חלקם של יהודי מרוקו תרומתם ליישוב הארץ-ד'ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
ד'ר אלישבע שטרית
ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיוד העולמי של יהודי מרוקו
הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המירבית
המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה ותנועת " ביחד "
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממ
רוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה
עד למאה הי״ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע ״ארצות הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1904-1881) העתיקו מספר משפחות את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו.
בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י״ט כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים.
לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר. בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג׳יריה) משפחת אמזלאג, משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני ״העדה המערבית״ בירושלים (״מערבים״ – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו).
הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: ״נווה צדק״(1887); ״נווה שלום״(1890); ״מחנה יהודה״(1896); ״יפה נוף״ (1897); ״אחוזה״ (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל״ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה ( סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.
חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע״י עולים ממזרח אירופה ונתמנה לנשיא הכבוד של ״ועד יסוד המעלה״, שנוסד ב 1882 – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים- ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג מכספו הפרטי להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון ״חבצלת״(ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:
אנחנו תושבי ראשון לציון..וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי״ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל… בפרט אסירי תודה אנחנו לס׳ חיים אמזלאג אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו.
כנראה שאמזלאג היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה. זאת ועוד, יהודי יפו ״המערביים״ ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה ״אחוזת בית״, היא תל אביב (1909).
גם בירושלים תרמו בני ״העדה המערבית״, הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא ״מחנה ישראל״. (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).
ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה
בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל. ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ.חגורה ביטחונית של המדינה
התיישבות חקלאית על פי דגם מדחבי חדש
ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע״י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו״ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.
מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל " חלון הראווה " להתיישבות חקלאית-כפרית של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה.
בשנים 1954 – 1955 הוקמו בחבל 16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר. באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני, קריית גת. מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את : איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ – ד'ר אלישבע שטרית
במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט״ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי״ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט׳׳ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר־יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה. ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט״ו ותשט״ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט״ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט״ז נוסדו המושבים: יד רמב״ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי״ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי״ף , על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.
במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו 10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.
טבלה מס׳ 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948
32.3% |
יוצאי אירופה |
29.7% |
יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו |
13.5% |
יוצאי עיראק ואיראן |
11% |
יוצאי תימן |
5% |
ילידי הארץ |
2.1% |
יוצאי מצרים |
1.4% |
יוצאי הודו |
5% |
יוצאי ארצות אחרות |
מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה. כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי 32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב , מאלג׳יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית׳ חקלאית במדינת ישראל.
למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.
ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופי רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.
(סקירה חודשית,ירחון לקציני צה״ל מרס- אפריל 1978).
מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו״ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר : ח"כ בשנים 1977 – 1984, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ״ל מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחו, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:
לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% ממונה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועף אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דגר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענן, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לאן גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון.
על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!׳ מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק״ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.
במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס(נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור יים הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן ״אל תקרא בנייך אלא בונייך״.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד'ר אלישבע שטרית
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ
על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב״ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו.
חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב. על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת 1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא.
הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון 70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז״ל ויבד״ל גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב.
מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם ״קדימה״, וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר ״תפוס״ ולכן בחרו בשם ״ישרש״ על פי הכתוב בספר ישיעהו( כז׳/ ו׳): ״ הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל "
יד רמב"ם
יד רמב"מ הוא מושב במועצה האיזורית גזר, סמוך לעיר רמלה.המושב הוקם ב-6 בנובמבר 1955 – כ"א בחשון תשט"ז – ונקרא על שמו של הרמב"ם – רבי משה בן מימון – במלאות 750 שנה לפטירתו. מקימיו היו 78 משפחות אמידות מהעיר פאס שבמרוקו ושצאצאיו מהווים עיקר מניין תושביו גם כיום.
תושבי המושב התפרנסו בעבר מחקלאות, אך חלק ניכר מאדמות המשפחות הופקעו ויועדו מחדש לבניית כביש חוצה ישראל. בעקבות תביעתם של התושבים את הוועדה המחוזית של המועצה האזורית,הוענק להם ב-2009 פיצוי גבוה משהיה מקובל בעבר על האדמות שהופקעו. כיום עוסקים חלק מהתושבים בחקלאות וחלקם במקצועות חופשיים.
ישרש הוא מושב בשפלה מדרום לרמלה (כביש 431 מפריד ביניהם), בתחום המועצה האזורית גזר. המושב משתייך לתנועת המושבים. שטחו כ-500 דונם. מקור השם בפסוק "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו, כ"ז, ו'), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, יציץ.
המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים ממרוקו. במושב, אשר היה פעם חקלאי ברובו, נשארו משקים חקלאיים מועטים ורוב הכלכלה מבוססת על עסקים פרטיים ושכירים, בהם: מוסכים, נגריה, משתלה גדולה, בריכה, מיזוג.
סמל המושב הינו עץ בעל שורשים.
רינתיה הוא מושב שנמצא בין פתח תקווה לבין יהוד )על יד כביש 40)
השם רינתיה שפירושו שירת ה' הוא שינוי קל משמו של הכפר הערבי רַנתיה שהיה קיים במקום ונכבש במלחמת העצמאות במבצע דני.
המושב נוסד בשנת 1949 על ידי עולים ממרוקו וכיום יש בו 72 משקים חקלאיים. בשנת 1997התוספה הרחבה בתוך המושב של 72 יחידות בניה. במושב רחבה גדולה ובה אנדרטת זיכרון לחייליצה"ל בני המקום שנפלו במערכות ישראל.
ילדי היישוב מתחנכים בבתי הספר שבישובים הסמוכים (שוהם, יהוד, בני עטרות).
רוב התושבים מתפרנסים במקצועות חופשיים. לכבוד יובל החמישים למושב רינתיה הובא לדפוס ספר המגולל את סיפור העלייה והבניה של המושב לאורך 50 שנות עמל ויצירה, בליווי תמונות וסיפורים מאז ועד היום.
דבורה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.
היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרוקו במבצע אכלוס חבל תענך.
שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה.
מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל ( כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ״ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. ״המושב במהותו״ אומר אסולין ״הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של ׳בן ממשיך׳ ״. סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם כעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ״כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.
זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה״ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה״ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו – 40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין. כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ״האונייה אל הכפר״).
על הגורמים שצוינו לעיל יש להוסיף עוד גורם שיכול להסביר את המספר הגבוה של יוצאי מרוקו בהתיישבות החקלאית, למרות שמרביתם לא היו אמונים על עבודת האדמה ולא הועידו עצמם למשימה זו, והוא תום הלב של העולים, מה שמכונה בלשון יהודי מרוקו: ה ״נייה אוחדה״.
על אותה ״מיה׳׳- תום לב- יכול להעיד הסיפור על ״המשוגע״, אותו שמעתי מפי מר יחזקאל זכאי:
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
" המשוגע " ממטע
נשלחתי להיות מדריך במושב מטע, כשהגעתי למקום ניגש אליי איש אחד הושיט את ידו ואמר ״שמי מדאלסי ואני ממראקש״. והנה אני שומע מישהו קורא מרחוק בקול ״משוגע, משוגע״. אחרי שהתפזרו ל
הם בני המושב פניתי אל האיש ושאלתי אותו לפשר הכינוי ״משוגע״ שבו כינו אותו. בתשובה הזמין אותי מדאלסי לבוא אליו בערב הביתה ושם הבטיח, יגולל לפניי את סיפורו. הייתי מלא סקרנות, ולעת ערב שמתי פעמיי אל בית משפחת האיש ושם על כוס תה עם נענע פתח את פיו וסיפר את סיפורו:״ אני מגיע באוניה מצרפת, אחרי שלושה ימים יורדים בחיפה לשער עלייה, שם פגשתי כל מיני אנשים וכל אחד מתלבט מה יעלה בגורלו. באו אליי ומסרו לי שאיזה יהודי ממרוקו רוצה לדבר איתנו ולהציע לנו ללכת למושב. אני הולך לאסיפה ושם עמד אברהם זריהן מהסוכנות ומציע לנו לבוא למושב. ׳מה זה מושבו׳ שואלים המתכנסים, ׳מושב׳ עונה להם זריהן ׳זה עבודת אדמה, זו חקלאות׳. השומעים משכו בכתפם כאומרים מה לנו ולזה ואיש איש עזבו את המקום. בא זריהן שם ידו על כתפי ואומר לי:׳ אני לוקח אותן למקום שהוא מרוחק שתי אצבעות מירושלים. יש שם שבעה מעיינות מים חיים, איך שאתה נכנס לבית ופותח חלון אחד אתה קוטף קרמוס (תאנים), אתה פותח חלון שני, מושיט יד וקוטף אפרסק, הולך לחדר ילדים, מוציא יד מהחלון וקוטף בננה ". זה מזל, אמרתי ביני לבין עצמי, ומזל כזה לא דוחים אלא לוקחים.
אני ועוד שתי משפחות עלינו על משאית בדרכנו למושב., נוסעים, נוסעים ולא מגיעים לשום מקום. בערב אנחנו דופקים לאברהם על הקבינה ׳אברהם , אברהם׳ אנחנו שואלים ׳מתי מגיעים למושב?׳ והוא עונה ׳תספרו עוד שלושה הרים׳. הגענו בחושך, פזרו כל משפחה במקום אחר והמשאית נסעה לה. נכנסו לבית בן שני חדרים בכל חדר מיטות סוכנות. שולחן, שרפרפים. על השולחן היו מעט ביסקוויטים, לחם, סרדינים, אין לנו מושג לאן באנו. הילדים והאישה נשכבו עם הבגדים על המיטות ומיד נרדמו. אני נזכרתי בדברי המדריך ונגשתי לחלון. על החלונות היו תריסים מאוד כבדים (כשמירה מפני מסתננים) אני מתאמץ פותח חלון מושיט יד ולא נתקל בשום דבר, עובר לחלון השני פותח אותו מושיט יד ולא מוצא שום דבר. נכנס לחדר איפה שאשתי ישנה , היא מתעוררת מרעש החלון ואני מבקש אותה להחזיק לי את הרגליים כדי שלא אפול והוצאתי את רבע גופי העליון מושיט יד , שום דבר. נשכבתי על המיטה נרדמתי ועם אור ראשון, בחמש בבוקר, קמתי יצאתי בריצה החוצה ומה אני רואה? הרים, סלעים, קוץ ודרדר. אני משפשף את העיניים חזק, סוגר ופותח אותם, ושוב סוגר את העיניים ופותח אותם, מסתכל מערבה ומזרחה צפונה ודרומה והנוף לא משתנה׳ ירדתי לפגוש ותיקים ושאלתי אותם: ׳איפה קרמוס? איפה אפרסק? איפה בננה? תראו לי איפה אני מוצא אותם?. הם הסתכלו זה על זה והפטירו ביניהם ׳האם לא מספיק לנו, שהביאו לנו עוד משוגעים?… ומאז דבק בי הכינוי ׳משוגע׳ ״.
אין ספק, ללא תום לב כזה וללא אהבת מולדת אמתית קשה היה ליישב או לשרוד את הקשיים שעמדו בדרך הארוכה אל ההגשמה הציונית
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
פיזור אוכלוסין
עם קום המדינה התרכזו בתל- אביב, בחיפה ובערי מישור החוף הסמוכות להן, כ 82% מהאוכלוסייה היהודית בא״י. שאר האוכלוסייה היהודית בארץ התרכז בירושלים, בעמקים הצפוניים ובגליל המזרחי. באותה העת בנגב הייתה נוכחות יהודית דלילה (באר שבע ו 11 הנקודות) והוא הדין בנוגע לצפון הארץ. בשנות ה 50 עוצבה תוכנית לפיתוח מדינת ישראל שקבעה את פיזור האוכלוסייה כיעד לאומי של המדינה. במסגרתה הושם דגש על התיישבות כפרית והתיישבות עירונית. ההתיישבות הכפרית, בשונה מהתיישבות עירונית אינה מצריכה אוכלוסייה גדולה (כל יישוב כפרי מונה כמה מאות נפשות בלבד) ובה בעת מאפשרת צורה זו התפרסות רחבה בכל האזורים וסתימת פרצות במערך ההתיישבותי, בכך תרמה ההתיישבות הכפרית ליישום התוכניות לפיזור אוכלוסין, שמטרתן הייתה למנוע ריכוז יתר של האוכלוסייה באזורים המיושבים בצפיפות בשפלת החוף ולהבטיח חלוקה מאוזנת יותר של האוכלוסייה בכל חלקי הארץ.
אולם, מלכתחילה היה ברור לקברניטי המדינה ולאחראים על תכנון קליטת העלייה, כי דרך ההתיישבות החקלאית לא תהיה היחידה, וכי חלק נכבד מהעולים ימצאו את מקומם בערים.
תחילה (1951-1948) הושם דגש על אכלוס ישובים עירוניים קיימים, כמו טבריה, עפולה, בית שאן רמלה, יבנה וכוי. לאחר מכן( 1958-1952) הוקמו 32 ערים חדשות ובכלל זה מה שנהוג לכנות ״עיירות פיתוח״, שהן 80% מכלל הערים החדשות בישראל בתוך שלושים ושתים הערים החדשות, 21 ערים הוקמו באתרים חדשים לחלוטין מהצפון (שלומי, מעלות, מגדל העמק) ועד לדרום (ירוחם, דימונה, אופקים, קריית גת, אילת). בכל הישובים האלה היוו יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט את האחוז הגבוה ביותר של האוכלוסייה. (ראה טבלה מס׳ 3)
טבלה מס׳ 2: ערים שהורחבו וערים חדשות שהוקמו בשנים 1948 – 1964
שנת הייסוד |
ערים הדשות שהוקמו באתרים |
שנות הגידול |
יערים חדשותי- שהורחבו על |
חדשים לחלוטין |
בסיס גרעינים עירוניים ותיקים |
||
1957 |
אשדוד |
||
1951 |
אילת |
1955 -1948 |
אשקלון |
1950 |
קריית שמונה |
1955 -1948 |
באר שבע |
1951 |
בית שמש |
1955 -1948 |
בית שאן |
1951 |
יוקנעם |
1955-1948 |
טבריה |
1951 |
ירוחם |
1955-1948 |
טירת הכרמל |
1951 |
קריית מלאכי |
1955-1948 |
יבנה |
1952 |
אור עקיבא |
1955 -1948 |
לוד |
1952 |
חצור |
1955 -1948 |
עכו |
1952 |
מגדל העמק |
1955 -1948 |
עפולה |
1954 |
שדרות |
1955 -1948 |
צפת |
1955 |
אופקים |
1955 -1948 |
ראש העין |
1955 |
מצפה רמון |
1955 -1948 |
רמלה |
1955 |
דימונה |
||
1955 |
קריית גת |
||
1956 |
מעלות |
||
1956 |
נצרת עילית |
||
1956 |
שלומי |
||
1956 |
נתיבות |
||
1962 |
ערד |
||
1964 |
כרמיאל |
||
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב
טבלה מס׳ 3: הרבב אתני של האוכלוסייה בנגב – % יוצאי אסיה ואפריקה בשנת
% |
!–יישוב ״ |
44 |
1 הממוצע בארץ |
61.5 |
1 הממוצע בנגב |
58.5 |
| באר שבע |
83.4 |
ן דימונה |
51.6 |
ן אילת |
89 |
אופקים |
36.9 |
ערד |
79.6 |
שדרות |
90.7 |
נתיבות |
88.2 |
ירוחם |
59.4 |
מצפה רמון |
הערים החדשות עומדות בראש הערים בישראל הקולטות עלייה.
עד לעלייה ההמונית מחבר העמים היוו מצאי צפון אפריקה, ובמיוחד יוצאי מרוקו, את האחוז הגבוה ביותר בקרב התושבים בערים ״החדשות״, אולם מתחילת שנות התשעים החלה אוכלוסיית הערים הללו לגדול גידול ניכר והחלו להשתקע בהן •גולים חדשים ־ מרביתם עולים מארצות חבר העמים ומאתיופיה ומיעוטם מתושבים ממקומות אחרים בארץ. וכך אנו עדים לעובדה שדור המייסדים, שלפני 40 ו 50 שנה היה דור של עולים חדשים, שהקים בעמל רב יישובים יש מאין בלב המדבר, הפן לדור של ותיקים הקולט עולים חדשים, ולמרות הקשיים הנובעים מהמפגש בין חדשים לוותיקים, ניתן לומר שעל פי רוב הקליטה מתנהלת באופן מוצלח.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב
ההתיישבות בקיבוצים
ההתיישבות הקיבוצית הייתה אחת מצורות ההתיישבות החדשות והמהפכניות בתולדות יישוב ארץ ישראל בתקופה החדשה, שניצניה החלו בעלייה השנייה והיא הלכה והתפתחה מהעלייה השלישית ואילך.
מהמחצית השנייה של שנות ה 40 ואילך, בעקבות תהליך הדה קולוניזציה שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, עברה התנועה הציונות במרוקו לשלב של הגשמה, קרי עלייה לארץ , כאשר אחת מפעולות ההגשמה הייתה ארגון גרעינים של צעירים וצעירות והכשרתם למען הצטרפותם למפעל ההתיישבותי בקיבוצים. בתהליך זה לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו, כגון: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני, התנועה הקיבוצית על פלגיה השונים: (איחוד, מאוחד, המזרחי, הפועל המזרחי); שליחים מבני הארץ, שבאו למרוקו, וצעירים שעלו ממרוקו ועברו בעצמם הכשרה בארץ או בצרפת וכעבור שנתיים- שלוש נשלחו חזרה למרוקו כשליחים כדי להכשיר צעירים אחרים לעלייה. ההכשרה לחיי השיתוף בקיבוץ, לעבודת החקלאות וכו׳ נעשתה על פי רוב בצרפת (חוות חקלאיות בטולוז), בקיבוצי הארץ, כמו: דורות, מצובה, בית השיטה וקיבוצים אחרים. לעתים הוחל בהכשרת הצעירים עוד במרוקו, במסגרת מחנות הקיץ שארגנו תנועות הנוער השונות. כך לדוגמא הועמדה לרשותם (בידי יהודי עשיר ) חווה חקלאית, נאדלאר, בסביבות קזבלנקה, שבה התנסו לראשונה בחיי שיתוף. חברי גרעינים שונים, ששמו פעמיהם להתיישבות חקלאית במושבים או בקיבוצים, נמנו עם בוגרי ביה״ס החקלאי של מראקש
.section agricole
ההכשרה של הצעירות והצעירים לא התמקדה רק בהתנסות בעבודה מעשית או בחוויה השיתופית, אלא היא כללה גם הכשרה בתחום האידיאולוגי. נכתבו מאמרים, בצרפתית (חלקם תורגמו מעברית לצרפתית) וברושורות ובכינוסים שונים התקיימו דיונים בין החברים על נושאים שעמדו על סדר היום . בין הצעירים שהתפזרו ברחבי הארץ או בינם לבין חבריהם שעדיין נותרו במרוקו, מחכים בתורם לעלות , התקיימה התכתבות אישית ענפה שבה נדונו נושאים רעיוניים ומעשיים. כאשר חל הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הוא לא פסח גם על הצעירים במרוקו. לדברי מר אריה אזולאי – משמש כיום חבר ההנהלה הציונית, חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו׳׳ר הוועדה לעליה ולקליטה- הציל הגרעין שהגיע ממרוקו, במידה רבה את קיבוץ עין גב, משום שחברי הגרעין שהצטרפו אליו בעת המשבר נמנו עם תנועת הבונים דווקא, הקשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים בעוד שחבריהם מקבוצת דרור, שהשתייכו לקיבוץ המאוחד נאלצו לעזוב לגינסור.
כל גרעין מנה בין 30 ל 50 צעירים וצעירות בני 21-18 , משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו (פאס, מראקש, מקנאס, רבאט,טנג׳יר ועוד). משנת 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ, על כל זרמיה ופלגיה, עם מרוקו. היא שלחה שליחים (אמנון שמוש, ישראל אבידור), השקיעה משאבים, הכשירה צעירים והכול למען מטרה אחת: חינוך להגשמה ציונית בקיבוץ. התנועה הקיבוצית , מעיד אריה אזולאי, הצליחה לרתום אליה את מיטב הנוער העירוני הציוני של מרוקו. בבואם לארץ הם לא נרתעו מהקשיים שעמדו לפניהם, וכדומה לחלוצים בני העלייה השלישית, גילו דבקות במטרה, עקשנות ונחישות.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משל
ו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
על עשרת הבחורים הראשונים, שעלו לארץ, עוד בתקופת המנדט הבריטי, במטרה להקים יישוב בארץ מספר שלמה יוחאי ( ביטון ) ממייסדי קיבוץ צאלים, בין היתר את הדברים הבאים :
בשנת 1946, תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ, נתנו לנו עשרה סרטיפיקטים וגם זה היה בקושי רב, כי כל הסרטיפיקטים נועדו, מטבע הדברים, לניצולי השואה. אבל גם אנחנו במרוקו ביקשנו ויזות, כי רצינו מעט תקווה. אישרו לנו עשרה סרטיפיקטים. בראש הקבוצה עמד אליעזר אביטל (1968-1924) ממייסדי תנועת הנוער ״קב"י קבוצת אליעזר בן יהודה״ בקזבלנקה, שקמה מיד לאחר שחרור מרוקו ממשטר וישי (נוב׳ 1942). בין המייסדים ניתן למנות גם את חיים סנה (בוחבוט), אהרון איפרגן, אלמליח שלמה, שאול זיז (זיני) דוד בוסקילה ז״ל ואחרים. התנועה שמה לה למטרה להפיץ את השפה העברית בין בני הנוער במרוקו, לדון בנושאים על הנעשה בארץ, להכשיר עצמם לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה וליצור הווי ארץ- ישראלי בגולת מרוקו באמצעות ערבי שירה עברית, טיולים מאורגנים, מחנות קיץ וכוי.
על הקמת הקבוצה כתב אליעזר אביטל – מראשוני חלוציה של יהדות מרוקו ואחד האישים הבולטים שלה, איש הגות ומשורר- את השיר הבא:
שיר שחיברתי לכבוד קבוצת בן יהודה א. אביטל (קזבלנקה 1943)
אם כי ובארץ גלותנו נתארגנה חברתנו
עוד תמשיך ובחיק מולדתנו תוסיף לקבצנו
והיא היא המצמיחה בקרבנו רעיון תקוותנו
היום סוללת דרך מובטחת לגאולתנו
אכן ידועה לכל נערינו בשם קבוצת בן יהודה
וברכותינו אליה עולות תמיד לשם תודה.
חושו אחים אליה: תיכף אל נא תאחרו
כי לא רק את רוח עמכם וחייו בה תכירו
אלא גם חזיונות עתידו בפיכם ברינה תבשרו
ומה טוב חלקכם זה אם לה בקרוב תתחברו
וידעתם כי רק לטובתנו אנו קבוצת בן יהודה
במאודה כל הימים טורחת ברוב חדווה וחמדה.
את זיכרון ציון בעומק לבנו לעד ייחרת
ודגל עמנו ממנו לנצח בל ייכרת
הלוא הם כמעוז נפשנו וכמיטב חיינו נשרת
עד אשר ישובו לנו להיות למגן ולתפארת
וכל עוד חיה וקיימת קבוצת אליעזר בן יהודה
נדע לשמור סיסמתה ונעמוד על צו הפקודה
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
עשרת הראשונים- ממשיך שלמה יוחאי ומספר- נשלחו להכשרה בבית השיטה, משם נהג ידידי אביטל לשלוח לי, למרוקו, מכתבים שבהם תיאר את הנעשה בארץ. בשבת השחורה, למשל, כאשר פרצו הבריטים לבית השיטה ותפסו כל מי שנראה להם חשוד תפסו גם את אליעזר משום שהיה ג׳ינג׳י ושמו אותו במעצר ברפיח. בעבורו היה המעצר ביה״ס החשוב ביותר, כי הוא ישב עם מנהיגי היישוב (הסוכנות, ההסתדרות הציונית) ושמע מהם הרצאות בנושאים שונים. השלב השני אחרי ההכשרה בבית השיטה היה תקופת ״העצמאות״. הקבוצה קיבלה מהסוכנות חלקה (מחנה עבודה על יד מושב חן במושבה רעננה) כמה פרות זה היה שלב המעבר בין ההכשרה להתיישבות. בתקופת ״העצמאות״ היו לומדים חקלאות, מגדלים כל מיני גידולים, חלקם עבדו בחוץ בטוריה, הכול כמובן, על טהרת העבודה העברית, כאשר כל ההכנסות היו למען כל הקבוצה. בגלל הקרבה למושבה ולתושביה, הפכה תקופה ״העצמאות״ גם לתקופת המבחן הקשה ביותר לחברים, שכן היה קיים פיתוי גדול להצטרף ליישוב ותיק ומסודר ולזנוח את הרעיון של עלייה לקרקע במקום מרוחק ומבודד. אף על פי כן עמדו הצעירים בפני הפיתוי וביחד עם גרעין ״סנה״ של צעירים ממצרים הם הקימו את קיבוץ ברור חיל. מאוחר יותר הצטרפו אליהם צעירים מדרום אמריקה (ברזיל) בתור השלמה.
אני עצמי קיבלתי הכשרה בקיבוץ דורות, משם עברתי לקיבוץ מעגן שעל הכינרת, שם היה גרעין של מרוקאים. אח״כ התגייסתי לנח״ל.
ברור חיל עלתה על הקרקע ב 5.5.1948 בעיצומם של המאורעות וההתקפות בדרכים ובנגב. על גבעה שעל יד הכפר הערבי ברייר, שהיה עדיין מאוכלס שודדים ורוצחים, ויחד עם חברי הפלמ״ח, שנמצאו בנקודה, בנו החברים ביצורים ושמרו על המשלט עד ששוחרר הכפר בידי ההגנה. חברי הגרעין בילו בנקודה המבודדת והמרוחקת מכל יישוב את מלחמת הקוממיות ושם, בתוך הבונקר, הם שמעו ביום שישי ה 14.5.1948 את הקולות הבוקעים ממכשיר הקשר המבשרים על הקמת המדינה. על ימיה הראשונים של ברור חיל כתב אביטל את השיר הבא:
א.אביטל / ברור חיל 30.10.1948
נקודה צצה בשממה
בליל נחת ותנומה,
וכולה שרויה בדממה
כבסיפורי אגדה קדומה
שוכנת היא עלי גבעה,
ושולטת על מישור ובקעה
סביב שדות צמאי זיעה
קמה שנבלה וגוועה.
דם נקי ניגר בחמת צר,
הגיע עדי שעריך ועצר,
זוהי שעת חירום ומיצר
בפשטות מראך ותהי למבצר.
חוויות עמקות חיינו איתך
ותקוות רבות נושאים לעתידך
אנו גואליך עובדי אדמתך
שוחרי אושרך ושלוותך.
לעתים, גם לאחר שנאחזו בקרקע נאלצו הצעירים להיאבק בעקשנות בגורמים בכירים על עצם המשך קיומה של נקודת יישוב, לאחר שהגורמים המיישבים הטילו ספק במידת הצלחתה.
סיפורם של קיבוץ יוטבתה, צאלים וגזר הם דוגמאות אחדות מתוך רבות לנחישות שגילו צעירים וצעירות להיאחז במה שהיה באותה העת ״גולת הכותרת״ של ההגשמה הציונית בארץ- התיישבות קיבוצית.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
על הקמת קיבוץ יוטבתה והמאבק להמשך קיומו מספר יחיאל בנטוב ( בין יתר תפקידיו הציבוריים היה ראש מועצה מקומית אופקים ) ממיידי הקיבוץ, בין השאר כך :
הרעיון להיות בין החלוצים הראשונים ממרוקו הנאחזים באדמת המולדת קסם לי מאוד. כאשר אליעזר אביטל הציע לי עוד בשבוע הראשון בשהותי בישראל (דצמבר 1948) לארגן גרעין של צעירים עולים ממרוקו להתיישבות והכשרה בקבוצת דורות, במטרה לגבש גרעין להתיישבות חדשה, לא היססתי לרגע ויחדיו החלטנו להתגייס לנח״ל. את ההכנה וההכשרה להתיישבות עברנו בקיבוצים תל־יוסף ועין חרוד. בתקופת שהותנו בתל- יוסף, הגיע ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון לכנס של נציגי הקיבוצים שנערך במקום. בכנס דרש מהם בן גוריון לקלוט עולים חדשים כפועלים שכירים בקיבוצים וזאת כדי להקל על מצב התעסוקה… בסיום אותו מפגש, התוודע לנו והופתע לגלות שאנחנו גרעין מרוקאי ולא גרעין אמריקאי, כפי שסבר תחילה….בשלהי חודש אוקטובר 1951 נפלה ההכרעה להקים היאחזות נח״ל 40 ק״מ צפונה מאילת, בלב הערבה[ יוטבתה] …במקום מצאנו אדמת סבחה רוויה במי תהום, עליה נווה מדבר טבעי של דקלים מניבי פרי… בראשית 1954 הוחלט בממשלה בתיאום עם הסוכנות לפרק את יוטבתה מכיוון שלא היה לתנועות ההתיישבות גרעין להתיישבות במקום ולא הייתה שום אפשרות שהיישוב יעמוד על רגליו בכוחות עצמו ובלי תקציב ממשלתי. הידיעה על הפירוק הדהימה אותנו. לי היה ברור שפירוק ההיאחזות , פירושו חיסול יוטבתה וכי כדי לקיים אותו יש צורך בגרעין התיישבותי רציני שיישב את המקום…
(ביטאון ״ברית״ פסח תשס״ד, עמי 14-15)
בנטוב נסע לפגוש את בן גוריון בשדה בוקר והצליח לשכנע אותו לבטל את ההחלטה. ״הזקן״ קיבל את נימוקיו ועל כך אומר בנטוב:״ אכן, בזכות הגרעין המרוקאי הראשון להתיישבות, יוטבתה קיימת ומשגשגת בערבה״, וחברו שלמה יוחאי (ביטון) מקיבוץ צאלים מוסיף, שכאשר ביקשו להעניק פרס לדוד בן גוריון על הצלחתה של יוטבתה אמר, הפרס אינו מגיע לו, כי אם ל״מרוקאי״ שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים.
התרומה של יהדות מרוקו לתנועה הקיבוצית נעשתה במספר דרכים: א. קיבוצים (במספר קטן) שהוקמו ע״י גרעין מייסד של ילידי מרוקו למשל: יוטבתה, ברור חיל וצאלים. ב. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו. לדוגמא קיבוץ גזר. הקיבוץ נוסד לפני קום המדינה בידי עולים מגרמניה, אבל הוא ננטש בעקבות השילומים, ורק גרעין הבונים הגדול שהתיישב בו הציל את הקיבוץ. גרעין אחר של הבונים ממרוקו, כפי שכבר הוזכר קודם, הציל את קיבוץ עין גב בזמן המשבר בתנועה הקיבוצית. ג. גרעינים ובהם בין 20 ל 50 צעירים וצעירות שהצטרפו לקיבוצים קיימים, על פי תפיסתם האידיאולוגית (ראה טבלה מס׳ 4). ד. נערים שעלו ממרוקו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. לדברי אריה אזולאי לא היה קיבוץ בארץ שבו לא נקלטו נערים ונערות ותרומתם לא הייתה פחותה מזו של הגרעינים
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
טבלה מס׳ 4: התיישבותם של
בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)
תנועת הנוער במרוקו אליה השתייך הגרעין " המרוקאי " בגרעין היו בין עשרים לחמישים בני 18 – 21, בני המעמד בינוני – העירוני |
שם הקיבוץ |
דרור |
אורים |
דרור |
בארי |
דרור |
כיסופים |
נוער ציוני |
ניר יצחק |
נוער ציוני |
עין השלושה |
השומר הצעיר |
חצור- אשדוד |
הבונים |
חצרים |
דרור |
משמר הנגב |
דרור |
גשר |
בונים |
חמדיה |
בני עקיבא- בודדים |
עין הנצי״ב |
דרור |
בית אורן |
בודדים- הברת הנוער הציוני |
גבעת ברנר |
בונים- הוקם ע"׳ יהודים מגרמניה, ננטש בעקבות קבלת שילומים והוקם מחדש ע"׳ בני מרוקו |
גזר |
בונים- בודדים. |
חולדה |
בונים- בודדים. |
חולדה |
חברת הנוער הציוני- בודדים |
נען |
בני עקיבא |
שעלבים |
נוער ציוני |
גבעת השלושה |
קיבוץ הכשרה לתנועת הבונים |
גבע |
הבונים |
עין חרוד(איחוד) |
דרור |
עין חרוד( מאוחד) |
הבונים |
איילת השחר |
השומר הצעיר |
ברעם |
הבונים |
חולתה |
הבונים |
יפתח |
חברת הנוער הציוני |
כפר גלעדי |
דרור |
כפר סאלד |
דרור- גרעין גדול וחזק |
מלכ״ה |
דרור |
יג1ר |
חברת הנוער הציוני |
רמת יוחנן |
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- יחיאל בנטוב |
יוטבתה |
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- גרעין"לירדן"- תנועת הצופים. |
צאלים |
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי , אליו הצטרף מיעוט של יהודים ממצרים ולבסוף הצטרפו אליו מתנועת הבונים של בחיל |
ברור חיל |
הבונים |
מעגן |
הבונים |
ווניתה |
הבונים |
עין גב |
צופים- גרעין לירדן |
דורות |
צופים |
מצובה |
גרעין גדול של 30- 50 – דרור |
גינוסר |
המשך……..
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
מן הראוי להביא כאן את סיפור המעשה בשנים עשר דגלים המונפים בפארק אשקלון, לכבוד ההצדעה
להתיישבות יהודי מרוקו בישראל. המעשה מתאר את כמיהתה של יהודייה ממרוקו לארץ ישראל והוא דוגמא אחת לכמיהה האמיתית שהייתה קיימת ואשר עברה כחוט השני מדור לדור בקרב יהדות מרוקו. בערגה שחשו יהודי מרוקו ביחס לארץ ישראל וברצון העז שלהם לעלות אליה וליישב אותה היו טמונים הבסיס והעוצמה הנפשית שהיו דרושים להם כדי לעזוב ארץ נושבת ולבוא וליישב ארץ ריקה, לעזוב בתים ולבוא ולהתגורר באוהלים, פחונים וצריפים, להניח למקצוע החייטות, הנגרות, הצורפות או המסחר ולעסוק בחקלאות- מקצוע שהיה בזוי בעיני יהודי הגולה ולעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת, להסתפק במועט ולגור במה שמכנים יהודי מרוקו " פלאכלה " ( שום מקום ) את כל אלה ניתן היה לעשות רק מתוך אהבה יוקדת ואמתית, כפי שמראה הסיפור הבא:
שנים ־ עשר הדגלים של שבטי ישראל המונפים לפנינו בגאון, הם מלאכת עשייה חשאית שנמשכה יותר מעשרים שנה. הדגלים נתפרו בסתר בעיר קזבלנקה שבמרוקו בידי רחל תורג׳מן יהודייה ציונית שחלומה היה לראות אותם מונפים בשמי מדינת היהודים. כל חייה חלמה רחל לעלות לישראל והמתנה שתכננה להביא עימה לארץ הקודש הייתה הדגלים הללו. בשל הקושי להשיג בגלות מידע מהימן אודות צורתם המדויקת של סמלי השבטים, ערכו רחל ובעלה מחקר יסודי וחשאי אחרי כל סמל וסמל. רק אחרי שעלה בידם לאסוף מספיק פרטים החלה עבודת התפירה. תפירת הדגלים נעשתה בהסתר, במרתף בבית, שמא מישהו יגלה ויחשוד בהם, זאת משום שיהדותם לא הייתה ידועה לכל. אחרי שסיימה לתפור את תריסר הדגלים תכננה רחל להגשים את חלומה לעלות לישראל. אולם אז, למרבה הצער, חלתה ונפטרה. בצוואתה ביקשה רחל שהדגלים יועלו לארץ הקודש ויוצגו בה לראווה. כאן החלה משימת הברחתם לארץ, משום שגילויים עלול היה לסכן את בעלה וארבעת ילדיה. דגל אחר דגל הוברחו ממרוקו. תחילה לצרפת, שם נאספו בביתו של קרוב משפחה, ומשם הדרך לישראל כבר הייתה קלה יותר.
בחודש סיוון תשס״ד הושלמה המשימה, עת הוצבו הדגלים כאן בראשי התרנים, כשהם מסמלים את הכמיהה האין סופית לארץ הקודש של בני העם היהודי בכלל, ושל יהודי מרוקו בפרט, ואת המחשבה הבלתי פוסקת של יהודי התפוצות באשר הם על ארץ ישראל.
סיכום
מי שמצוי בהיסטוריה של א״י בעת החדשה ומכיר את הקשיים שליוו את החלוצים בני העלייה השנייה והשלישית בבואם להקים צורות התיישבות חדשות, עומד משתאה לנוכח התכונות הזהות שגילו אחיהם, החלוצים החדשים מקרב יהדות מרוקו, בשני העשורים להקמת המדינה. חלוצים חדשים אלה התפרסו בכל רחבי הארץ, הסתפקו במועט, לא אחת היו מתוסכלים מהקשיים הרבים שניצבו בפניהם, אבל שמחתם לא ידעה גבול כאשר השיגו את מטרתם. רובם עלו כשהם כבר בעלי משפחות והורים למספר ילדים, ובכל זאת ניצבו מול אתגרים קשים ויכלו להם. בסקירה שהובאה לעיל, נעשה ניסיון להציג בצורה תמציתית ביותר, ועל ״קצה המזלג״, את התרומה של יהדות מרוקו לבניין הארץ בתחום ההתיישבות. מתוך החומר הרב על הישובים הרבים לא ניתן היה, בגלל מגבלה של מקום, להביא אלא רק את הנושאים המרכזיים ובקווים כלליים בלבד. אין זה סוד, שלכל אחד מהישובים או מהמושבים שהוזכרו, ואלה שלא הוזכרו (ועל כך אנו מתנצלים מראש בפני אלה שלא הוזכרו), יש סיפורים רבים היכולים להאיר את הדברים מהפן האישי. ביום ההצדעה לכבוד ההתיישבות מצאנו לנכון להניח לרגע לתחלואים ולקשיים ולהתמקד בתרומתה הגדולה של יהדות מרוקו ובפרק המפואר שהיא רשמה בתחום זה בתולדות המדינה. ביום החג ביקשנו להתמקד בעשייה של חלוצים אלה שנטעו יערות, הקימו מושבים ועיירות במקומות שרגל אדם לא דרכה בהן לפני כן, שבהתיישבותם לאורך גבולות הארץ: במושב, בעיר, בעיירת פיתוח ובקיבוץ שמרו עליה בגופם ועשייתם זו הוסיפה את אחד הנדבכים החשובים ביותר לבניין הארץ והכינה את התשתית לקליטת העלייה החדשה.
ברצוני להודות לכל האישים הנכבדים שהעניקו לי מזמנם ועזרו לי בחיפוש אחר נתיבים שונים בתחקיר לכתבה זו.
הצדעה והחוברת בשיתוף :
ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיחוד העולמי של יהודי מרוקן, הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המערבית בירושלים, המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ותנועת " ביחד ".
הסוכנות היהודית, עיריית אשקלון – המחלקה לאירועים ותיירות, רשות הטבע והגנים, מועצת הצמחים, משרד החקלאות, משרד הקליטה, המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, משרד התיירות וקרן קיימת לישראל.
סיום החוברת
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
טבלה מס׳ 4: התיישבותם של
בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)
תנועת הנוער במרוקו אליה השתייך הגרעין " המרוקאי " בגרעין היו בין עשרים לחמישים בני 18 – 21, בני המעמד בינוני – העירוני |
שם הקיבוץ |
דרור |
אורים |
דרור |
בארי |
דרור |
כיסופים |
נוער ציוני |
ניר יצחק |
נוער ציוני |
עין השלושה |
השומר הצעיר |
חצור- אשדוד |
הבונים |
חצרים |
דרור |
משמר הנגב |
דרור |
גשר |
בונים |
חמדיה |
בני עקיבא- בודדים |
עין הנצי״ב |
דרור |
בית אורן |
בודדים- הברת הנוער הציוני |
גבעת ברנר |
בונים- הוקם ע"׳ יהודים מגרמניה, ננטש בעקבות קבלת שילומים והוקם מחדש ע"׳ בני מרוקו |
גזר |
בונים- בודדים. |
חולדה |
בונים- בודדים. |
חולדה |
חברת הנוער הציוני- בודדים |
נען |
בני עקיבא |
שעלבים |
נוער ציוני |
גבעת השלושה |
קיבוץ הכשרה לתנועת הבונים |
גבע |
הבונים |
עין חרוד(איחוד) |
דרור |
עין חרוד( מאוחד) |
הבונים |
איילת השחר |
השומר הצעיר |
ברעם |
הבונים |
חולתה |
הבונים |
יפתח |
חברת הנוער הציוני |
כפר גלעדי |
דרור |
כפר סאלד |
דרור- גרעין גדול וחזק |
מלכ״ה |
דרור |
יג1ר |
חברת הנוער הציוני |
רמת יוחנן |
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- יחיאל בנטוב |
יוטבתה |
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- גרעין"לירדן"- תנועת הצופים. |
צאלים |
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי , אליו הצטרף מיעוט של יהודים ממצרים ולבסוף הצטרפו אליו מתנועת הבונים של בחיל |
ברור חיל |
הבונים |
מעגן |
הבונים |
ווניתה |
הבונים |
עין גב |
צופים- גרעין לירדן |
דורות |
צופים |
מצובה |
גרעין גדול של 30- 50 – דרור |
גינוסר |