או בנושאים הקשורים לקשרי נישואין ובלית ברירה רחקו תומכיו ממכה והתפזרו לכל עבר.

על מנת להיטיב ולשפר את יחסיה של הנהגת מכה כלפיו וכלפי תומכיו, ראה מוחמד לנכון לשלב בחזונו המונותיאיסטי את פסוקי השטן יימסורת הג׳הליה ולהעניק מעמד של קדושה למספר אלילים במקדשים הסמוכים למכה ולמספר אלילים ב׳כעבה׳ כניסיון לפשרה בין הפגנים בהנהגת אבו-להב לתומכיו המונותיאיסטים.

אולם מוחמד חזר בו מהצעת הפשרה שהציע למנהיגי שבט קורייש ודחיית הצעתו מצדו יצרה עוינות ותגובות חריפות מצד הנהגת מכה כלפיו וכלפי תומכיו שבחלקם לא היו תמימי דעים עמו.

לאור המצב הבלתי נסבל במכה, העתיק מוחמד את מקום מגוריו לעיר טאיף אך לרוע מזלו גם תושבי טאיף לא האירו לו פנים וזלזלו ברעיונותיו המונותיאיסטים, לעגו לו ולא נטו להאמין לדבריו.

פרוש המלה ׳ג׳הל׳ בשפה הערבית הוא טיפש או מופקר והכינוי ג׳הליה מתייחס לתקופה הפגנית לפני עליית האיסלאם. קיימת סברה שתקופת הג׳הליה מכונה על שם תנועת הג׳הלים ששלטו בחלקים מהעיר מכה.

מוחמד, שלא מצא כר דשא מתאים לרעיונותיו בטאיף הביע בפני תומכיו ובני משפחתו את רצונו להגר ליתר׳ב משתי סיבות:

א ־ רעיונותיו המונותיאיסטים אינם זרים לתושבי העיר שרובם יהודים.

ב־ ישנה אפשרות להשתלט על העיר המורכבת משבטים וממנהיגים עצמאיים מחוסרי כוחות הגנה וללא צבא מאורגן.

דרך הגעתו ליתר׳ב מתוארת בוואריאציות שונות על ידי חוקרי תולדות חייו ואין ודאות באמיתות הגרסאות כי הן שונות ואינן משתלבות בתכליתן.

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה_ישראל – מפה

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

השלב השני להקמת השכונה

כאמור, בשנים 1866-1864 נרכשה בשלב הבנייה הראשון הקרקע הראשונה וייסדו את השכונה יחידים, בעיקר האמידים

שבקרב עדת המערבים. מעורבותו של הרדב״ש נתנה תנופה לבניית השכונה ולהתפתחותה, נרכשו הקרקעות לשלב השני, וב־1872 החלה הבנייה. בשנה זו הגיע מספר בני עדת המערבים לאלף נפש.

עזיבת רבים מבני העדה את ירושלים האטה מאוד את קצב צמיחתה אך לא גרמה להפסקת הבנייה. אחד הפעילים המרכזיים של העדה, רבי יעקב בן עטר, יצא בשליחות המערבים כמה פעמים: בשנים 1898-1891, בשליחות בית הכנסת בית אל_; ובשנים 1908-1901, בשליחות עדת המערבים, לגיוס כספים להקמת בתי מחסה בשכונת מחנה ישראל. הוא גייס כספים, רכש מגרש נוסף בשכונה והקפיד לפרסם דוחות על שליחויותיו ועל התקדמות העבודה כדי לבקש עוד תרומות. הבנייה שהחל בה הופסקה ולא הושלמה בימיו בגלל החמרת מצב היהודים במרוקו, צמצום התרומות ופרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בד בבד עם קניית שטחים לכולל גם נמכרו חלקות, אם בעסקות מסחריות ואם כדי לגייס כספים לצרכים דחופים של הקהילה. בשנת 1883 נמכרו כמה מקרקעות הכולל הסמוכות לבית הכנסת, אך צוינו בחוזה תנאים שהגבילו אפשרות של מכירה עתידית.

משנות ה־90 של המאה ה־19 נתדרדר והלך מצבם של המערבים עקב סכסוך בעניין ההנהגה ומצבם הכלכלי הרעוע. מרביתם היו בעלי מלאכה – רצענים, נגרים, פחחים וקצבים – והיו ביניהם רוכלים מועטים ומספר קטן של סוחרים. אף שרובם ידעו קרוא וכתוב, היה מצבם הרוחני ירוד.

מצבה החומרי של העדה היה קשה שכן לא היו לה מוסדות צדקה ובתי חסד, וענייה היו מרובים. מקורות מהתקופה מציינים את הפער הרב בין משפחות עשירות מיוחסות, שאחדות מהן אף בנו בתים פרטיים מפוארים בעיר החדשה כגון משפחות עמיאל ואבושדיד, לבין כלל העדה שהייתה במצב ירוד וחיה ברובה בעיר העתיקה.

מקור אחד מציין כי מחנה ישראל הייתה שכונה קטנה ובה בתים אחדים אך מדגיש את ״האיכות לעומת הכמות״. בשכונה היה יסוד חדש, היסוד ליזמה הפרטית של בני ירושלים: הם יצאו בכוחות עצמם ובכספם הרחיבו את יישובם אל מחוץ לעיר העתיקה.

ברם, כאמור, לא זכתה שכונת מחנה ישראל הקטנה לגדולות, וברבות הימים התמעטה מאוד. בתיה נבלעו ונכללו בתוך הבתים הרבים שבנו סביבה לא יהודים.

רותת קרק במאמרה ״מחנה־ישראל – שכונה חלוצית״ שפורסם ב״טבע וארץ״, גיליון נובמבר-דצמבר 1986, וכן בספרה ״ירושלים וסביבתה – רבעים, שכונות וכפרים 1948-1800״ שנכתב עם מיכל אורן, מציינת כי בשני העשורים האחרונים של המאה ה־19 גדלה השכונה אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה גרמה להידרדרות נס במצבם של בתי הכולל שלה.

התעוררות מה וניסיון לשיפור מצב הדיור הקשה חלו בשנים 1904-1902. בכרוז שהוציאו רב העדה ומנהיגיה, מתואר המצב האומלל של העניים ושל האלמנות שאין יד הכולל משגת לשלם בעבורם דמי שכירות. הוקם ועד מיוחד לבניין בתי המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו באמצעות שד״רים וממקורות אחרים, נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א. נקנתה קרקע מיורשי הרב משה מלכה, ובשנים 1903-1902 נבנו עליה בניין, בור מים ותנור.

ב.  נקנתה מהאלמנה זוהרה דטבול חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״ וכן חלקת קרקע גדולה הסמוכה לחצר זו.

מבקרים בבתי הכולל בשנים 1908-1907 סיפרו שהם היו צפופים, מחניקים, קרים והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו ואמרו כי ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.