אלי פילו
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
פרשת סוטה
מוגאדור, שהיתה עיר מודרנית ונתונה להשפעה מערבית, ספגה מרוח ההשכלה. כך חדרו גם השפעות זרות לכמה מבתי היהודים, והר״ח פינטו עמד על המישמר וניסה להרחיק את הרוח הרעה מאנשי הקהילה.
אחד מחשובי הקהילה הגיע יום אחד אל הרב, ובעיניים מושפלות סיפר לו, כי הוא חושד שאשתו שירכה את דרכיה עם גברים אחרים, רחמנא ליצלן. שמע הרב והזדעזע, ומיהר לקרוא לאשה. ״האם נכונים הדברים הנוראים ששמעתי עלייך?״ – שאל אותה. ״אם נכון הדבר, שובי ועשי תשובה מייד״.
האשה הכחישה את הדברים מכל וכל. ״מאומה לא עשיתי, ואני כשרה ומותרת לבעלי״, אמרה לו.
״אם כך״, אמר לה הר״ח, ״הבה ונבדוק אם כנים דברייך״. מייד פתח הר״ח את ספר התורה הקדוש בפרשת סוטה, קרא את הפרשה כשהאשה עמדת לידו, ואז שלח את האשה ובעלה לדרכם. הם לא הרחיקו ללכת והאשה חשה לפתע בביטנה וברגליה, נפלה וקמה ושוב נפלה וקמה, כמה וכמה פעמים, ונפחה את נשמתה.
קול מהיכל
בשנות חייו של הר״ח הגיעו שד״רים רבים מארץ ישראל. היו מביניהם שביקשו להטיל אימה על יהודי מרוקו, במטרה לעודד אותם לתרום ליהודי ארץ ישראל, והיו אף שעלבו וזילזלו ברבני המקום לעיני קהלם הקדוש, ובכך גרמו להקטנת השפעתם של הרבנים על בני הקהילה.
אחד מהשלוחים הללו הגיע לעיר מוגאדור. ביקשו לחלוק לו כבוד, והומינו אותו לברית מילה. לברית הוזמן גם הר"ח פינטו, והנה ראה הרב כי השד״ר לוקח כוס יין ומברך עליה.
אמר לו הרב, כי לא יפה עשה, וכי מן הראוי היה לבקש תחילה את רשות בעל השמחה, שמשלו אכל. השיב לו השליח: ״אני שד״ר מארץ ישראל, ואין לי צורך לבקש רשות מאיש במקום הזה״. החלו השניים להתווכח, ובלהט הדברים יצאו מפי השניים מילים חריפות וקשות, זה על זה. לאחר זמן קצר נפטר אותו שד״ר, והר״ח לקה ברגלו והיה רתוק למיטה בגלל קשיים ומכאובים.
שמשו של הרב היה יורד מדי בוקר להדליק את הנרות בבית הכנסת של הר"ח באחד הבקרים, בעוד הוא מיטיב את הנרות, שמע קול יוצא מתוך ארון הקודש. היטה השמש את אוזנו כאפרכסת ושמע כי מתוך ארון הקודש יוצאת תפילת ״מי שבירך״ להחלמה מהירה ולרפואה שלמה בכל איבריו ובכל גידיו של הרב חיים פינטו. משסיים הקול המסתורי את תפילותיו וברכותיו שאל את השמש המופתע: ״מדוע לא יבוא הרב חיים כמנהגו מדי בוקר בבוקרו לשורר ולזמר לפני הקב״ה? ואני, המדבר מהיכל הקודש, רבי ישראל נגארה אנוכי, המשורר השמש״.
שמע זאת השמש, והחל בשרו לרעוד מאימה ופחד. מיהר ורץ אל רבו, אך הרב חיים הקדימו וסיפר לו בדיוק את כל מה ששמע השמש מתוך ארון הקודש.
אז גם הבחין השמש, כי רבו מהלך כבראשונה. ובאותו יום חיבר הר״ח את פיוט ההודייה, המתחיל במילים ״ארוממך האל אלוהי ישראל, המציל הגואל מדחי את רגלי״.
מתיר אסורים
ליל שימורים היה ליל חג השבועות בבית המדרש של הרב חיים פינטו. כל הלילה ישבו ועסקו בתורה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית ותפילת ותיקין. כך עשו גם בליל החג השני, הנהוג בגלויות. באחת השנים היה לר״ח ויכוח עם אחד מהקאדים, מחכמי הישמעאלים, וזה הורה לאסור אותו ולשימו בבית האסורים. לא עברו שעות מרובות ומת אותו רשע, ויצא הר״ח לחופשי. ועל כך חיבר את שירו, המתחיל במילים: ״הממני ואסר. אותי במלכודתו. אוייב שונא וצר. ענה אותי. מן המיצר״.
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
5.1 החיים הקהילתיים וניהולם
בשיח תרבותי מכוון במסגרת ההביטוס הקהילתי
לכידותו של ההביטוס הקהילתי חשובה ביותר לפיתוח תחושת הרלוונטיות שלו עבור בני הקהילה ולקביעת מסכת המשמעויות המלומדות והבלתי מלומדות שאלה מוצאים בו או מייחסים לו ולמקטעיו. מבחינת בן הק
הילה המסורתית משמעותם של מקטעי ההביטוס שלו ושל הפעילות החברתית שלו ושל הזולת נעוצה בעצם קיומם או ביצועם של המקטעים בהקשריהם הרגילים בחיים החברתיים. כך, למשל, עבור בן הקהילה משמעותם של טקסי החתונה של קהילתו נעוצה בעצם קיומם על פי כלליהם, סדריהם וזמניהם, ומשוקעת בעצם הביצוע שלהם, בהשתתפותו בהם ובחוויות שהוא צובר תוך כדי ההשתתפות בהם. משמעות הטקסים עבורו נובעת מצו המסורת הקהילתית שאתה הוא מזדהה לחלוטין, ואפילו נבלע בתוכה, מתוך מסכת אמונותיו העמוקות. ברמה זו של בן הקהילה ״הטבעי״, היינו כיליד הקהילה החי את ההביטוס בצורה טבעית, משמעות הטקס מעגלית בהכרח, ומקשרת בין הפעולות וההתנהגויות שמרכיבות את הטקס ובין הידע האינטואיטיבי שלו בנוגע לכללים, לתסריטים ולערבים שביסוד התקנה של ההביטוס הקהילתי שלו. במלים אחרות, משמעות הטקס היא הטקס הנערך עצמו על פי כלליו וסדריו. סוג זה של סמיוטיזציה במעגל סגור הוא התורם העיקרי ליציבות ההביטוס ולהנצחתו; אין בו חתירה להבנה מנתקת ומנותקת של משמעויות הפעלה החברתית מן התקנה שביסודה, ואין מורגש בו הצורך לשאול שאלות בעניין מקורותיהן ומטרותיהן של הפעולות וההתנהגויות.
סוג אחר של סמיוטיזציה נובע מידע מסודר, שנרכש לרוב בצורה בלתי פורמלית דרך התנסות רבת־שנים, בידי סוכן הפועל (או סוכנת הפועלת) בראש סוכנות או מטעמה במסגרת אחת הרשתות החברתיות־שיחיות המקשרות בין התקנה לפעלה ומסדירות את הפעילות החברתית. סמיוטיזציה מלומדת או מעין־מלומדת כזאת מקיימת בעצם פעולת פרשנות על המקטע או הטקס או הפעילות החברתית הממומשת בהתאם לידע של הסוכן והמסורות בעל־פה שהוא אצר בקרבו. לגבי החתונה היהודית במרוקו ניתן היה לשמוע משמעויות במו־מלומדות כאלה מפיהן של נשים זקנות במיוחד, שמילאו תפקידים יוקרתיים או נדרשים בחברת הנשים של הקהילה היהודית המסורתית, ובראשן המיילדות והמרפאות; הן גם השתתפו לרוב בניהול הטקסים הרבים הנוגעים לכלה או השתתפו בהתייעצויות שהתנהלו בתקופת ההכנות. מעמדן החברתי־התרבותי המיוחד וניסיונן הרב הם שהעניקו להן סמכות סמיוטית־פרשנית זאת.
ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו
ההומור של יהודי מרוקו
כתב העת של יהודי מרוקו
עריכה אשר כנפו
המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר
הגיגיו החשובים של רבי חיים בן עטר (להלן רחב״ע), בתחום המוסר נדונים, בעיקר, בשני חיבוריו הפרשניים למקרא. א). "אור החיים (אוה״ח להלן) – פירוש על התורה, וארשה תרכ״ב. ב). "ראשון לציון"- פירוש לספר משלי, ירושלים תרע״ה. אין כאן, אפוא תורת מוסר ערוכה וסדורה בחיבור מיוחד ושיטתי, כדוגמת חיבורי מוסר קלאסיים מסוגם של "חובות הלבבות" לר' בחיי, או "ראשית חכמה" לר' אליהו די וידאש ואחרים, אלא היא שזורה בהקשרים פרשניים שונים. כצפוי, פרשנות מסוג זה טומנת בחובה, לעתים, קושי לגבי ההבחנה, לא רק בין צו מוסרי לצו הלכתי על פי תפיסתו של הפרשן, אלא אף בין מה שמוגדר אצלו כמוסר מטרונומי, שתועלתו בצידו, לבין מוסר אוטונומי המתבטא בפרישות ובסגפנות כאמצעי לשלמות דתית. אף על פי כן יש שהמחבר חש צורך להעמיד את הקורא על ההבחנה שבין מוסר להלכה, כפי שנראה בדוגמאות הבאות.
על הפסוקים הראשונים בספר משלי הוא מעיר, כי השימוש בשמות הפועל:"לדעת" "להבין" (משלי א ב) מלמדים, שאין כוונת הספר לקבוע הלכה, משום שקביעת הלכה מחייבת לנסח את הדברים בציווי: "דע, "הבן",וגוי: "כי אם הוא מצווה לאדם היל״ל (היה לו לומר) דע חכמה ומוסר והבן וגוי, ובכן בכל הכתובים מדוע אמר לשון זה לדעת להבין".1 מכאן, לדעתו, שכוונת הספר היא, להציב ערכים יסודיים המעצבים את אופיו של האדם, למשל החוכמה היא מעין השכלה יסודית המחלצת מסכלות, ומטפחת תודעה מוסרית: "כי האדם צריך שידע מתחילה החכמה שלא יהיה כסיל… אחר שתהיה לו החכמה אז מצד החכמה יהיה המוסר".
אכן, אין מדובר כאן בחקירה עיונית, או במוסר סגפני שעליו נדון בהמשך, אלא, בחוכמת חיים ובמוסר תועלתני: "פירוש המוסר היא התבוננות בשכל לדבר הראוי לו ולשאינו ראוי וזה אינו דבר מגונה", דהיינו, המוסר התועלתני הוא בבחינת – "הכרח בל יגונה". משום שהוא כפוי על ידי גורמים חיצוניים. כאן ראוי להעיר, שדעת המחבר משקפת נכונה את מגמתו של ספר משלינביא כאן דוגמאות אחדות, שבהן ניתן גילוי למוסר ההטרונומי בעל התועלת.
בפירושו לבראשית מז כט הוא מעיר, שבקשת יעקב למצוא חן בעיני יוסף רומזת על חובת יוסף לזון אותו, כחובת כל בן לזון את אביו, אבל העובדה, שיוסף כלכל ,לא רק את אביו, אלא גם את כל בני משפחתו, יסודה בנורמה חברתית: "וחרפה היא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראת' (ולראותם) חסרי לחם ומזון", אין זה, אפוא, מוסר אוטונומי שיסודו בצו המצפון, אלא מוסר שיסודו בלחץ חברתי.
כשיתרו שמע מפי בנותיו את הסיפור על האיש שהטיב עמן, הוא נזף בהן על כך שלא הזמינוהו לסעוד בביתן (שמות ב יח-כ), ולדעת המחבר, יתרו הוקיע את התנהגות בנותיו כבלתי מוסריות: "שמקפיד על זמן שעזבוהו… וטעמו כי אינו מהמוסר שיעשה עמהן איש נכרי חסד ויבואו ויניחוהו לעמוד בחוץ."' מובן מאליו שמדובר כאן בנימוס מקובל, ולא במוסר במובן פילוסופי.
המחבר מוצא בשאלת יוסף לשרי המשקים והאופים (בראשית מ ז) טעם לפגם, לכאורה, אם נשפוט לפי גינוני מלכות:"כי אין זה מהלכות דרך ארץ לבקש לדעת מחשבות הגדולים". אך כיון שיוסף היה חדור תודעה על ביטול הפער בין המעמדות בבית כלא, לכן הוא לא חש צורך לנהוג לפי נימוסי חצר: "לצד שהם אתו במשמר כל הפנים שווין… ולצד זה לא חש לגדולתם." זוהי דוגמה מובהקת למוסר הטרונומי, שהרי המצפון מחייב לגלות רגישות כלפי מעמדם של השרים, אף אם ירדו מגדולתם; כדוגמת הלל שגילה רגישות רבה לגבי עני בן טובים, אף שכללי הנימוס אינם מחייבים אותו לכך.
די בדוגמאות הללו, כדי להראות שהמחבר מבחין בין מוסר הטרונומי שיסודו בכבוד ויוקרה בהתאם לאמרה "noblesse oblige" = (האצילות מחייבת), או בתועלת חומרית, ושעליו הוא אומר: "כי אינו דבר מגונה", לבין מוסר אסקטי משולל תועלת שיסודו בצו פנימי, ותובע מן האדם לדכא כליל את נטיותיו הטבעיות, לטפח ענווה תוך דיכוי הגאווה, אהבה תוך דיכוי רגש השנאה, איפוק במקום מתן פורקן. מובן שמדובר כאן על תהליך הכרוך במאבק נפשי רצוף. נדון כאן רק בנושאים אחדים הבולטים ביותר בכתבי רחב״ע.
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
שניים מבחריו שהיו באותו מעמד העידו על המקרה בפני בית הדין. בפסק מנומק על שלושה עמודים בכתב יד צפוף של הרב, קבע שיש לקבל את דבריה של הבחורה שלא נתנה דעתה כלל על מעשיו, וגם לא נתנה הסכמתה לכך, כי היא עדיין צעירה ולומדת, ועדיין לא סיימה את לימודיה. ובגרסתה לא מצא שום סתירה.
על שלושת המעורבים : שני העדים והמקדש נכתב בסיכומו של אותו פסק, שאין כאן ריח של קידושין, ומעבר לכך זכו לגינוי חריף, בגלל ששלושתם ידועים כמחללי שבת, ומגולחי זקן, וקרקפתא דלא מנחי תפילין. והרבה עבירות דאורייתא ורבנן, המחזיקים ברשעתם ומוסיפים על חטאתם יום-יום.
בעצם זה היה הביטוי של אי נחת ואכזבה שהייתה לרבנים מהחינוך של בוכרי האליאנס, הם לא הלחמיצו הזדמנות אחת לצאת נגדו. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, ידוע שהרבנים ביטאו את התנגדותם לאליאנס במראכש, על כל במה אפשרית.
וזאת לא בגלל הלימודים עצמם, מבחינה של הקניית דעת ושפה כפי שהזמן מחייב והמציאות הכתיבה להם, אלא בגלל החבילה שסיפחו לעצמם החיקוי של התרבות הצרפתית, ורוממות התרבות הצרפתית שהייתה בגרונם של מחנכי הדור מטעם כל ישראל חברים.
בהשפעתם, החניכים השאירו מאחור את ערכי הדת היהודית מבלי שהם נדרשו לכך. מתמונת המחזור הראשון של הבנים משנת 1928, נראה שדאגו להלביש את כל הבוגרים בתלבושת אירופאית בראש גלוי. לומר לך – מעתה זה הכיוון של האליאנס, למגינת לבם של המייסדים מהעיר שנתנו ידם לכך, אשר רבים מהם היו משלומי אמוני בית ישראל.
תקופת ההשכלה לא פסחה על מראכש, וניצניה נראו שם בשלהי המאה ה-19. בני השכבה העשירה רכשו השכלה בלימודים חיצוניים בכוחות עצמם. צעירים חסרי מנוח, שראו בדאגה את הפיגור הגדול בהכנת הנוער היהודי לקראת המשימות שייעדו לו, אצה להם הדרך לקדם את החינוך הכללי.
בחרת כל ישראל חברים לחצה על מקצת המשכילים " המשוגעים " לדבר, להירתם לעניים. מבין קבוצת המשכילים האלה בתקופה ההיא, בלט במיוחד צעיר מבריק שחי מעט והספיק הרבה, רבי דוד דרעי ז"ל, הוא נפטר בהיותו כבן ארבעים ואחד.
על מצבתו כתוב : כהר"ר דוד דרעי תמ"ך, נולד י' בטבת תרל"ד – תרצ"א. דברים החקוקים על המצבה באו המקוטע. השיש השחור שעל המצבה נפגם בחלקו. סדקים רבים כיסו אותו וקשה לקורא את הכתוב למרות שהיא כבר כבת שבעים שנה.
להלן מה שהצלחתי לדלות :
" ארון התבונה והאמונה " אילו הן מידותיו. ויעידו חבריו אשר הפיץ בהם חכמה ותבונה, שראו בו נפש אשר צברה דעת וחכמה. ממרחקים…כולם משלי חכמים ומליצתם אשר ידע והפיץ לרבים.
עד כאן הכתוב על המצבה.
שמעתי רבות על האיש מפי אחד המכיר וידע ערכו ותרומתו, הוא זוכר אותו כבעל שכל חד וחריף, משכיל ויודע סברא והלכה. איש תאב דעת ללא מעצור, שאצה לו הדרך להגשים את חזון הקידמה של החינוך המודרני במרקש.
במצבה צויין " אצא חכמה ממרחקים ", הסבר למשפט זה מתוך מה ששמעתי מהחבר אבא הלוי נ"י, הוא סיפר שלרבי דוד היה קרוב משפחה שהתגייס לצבא בימי נלחמת עולם הראשונה, ונשאר אחרי המלחמה בגרמניה. ושם רכש לו השכלה והיה ללמדן ומדען.
מאחר והוא הכיר וידע את כישרונות קרובו רבי דוד ז"ל, שהיה בעל זיכרון אדיר, דאג לספק לו ספרי לימוד למכביר, בחכמת ישראל שנכתבו באירופה שלפני התקופה הנאצית ימ"ש. רבי דוד התעניין הרבה, בספרות העוסקת בתורת החינוך ובדרכי למידה בגרמניה שקרובו סיפק לו, בהם פרסומים רבים בשפה העברית.
מבין חבריו הצעירים, הצליח רבי דוד ללכד סביבו מטובי מורי ההוראה מבני דורו, מחוגי המשכילים הבולטים מבני המקום. הללו שאבו ממנו דברים שבעבר עדיין לא ידעו עליהם והתפעלו מאוד מרעיונותיו. ואכן הוא פתח בפניהם אופקים חדשים.
בין חבריו לרעיונותיו על החינוך התורני, היו : רבי חיים שושנה, שהיה מזכיר אותו בכל הזדמנות בשם מורו ורבו. רבי שלום זריהן, בנו של הדיין רבי משה זריהן ז"ל, האחים בן שמול, רבי יוסף הלוי, רבי דוד ביטון ז"ל, רבי יוסף ביטון, ועוד, זכר כולם לברכה. אולם כולם נטלו חלק בדרך החדשה שהתווה להם רבי דוד.
רבי דוד, בן למשפחת תלמידי חכמים וסוחרים אמידים, שערבה למראקש מעיירת מחוז בשם " אלקלעא די סראג'נא בשלהי המאה התשע עשרה. המשפחה התאפיינה בעושרה רוחני והתרבותי. אבות המשפחה לקחו חלק בהנהגת הקהילה בתור מורים ורבנים.
רבי דוד היה נכדו של הר באהרן דרעי, בן לאו"ץ כבד הרב יהודה דרעי זצ"ל, הידוע בכינויו בשם רבי הדאן. גם רבי דוד ז"ל, דגל בתורה ובעבודה, הוא עצמו התפרנס והתעשר ממסחר. הוא התאהב בשירה האנדלוסית, למד אותה והתעמק בה, והיה ידוע כפייטן, מוסיקולוג וצייר.
הוא תכנן את ארון הקודש והתיבה בבית הכנסת של " צלאת עטיה ", שם הוא שימש כשליח ציבור. דרך כישרונותיו אלה, התוודע לפחא של מראקש חאג' תהאמי אלגלאווי, התחבב עליו והיה מבאי ביתו, יחד עם ידידו העשיר רבי יעקב עטיה.
פעם ראשונה שראיתי עיתון כתוב אותיות עבריות, מבלי שהבנתי דבר ממה שכתוב בו, זה היה בשנת 1939 שעה שלמדתי אצל המורה הדגול כבוד הרב חיים שושנה ז"ל. זה היה עיתון ביידיש. נראה שזה היה חלק מהדואר שהיה מגיע להם.
כאמור, הוא היה חלק מהחבורה הנזכרת. בשנות הארבעים המוקדמות רבי דוד ז"ל כי כבר לא היה בחיים. הוא לא זכה לראות איך קם והתממש רעיון שהגה. אחריו מצחו כמה בתי הוראה לתמידים, שיישמו לראשונה חידושים בדרכי הוראה, שלא היו מוכרים במקום.
פרנסי הקהילה נרתמו לראשונה לסייע לחוג המורים הצעירים ההולך ומתגבש, החלוץ שהלך לפני המחנה היו רבי חיים שושנה ז"ל, רבי דוד ביטון, רבי יוסף לוי ואחרים ז"ל. לראשונה רואים מורה עברי העומד מול הלוח, ומעביר שיעור בהסבר מלווה בכתב.
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…
הם עברו לעיירה החדשה עם עסקי־המסחר והמלאכה שלהם, על משפחותיהם וכל אשר להם, ואת בתי־הכפר והשדות השאירו על שמם בפיקוחם של ידידיהם הערביים. הם סירבו למכור אותם מחשש לעורר חשדות וגם רצו להבטיח המשך הקשר שהיה בינם לבין ידידיהם הערביים. כדי להבטיח ליהודים את תנאי־הקיום הנאותים דאג המושל לו בכל יכולתו לפיתוח העיירה גוראמה. הוא הקצה שטחי־בנייה לכל אלה שביקשו לבנות אורוות, מכלאות, מחסנים וסתם חדרים בנוסף לדירות והמדרכות שכבר נבנו. במשך שנה עמדה העיר על תילה והתקדמה יפה. כולם ראו ברכה בעמלם. אזור העיירה כולו היה עשיר במים והמושל הצבאי הורה לקדוח בארות בעזרת פיצוצים תת־קרקעיים. לא היה צורך בהרבה חומר־נפץ, כיוון שהמים היו ניבעים אחרי מטרים ספורים של קידוח. נקדחו בארות־מים בכל רובעי־ העיירה, ליד בית־המטבחיים של היהודים, ורבים חפרו לעצמם בארות־מים בתוך חצרותיהם. בכפרים היו כולם רגילים למי־הנהר והמעיין שבהם נתברך האזור בשפע. הצרפתים הזריזים, הקימו סכר בחבל ״תולאל״ על מנת לנצל את המים הרבים ולהקל על הכפריים לפתח את החקלאות. ברכה גדולה היתה לא רק בחקלאות אלא גם בגידול צאן ובקר ואלפי־ראשים רעו באזור בין הכפרים הרבים.
המושל לו נהנה מיוקרה ואהדה מצד תושבי־האזור והצלחתו ניכרה בכל השטחים ובעיקר בשקט ובסדר ששרר בקרב התושבים. אולם רבים שנהנו מחסדי־המושל סרבו לקבל את מרותו ואת חוקיו החדשים. היהודים שמטיבעם מסתגלים למצבים משתנים לאור הנסיבות, היו שומרים על הסדר ומשתפים פעולה עם הכובשים החדשים. עובדה זו הרגיזה את ידידיהם הערביים ונוצר יחם חשדני בן שני העמים שחיו זמן רב באחווה ובשכנות טובה והמושל נאלץ לעתים קרובות להשליט סדר, בעזרת הנוטרים החמושים־המוכזנים הערביים — שאומנו לשם־כך כהלכה. במקרים רבים נזקק המושל הצבאי גם לעזרת היחידה מצבא־צרפת שעמדה לרשותו בעיירה.
אחת לשבוע, היה המושל לו מקיים ישיבה עם השייכים וראשי־השבטים כדי לדון איתם על פתרון בעיותיהם הרבות ולחלק להם הוראות. הוא נהנה מאמונם המלא ומשיתוף פעולה, ובעזרתם יכול היה לנהל את חיי־האוכלוסיה בשקט ובלי הפרעות. בעיית המים היתה קשה בכל כפר וכפר, לא מפאת חוסר־ מים אלא עקב המריבות של הכפריים על אופן השקיית־שדותיהם.
לפני בוא הצרפתים, נהנו יותר מכל משפע־המים, החמולות והשבטים, שהשתלטו עליהם בכוח הזרוע. מי שכוחו רב יותר, זכה ברוב המים. והנה בא המושל, בעצה אחת עם ראשי־הכפרים, קבע כללים כיצד יש לחלק את המים בין התושבים. ראש־הכפר ולידו שני עדים, היה מחזיק ברשימת־הזכאים לקבלת־מים להשקייה, וקובע מיכסות מים לפי גודל שדותיו ופרדסיו של כל אחד ואחד. מיכסת המים נקבעה בשיטת־מדידה מיוחדת במינה: פחית ודלי. בתחתית הפחית היה חור ובדלי היו מים וכאשר שמים את הפחית על פני המים שבדלי, בעדינות רבה, היו המים חודרים מבעד לחור והפחית מתמלאת אט אט. בד בבד היו מי־הנהר זורמים לשדות דרך תעלות ומכסה אחת היתה מסתיימת עם מילוי פחית המים מהדלי. כך קיבל כל אחד מספר מכסות של פחיות בהתאם לגודל שטח־שדותיו. כאשר באה בצורת על האזור כולו, סבלו האיכרים מחוסר־מים, והמעט שהיה, גרם לסכסוכים רבים, ולא פעם היו מקרי־רצח על רקע זה.
בחבל ״תולאל״ הייתה הבעייה פחות כאובה וזאת לאחר בניית־הסכר על ידי הצרפתים. אולם באזור תיטנעלי, מערבית לעיירה, לא היה סכר, וכאשר היו המים חדלים מלזרום ב״וואד גיר״ המצב נעשה חמור עבור הכפריים. לגבי היהודים לא הייתה הבעייה קיימת כיוון שעזבו את עבודת־האדמה כליל, והתמסרו לעסקי־המסחד ולמלאכות השונות, אך בעקיפין נפגעו גם עסקיהם מכך, משום שאת שדותיהם ומטעי־הזיתים שלהם החכירו היהודים לערבים והם נהנו מחלקם ביבול.
קישור לחבל תולאל ומיקומה של העיירה גוראמה…..תמונות מרהיבות
http://www.gazetteering.com/africa/morocco/oriental-region/2526752-seheb-n-toulal.html
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
בנתיבות אבותינו◆ שמיני עצרת – שמחת תורה ◆
מעשיות מהרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה ממרוקו◆ חכמי מרוקו וצפון אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין
מוסדות תפארת מיכאל אתר אור חדש ליהודי צפון אפריקה
היו יחידי סגולה בליל הושענא בצפרו שקיימו כפרות בעלות השחר. (מפי הגאון רבי
יהושע מאמאן). וכן נהגו יחידים במראכש. (הרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן נהגו בעיר בני מלאל,
ובעיר קזבלנקה והוסיף בפרט משפחה שיש להם בן יחיד(מפי הרב יחיאל בוחבוט). ובעיר
סאלי נהגו כן למי שלא הספיק לקים כפרות ערב יום הכיפורים.( מפי הזקנים). בהושענא
רבה שחטו תרנגול זכר לכפרה, להדגיש גמר החתימה.
ב. למה נקרא שמו הושענא רבה, אמרו במדרש אמר הקב"ה לאברהם אנייש יחיד
ואתה יחיד אתן לבניך יום מיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הוא הושענא רבה. ואם
אין כפרה לבניך בראש השנה, יהיה ביום הכיפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה.
ועוד נקרא כן לפי שאמרים ביום הזה הרבה הושענא. ועוד טעם מרבים בתפלה
ותחנונים כי הוא סיום חמישים ואחד יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם
תשובה, ותתקבל תשובתם… והם שלשים יום דאלול ועשרים ואחד יום דתשרי. ולכן
נקרא הושע את יום נא גימטרייא חמישים ואחד, ואין נא אלא בקשה (ברכות ט), ולכן
מרבים בקשות הרבה שהכל הולך אחר החתום. (בא"ח וזאת הברכה ש"א אות א).
ג. סדר הלימוד במשך הלילה בספר מקריאי מועד, שהוא גמר החתימה, ובו נדונים כל
הנבראים.(קצור ש"ע סימן תרה ה"א), כך נהגו במרוקו, אלג'יר, לוב, ותוניס. ומתפללים
שחרית בנץ החמה.
ד. בתפלת שחרית של הושענא רבה, מנהג העיר פאס ומנהג הדרום לאחר אמירת אז ישיר
מנהגנו לומר נשמת כל חי, ומנהג צפון מרוקו, וצפרו שלא לאומרו. המנהג לומר נשמת
כל חי, אחר אמירת אז ישיר, כך נהגו גם בפאס )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(, וכתב הגר"ש
משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד חיו"ד סימן יח אות ג'(, וז"ל על ענין נשמת כל חי בהושענא
רבה, מנהגינו שלא כדברי הרמ"א )סימן תרס"ד סעיף א(, אלא אומרים אותו, והרי הוא בכלל
הזמירות שאמרו להוסיף מזמורים, ואבותינו בחרו להוסיף נשמת, וגם כתר יתנו לך
אומרים הארוכה כמו ביו"ט, ומנהג אבותינו תורה. וכן נהגו כן בדרום (הרב מאיר אסולין ור'שלמה פחימה). ובעיר צפרו לא נהגו לומר נשמת כל חי לפני ישתבח כדעת הלבוש אלא
אומרים רק מזמור ממעמקים(נהגו העם חג הסוכות יב). ובצפון מרוקו – האזור הספרדי לא
נהגו לומר נשמת כל חי( מגן אבות ח"א עמוד תכט אות קג).
ה. נהגו יהודי לוב, מרוקו ואלג'יר לקחת את הערבה של החבטה, וחובטים בה על בני
המשפחה תוך איחולים וברכות. והטעם כי הערבה היא שיירי מצוה ושיירי מצוה מעכבין
את הפורענות כידוע ולכן חובטים בהם על ראשי בני הבית לברכה. נחלת אבות )מנהגי סוכות
אות לה(, וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג יעקב גדז'(.
ו. בשמחת תורה נוהגים שכל הקהל עולים לתורה, וברוב הערים נהגו לקרא לכל העולים
מעונה, וכן בדרום )הרב מאיר אסולין ור' שלמה פחימה(, ובעיר מכנאס נהגו לקרא ולאשר אמר
(הרה"ג שלמה אבן דאנן).
ז. בהכרזת הגשם של הש"ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב
בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו), וסיפר לי אבא זצ"ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו
את הרה"ג רבי יהודה אלבאז זצ"ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן ועיניו
זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז"ל ע"כ, זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון
החסיד הרב שמעון חרירי שליט"א, בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל
דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
הזועק והמזעיק
עוד לפני ההפגנות, עוד לפני שהמוסדות ישבו על מדוכה זו, חש יהודה גרניקר שיום זה בו נקרא כולנו לעליית הצלה מתקרב ובא. בהיותו " בתוך העניינים " כשבמרוקו התחילו הסימנים הראשונים לתהפוכות, הוא זעק והזעיק להחיש עליית יהודי מרוקו, ובמיוחד את עליית יהודי כפרי האטלס הנדחים והמנותקים, העלולים להיות מטרה ראשונה לפגיעה ולכליה.
בעל פה ובכתב, עם אישים ומוסדות, לא הרפה מהנושא של הסכנה המרחפת על יהודי מרוקו ועל צו השעה להוציאם ולהושיעם בעוד מועד. ביום 20/08/1955 הוא כותב ליהודה ברגינסקי ז"ל, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת הקליטה :
" בזה אני מרשה לעצמי לפנות אליך ערב ישיבת הועד הפועל הציוני ומבקש ממך להעביר את קול קריאתי לחברי הוועד הפועל : הצילו את אנשי הכפרים הפזורים בקצווי מרוקו ! על עצם טיבו של חומר זה כבר דובר רבות.
הדברים ברורים ואינם זקוקים להוכחות נוספות. אפילו מר ציגל אשר היה מהמחמירים ביותר נאלץ להודות כי חומר אנושי זה של אנשי הכפרים במרוקו הוא מן הטובים והנוחים ביותר לקליטה ולהתיישבות.
נכון הוא שאם ייפול דבר מה בארץ זו אזי יהודי קזבלנקה וערים אחרות עלולים להיות הנפגעים הראשונים. אולם אל לשכוח שאם, חס וחלילה יתרחש דבר כזה בכפרים הפזורים צפויה השמדה וכליון מוחלט תוך שעות מספר, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף, בו בזמן שלעזרת אנשי ערי המרכז עומדים, השלטונות, המשטרה והצבא.
זכרו נא אפוא, ואני חיי לחזור על זה : לאנשי הכפרים צפויה השמדה, ולכן, הצילו !
השבוע הייתי במראכש. כאשר נודע לאנשי הכפרים דבר בואי לעיר זו, התאספו מאות יהודים מכפרים שונים ואמרו לערוך הפגנה לשם עלייתם. הפצרתי בהם שלא לעשות כן – לטובתם. וכאשר אסיים עבודתי אשב עמהם ונתיעץ יחדיו איך להיחלץ מהמיצר. וכך עשיתי.
לאחר שהתפניתי מהעבודה ישבתי אתם ובשיחה קלה הרגעתי אותם. והם בתמימותם מאמינים לי ומקווים לסייעתא דשמיא, וכי בקרוב אביא להם את הבשורה.
ואני שואל עד מתי נוסיף להבטיח. כי הרי הבטלתי להם בשם הסוכנות והמדינה להעלות אותם ומדוע לא נקיים את הבטחותינו, לפחות לאותן 700 משפחות מ-40 הכפרים אשר רשמתי והבטחתי להם שבקרוב יעלו ! ומאז ההבטחה עברו כבר עשרה חודשים !
עשו נא את הכל למען נוכל להזיז את אנשי הכפרים, ולהעלותם ארצה, לטובתם, לטובת הארץ ולטובת כולנו. באותה חרדה פנה יהודה גרניקר גם למר שרגאי ז"ל, ראש מחלקת העליה דאז והתריע על הקשיים המערימים בדרכו בעניין עליית יהודי הכפרים שבאטלס ועל הסירוב משגלה מחלקת העליה במרוקו להקדים את עליית אנשי הכפרים על אף ההבטחות החוזרות ונשנות.
במכתב למהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, בתאריך 18/01/1955 הוא כותב בין היתר :
אני מבקש מכם לזרז ולהחיש את עלייתם של אנשי הכפרים שבהרי האטלס וזאת משני טעמים :
1 – בגלל המצב הפוליטי המיוחד והחשש שפן בעוד זמן מועט יהיה מאוחר מדי להעלותם כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. ובמקרה כזה יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות.
2 – זהו החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות בארת וחלילה לנו לעמוד מן הצד ולהשאיר יהודים אלה עזובים לנפשם. אני משוכנע כי יהודים אלה יהיו לברכה לארץ ומן הדין שנעשה מאמץ מיוחד להעלותם בהקדם להתיישבות. אין לי כל ספק שחומר אנושי זה עולה הוא בערכו מבחינה התיישבותית על כל חומר אחר שהכרתי במרוקו "
ולמנהל מחקת העליה במרוקו הוא כותב בתאריך 24/05/1955 :
" לפי דעתי זהו החומר האנושי הטוב ביותר לעליה ולהתיישבות במיוחד, ועולה פי כמה על אלה הנמצאים בערי המרכז. הם כולם אנשי עבודה, רגילים לעבודת אדמה ומסתפקים במועט. עלי להוסיף כי כל אנשי הכפרים הנמצאים דרומה לאטלס מהווים חומר מתאים להתיישבות בנגב הואיל והם חיים " הנגב המרוקני ".
הייתה זאת אמת צרופה בפיהם כאשר אמרו לי : " העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואני ניאחז בה בציפורניים, אנו נשינו וטפינו…."
ואכן חושו הבריא של יהודה גרניקר לא הטעה אותו. הוא הרגיש בסכנה המתקרבת ובאה ועשה ככל אשר היה ביכולתו כדי להציל יהודים וכדי להחיש את עלייתם בעוד מועד וראיה לכך : ביוני 1956, כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה הועמדו שם היהודים במצב חמור.
תחת לחץ הלאומנים הערבים, הכריזה ממשלת מרוקו על ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, על איסור יציאה והגירה של יהודים לישראל. הגבולות נחסמו לחלוטין והמשטרה קיבלה פקודה מפורשת שלא להרשות ליהודים לעזוב את מרוקו לא בדרכונים קולקטיביים, כפי שהיה נהוג לפני כן, ולא בדרכונים בודדים, תוך איום בעונשים חמורים על מי שיפר הוראה זו.
השלטונות סגרו את משרדי העליה בכל רחבי מרוקו ובראשם המשרד הראשי " קדימה " שבקזבלנקה. משרדי הסוכנות היהודית קיבלו פקודה להפסיק את פעולותיהם תוך עשרים וארבע שעות. 23 שליחים, רובם מישראל, קיבלו צווי גירוש באשמת " הפרת הסדר הציבורי על ידי הסתה לעליה " וכוחות הבטחון בנמלים ובגבולות נצטוו לפקוח עין על יהודים שניסו להימלט ממרוקו.
כך נשאר המצב למשך תקופה ממושכת בהשפעת הלאומנות אשר זה עתה השיגה את עצמאותה ותאוות השלטון העבירה אותה על דעתה.
יהודים בודדים הצליחו, מי בשוחד ומי בדרכים אחרות\ לעזוב את מרוקו ופניהם לצרפת, לקנדה או לישראל. חוט העליה לא נותק, אם כי היא לא נמשכה בממדים גדולים, עד אשר השלטון התבסס במרוקו וקצת ליברליות הורגשה ביחסו ליהודים.
ובסופו של דבר גם אנו וגם יהודה גרניקר זכינו לראות חלום בהתגשמותו. יהודי האטלס ויהודים רבים ממרוקו יושבים אתנו היום, עובדים ומסודרים ומעורים בחיי מולדתם מקלטם.
ר' דוד חסין – אנדרי אלבז וא.חזן-אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי
73 – אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי.
לשמיני עצרת. שיר מעין אזור בן אחת עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אאאב גגגב וכו׳.
משקל: שבע הברות בכל טור.
כתובת: פיוט לשמיני עצרת, רמוז בו פז״ר קש״ב(= פיס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה).
נועם יאזמרה בעודי׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א- לט ע״א; ק- מה ע״ב.
אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי / אֲשׁוֹרֵר בְּהֶגְיוֹנִי
בְּיוֹם הַשְּׁמִינִי / עֲצֶרֶת לה'
דּוֹדִי שׁוֹכֵן שֶׁמִּיַּמָּה / נוֹתֵן לִפְתָאִים עָרְמָה
צִוָּה עֵדָה שְׁלֵמָה / לָחֹג חַג ה'
וְהִקְרַבְתֶּם בִּגְרִיעָה / פָּרִים עֲשָׂרוֹת שִׁבְעָה
לְהַשְׁמִיד וְהַכְּנִיעָה / אוֹיְבֵי עַם ה'
דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה / נָסֵב יַחַד בִּמְסִבָּה
יוֹם שְׁמִינִי בְּחִבָּה / גָּדוֹל יוֹם ה'
בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה / גיצה רִנָּה וְגִילָה
שִׂמְחִי עֵדָה כְּלוּלָה / יוֹם עָשָׂה ה'
נחשה רֶגֶל מְיֻחָד / וּמֻזְמַן לֹא נִכְחַד
וְגוֹרָל עַל פַּר אֶחָד / מִי יַקְרִיב לה'
חֵלֶק שִׁבְעָה נִתְּנָה / וְגַם נוֹסִיף לִשְׁמוֹנֶה
קָרְבָּן בְּשִׁיר וְרִנָּה / גָּדוֹל יוֹם ה'
סדור אֶת תְּפִלָּתְךָ / וְהַזְכֵּר במוספיך
גִּשְׁמֵי מָטָר אַרְצְךָ / יִפְתַּח לְךָ ה'
יִהְיֶה הָיָה וְהוֹוֶה / יִשְׁלַח נָגִיד וּמְצַוֶּה
סוֹדוֹתֶיךָ יְחַוֶּה / כִּי גָּדוֹל ה'
נֹאמַר יַחַד כֻּלָּנוּ / הִנֵּה זֶה אֱלֹהֵינוּ
בבא רוח אַפֵּינוּ / מָשִׁיחַ ה'
חָזָק צוּר אֵין לוֹ עֵרֶךְ / בְּנֵה נָא אֶת דְּבִירֵךְ
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ / אֶת שֶׁמֶךְ ה'
- 1. לצור גאוני: כינוי לה׳ שעליו חזקי וגאוותי. כהגיוני: ברחשי לבי. 2. כיום… לה׳: ליום שמיני עצרת של סוכות, על-פי במי כט, לה. 3. דודי: כינוי לה׳, על-פי שה״ש א, יג. נותן לפתאים ערמה: על-פי מש׳ א, ד. 5. והקרבתם… שבעה: הם שבעים פרים המקריבים בשבעת ימי חג הסוכות כמתואר בבמי כט, יב-לד. בגריעה: כל יום מפחיתים ממספר הקרבנות. 6. להשמיד… ה׳: על־פי רש״י במי כט יח; סוכה נה ע״ב ובמ״ר כא, כד. ולהכניעה: להכניע, צורה מאורכת של הפועל. 7. דגלו עלי אהבה: על-פי שה״ש ב, ד ונדרש על אהבת ה׳ את ישראל יותר מכל שבעים אומות (תנחומא במדבר, י). 8. יום שמיני בחיבה: לפיכך נקראת עצרת, מלשון עכבה, ׳עצרו מלצאת, התעכבו לי מעט ולשון חיבה היא זה כבנים הנפטרים מעל אביהם והוא אומרלהם: קשה עלי פרידתכם, עכבו יום אחד׳(רש״י במ׳ כט, לה־לו). ולפיכך מקריבים ביום השמיני פר אחד שהוא כנגד ישראל (רש״י שם, לו). גדול יום ה׳: הוא יום שמיני עצרת. ׳משל למלך בו״ד שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך׳(רש״י שם סוכה נהע״ב). 10. יום עשה ה׳: תה׳ קיח, כד. 11. נחשב רגל מיוחד: על-פי סוכה מח ע״א ׳שמיני (עצרת) רגל בפני עצמו הוא׳. ומזמן לא נכחד: לא נעלמה בו גם ברכת הזמן היא ברכת שהחיינו דבר המעיד על ייחודו כחג, על-פי סוכה שם ושו״ע או״ח סימן תרסח סעיף א׳. 12. וגורל… לה׳: על פר של יום שמיני עצרת מגרילים פיס, סוכה שם, שם. 13. חלק…לשמונה: על-פי קה׳ יא, ב, ונדרש ׳תן חלק לשבעה אלו ז׳ ימי הסוכה וגם לשמונה – ביום השמיני עצרת׳(קה״ר יא, ב). 14. קרבן בשיר: על-פי סוכה שם שם, והוא פר אחד שמקריבין בשמיני עצרת בשירה. גדול יום ה׳: על־פי יואל ב, יא כאן: יום שמיני עצרת הוא חג מיוחד. 15. שדור את תפילתך: ערוך תפילתך. והזכר במוספך: הזכר בתפילת מוסף של יום שמיני עצרת. 16. גשמי מטר ארצך: ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳, וראה טור ושו״ע או״ח שם סימן תרסח סעיף ב׳. יפתח לך ה׳: על־פי דב׳ כח, יב. 17. יהיה היה והווה: כינוי לה׳ על שום נצחיותו. ישלח נגיד ומצוה: שליח, הוא המשיח, על-פי יש׳ נה, ד. 18. כי גדול ה׳: יום הגאולה. 19. הנה זה אלהינו: עדה״כ יש׳ כה, ט. 20. רוח… ה׳: על-פי איכה ד, כ. 21. חזק צור: כינוי לה׳. אין לו ערך: אין שיעור ודמיון לגדולתו. בנה דבירך: בנה את מקדשך. 22. נשמת ה׳: רמז לייעוד השיר.
.Une histoire de familles-J.Toledano-Alfarsi-Alhoul-Akhorsani
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
ALFASI ou ELFASSI ou ELFASI : originaire de Fez, capitale provinciale du Maroc
Alfarsi.
Nom patrnymique d'origine arabe, sans doute ethnique arabe de la Perse, le Persan, porte aussi bieb par les fuifs que par les musulmans. Autres orthographes : Elfarsi, Elfersi. Au XXeme siecle, non tres peu repandu, porte uniquement au Maroc – Mogador, Safi, Tanger, Marrakesh, Casablanca.
Rabbi Haim Alfarsi
Rabbin juge ne a Mogador. Il fit ses etudes dans la grande Yechiva de la ville, " Etz Haim ". Apres l'obtention du titre de dayan, il fut nomme au tribunal rabbinique d'Oujda dans les annees trente.
M. Elfarsi
Administrateur, ne a Mogador, installe a Londres. Un des fondateurs de l'association des originaires du Maroc en Angleterre, dont il fut le tresorier dans les annees 1980
ALFON ou HALFON ou ALPHAN ou AUPHAN ou ALFANDARI ou ALPHANDERY : nom d’origine hébraïque sans doute altération de halfan : le changeur. Il s’agit d’un change de vie et non de monnaie; c’est aussi un prénom donné à un garçon nouveau né pour remplacer la mort de son frère.
ALFONTA : nom d’origine espagnole désignant la fontaine.
ALGHRABI ou ELGRABLI : nom d’origine arabe (gharbel= tamis) signifiant tamiseur (ghrabli).
Alhoul
Nom paronymique d'origine arabe, sobriquet indicatif d'une particularite physique : l'homme qui louche, francisation de Alhouel. Au Xxemem siecle, nom extremement peu repandu, porte uniquement en Algerie, dans le Constantinois – Souk-Ahras, Setif
Akhorsani
Nom patronymique d'origine perse, ethnique de la localite de Khorsany, en Perse. Le nom esr atteste au Maroc au XVIemem siecle, figurant sur la liste de Toledano des patronymes usuels au Maroc a cette date. Au Xxemem siecle, le nom semble avoir disparu au Maghreb.
ALIA : ce nom vient de l’arabe ‘aliya qui veut dire sublime, d’un esprit élevé, illustre, noble.
פאס העיר-א.בשן-מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879
יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
5 – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
חכמי ישראל גילו רגישות למעשי הרמאות של היהודים ביניהם לבין עצמם, ועוד יותר כלפי נוכרים, משום חילול השם הכרוך בדבר והנזק שעלול להיגרם ליהודים אחרים, כתוצאה מעלילות והפצת שנאה. למעשה חריגים אלה הדים בספרות הרבנית ובמקורות אחרים.
מכתבו של הרב הראשי בדבר נוכלים המזייפים תעודות על חובות של מוסלמים.
נכליהם של שני יהודים רמאים בפאס במרוקו העסיקו את חכמי העיר והדברים גררו מעורבות של שגרירי בריטניה וצרפת במרוקו, שר החוץ הבריטי, מושל פאס והוזיר לענייני חוץ של מרוקו. הפרשה נדונה בפנייתו של הרב הראשי אבנר ישראל הצרפתי, למנהיג קהילת טנג'יר ב – 27 באוקטובר 1878, במכתבו של דרומונד האי לשגריר צרפת ב – 28 בינואר 1879, בדיווח של שר החות הבריטי ב – 3 בפברואר, ובמכתב קצר של שר החוץ הנ"ל.
עיקרי הפרשה מתוארים במכתבו של הרב הצרפתי ששחל לקהל טנג'יר באמצעות הלל בן שימול ומימון בן סוסאן. הלכם רפאל אבן צור צירף חתימתו למכתב. הרב הביע חשש לאסון שיפקוד את קהילתו בעקבות מעשי הרמאות של יוסף בן סעדון ויעקב כהן הידוע בכינויו בנספי, יליד מרוקו.
אלה השיגו דרכונים צרפתיים, וכך נהנים מחסותה של צרפת. הם הגישו לבית המשפט תעודות מזויפות על חובות כביכול של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס ומחוצה לה. בהתחשב במעמדה של צרפת במרוקו, נאסרו בפקודת המושל " החייבים " שלא שילמו. הם ומשפחותיהם הולקו ברחובות.
החכם עשה מאמצים כדי שנוכליהם ייחשפו ומעשיהם ייפסקו. ואמנם הדברים פורסמו. המושל שלח לרב שלושים אנשים בני שלוש הדתות והציע לו שיבחור אדם כלשהו שישפוט בנושא. מולאי איסמאעיל, אחיו של הסולטאן והמשנה למלך כתב לרב על חוצפתו של יעקב כהן שהעליב את מזכירו. גם מעשה זה מעיד על אופיו השלילי.
החכם ניסה להשפיע עליהם שיחזרו ממעשיהם הנלוזים, והעלה חרס בידו, אבל נקט ביוזמה דלקמן : הזמין את שניהם יחד עם שישים מהנכבדים של יהודי פאס, וחתמו על התחייבות בלשון זו :
אנו החתומים מטה, המנהלים עסקים עם מאורים, מצהירים יחדיו מרצוננו החופשי, ומתחייבים שכל שטר חוב שייכתב על ידינו כלפי מאורי, ושניים מאתנו מצהירים באמונה שהמאורי אינו חייב ליהודי האמור, למרות שהעדות אינה נתמכת על ידי הוכחה, אלא מתבססת על אמון בלבד, היא מאומתת.
והדיין יהיה בדעה שהתחייבות כזו אינה נובעת מכוונה זדונית אלא היא אמת לאמיתה, מסמך כזה יהיה מבוטל וייקרע מיד בנוכחותנו וללא ערעור. אנו חותמים בידינו על מסמך בפאס בחודש תשרי תרל"ט. ל' בתשרי תרל"ט, 27 באוקטובר 1878.
למרות התחייבות זו, הלכו שני הנוכלים לטנג'יר, ובהתערבותו של שגריר צרפת שילמו הנתבעים באמצעותו של מוחמד ברגאש. החכם משוכנע שרוב שטרי החוב שבידם מזויפים, ולאחר שיגבו את החוב, תיגבר העוינות כלפי היהודים.
מטרת הפנייה של החכם לזקני טנג'יר היא לשתפם בפעולה נגדם, וביקשם שאם יש להם השפעה על שגריר צרפת, יעמידו אותו על העובדות הנכונות וידאגו שהעבריינים ייענשו. החכם חושש כי אנשים ישרים ייפגעו, ואחת התוצאות מנכליהם היא החלטת הקאדי ששום נוטריון לא יכתוב מסמך כלשהו עבור יהודי.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
אח עני, אח עשיר
בעיר אחת היו שני אחים – וכדרך הטבע האחד עשיר כקורח, ואילו השני עני מרוד. העשיר ריחם על אחיו, והיה נותן לו מידי יום ביומו ריאל אחד, שבו היה קונה העני מצרכי אוכל, לו ולבני ביתו.
יום אחד, לא הלך העני אל אחיו העשיר לקבל את ריאל, וגם ביום השני לא הלך. וכך לא הלך שבעה ימים. ביום השביע בא אל אחיו. שאל אותו האחד: ״וכי מדוע לא באת זה כבר שבעה ימים. קח לך שבעה ריאלים, אך אל נא תעשה זאת שוב.״
יצא האח העני והוא שמח. התרוצץ בשוק בכדי לקנות חפץ שיעלה לו בדיוק שבעה ריאלים. קנה סיר קוסקוס נאה ונוצץ. כה מצא חן בעיניו אותו הסיר, שהחליט להגישו דורון למלך.
הלך אל המלך והגיש לו את המתנה. והיא כה מצאה חן בעיני המלך עד שאמר: ״ תנו לו זהב כמשקלו״. בן לילה הפך העני עשיר.
שמע אחיו העשיר על מעשהו של האח העני, והחליט אף הוא להביא דורון למלך. מה עשה קרא לחרש אמן וציווה עליו להתקין כיסא עשוי זהב ויהלומים, ככיסאו של שלמה המלך. כיסא זה היה כה יקר, שלאחר שנשלם, לא נותרה לעשיר בכיסו אפילו פרוטה שחוקה, כי הוציא את כל כספו על בנית הכיסא.
הגיש העשיר את הכיסא למלך כשי – התפעם המלך עד מאוד מהמתנה, ורצה להעניק לעשיר מתנה יאותה: חשב בליבו: ״אם אתן לו זהב, הוא יעלב, מה צורך לו בזהב? אם הוא הביא לי כיסא כה יקר, כנראה שכסף וזהב לא חסרים לו. אך רוצה אני לתת לו דבר יקר מכסף וזהב. ודבר יקר מכסף וזהב הוא אותו סיר קוסקוס שהביאו לי מתנה. אתן לו את סיר הקוסקוס.״
הודה המלך לעשיר ואמר לעבדיו: ״תנו לו את הסיר קוסקוס תמורת מתנתו.״ כך נהפך הגורל: העשיר הפך בין לילה לעני, אך אחיו העני רחמן היה ועשהו שותף לעסקיו.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Publié dans Brit 29, p. 17-20 ; 46-47, Ashdod 2010
Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.
Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israelites ou J udéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.
L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.