ספר זה מספר את סיפורו המופלא של גדול רבני מרוקו דבי דוד ומשה זיע"א, קורות ח״ו ותורתו. סיפורי מופת רבים נקשרו לדמותו רבת ההוד של רבי דוד ומשה זצוק״ל, ורבים מהם קובצו בספר זה המתעד, סרט ומנציח את עולמו של הצדיק ממרוקו אשר תפילותיו מעולם לא חזרו ריקם וברכותיו עשו רושם רב בשמים ובארץ לבטל גזרות קשות, ולגזור גזרות טובות על כלל ישראל.
מאות שנים אחר פסירת רבי דוד ומשה, אנו זוכים לברך על המוגמר עם פרסום יצירה מקיפה ורחבה הסוקרת את חייו ועולמו של ענק התורה והיראה, קדוש ישראל, רבי דוד ומשה זעי׳א.
״נפלאותיו מי יגיד, ושבחיו מי יעניד מורנו הרב דוד, ומשה שמו נקרא "

רבי דוד בוזגלו זצ"ל

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.

על פי תיאוריו של אבן-הישאם שלמעשה מסתמך בכתביו על ספרו של אבן-אסחאק ׳תולדות מוחמד/ היגר מוחמד ליתר׳ב בלויית חותנו אבו-בקר על פי הזמנתם של נציגי השבטים אווס וחזרג׳ לשמש כבורר וכמשכין שלום בין שני השבטים, אולם על פי מחקרים מאוחרים יותר התברר שאין כל ודאות ששבטים אלה חיו ביחסי עוינות או ביריבות ולא הזדקקו למשכין שלום ולבורר ביניהם.

יתרה מזו, מוחמד לא היה איש מוכר ביתר׳ב וכידוע, מנהיגי שבטי הנוודים מעולם לא בחרו בזרים אלא במכובדים מוכרים מקרב השבטים עצמם שהכירו היטב את מנהגיהם ואת תורתם.

להוכחה יש להדגיש כי מיום שהגיע ליתר׳ב, השקיע את מירב מאמציו באיסוף תומכיו ממכה ה׳מהאג׳רון ובגיוס כוחות מקומיים ה׳אנצאר׳, לגיבוש כוח לוחם בניגוד לרצונם של מנהיגי השבטים באזור.

מוחמד הגיע ליתר׳ב בתאריך 24/9/622 שייקרא לימים שנת ההיג'רה המהווה את תחילתו של הלוח המוסלמי.

שנת ההיג׳רה מתייחסת לתחילת ייסודה של האיסלאם והשנה בה היגרו מוחמד ומלוויו ליתר׳ב לאחר שגורשו מהערים מכה וטאיף.

בתחילת דרכו באל-מדינה פנה מוחמד אל שבטי היהודים במקום וביקש לגייסם לשורותיו. הוא אימץ וכיבד את תורתם, את מסורתם ואת חגיהם, הוא שמר על השבת והתפלל כשפניו פונים אל ירושלים, הוא צם  יום הכיפורים ונהג בכל נושאי האמונה הדתית ממש כאחד מבני השבטים היהודיים.

מוחמד אף הטיף בלהט לכל תומכיו מקרב ה׳מוהג׳רון וה׳אנצאר׳ לאמץ את כללי הדת היהודית ואת תורתם והדבר היווה אתגר אידיאולוגי ורסיס איתן להמשך דרכו המונותיאיסטית בעתיד.

עם חלוף הזמן עלה מעמדו של מוחמד למנהיג בעל כוח צבאי שהטיל את מרותו על תושבי המקום שהיו חסרי אונים מול כוחו הצבאי שהלך והתגבש מקרב תומכיו ממכה ה׳מוהג׳רון ומקרב מצדדי דרכו המקומיים, ה׳אנצאר׳.

כדי להתמקד במרכז העניינים ולהבהיר את מעמדו כמנהיג, פנה מוחמד בלויית נציגי השבטים המקומיים לשבטי היהודים אשר בניגוד לרצונם הסכימו למתן הכשר למעמדו של מוחמד כמנהיג וכמגן וכבעל זכות בלעדית בקביעת גורלם של תושבי האזור, כפי המתואר בהסכם ׳אהדל אומה׳.

׳אהדל אומה׳ או ׳כתב האומה׳ כפי שנכתב על ידי אבן-הישאם ויספרו ׳חיי מוחמד׳ אינו משקף נכונה את השתלשלות העניינים הנותנים למוחמד בהגיעו לאל-מדינה יתרונות שליטה כה רבים. מתוכן ׳כתב האומה׳ משתמע שמוחמד הוא השליט ועל פי דבריו יקום דבר ובלעדי הסכמתו לא תחתם ברית ולא יצאו למלחמה, תיאור שאינו קביל בהסתמך על דרכי הפעולה של מנהיגי אל-מדינה ושבטי האזור.

לדוגמא, אפשר לציין שמנהיג השבט הגדול באל-מדינה עבדאללה אִבן-אובי חתם עם מוחמד על הסכם שלום אך ורק לאחר ׳מלחמת חנדק׳, דהיינו, בשלהי שנת 627 לספירה ו׳כתב האומה׳ נחתם על פי המשוער בהגיעו של מוחמד לאל-מדינה בשנת 622 לספירה ואולי קצת מאוחר יותר.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התו­שבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.

על כל פנים, סדר הדורות שמן הגירוש ואילך

סלאת אלפאסיין

אין בו ספק, והראשון שאנו יודעים עליו לאחר הגירוש הוא ר׳ מימון, שנהרג על קידוש־השם ונקבר בפאס, והיו עולים להשתטח על קברו בעתות צרה (״דברי הימים״, עמי 13).

השני הידוע לנו הוא ר׳ שמואל בן מימון. נזכר לראשונה במחלוקת הנפיחה, ונשלח למכנאם, כנציג של התושבים בעניין זה. אחר־כך אנו מוצאים אותו חתום בתקנות בשנת ש״ה—ש״י (סי׳ יט—כד). ר׳ שמואל היה דיין בבית־הדין של העיר, שם ייצג את קהל התושבים.

את מקומו של ר׳ שמואל בהנהגת הקהל מילא בנו ר׳ סעדיה השני. אף הוא שימש דיין, וחתום על תקנות בשנות שכ״ח—של״ה. מפסק־הדין דלהלן אנו למדים, שכשנפטר ר׳ סעדיה זה היה שמואל בנו צעיר, ולא יכול למלא מקום אביו. במקומו מונה לחכם הקהל רבי נסים הכהן. משגדל ר׳ שמואל והיה תלמיד חכמים ותיק, פינה לו ר׳ נסים את מקומו ור׳ שמואל מונה כחכם־הקהל, ומאוחר יותר כדיין בבית־הדין. על פעילותו הרבה אין כאן המקום להרחיב את הדיבור ״. הוא הידוע כרשב״ד, וחתום על התקנות בשנות שנ״ב—שפ״ב, היא שנת פטירתו. בנו ר׳ סעדיה השלישי היה צעיר במות עליו אביו. לרשב״ד היו כמה אחים. ידועים לנו ר׳ שלמה ור׳ מימון. ר׳ שלמה מונה לאחר מות אחיו, ר׳ שמואל, כראש־הישיבה של התושבים וכדיין בבית־הדין, וחתום על פסקי־הדין משנת שפ״ו עד שצ״ח.

מהאח השני, ר׳ מימון, יש לנו רק רשימה היסטורית הכלולה בספר ״דברי הימים״. בדור זה היה גם ר׳ יעקב בן ד נא ן; תחילה היה סופר בית־דין, ולאחר־מכן דיין עם ר׳ שאול סירירו ובית-דינו,

אנו מוצאים בדור זה גם אברהם ן׳ דנאן (בן שמואל י). הוא חתום בתעודה על מכירת התפוחים של ספרי־תורה יחד עם ר׳ סעדיה. ומבנו, אף הוא נושא את השם סעדיה, יש רשימות כרונולוגיות ״.

ר׳ סעדיה (השלישי), בנו של הרשב״ד, מנהיגם של התושבים בזמן הריסת בית־הכנסת הגדול ובנייתו של בית־הכנסת השני, חתום על תקנות בשנים ת״ב— תל״ח. רשימות ממנו בענייני הלכה מצויות בידנו, ונדפסו בספר התקנות בחלקן. נפטר בשנת הת״מ. על שמו נכתב שטר המכר של בית־הכנסת של התושבים בשנת תי״ח. בזמנו היתה תנועת השבתאות, ויש התכתבות בנושא זה בינו לבין ר׳ יעקב ששפורטש.

בניו של ר׳ סעדיה (השלישי): ר׳ שאול — חכם־הקהל וממלא מקום אביו בדיינות, חתום על כמה פסקי־דין ועל תקנה משנת תמ״ח ״, נפטר בשנת תמ״ט ור׳ יהודה, שנסע לתיטואן, אביהם של ר׳ יונה ור׳ סעדיה, ובסוף ימיו חזר לפאס ^.

בני ר׳ שאול: ר׳ אברהם, ר׳ שמואל, ר׳ סעדיה ויעקב.

ר׳ אברהם מילא מקום אביו כחכם־הקהל וכדיין בבית־דינו של ר׳ יהודה אבן

עטר(ריב״ע) וחתום על כמה פסקי־דין.

ר׳ שמואל היה שוחט ובודק, והוא שכתב ואסף את ספר ״דברי הימים״ ״ הידוע.

סעדיה היה כנראה המבוגר שבאחים, אבל עסק במסחר ולכן לא שותף בשררה. לעת זקנתו חזר לבית־המדרש, ותבע וקיבל חלקו בשררה של בית־הכנסת.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

לחנוכה.

אשיר בזמירים ליוצר הרים

הסוג : רשות לקדיש

העת : חנוכה

החתימה : אני יעקב אבן צור

אשיר בזמירים / ליוצר הרים / מסר גיבורים / ביד חלשים

נלכדו שוטני / ביד כהני / בני חשמונאי / גזע ישישים.

ישע ופורקן / לעמי נתקן / כי לא נתרוקן / פך החרשים

יסדו תורות / חכמי הדורות / להדליק נרות / שישה ושלושים

עומדים כסדרם / בפאר הדרם / אכן לאורם / אין משתמשים

קול שיר במזמור / ההלל נגמור / לצור ממכמור / התיר חבושים

בעת תפילה / גם עת אכילה / נודה בגילה / בטוב רחשים

אל נסים עשה / לעם בו חסה / ואותם פצה / מפח יקושים

בעוזך יוצרי / תאיר עוד אורי / ותהל נרי / כעין תרשישים

נוצר חסדים / שור רעים דודים / בם זדים רודים / אדונים קשים

צור ישע צוה / וטובך רוה / לעם בקצוי / ארץ נטושים

ולדל נאלח / פדותך תשלח / וחיש תשַלַח / רצוצים חפשים

רומם עם הודש / ובנה בית מקדש / תגדל ותתקדש / בסוד קדושים

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר

אבן בטוטה

אבו עבד אללה מחמד אבן בטוטה, או בקיצור המקובל אִבֵּ‏ן בָּטוּ‏טָ‏ה (בערבית: أبو عبد الله محمد بن بطوطة) (24 בפברואר 1304 – 1368 עד 1377) היה תייר שערך מסעות רבים בעולם, בעיקר בארצות אסלאמיות. הוא ערך את מסעותיו בימי הביניים, תור הזהב בדאר אל-אסלאם, ובמהלך שלושים שנות מסעות גמא כ-120,000 ק"מ. את מסעותיו עשה בספינה, בכרכרה, ברכיבה על בהמה או בהליכה – לבדו או בשיירה. היו אלה מהמסעות החשובים ביותר בימי הביניים שלגביהם קיים תיעוד, על אף שרובו ככולו הוא כתבי אבן בטוטה עצמו, שנכתבו מהזיכרון לאחר מסעו האחרון. תיאוריו של אבן בטוטה את החיים בארצות השונות שביקר הם אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעתים – המקור היחיד.

תוכן עניינים

חייו

אבן בטוטה נולד בשנת 1304 בטנג'יר שבמרוקו. הוא למד את הקוראן, משפט דתי וספרות ובגיל 21 כבר היה בקיא באסלאם. תחילת מסעותיו הייתה בהחלטתו לעלות לרגל למכה כדי לקיים את מצוות החג'. היותו איש דת והמוניטין שרכש לעצמו תוך כדי המסעות אפשרו לו לממן את המשך המסעות.

אבן בטוטה עלה למכה בדרך היבשה: תחילה הגיע לירושלים והמשיך בדרכו לסוריה. בדמשק למד נימוסים בינלאומיים שעתידים היו לאפשר לו להתקבל בחצרות המלוכה. משם נסע דרך מדבר ערב והגיע למכה, שם השלים את הידע שלו על הדת והחוק האסלאמי. ממכה יצא למסעו הבא לעיראק, עבר במקומות הקדושים לאסלאם השיעי וענף אחר של האסלאם: הסופיות, שלא הכיר עד אז. יצא להפלגה ימית באוקיינוס ההודי ובאפריקה עסק בסחר מוצרים מהמזרח הרחוק.

שליט הודי שהתאסלם הזמין אותו להיות מורה הוראה בחצרו. הוא נסע להודו דרך אסיה הקטנה ומשם הגיע לצפון הודו, דרך אפגניסטן של היום. מהודו המשיך במסעותיו לאיי הדרום, המשיך לסומטרה והגיע לסין. כאשר חזר לביתו בטנג'יר, יצא למסע אחרון במרוקו, בסודאן ובספרד המוסלמית. את שארית חייו הקדיש לסיפור קורותיו לתלמידיו, ואלה העלו את תיאוריו על הכתב.

אין עדויות שלפיהן ניהל אבן בטוטה רישום של קורותיו במהלך מסעותיו. ב-1354 הורה לו הסולטאן של פס להכתיב את קורותיו מזיכרונו למשורר החצר "לטובת משפחתו וכל מי שיימצא עניין בכך": לספר על המקומות שעבר בהם, על המנהיגים שפגש ועל מורי הוראה מוסלמים שלימדו אותו. מניחים כי בספרו, "תֻחפת אלנזאר" ("מתנה למסתכלים"), יש הגזמות רבות וכי כלל בהם גם מידע ששמע מאחרים. למרות זאת נחשב הספר לקלאסי בעולם התרבות האסלאמי.

שנת מותו המדויקת של אבן בטוטה אינה ידועה, ונראה כי הייתה בין 1368 ל-1377. המוות השחור, שממנו הצליח לחמוק פעמים רבות, השיג אותו לבסוף בפס. בני דורו לא ייחסו חשיבות לספרו והוא נשכח למשך מאות שנים. במאה ה-19 גילו מזרחנים אירופים את הספר מחדש באלג'יריה ותרגמו אותו לכמה שפות אירופיות. אז התבררה חשיבותו כמקור מידע על האזורים הרבים המתוארים בו. אבו בטוטה נסע מרחק רב יותר ממרקו פולו, ממגלן, מקולומבוס או מכל מגלה ארצות ידוע לפני הופעת הרכבות‏‏.

המוניטין של אבן בטוטה בעולם המוסלמי הוא ניכר. על שמו נקראו אמצעי תחבורה, רחובות ואפילו חנויות לממכר מזון מהיר. אחד הרחובות במזרח ירושליםנקרא על שמו, וב-2005 נקרא על שמו מרכז קניות בדובאי, הגדול ביותר במזרח התיכון.‏‏ 

אבן בטוטה

אבו עבד אללה מחמד אבן בטוטה, או בקיצור המקובל אִבֵּ‏ן בָּטוּ‏טָ‏ה (בערבית: أبو عبد الله محمد بن بطوطة) (24 בפברואר 1304 – 1368 עד 1377) היה תייר שערך מסעות רבים בעולם, בעיקר בארצות אסלאמיות. הוא ערך את מסעותיו בימי הביניים, תור הזהב בדאר אל-אסלאם, ובמהלך שלושים שנות מסעות גמא כ-120,000 ק"מ. את מסעותיו עשה בספינה, בכרכרה, ברכיבה על בהמה או בהליכה – לבדו או בשיירה. היו אלה מהמסעות החשובים ביותר בימי הביניים שלגביהם קיים תיעוד, על אף שרובו ככולו הוא כתבי אבן בטוטה עצמו, שנכתבו מהזיכרון לאחר מסעו האחרון. תיאוריו של אבן בטוטה את החיים בארצות השונות שביקר הם אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעתים – המקור היחיד.

מטנג'יר למכה

ב-1325, בגיל 21, החליט לעלות לרגל לערים הקדושות מכה ואל-מדינה שבחצי האי ערב. מסע זה הוביל למסעות נוספים אל הארצות שבהן התקבל האסלאם.

ב-14 ביוני 1325 יצא אבן בטוטה למסעו הראשון למכה. הוא החל את מסעו מטנג'יר לעבר קהיר שבמצרים, ברכיבה על חמור. בדרכו לאורך חוף הים התיכוןהגיע לתלם סן שבאלג'יריה, שם הצטרף לשיירת סוחרים ועולי רגל, ואיתם המשיך לאלג'יר ולעיר העתיקה קונסטנטין. הוא הגיע לתוניס, ולאחר לימודים במדרסהבעיר היה למנהיגה הרוחני של שיירת עולי רגל בת אלפי אנשים שעשתה דרכה למכה. דרך טריפולי שבלוב הגיע לאלכסנדריה שבמצרים, אזור שהיה אז תחת שלטון הממלוכים ונחשב בטוח למעבר. אורך מסלולו לאורך חוף הים התיכון היה כ-4,200 ק"מ.

ממצרים תכנן להגיע למכה בדרך הים, שנחשבה לנוחה ביותר. הוא הפליג על הנילוס לדרום מצרים, והמשיך לעיר הנמל אידאד (aydhad) שבסודאן, לחוף ים סוף, בכוונה להפליג למכה. אולם בשל מרד שפרץ בעיר נאלץ לשנות כיוון ולשוב במורד הנילוס לקהיר. הוא פנה לעבר חצי האי סיני, הגיע לעזה, לחברון, ולבסוף לירושלים.

את ירושלים שבשליטת הממלוכים מצא כעיר קטנה, ובה 10,000 תושבים. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת האיובית שבנו בעיר מדרסות, ביקר בכיפת הסלע ונמלא התפעלות מיפי המסגד ומהאדריכלות שלו. מירושלים המשיך צפונה, עבר את עכו וצור וצפה במצודות. הארץ הייתה הרוסה לאחר מאה שנות כיבוש צלבנים ומלחמות צבאות האסלאם. את דרכו המשיך בנסיעה דרך טריטוריה ממלוכית, שהדרכים בה היו בטוחות יחסית, וכך הגיע לדמשק, שהייתה צומת מסחרי חשוב בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. אבן בטוטה מתאר את העיר בתקופה הממלוכית כ"כלבו" ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הייתה כ-100,000 תושבים, והיא עוררה רושם רב על המבקרים בה. אבן בטוטה תיאר את המסגד האומיי הגדול שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה האדריכלית ובולט ביופיו".

בסיום הרמדאן המשיך אבן בטוטה בשיירת עולי הרגל, בדרך היבשה למכה. הוא היה חסר אמצעים, וקיבל גמל כתרומה. חלקו הראשון של המסע היה מדמשק לאל-מדינה, מרחק כ-1,350 ק"מ. הוא ארך בין שישה לשמונה שבועות, ורבים מעולי הרגל מתו בדרך מקשיי המסע. אבן בטוטה הגיע לאל-מדינה, והמשיך למכה ב-1326. במכה מילא את מצוות החג' וזכה בתואר "חג'".

אורכו הכולל של המסע הראשון למכה היה כ-9,300 ק"מ – דגלים 1-3

מעיראק לאפריקה

בנובמבר 1326 יצא אבן בטוטה למסע חדש לעיראק ולאיראן. הוא יצא ממכה לאיראן בשיירה של פקיד פרסי, שבשל החום נעה במדבר ערב גם בלילה, לאור לפידים. הם הגיעו לבצרה שבשפך הפרת, והמשיכו לערים הקדושות לשיעים, שם פגש לראשונה מוסלמים אחרים: פרסים שיעים, שאת תפילותיהם לא הכיר. אבן בטוטה ביקר בנג'ף, המקודשת לשיעים. העיר, כ-160 ק"מ דרומית לבגדאד, התפרסמה כאתר הקבורה של עלי אבן אבו טאלב, מקים השיעה והאימאםהראשון, וכונתה ה"עיר מסביב לקבר".

מנג'ף המשיך אבן בטוטה לבגדאד, שבעברה הייתה עיר מפוארת ומפורסמת ביותר בעולם הערבי, אלא שהוא הגיע אליה כשבעים שנה לאחר הכיבוש המונגוליב-1258, שזרע הרג וחורבן בכל עיראק. באיראן עבר אבן בטוטה באיספהאן ובשיראז והמשיך צפונה לטבריז, בירת פרובינציית מזרח אזרבייג'ן שעל דרך המשי. במסע זה נחשף להשפעת הסופיות, שבה עתיד היה לגלות עניין מאוחר יותר. הוא חזר למכה דרך איראן. אורך המסלול – כ-8,000 ק"מ. דגל 4.

אבן בטוטה שהה במכה בשנים 1327 – 1330 ואז יצא למסעו הבא, האחרון לדבריו, הפעם למזרח אפריקה, דרך ים סוף וההאוקיינוס ההודי, אל החוף המזרחי של אפריקה ומשם בחזרה מדרום אל חצי האי ערב. הוא הפליג מג'דה שלחוף ים סוף בספינה לעבר תימן, שם ביקר בערי חוף ובכפרים קטנים. תחנתו הראשונה בתימן הייתה צנעא, משם המשיך לפנים המדינה, לתעיז, עיר הבירה דאז. הוא הגיע לעדן, ולאחר שהחליט כי יעסוק במסחר ימי הפליג לג'יבוטי, בחוף המזרחי של אפריקה.

הוא ביקר במומבסה ובמוגדישו (היום בסומליה), והגיע לאיים פאמפה וזנזיבר. זנזיבר שימשה הנמל הגדול ומרכז סחר העבדים שהגיעו מרחבי יבשת אפריקה. מזנזיבר המשיך לקילווה (היום בטנזניה) – הנקודה הדרומית ביותר בחוף מזרח אפריקה שאליה הגיע. אבן בטוטה תיאר את קילווה כ"עיר בעלת רמת חיים גבוהה, מרכז לסחר בזהב. לתושבים יש ארמונות, מזונם בכלי פורצלן מסין, לובשים בגדי משי וחדרי הרחצה והנוחיות שלהם בתוך הבית." סולטאן קילווה נחשב עשיר במיוחד. במסגרת עסקיו הוא עסק במסחר עבדים: קבע את שיטת איסופם, מכירתם והצעתם כמתנות.

אבן בטוטה חזר לחצי האי ערב והגיע לעומאן. לאורך חופי דרום חצי האי צפה בציד כרישים. הוא התעניין גם בשווקים, ראה בסחורות מהודו ומהמזרח הרחוק ובכך התכונן למסעו הבא. הוא הגיע למצר הורמוז, חזר לתימן ועבר דרך פסגותיה הגבוהות, בגובה של 3,000 מטר. הוא עבר במדבריות וחזר למכה. אורך מסעו: כ-15,000 ק"מ. דגל 5 – 6 

הסברים על מנהגי חנוכה במרוקו מפי לאזאר מכלוף ממרוקו

נר מצוה

על ענין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות

מאת :
הרה"ג רבי יוסף משאש זצוק"ל

הוצאת : מכון בני יששכר ירושלים

תש"ס – 1999

הקדמת המוי׳ל

אנו שמחים להגיש לציבור הרחב, אוהבי התורה, עוד ספר של מו״ר רבי יוסף משאש זצוק״ל נר מצוה.

ספר זה הודפס בפעם הראשונה בפאס (מרוקו) בשנת תרצ״ט (1939), הודפס שוב בירושלים בשנת תשב״ט (1969) לאחר 30 שנה עם כמה תוספות. כיום, לאחר עוד 30 שנה, אנו זוכים להדפיס אותו שוב להנאת הציבור הרחב שנקשר לסגנונו העשיר, בקיאותו וישרותו של המחבר ז״ל. ^י

ספר נר מצוה בלול מכמה עניני ניסים שקרו לעם ישראל: חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ״ב (1862) במרוקו וניצלו בו היהודים. וכמה דרשות ומכתבים שונים.

נר מצוה מתוסף על ספריו החשובים של הרב יוסף משאש זצ״ל:

אוצר המכתבים, גרש ירחים ובגדי ישע שכולם יצאו לאור על ידינו.

תפלתנו לאדון העולם, שיזכה אותנו להוציא לאור עולם את שאר כתביו שלא זכו עדיין לראות אור עולם, וכן להפיץ את אלו שאזלו מן השוק.

זכותו תעמוד לבנו ר׳ אליהו הי״ו להתברך בבריאות איתנה ונהורא מעליא שיראה בשמחת בניו ובנותיו שיחי׳, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו אמן.

הרב מאיר אביטבול

מייסד ומנהל הקרן אוצרות המגרב

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.

את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.

ב־30 בנובמבר תכ״ז (1666) נתקבלה תשובת המלכה העוצרת. היא ביקשה לדעת אילו קשיים עלולים להתעורר בעקבות מינויו של מועמד נוצרי על פני היהודי. דומה שהמושל התלבט במתן תשובתו, מחשש לכשלון תכניתו ולתגובת הנגד של היהודים. לכן, לפני שהשיב למלכה, כתב מכתב ארוך ומגמתי אל האב ניטהאךד, האינקוויזיטור הכללי והשר, איש סודה ואמונה של המלכה, והפציר בו להשפיע עליה, ככומר הוידוי שלה: או אז ייזקף גירוש היהודים לזכותו¹⁵. למחרת, ב־28 במרץ תכ״ז(1667), שלח גם את תשובתו לכתר. במכתבו זה נקט לשון ברורה על הצורך במינויו של נוצרי למשרת התורגמן הראשי, ואף המליץ יושר על האיש שחפץ ביקרו: Capitan Don Diego Merino, כאמור, שהיה מבאי ביתו של המושל ואיש המקורב למשפחתה של אשת המרקיז. לדידו, לא זו בלבד שלא יתעוררו קשיים עקב העברת המשרה, אלא שתהיה בכך תועלת לתושבי המחוזות שבתחום שיפוטו.

[1]          Juan Everardo) Nithard), ישועי ממוצא גרמני, שנודע בשל מעורבותו בפוליטיקה הספרדית. קשריו עם המלכה העוצרת היו כה חזקים שלאחר מות בעלה פילים הרביעי(17 באוגוסט 1665) ואיש אמונו דון לואיס די הארו (Don Luis de Haro) לא סמכה אף לא על אחד מן השרים, אלא מסרה באופן עיוור אפילו עסקי ציבור בידי הכומר שהדריכה מאז ילדותה. על האיש ומפעלו ראה בהרחבה: :1. Mendoza Garcia, "El Padre Juan Everardo Nithard Valido e Inquisidor General", Inquisition Espanola — Nuevas aproximaciones, Centro 77-98 ..de Estudios Inquisitoriales, Madrid, 1987, cap. 3, pp

הצלחתו של המושל לא היתה מיידית, שכן המלכה, במזכר נוסף מ־12 במאי תכ״ז (1667), ביקשה הפעם שיוסבר לה אלו קשיים עלולים להתעורר אם יושארו היהודים באוראן, וכן שאלה מה התועלת בהימצאותם של יהודים במקום. כך עולה בבירור מתשובתו של המושל ב־8 ביוני תכ״ז (1667), שבה ניסה לשכנע את בית המלוכה שישיבתם של היהודים באוראן אינה רצויה, הואיל ולתפקיד התורגמן הראשי — ובכלל, לקשרים עם המאורים — יש במחוז נוצרים רבים היודעים את השפה במידה מספקת. יתרה מזאת, היהודים חשודים על אי־נאמנות, שכבר הביאה את המרקיז די קומארס (Marques de Comares) להוציא אחד מהם להורג בתלייה: במגעים עם אחיהם באלג׳יר ובתלמסאן עלולים הם לעמוד בקשרים עם האויב ולמסור לו ידיעות חשובות, שיוכל לנצל ברגע של חולשה בחיל המצב הספרדי. נראה בעליל שהמושל תיכנן בקפדנות רבה את תכניתו, שכן, בהעלאת הנימוק הבטחתי — טיעון שנודעה לו בספרד חשיבות בעבר – כיוון המושל לרתום לתכניתו גם את מועצת המלחמה המלכותית, שדבקה, כפי שנראה להלן בעלילת ״הקשר היהודי״ והמליצה על הצורך בגירוש, וכתנאי מוקדם לו על פירוק היהודים מנשקם. לפיכך נמנע המושל מלהעלות עתה את כל דבר ההסתה הדתית שבמכתבו אל האב ניטהארד. הוא קיווה, כמדומה, שסיום המלאכה נעשה כבר בידי זה.

אף על פי כן, ההחלטה בנידון נשארה תלויה ועומדת כמעט שנה. ב־15 ביולי תכ״ז (1667) המליצה מועצת המלחמה, על העברת המשרה לנוצרי, והצביעה על מפקד חיל הרגלים, דון דיאגו מארינו, המועמד מטעם המושל, כמועמד המתאים ביותר. עם זאת הפנתה את הדיון בגירוש לפורום אחר. כמו כן המליצה מועצת המדינה, תחילה ב־14 בינואר תכ״ח (1668), שהדיון בעניין הגירוש ייעשה על ידי ועדה מיוחדת שתתכנס בלשכת האינקוויזיטור הכללי. מאוחר יותר, ב־20 ביולי תכ׳׳ח (1668), על פי נתוני הוועדה המיוחדת וחוות דעת קודמת של הקרדינאל אראגון, תמכה המועצה בהצעת הגירוש. לאחר שנתבקשה על פי פקודה מלכותית מה־16 ביולי תכ״ח (1668), נתנה את דעתה וקבעה שיש לבצע את הגירוש לאלתר.

עם זאת יש להעיר שעדיין נמצאו שרים בחצר, דוגמת הרוזן די פניארנדה (Conde de Pefiaranda), שהסתייג מן הצעד הרדיקאלי הזה. כדי למנוע קבלת החלטה שרירותית, ביקש הרוזן לדעת על פי אילו תנאים נתקבלו היהודים באוראן בזמן הקיסר קארלוס החמישי, ואם תנאים אלו שרירים וקיימים. על נושא זה נסבה השאילתה הבאה של המלכה העוצרת אל המושל, בטרם תחליט על מתן פקודת הגירוש.

חוות הדעת של הקרדינאל אראגון, שלושת המסמכים על דיוני האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכתו לדון כאמור בנושא הגירוש משקפים בבירור את החוג שהכריע בהליך קבלת ההחלטה. חוג זה זכה למלוא התמיכה של המועצות המלכותיות, שכן האינקוויזיטור הכללי עצמו והקרדינאל אראגון היו חברים במועצת המדינה. (אין לתמוה אפוא על האצלת סמכות הדיון בגירוש ממועצת המדינה לוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיטור הכללי, שהרי זה האחרון היה חבר במועצת המדינה, והסופרימה עצמה היתה אחת המועצות המלכותיות המנהלות את המדינה. יתר על כן, כפי שראינו, המלכה הורתה בפקודה למועצת המדינה לדון בהחלטות הוועדה המיוחדת, והמועצה נתנה את ברכתה להן).

הדו״ח הראשון של הוועדה הוא כאמור מה־28 בינואר תכ״ח (8 166 ). זהות חבריה ידועה לנו בבירור: בנוכחות האינקוויזיטור הכללי וכומר הווידוי של המלכה העוצרת, המרקיז די אגילה פואנטה (Marques de Aguila Fuente), הבישוף הנבחר של גואדיס, והמגיסטר פריי פראנסיסקו די ארקוס (Fr. Francisco de Arcos), ובהיעדר המגיסטר סוריבאם (M. Sorribas), נידונו שתי השאלות העולות משלושת מכתבי המארקיז די לוס ויליז: הכדאיות שבהעברת משירת התורגמן הראשי לנוצרי וגירושם של היהודים מן המחוז. הוועדה החליטה כי הא בהא תליא, כפי שראתה זאת קודמתה, שישבה בבית הבישוף והאינקוויזיטור הכללי ב־10 בנובמבר ת״כ (1659 ), וכפי שמשתמע גם מתוך חוות הדעת של הקרדינאל אראגון. מכאן שבגירוש שוב ישבו ודנו אותם גופים שעניין משרת התורגמן לא היה עבורם עתה אלא עילה.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

במרוקו נוצרה אצולה חדשה של יהודים בעלי ־ מאה, שהחלה לדחוק את רגלי האצולה הוותיקה, עמה נמנתה גם משפחת בן עטר.

שם־טוב החליט לדרוש מקומץ המשפחות העשירות ליטול על עצמן את עול התשלום. באמצעות פקידיו, זימן את ראשי המשפחות הללו אל לשכתו. אולם בינתיים גונבה לאוזניהם שמועה בדבר מטרת הזימון, וכאילו מתוך קנוניה — איש מהם לא בא.

 הייתה זו פגיעה מפורשת וחצופה במעמדו של הנגיד, ושם־טוב נאלץ לשלוח את אנשי המשמר של הקהילה, לאכוף את הצו על הסרבנים. להפתעתם, מצאו בפתחי בתיהם של עשירי הקרת חיילים ממשמר המושל, ואלה פירקו את נשקם של שלוחי הנגיד, והפליאו בהם את מכותיהם 

שם־טוב בן עטר נקרא בדחיפות אל המושל, שזעמו היה רב: ״אתה העזת לשלוח את אנשיך אל ידידי?״ ״שלחתי את המשמר אל בני משפחות…״ ״אלו הם ידידי! חרגת מסמכותך!״ ״סמכותי פרושה על כל בני הקהילה היהודית, וגם היהודים העשירים והשחצנים העם חלק מהקהילה.״ ״חרגת מסמכותך באופן חמור, אך אין עתותי בידי עכשיו לדון בעניין הזה. הבאת את הכסף?״ ״עדיין לא.״

״מדוע אם כן, אינך דואג למלא את מצוות המלך במקום להטריד את ידידי?״

״רק על־ידי הטרדת ׳ידידיך׳ אוכל למלא את מצוות המלך,״ השיב שם־טוב, וחש שסבלנותו פוקעת, אך היה עליו לשמור על אורך־רוח, ולא להעז פנים יתר על המידה. ״לא. שלא תעז ללכת אליהם, סידי בן עטר. אל תנסה לסחוט מהם את מאה כיכרות הכסף! הם כבר משלמים די והותר, ואותם אין מטרידים!״

שם־טוב בן עטר ידע, שעשירי העיר היהודים נהגו לתת למושל באופן קבוע מתנות נאות כדי שיעלים עין מעסקאות מפוקפקות, וכדי שישחררם ממסים.

 ״הנה כי־כן,״ הרהר בינו לבין עצמו, ״העשירים הגדולים יצליחו להשתמט מנשיאה בעול הכספי הכבד, וכל הנטל עתיד ליפול לבסוף על הבינונים והעניים.״ וכבר עמד להיכנע לגזירה, אך חמתו בערה בו והוא אמר בזעם מאופק: ״בקרב הקהילה היהודית, כבוד מעלת המושל, יש רק איש אחד שסמכותו קובעת…״ והוא נשא עיניו אל איש־שיחו והשלים: ״והאיש הזה הוא אני!״ כלום קץ בחייו? מוחו פעל בקדחתנות: ״המושל הארור הזה מסוגל לשסף אותי בו במקום בהינף אחד של חרב.״ עדיין זכר את היום שבו קם אחד מבני המלך איסמאעיל, וללא סיבה נראית לעין רצח את אחיו של אברהם מימראן, נגיד יהודי מרוקו, שהיה שר ויועץ לאביו המלך. אמו של הנסיך התחננה אל בעלה והוא חנן את בנו. היהודים היו חסרי־אונים ואמרו בינם לבין עצמם: ״רק השם יתברך — הוא ייקום את דמו של היהודי המת!״

שם־טוב בן עטר? האם גם הוא חשוב כמת? ״המושל הזה זקוק לי!״ העריך בן עטר את המצב, ״למען אשיג עבורו את מאה כיכרות הכסף. זוהי כנראה הסיבה לסבלנותו המופלגת. קודם אשלשל לידיו את הממון, ואז…

חיי לא יהיו שווים כקליפת השום. אם אצא חי מן הארמון הזה, אעזוב את העיר הזאת בהקדם האפשרי!״ חיים בן עטר הילד לא הבין מדוע הזדרזו כל בני משפחתו להעמיס את מיטלטליהם על עגלות ולצאת מסאלי באישון־לילה למזרח, בואכה מכנאם.

מכנאס, בירתו המלכותית החדשה של שולטן מרוקו, מולאי איסמאעיל, היתה עיר תוססת ורועשת. בניגוד לסאלי השלווה, המתרפקת על חוף ים זהוב, היתה מכנאס דחוסה ולוהטת ואקלימה יבש, כמעט מדברי.

 עיר של ניגודים חריפים. ארמנותיו של מולאי איסמאעיל העניקו לעיר את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. מפי דודו, משה בן עטר, בנו של ר׳ שם־טוב, שהכיר את המולאי ושירתו לא פעם כנציגו בארצות ניכר, שמע חיים הקטן את ההערה, שהמלך המקומי מנסה לחקות את דרכי מלכה האדיר של צרפת, לואי הארבעה־עשר, אשר בנה לעצמו בירה מלכותית מחוץ לפאריס, היא ורסאי.

משה בן עטר, נעים ההליכות והמשכיל, ביקר בצרפת פעמים אחדות בשליחותו של מלך מרוקו. הוא שלט בשפה הצרפתית על בוריה. עתה גם התמחה בשפה האנגלית, כי הבין שאין אדם יכול למלא שליחויות מדיניות בלי לדבר בשפתם של אלה שעמהם עליו להתדיין.

שירו של רבי דוד בן אהרן חסין לכבוד חנוכה

207 – מי זה ימלל – נסי

פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ

מי זה ימלל נסי אל יתבונן

 בימי מתתיהו בן יוחנן

אנכי אשמח אשיש בה'

הגדיל חעשות עם בני חשמונאי

רם הוא על כל רמים נגלה בסיני

רכבו רבותים אלפי שאנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

דור ודור רבים קמים עלינו                  

לכלות זכר שאריתנו

לולא ה' צבאות מלכנו

מרום לארץ השפיל קרנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

ויהי בימי יון בני עולה

הערימו סוד עצה ותחבולה

גזרו על שבת ראש חדש ומילה

יחד שלשתם יעברו מינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

דרכו את קשתם אויבים עזי פנים

אלישה תרשיש כתים ודודנים

על גוי קדוש ממלכת כהנים

באו טמאו מקדש המכונן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

בן יוחנן כהן אל עליון הוא

שמו נאה לו מתתיהו

אחיו הכהנים יסובבוהו

נגד אויביהם הוריקו זינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

אהרן יגל בניו ירנו

ואל ה' קראו ונענו

בכ"ה בכסלו שכנו וחנו

בבית אלהים כזית רענן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

בימים ההם בזה הזמן

זרע חשמונאי טהרו עצמן

מצאו מעט שמן חתום מסמן

לילות שמונה הספיק שמנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

נודעה יד ה' את עבדיו

וזעם את אויביו ואת מורדיו

לכן להזכיר את רב חסדיו

נרות להדליק תקנו רבנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

חובה עלינו כל שנה ושנה

לכבד באורים שוכן מעונה

אנו מדליקין עד ימים שמונה

אכן לאורם לא משמשינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

סלו סלו לרוכב בערבות

האל הגומל לחיבים טובות

אלף אלפים ורבי רבבות

תמיד בצלו נחסה נתלונן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

ימי חנכה בהם הוראה

דלא למספד ולהתענאה

לבד ההלל גמור ובהודאה

לפני האלהים אשר חנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

נדבות פי רצה שוכן מעוני

באורך האר אפלת אישוני

תמיד כל היום אליך ה'

אקרא ואל אלהי אתחנן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

חזק ואמיץ יוסיף שנית ידו

לקנות את שאר עמו יחידו

צמח יצמיח לדוד עבדו

מכל עקתין בישין ישבזבינן

מי זה ימלל נסי אל

 בימי מתתיהו בן יוחנן

עם נאמני

שיר — לחנוכה

לחן — שיגה מצריה — או מוואל זידאן

 מילים — ר׳ דוד בוזגלו

פזמון

עם נאמני, זרע אמוני

 הודו לה׳, כי גבר חסדו,

בימי מתחיה, זקן ידידיה.

 רב עלילתה, פקד צאן ידו,

בניו חניכיו, יוצא יריכיו,

 הלכו בדרכיו, לבשו את מדו.

עם יון תקיף, את ציון התקיף,

 וה׳ השקִף, משמי הודו.

גבורים נפלו, וּטמאים חדלו,

 וגאים שפלו, הרב עם עבדו.

חלשים נָצחו, צדיקים צלחו,

וטהורים שימחו, איש ומחמדו.

 באו למקדש, עזרו שיר חדש,

לאל הנקדש, גדול כבודו.

 וּטהור שמנים טמאו יונים,

וקהל כהנים, חש להִפָקְדו.

ובחפוש יחד, מצאו פך נכחד,

 רק לילה אחד, סִפק לבדו.

עוד שבעה משכה, מדתו ארכה

כי הברכה, שרתה על ידו.

ימים שמונה, גמרו רננה,

 לאל אמונה, אין מבלעדו.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

פולחן הקדושים הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

ר׳ אליעזר טורי-זהב (תאמערוף)

נקרא גם ר׳ אליעזר בן-ירושלים. כל יהודי האיזור נהגו להשתטח על קברו ואת ההילולה השנתית ערכו בפורים. לפי המסורת, הוא היה שד״ר שבא לאסוף כספים לארץ-ישראל ודאג לחלק ציציות ותפילין לאנשי האיזור. הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים.

רבי אליעזר, הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר התכוננו לעלות ארצה, באו הציונים לכפר שלנו כדי לרשום אותנו. אנחנו לא חיכינו להם. בא הקדוש בחלום לכל אחד מאתנו ואמר לנו: קומו, אני עד עכשיו טפלתי בכם, ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אעלה לעיר שלי. אני לא יכול להישאר יותר. כל יום בא לאחד מאיתנו. כולם פחדו. קמנו ונרשמנו ובאנו לקזבלנקה. כל אחד מאיתנו השאיר את כל רכושו. יהודי אחד השאיר כמאתיים פרות וגם בתים. השאיר הכל וברח לקזבלנקה. אף אחד לא נשאר. כולנו פחדנו. לא חיכינו עד שנמכור את הרכוש, כי בגלל החלום של הקדוש עליו השלום, אם הוא יאמר משהו בחלום, למחרת זה מתקיים. עליו השלום. פחדנו, רעדנו כולנו. אותו יהודי פחד גם הוא, ברח עם בניו, השאיר אותם בקזבלנקה, חזר לכפר ומכר את כל רכושו ורק אז עלה ארצה.

הוא מארץ-ישראל. בא מטעם הכולל. הוא לא היה אוכל בשר, רק תפוחי­׳ אדמה שלוקים. גם הביצה של התרנגולת לא היה אוכל אותה, עד שהוא בדק את התרנגולת שהטילה אם היא אינה שבורה. הוא היה מחכה עד שהיתה מטילה ואז היה בודק אותה. הוא הביא כמה תפילין. סיפרו לנו אבותינו. כשהיה חולה אמרו לו: חכם, אולי תאכל בשר כבש? והוא ענה להם שאם יוכל לאכול ולהתרפא, היה מוכן לאכול אפילו נבלה, כדי להחזיק מעמד ולשוב ארצה. אבל אם הוא עתיד להיקבר שם, למה לו לאכול בשר, כי הוא ידע שייקבר באותו מקום. הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר נפטר, עליו השלום, ונקבר בבית-הקברות שלנו, אף אחד אינו יכול להיכנס לבדו. רק שלושה אנשים ומעלה מעיזים להיכנס לבית-הקברות.

זה חכם שהגיע מארץ-ישראל. הוא נפטר בתאמערוף ונקבר שמה. אם בא אדם שאינו נקי, לא טהור, אינו יכול להיכנס לבית הקברות בו קבור הקדוש הזה. יום ששי אחד, היינו מוזמנים אצל מישהו באותו כפר, ושמענו שאדם אחד נכנס לבית-הקברות הזה, וקמה רוח סערה והפילה אותו ארצה. כאשר באו אנשי העיירה לראותו, טיפלו בו ונוכחו לדעת שאותו אדם לא היה נקי, ועליו היה לעשות טבילה לפני שייכנס להשתטח על הקבר של אותו חכם. אני נכחתי וראיתי במו עיני. אותו יהודי הזהירו אותו אנשי העיירה לפני כן ואמרו לו שהוא צריך להיות נקי וטהור ולפני שייכנס לבית-הקברות צריך לעשות טבילה.

ר׳ אלעזר בן־ערך (איגיניסאין)

רבי אלעזר בן-ערך. מן התנאים הראשונים, קבור אצלנו. כך סיפרו לנו בימיו של מור אבי ז״ל, סיפרו את המעשה הבא: ליהודי עשיר מקזבלנקה, בא אליו ר׳ אלעזר בן-ערך בחלום וביקש ממנו שיבנה ציון. הוא היה קבור מתחת לעץ חרוב. האנשים נהגו לבוא לזיארה במקום, ולהדליק נרות. כאשר חלם אותו יהודי, ראה אותו וביקש ממנו שיבנה לו ציון כדי שיראה את זכותו. בא אותו עשיר והתארח אצל מור אבי. שאל אותם: האם אתם יודעים את מקום קבורתו הקבוע׳ ענו ששמעו מפי אבות אבותינו. לקחו אותו למקום קבורתו. הגיע. ביקש שיקחו את האבנים מן המקום, כדי שיבנה מעליו. באו העובדים. כל היום עבדו ומהבוקר עד הלילה הצליחו לגלגל את האבן שכיסתה את המקום. גילגלו אותה לוואדי לעומק [מרחק] של אלף מטר ויותר. בלילה לא הספיקו לבנות וחשבו להתחיל בבנייה למחרת בבוקר, הביאו את הלבנים וחומרי הבנייה. בבוקר כאשר באו לבנות מצאו את האבן במקומה. עלתה מן הוואדי וחזרה למקומה. התפלאו. חשבו מה לעשות? איך לעשות? אמרו לו שאם החכם לא רוצה שיבנו, מה לעשות? ושוב ניסו לגלגל באותו יום את האבן ולמחרת מצאו אותה במקומה.

ר׳ אלעזר הכהן (איגיניסאן)

קבור בבית-הקברות המקומי. נקרא גם ר׳ עזר כהן. נולד ב-1834 ונפטר ביום ששי כ״ה בכסלו תרע״א (1919). זוהי דוגמה מעניינת, שיכולה להאיר מקרים אחרים, של רב מקומי שהפך לעיני בני קהילתו לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו. קברו שימש מקום עלייה לרגל של בני אותו כפר.

רבי אלעזר הכהן קבור בבית-הקברות שלנו. הוא נהג לצום כל הזמן. עשה רק שתי הפסקות בשנה: בשבת יתרו ובראש השנה. הוא היה צדיק גמור הוא ובניו ר׳ שלמה כהן ורבי משה כהן. הוא נולד בעיירה אחרת. הוא היה מלמד ילדים והתחתן בעיירה שלנו.

לימוד קריאה בתורה בנוסח מרוקאי שיעור מס' 1- הקדמה