אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
סבא,
אני אזכור אותך דרך הסיפורים.
בלילות הארוכים שבילינו יחד בבית בשדרות, שיחקנו רמי. למרות התחבולות שחיבלתי והמאמצים הכנים שלי תמיד ניצחת אותי. אחר כך אמרת שזה לא יפה לתת לך לנצח, רק בגלל שאתה חולה.
אפילו לא העזתי לנסות את כוחי בדמקה מולך, אחרי שראיתי באיזו קלות אתה מנצח את אוהד.
אחר כך הצעתי – סבא, אולי תספר לי סיפור
ואתה אמרת – לא עכשיו, נחובש, קשה לי לנשום.
ובסוף התרצית, ותהלוכה משונה החלה לצעוד בחדר השינה האפלולי:
הילד עם ראש הפר, הגנב היהודי שרימה את הגנב המוסלמי, האישה שהשדים נתנו לה בקבוק עם נוזל המרפא עיוורון. הם נשאו אותנו עמם, למקום רחוק, אחר, שטוף שמש וריחות תמרים, עראק ודבש.
המצעד המוזר נמשך, עד שהפחדים והכאבים התנדפו, ואור הבוקר האיר. מהסיפורים שלך סבא, שניסיתי לרשום, נשארו רק שרבוטים מקוטעים בדיו שחור על בלוק אי ארבע. כנראה שאלו דברים שנועדו להיות מסופרים – מאב לבן ומסב לנכד, ולא להיות רשומים בספרים.
עכשיו אנחנו קוברים אותך, סבא. אחר כך אלך הביתה ואתה תישאר כאן כי צריך להיפרד וזו דרכו של עולם. אבל דע לך שמשהו ממך אקח איתי.
ויהיו רגעים, בהמולת השגרה השוחקת, שאפתח את השער למקום ההוא, שעכשיו נמצא אצלי בפנים, לחצר במלח. אני אתן לריחות, לטעמים ולקולות הזרים להציף אותי, ואחשוב עליך.
תודה, סבא, על השער שפתחת לי למקום ההוא.
אני אתגעגע. ניתאי
ניתאי הוא בנו של יחיא פרץ
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
סבא דוד
סיפור חיים
דוד פרץ נולד בעיר בוז׳אד שבדרום מרוקו, בשנת 1923, לאמו זהרה ואבין מסעוד. סבא היה ילד חמישי לאמו, בן ראשון לאחר ארבע בנות, והילד האחד עשר לאביו. את ילדותו תיאר סבא דוד בילדות של עוני ומצוקה.
בהיותו בן שלוש מת עליו אביו, ולאחר תקופה קצרה מתה גם אימו. אחיותיו גידלו אותו, דאגו לו ופרנסו אותו. סבא דוד למד בבית הספר הצרפתי בבוז׳אד, אותו סיים בהצטיינות: עד ימיו האחרונים היה סבא מדקלם ומתרגם למעננו סיפורים בצרפתית, שלמד אז, לפני 65 שנה. למרות שרצה מאוד להמשיך ללמוד נאלץ בגיל 16 לצאת לעבודה. כבר אז הוא התגלה כאדם, שכולנו הכרנו: האיש, שאת חייו הוא בונה במו ידיו, שוחר דעת ואיש כבוד. הוא החל כפקיד ומנהל חשבונות בעסק סיטונאי. בשלב מסוים קיבל על עצמו את ניהול תחנת הדלק של בעל העסק. לא עבר זמן רב והוא הצליח לרכוש את התחנה ולהפוך אותה לעסק משגשג שכלל מספר רב של מכוניות. בהיותו בן 19 נשא לאשה את סבתא רוחמה לבית אלבז.
המשפחה התגוררה בבית גדול מחוץ למלח ־ הגטו היהודי בבוז׳אד, וסבא, איש אמיד שעשה את כל רכושו בעשר אצבעותיו, הפך לאיש מכובד ומקובל בקרב יהודי העיירה, שבחרו בו לראש הקהילה. למרות גילו הצעיר. כראש קהילה דאג לכל צרכי הקהילה היהודית והיה אחראי לקשרים עם השלטונות: תחילה השלטונות הצרפתיים ואחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה – לקשרים עם המלך מוחמר החמישי. כראש הקהילה לחם את מלחמות היהודים. בין הסיפורים הבולטים שסיפר לנו, הנכדים, היה סיפורה של בחורה יהודיה שנחטפה ע״י ערבי, והוא מצא אותה, נאבק למענה בבית המשפט – ושלח אותה לישראל. רק שנים אחר כך פגש אותה כאן בארץ, באשקלון, וזכה לתודתה הגדולה.
נקודת המפנה בחייו של סבא, כמו בחיי הקהילה היהודית במרוקו כולה, הייתה יציאת הצרפתים ממרוקו ב1956. עד שהשלטון התייצב בראשותו של המלך מוחמד החמישי, עברה על היהודים תקופה של חרדה ואי ביטחון לגורלם ועתידם. אמנם הדברים נרגעו והמלך התגלה כאוהב יהודים ודואג להם, אך אז כבר הגיעו שליחי הסוכנות מארץ ישראל וסבא התגייס לסייע בידם. נציגי הסוכנות בבוז׳אד רצו להעלות לארץ רק את צעירי הקהילה, אך סבא הבהיר להם ש ׳או שכולם יעלו – או אף אחד לא׳. וכך אמנם היה. קהילת בוז׳אד, רובה ככולה ארזה את מזוודותיה ועלתה ארצה.
קורות עלייתו של סבא ומשפחתו לישראל הם קורות עלייתה של יהדות מרוקו. סבא עלה ארצה ב1956, והגיע עם משפחתו למבשרת ירושלים, שם היה בין ראשוני מתיישביה, אבל אחרי תקופה קצרה, עבר לגור בשדרות, אז מעברת עולים גבים- דורות, מעברת פחונים וצריפים. הוא עבד במה שהיה, בעבודות יזומות של המדינה ובעבודות חקלאיות בקיבוצים, עד שהגיע לעבודה במפעל המברשות ברוחמה, וכמו שהוא נהג לספר, בהתחלה רק זמני, ׳רק לשבוע שבועיים׳, אבל שם הוא כבר נשאר עד יציאתו לגמלאות.
לבית החרושת ברוחמה נכנס לעבוד כפועל, אבל גם שם עמדו עד מהרה על סגולותיו, על כישוריו ורוחב דעתו ומיהרו להטיל עליו תפקידים עם הרבה אחריות בבית החרושת ומחוצה לו.
סבא וסבתא עברו תקופות קשות אבל תמיד הייתה רווחתם של ילדיהם ועתידם של ילדיהם חשובים מכל.
לאחר פטירתה של סבתא רוחמה ז״ל ממחלה קשה בשנת תשמ״ד, התחתן סבא דוד עם מלכה לבית פרץ. חיים משותפים אלה באו גם הם לקצם עם פטירתה של מלכה ז״ל ב1998.
זמן קצר אחרי מותה חלה סבא במחלת ריאות קשה. כולנו האמנו שסבא דוד החזק, שידע להתגבר על קשיים בחייו, יתגבר גם עליה. וסבא נאבק ועוד איך. אבל גופו לא עמד לו. הוא נפטר ביום שישי ה13- באפריל, בערב חג שני של פסח.
על אף מחלתו הקשה הוא שמר על חוש ההומור הידוע שלו ועל אהבתו לסיפורים. גם בשעותיו הקשות בין נשימה לנשימה היה לו תמיד משפט מתאים לכל אחד, ותמיד ידע למצוא את הסיפור הנכון לרגע המסוים. וכך נזכור אותו כולנו: סבא של סיפורים, פיקחות, תבונה והומור. סבא אהוב. יהי זכרו ברוך.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
סבתא רוחמה
סיפור חיים
סבתא רוחמה לבית אלבז נולדה לעישה ושמעון אלבז בשנת 1930. היא הייתה אחות יחידה לחמישה אחים. לדוד פרץ היא נישאה בגיל מאד צעיר, כפי שהיה נהוג באותם ימים, כשהייתה בת כ 14 שנה. משום כך גם לא הספיקה ללמוד בימי ילדותה.
הלידות הראשונות שלה נסתיימו במפח נפש. הילדים הראשונים שנולדו נפטרו סמוך ללידה, ורק בלידה החמישית זכתה סוף סוף אף היא לראות בן גדל ומתפתח. מות הילדים הראשונים השאיר את רשומו על חייה. רוחמה דאגה מאד לנו הילדים וגוננה עלינו בכל דרך.
אחרי יחיא, הבן הראשון נולדו לדוד ורוחמה במרוקו עוד שני בנים, אלברט ועמיר ובת אחת, פלורה. בעקבות שחרור מרוקו מן השלטון הצרפתי עלתה כל משפחתה ארצה, ורוחמה, שהייתה קשורה לאמה, סבתא רבא עישה (נכה), דחקה בסבא דוד לעלות ארצה, למרות שהתחילו להגיע שמועות למרוקו, שארץ ישראל אינה בדיוק ארץ זבת חלב ודבש. ואמנם במהרה הם עלו ארצה.
המשפחה גרה בתחילה במבשרת ירושלים, קולוניא אז, שכולה הייתה מספר בתים ערביים נטושים, אבל סבתא רצתה לגור ליד אמה ומשפחתה, בשדרות, ועד מהרה נעתר לה אבא והם עברו לגור בשדרות. בשדרות נולדו לה שתי בנות, פנינה ודליה ובן ציון, שלאסונה הוא נפטר מסרטן כשהוא בן שש. מותו של ציון השאיר את רישומו על סבתא עד יום מותה.
סבתא רוחמה עבדה קשה מאד כל חייה. וכל זאת על מנת שלילדיה יהיה הטוב ביותר. היא עבדה במכבסה האזורית שעות רבות ובמשמרות שונות, ותמיד דאגה להכין הכל לפני יציאה לעבודה. היא אף צוינה כאם ׳מצטיינת׳ על ידי עיריית שדרות.
לסבתא רוחמה הייתה חכמת חיים רבה, זיכרון נפלא ותשוקה עזה ללמידה. למרות עבודתה הרבה ועול הבית, בכוח עקשנותה היא הצליחה לסיים קורם ללימוד השפה העברית.
בגיל 53 התגלה אצל סבתא רוחמה סרטן ולצערנו הסתבר מהר מאד, שזהו סרטן ממאיר ואלים. סבתא עברה טיפולים קשים וממושכים, ניתוחים והקרנות רבות. אך כל זה היה לשוא . סבתא נפטרה לאחר שנה, בגיל 54 בשנת 1984.
תמיד תיזכר סבתא רוחמה בפיקחותה בדאגתה ובמסירותה ללא קץ. יהי זכרה ברוך.
החמור שהפך ליהודי
החכם עיניו בראשו – והכסיל בחושך הולך (קהלת ב׳ ׳״7)
שחה לא הצליח להאכיל את בני משפחתו. בלילה בכו ילדיו מרעב, עד שנרדמו. מרוב צער ודאגה נדדה שנתו.
מה עשה? ניגש אל אורווה אחת, התיר חמור שהיה קשור שם ונתנו לבנו, ואחר המעשה קשר עצמו לחבל החמור. למחרת בבוקר נכנס בעל האורווה, ומה גדולה היתה תדהמתו כשמצא הולך על שתיים קשור במקומו של חמורו.
שלום, אדוני – הקדים בהכנעה את פני בעל האורווה.
שלום, רבי יהודי. מה לידידי בביתי? – שאל בעל האורווה בהפתעה ־ מי אתה, למה אתה קשור לאבוסו של חמורי ולהיכן הוא נעלם?
אני חמורך – ענה שחה.
איך ייתכן?! לחמורי היו ארבע רגליים ולך רק שתיים ?
אדוני, אם תקשיב רגע קט והעניין יתברר. דע לך שאבי הוא קוסם ואשף. ואני בנו יחידו. חסר תועלת הייתי, כעס עלי אבי, הפכני לחמור ואמר : ״עשרים שנה תהייה בן אתונות, ובפרך תעבוד׳״ אתמול בלילה מלאו לכישופי עשרים שנה בדיוק, ומשנתעוררתי נוכחתי לדעת שהפכתי חזרה ליהודי. תאמין לי, שנדהמתי במידה גדולה ממך, אך לבי רחב משמחה. אם מצאתי חן בעיניך – שחרר אותי לחפשי. אם אין ברצונך לעשות זאת, אעבוד בשבילך.
נגע הסיפור ללבו של בעל האורווה ושחרר את שחה. נשק שחה ידיו ורגליו של הלה לאות תודה ונפרד ממנו. הלך בעל האורווה לקנות חמור תחת זה שנגנב לו, ואילו שחה אץ למכור את החמור בשוק. שם זיהה בעל החמור את הבהמה ואמר : ״אה, חמור שכמוך, לא למדת לקח ? לאחר עשרים שנה של סבל, שוב הכעסת את אביך והפכת לחמור… הפעם לא אקנה אותך, כי הכישוף שוב יפוג. אחר יקנה אותך והוא יפול בפח.״
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
משה ומוחמד
״לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב׳.״
אלוהים מנע ממשה עושר, אך חנן אותו בערמה רבה. ובאין למשה משלח יד התפרנס מערמתו. מדי ערב עבר בכל המספרות בעיר, אסף את השערות שהתגלגלו על הרצפה ומלא בהם שק. בפי השק הוא שם צמר. בשוק מכר את השערות הגזוזות כצמר טהור. איש לא חש בתרמית, ומשה הרוויח כדי פרנסתו בדחק.
ובעיר זו חי רמאי שני, מוסלמי בן מוסלמים ומוחמד שמו, שאף הוא חי בחסר. מדי יום היה ממלא כדים בחול – ובשפתם היה מורח מעט חמאה, ומוכרם לבריות ככדי חמאה.
באחד הימים מוחמד לא הצליח לרמות אף קונה ומשה אף הוא לא מכר את שקי השערות. בערוב היום נזדמנו יחד : ״סלאם עליכּום, יהודי״ ״עליכּום הסלאם, בן מוחמד״. ״ומה, רצונך בכד חמאה?״ שאל מוחמד. ״רצוני בכד חמאה שיפטור אותי משקי צמר אלה, באין לי מזומנים״ ״אם כך, נעשה חליפין״ אמר המוסלמי
״רגע אחד, איפה נשמע ששווי כד חמאה מגיע לשוויו של שק צמרי ידידי, רצונך בכד צמרי טוב ויפה. הוסף מעט פרוטות על כדך״ אמר משה.
״הרי לך״ נתן מוחמד למשה מספר פרוטות, ומסר לו את כד החמאה.
בדרכו לביתו הרהר משה : ״אכן, רימיתי את בן הכלבים. שה תמים זה קיבל שק שערות תמורת כד של חמאה ועוד הוסיף לי פרוטות. מלך הרמאים אני.״ כשהגיע משה הביתה ראה שכד החמאה אינו אלא כד מלא חול. שבתה השמחה במעונו וקדרה נפשו.
ואף ראשו של מוחמד מלא היה הרהורי חטא נעימים בדרכו לביתו: ״אכן, הצלחתי להערים על בן־ הכופרים הזה. שק צמר כה גדול קיבלתי תמורת כד מלא חול. אמנם הוספתי פרוטות שחוקות, אולם שק צמר זה שווה פי כמה״. משהגיע לביתו והתיר את השק וגילה מהו תוכנו האמיתי, לא היה קץ לתוגתו.
הבין מוחמד שמשה הוא זווגו מן השמיים, והבין משה שאין טוב ממוחמד כשותף. הלך הזרזיר אצל העורב: עוד באותו היום תקעו כף ונהיו לשותפים.
החליטו לצאת לעיר הקרובה השכם בבוקר על חמוריהם. התארך המסע, ירד עליהם הלילה והחליטו ללון על אם הדרך. בחצי הלילה קם מוחמד, ניגש אל חמורו של משה ושיסע את שפתו העליונה. נראה החמור כצוחק ומגחך. הלך ונרדם.
קם משה, ומשהביט אל חמורו, נדמה היה לו שהוא מחייך אליו. נזף בו ואמר: ״מה לך בן אתונות כי תחייך?״ ניגש אל החמור, הביט בו והבחין בשפה השסועה. שלף את סכינו, כרת זנב חמורו של מוחמד, ושב לשנתו.
בבוקר המשיכו בדרכם, רכובים על חמוריהם. מוחמד בראש ומשה אחריו. פנה מוחמד לאחוריו, הביט בחמורו של משה ואמר: ״מוסה, מה לחמורך, כי יצחק כל הדרך ?״
״על האחוריים החשופים של חמורך הוא צוחק, יא מוחמד״ ענה משה. ירד מוחמד והביט על אחוריו של חמורו. ראה שנעלם הזנב. ידע כי יד משה על העליונה ואמר לו: ״יא מוסה, אם נכנס העירה עם בהמות אלו ילעגו לנו. נרד מחמורינו, נכנס העירה רגלי ונקנה לנו חמורים אחרים בשוק.״
קיבל משה את עצתו של מוחמד, ירדו מחמוריהם והמשיכו רגלי. עוד הם הולכים, והנה שומעים אב אומר לבנו: ״ בני, רד לבור והוצא חלק מכספנו כדי שנקנה לנו כמה עצים היום.״ ירד הבן לבור, הוציא משם חלק מהכסף, והלכו העירה.
״מוסה, שמעתי רד מהר לבור והוצא את הסכום שנותר!״
״יא מוחמד, וכי טיפש אני בעיניך? אם ארד לבור ואוציא את הכסף תישא אתה את רגליך עם הכסף ותשאיר אותי בבור לאנחות.״ ״נפיל גורל״ הציע מוחמד.
עשו השניים כעצת מוחמד, והפור נפל על משה. מוחמד שלשל חבל, ומשה ירד בלית ברירה לבור. לקח משה את השק בו צרור היה הכסף, נכנס לתוכו וקשר אותו לחבל. אחר צעק: ״יא מוחמד משוך מעלה את שק הכסף.״
כיוון שנוסף לכסף היה גם משה בתוך השק, נאנק מוחמד מכובד המשא שמשך למעלה. אלא שלבו נמלא שמחה , כי חשב על ההון שצפוי ליפול בחלקו. משהעלה את השק, נשא אותו על שכמו וצעק לתוך הבאר: ״ משה! תרקב ותתפגר בתוך הבאר.״
רץ מוחמד דרך ארוכה מפחד, שמא ישיג אותו משה. לבסוף התעייף, שכב על הארץ ונרדם. יצא משה מתוך השק, נשא אותו ורץ אל ביתו. אמר לאמו: ״ סיפקי כף אל כף, פתחי בזעקות, והכריזי שבנך מת. קיברי אותי, ועשי חור בקבר. כל יום בשלי דייסה טעימה ועשירה, ושיפכי אותה דרך החור אל פי. את הכסף מחביא אני כדי שלא יוכל איש למצוא אותו.״
משסיים את דבריו יצאה האם אל הרחוב, ספקה כף אל כף , מרטה שערותיה ובכתה:״ הו יהודים " בני מת.״ נזעקו השכנים והספידוהו. כשהגיע מוחמד העירה, שמע יבבות קינה ובכי עולות מביתו של משה. כשבא סיפרו לו, כי משה נפטר ועתה יצאה הלוויתו.
אמו של משה עשתה בדיוק כמצוותו. היא הלכה לבית הקברות ולחשה אל החור שבקבר:״ משה בני, פתח פיך״ ושפכה לתוך החור את הדייסה החמה והטעימה. היא לא הבחינה במוחמד, שעקב אחריה אל הקבר.
למחרת בא מוחמר השכם בבוקר. בידו החזיק קערת דייסה דלוחה ודלילה, שטעמה טפל. חיקה מוחמד את קולה של אם משה:״ משה בני, פתח פיך״. שפך את הדייסה הדלוחה לתוך פיו דרך החור. ירק משה את הדייסה ואמר:״ אמא, מדוע טעמה של הדייסה כה טפל היום, והיא כה דלוחה ודלילה ?״ ענה מוחמד: ״בני, הכסף שנתת בידי אזל״
״ אם כן, אימי, את הסכום הנותר תמצאי במקום פלוני״
שמע זאת מוחמר והלך משם. מספר רגעים אחריו באה אימו של משה ואמרה:״ משה בני, פתח פיך״. נדהם משה ושאל :״ לא את באת לפני שעה קלה ״ ״לא בני״
״אם כך, אימי, הרסי את הקבר מהר לפני שמוחמד יספיק לקחת את כספנו.״ אך הכל היה לשוא, כי מוהמד הספיק לקחת את כל הסכום עד לפרוטה האחרונה.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
יהודה, אחי
״בכל דור ודוד עומדים עלינו לכלותינו – אך הפקחות העממית מושיעה אותנו מידם״
גזרה יצאה מלפני המלך- לא לתת ליהודים להתישב בתחומי מדינתו, ולא נמצא ולו יהודי אחד בגבולה. באחד הימים בא אליו תירו, קד לפניו קידה ואמר לו: ״אדוני המלך, אם מצאתי חן בעיניך אשאל שאלה ?״ ״שאל, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע״ ענה המלך. ״אדוני המלך, המוצא אתה טעם באוכל ללא מלח וללא תבלין ?״ ״ודאי שלא״ ענה המלך.
״מדינתך, ירום הודו, ללא יהודים היא כמאכל ללא מלח, אם נא מצאתי חן בעיניך ונתת רשות ליהודים להיכנס לממלכתך, כי אין טעם לה ללא יהודים.״
שמע המלך לעצת הווזיר, פתח שערי ממלכתו לפני היהודים , שהתקבלו כבני מלך: נתנו להם דירות ורכוש מהונם של המוסלמים. משום כך עוררו שנאת התושבים עליהם.
מלך חדש קם בארץ , ולו וזיר חדש, שלא הכיר בתועלתם של היהודים ושנא אותם. בא הוזיר לפני מלכו ואמר: ״ אדוני המלך, ירום הודו, ישנו עם בממלכתך אשר דת המלך אינם עושים, וזעם עם הארץ הם מעוררים. גזלנים ורמאים המה, רכושינו ישדדו וכף מאזניים יטו. אם על המלך טוב צווה ויגורשו.״
הוציא המלך צו, ובו הכריז על גרושם של היהודים, ונתן להם ארכה של חודש ימים. שמעו זאת היהודים, קרעו בגדיהם ולבשו שקים, פזרו אפר על ראשם ובכו יומם ולילה.
לאחד מבתי הכנסת נקלע שיכור מועד, שמע את הקינה והבכיה ושאל לפשרן. ומשהסבירו לו, אמר להם: ״ הסירו דאגה מלבכם יהודים. אם אדני יהא בעזרי אבטל גזרתו של המלך הרשע.״ חשבו שהוא מהתל בהם אבל השיכור החזיק בדעתו והתעקש.
לקח ציצית, תפילין ובקבוק יין והלך לביתו של הוזיר. התגנב השיכור פנימה, והטמין שם את תשמישי התפילה ובקבוק היין.
למחרת הופיע השיכור בפתח ארמון המלך בלוית אשה זקנה. משניסו לעצור בו שומרי הפתח, התנגד בתוקף, הגיע עד לכסא הוזיר, נפל על צוארו, נשקו ואמר לו: ״ יהודה אחי!״ ואף היהודיה הזקנה עשתה כמעשה השיכור. אחוזי תדהמה הביטו המלך ושריו על המחזה המשונה ותהו מה פשר הדבר. ״זהו אחד מבני הקהילה שלנו, שברח מפנינו. על אף שהוא שיכור מועד – אנחנו עדיין רוצים בו״. ״שטויות !״ צעק הוזיר – ״מוסלמי טהור אני ויהודים נבזים אלה מעלילים עלי עלילה״. ״איך תדע שהתיר אחיך ?״ שאל המלך.
״מי האיש שאינו מזהה את אחיו? אם אין אתם מאמינים לי, לכו לביתו וחפשו בו. ודאי תמצאו הוכחות נוספות״ שלח המלך כמה משומרי ראשו, וכעבור שעה קלה, שבו מתנשמים ובידם ציצית, תפילין ובקבוק היין. ״אדוני המלך! זאת מצאנו בביתו של הווזיר!״ כעס המלך על הווזיר ואמר:
״ עתה הבינותי שנאתך ליהודי. חפצת לגרשם כדי להעלים את זהותך. את הגזירה אבטל ואותך אתלה.״ שמע זאת השכור, ספק כפיו וצעק:
״בבקשה, אדוני המלך, בעמל רב מצאנוהו, אל תתלה אותו, כה הרבה תלאות עברו עלינו בחיפוש, אנו כבר נדאג להשיב לו כגמולו.״
שמע זאת המלך ונאות.לקחו את הווזיר, הפשיטוהו עירום כביום היוולדו, מרחוהו בדבש ותלוהו. באו דבורים ועקצוהו עד שיצאה נשמתו.
ליהודים הייתה אורה ושמחה, כי חסו בצלו של מלך חסוד שלא מתפתה למועצותיהם של ווזירים יהודים כביכול.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
אדוני נתן, אדוני לקח
בעיר אחת עבר וזיר על יד בית כנסת יהודי, ושמעם אומרים: ״ אדוני נתן אדוני לקח יהי שם אדוני מבורך.״
רץ אל המלך ואמר לו: ״מלכי היקר היהודים מתפללים כל יום כדי לרושש אותך. הם אומרים: ״ אדוני נתן אדוני לקח יהי שם אדוני מבורך.״
קרא ליהודים ואמר להם :״טפשים, ואפילו אם ה׳ רוצה לפגוע בי, אין ביכולתו לרוששני לגמרי. אם יקח ממני את סוסי, ישאר ארמוני. ואם את נשי, אז ישארו עבדי. לכן דעו לכם: יש לכם עשרה ימים להראות את גדולת אלוהיכם בכך שתציגוני ערום ועריה, ללא רכוש, כעני המחזר על הפתחים. אם לא תצליחו בכך אדון אתכם לגרוש מ-ממלכתי.״
שמעו זאת היהודים והתחננו לפני המלך שיבטל את הגזרה. אך לשווא. הלכו לבתיהם, ופתחו בצום, תענית וקינה.
לעיר נקלע עני מרוד. שאל אותם:״ אחי, מה הבכיה הזאת לכם?״. ולא ענו לו כי חשבו: ״מה יושיענו זה ?״. אך משהפציר בהם, סיפרו לו על גזרת המלך. אמר להם:״ אחי, שברו הצום וחדלו מבכי, שימו מבטחכם בשם, ובעזרתו אבטל את הגזרה. איני דורש אלא שתתנו לי ריאל לאיש וסמכו עלי.״
כל אחד מבני הקהילה נתן ריאל לעני. הלך לשומר בית המרחץ המלכותי ואמר לו: ״ ראה – ממרחקים הגעתי, מלוכלך ומיוזע אני. תן לי להכנס ולהתרחץ. ״
התכעס שומר בית המרחץ ואמר לו:׳׳ יהודי, סור מכאן. לא אתן לך להמס, כי זה בית המרחץ המלכותי. בעוד שעה קלה יופיע המלך עם פמליתו, ואם ימצאך בפנים יסיר ראשי מעל כתפי.״
הבין היהודי שאין טעם לדבר ללבו של השומר ותחב לידו צרור ריאלים. שינה השומר יחסו ואמר לו: ״טוב, אתן לך להיכנס, אך עשה זאת חיש, כי המלך אמור להגיע בכל רגע.״ נכנס היהודי פנימה, התפשט, והתחבא באחד המבואות.
המלך הגיע לבית המרחץ, פשט בגדיו ונכנס למים. היהודי לבש את בגדיו של המלך, יצא החוצה והלך עם פמלייתו לארמון, שם ישב על כיסאו המפואר של המלך.
כשסיים המלך להתרחץ, יצא להתלבש ומצא רק את בגדי היהודי העני. בלית ברירה, לבש בגדים אלו, וכשיצא החוצה הקביל פניו שומר בית המרחץ בצעקות, במקל ובחרפות: ״ יהודי ארור, איך העזת לשהות כשהמלך היה בפנים אם היו מוצאים אותך, היו כורתים את ראשי שנינו. עתה – הסתלק.״
יצא המלך מבית המרחץ רצוץ ומדוכא. איש לא שם ליבו אליו, ושומרי הארמון גרשוהו והכוהו מכות נמרצות. כל יום הוא חזר אל הארמון והוכה שם. יום אחד קרא לו העני- המלך ואמר לו:״ אדוני נתן אדוני לקח. ברך את שם אדוני- כי הוא לקח לך את הממלכה, הסוסים, העבדים והנשים, ולא השאיר לך דבר. וכי לא צדקו היהודים בקבלתם את גורלם מדי יום ביומו?״
הודה המלך בצדקת דבריו של היהודי. פשט העני את בגדי המלך והחזירם לבעליהם. המלך עמד בחלקו בהסכם: הוא ביטל את הגזרה והתיר שדיבר סרה ביהודים בא על עונשו.
המשך…..
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
טיפש
משלי: ״בן חכם ישמח אב -וכסיל תוגת אימו׳
לאישה אחת היה בן כסיל: טיפש מטופש. ואותה אשה התפרנסה מטחינת חיטה בריחיים שהיו לה בבית. ולילה לילה, בחצות, היתה קמה לקול המואזין של המסגד הסמוך ומתחילה בעבודתה.
יום אחד אמר לה הבן-הכסיל: ״את המואזין הזה אהרוג ולא יהיה מי שיעירך בחצות״. אמר ועשה. באותו לילה, בשעה שהמואזין סילסל בקולו, עלה הכסיל אליו, כרת את ראשו והביא את הראש אל אימו. התחלחלה האם, ואמרה לו: ״תן נא את הראש ואשליכהו אל הבאר״.
למחרת מצאו למואזין שהוא כרות ראש. התחיל משמר המלך מחפש את הרוצח. הלך אותו הכסיל והכריז בקולי קולות: ״אם את אביכם מחפשים אתם, אני כרתי לו את ראשו.״ ולא שתו לבם לדבריו, בידעם כי שוטה הוא. אמו, שנחרדה לשמע הכרזתו, משתה את ראש המואזין מן הבאר, והשליכה פנימה, תחתיו ראש כרות של איל.
בערוב היום, משלא נמצא הרוצח אמר ראש המשמר: ״הבה נראה מה הוא אומר״. פנו אליו ושאלו ״ואיה ראשו איפוא ?״ ענה להם ״בבאר שבחצרנו״.
הלכו עמו לביתו. מששמעה האם מבוקשם, אמרה להם ״איכה תאמינו לשוטה כמוהו״. ירד הבן לבאר, ומצא שם את ראש האיל. התחיל מצעק ממעמקי הבאר בשאלה: ״האם אביכם בעל קרניים או שמא ראשו חסר פריטים אלוי״. אמרה להם האם: ״וכי לא שוטה הוא״ העלה להם את ראש האיל. משראו זאת, הלכו להם בפנים מלאות בושה.
באחד הימים קנתה לו גלביה חדשה. הלך הבן לטיול ביער והגלימה עליו. שמע עורב מקרקר, ואמר לו: ״ודאי בגלביה החדשה שלי חשקה נפשך.״ קרקר העורב. המשיך הבן: ״אך חייב אתה לשלם תמורתה״. קרקר העורב. ״ אם כך, מסכים אתה? שלם לי חמישה ריאל״. קרקר העורב, והטיפש הבין שהעורב הסכים לעסקה. פשט את הגלביה, הניחה לרגלי העץ ואמר: ביום חמישי אבוא לקחת את שכרי״.
כשחזר הביתה, שאלה אותו אמו: ״איפה הגלביה החדשה שקניתי לך?״ ענה לה: ״ מכרתי אותה לעורב תמורת חמשה ריאל. הוא הבטיח לשלם לי ביום חמישי הבא״ תפסה השערותיה וזעקה: ״אבוי לבני הטיפש, שאבד גלביה חדשה״. אולם הטיפש נחמה: ״אל דאגה, אמא, העורב ישר והוא ישלם.״ וביום חמישי, הלך הטיפש אל היער. ומצא את העורב כשהוא ישוב על ענף. אמר לו: ״את הגלביה לקחת, עתה שלם לי מחירה.״ קרקר העורב. בערה בו חמתו ואמר: ״אתה רוצה לרמות אותי!״ תפס בגזעו של העץ ונדנד אותו מצד אל צד. נבהל העורב ופרח לו. משפרח העורב טפס הטיפש על העץ ומשהציץ בקנו של העורב. מצא שם ארנק מלא ריאלים של זהב. לקח מתוך הארנק חמישה ריאלים בלבד, מחירה של הגלביה החדשה ושב לביתו. הראה את הכסף לאמו ואמר לה: ״הלא אמרתי לך שלא ירמוני, העורב נתן לי את מלוא מחירה של הגלביה״.
אמרה לו האם: ״בני, הביאני למקום מגוריו של העורב.״ סרב הבן בתוקף באומרו: ״לא, אמי. יודע אני שתגנבי לעורב את כספו. לא אקחך.״ אבל האם הפצירה בו עד שניאות.
בלילה בשלה שתי קערות פולים וחומוס. למחרת, בלכתם בדרך, פזרה האם חומוס ופולים ובנה הטיפש ליקט ואכל, ליקט ואכל עד שהגיעו לקן. האם פיזרה את כל מה שנשאר מן הפולים והחומוס למרגלות הקן.
במרוצת הימים הבחין הטיפש, שאמו קונה רהיטים, ובבית אוכלים כל יום בשר. קפץ ואמר: ״אמי, את כספו של העורב גנבת.״ אמרה לו: ״מה עלה בדעתך בני, והלא בדקת בעצמך את הארנק.״ לא השתכנע ועוד באותו יום הלך לקן. משמצא שהארנק מלא חול במקום מטבעות בא אל אמו ואמר לה: ״אמי, אל המלך הולך אני ומספר לו מעשייך.״ הלך אל המלך, וסיפר על אמו שגנבה מהעורב ארנק מלא מטבעות.
שמע זאת המלך, קרא לאם ואמר לה: ״מה בפיך לומר?״ ענתה האם: ״אדוני המלך, כיצד תאמין לטיפש זה, אם נא מצאתי חן בעיניך תשאל אותו מתי עשיתי מעשה זה.״ אמר הבן: ״וכי אינך זוכרת? באותו יום שירד גשם של פולים קלויים וחומוס.״ הבין המלך, כי הבן טיפש ושלחם הביתה.
חלה המלך מחלה אנושה. רופאיו בדקו אותו וקבעו כי רק הצחוק יוכל לרפא אותו. יצא מן הארמון כרוז בזו הלשון: ״מי שיעלה בת צחוק על שפתי המלך, ישא את בתו היפה לאשה״. אמר הטיפש לאמו: ״ אלך ואנסה את מזלי״ השיאה האם לבנה עצות מספר: שב בבטחון, כאילו ישבת על קערה, שקול דבריך לפני שתאמרם, ומשתרצה לירוק, ירק אך לתוך חור״
קבל דברי אמו כפשוטם, הלך וקנה קערה ומאזניים. משם הלך הטיפש לארמון המלך וישב מולו על קערה. כשרצה להגיד איזה דבר – דיבר אל כף המאזניים האחת ואחר אל כף המאזניים השניה, לקיים דברי אמו. לפתע נתקל רצון לירוק. חיפש חור לירוק בו ולא מצא. נשא עיניו והבחין שהתיר סומא בעינו האחת, הלך וירק אל תוך עינו העיוורת של הוזיר. משראה זאת המלך פרץ בצחוק גדול, ומייד נרפא ממחלתו.
נתן את בתו היפה לטיפש לאישה. שלחה האם את בנה לשוק לקנות תרנגולות לחתונה, הלך לשוק ומצא שם אשה המוכרת תרנגולת אחת. קנה ממנה את התרנגולת, שחרר אותה ואמר לה: ״עופי ולכי לבית החתונה״ תפסה המוכרת את התרנגולת ומכרה לו אותה בשנית. כך נמשך הדבר עד שמכרה לו את אותה תרנגולת כמאה פעמים. הלך אל מוכר השמן ובידו קערה גדולה. אמר לו למוכר: ״תן לי כך וכך שמן״. מלא המוכר את הקערה, אלא שבתחתית כלי המדידה, נותרו מספר טיפות שמן, שאל מוכר השמן: ״איפה אשים לך מספר טיפות אלו?״ ענה הטיפש: ״מה הבעיה? כאן!״ הפך את הקערה, שפך את השמן והראה לו על תחתיתה. שם מוכר השמן את הטיפות בתחתית הקערה ההפוכה. הגיע הבן הטיפש לביתו ושאל את אמו: ״התרנגולות ששלחתי הגיעו הביתה?״ ידעה שבנה הטיפש רומה, וכדי לגרום לו נחת רוח, אמרה: ״הגיעו מזמן״. האם שאלה : ״איפה השמן ?״ ״כאן״ ענה והצביע על הקערה ההפוכה עם מספר טיפות שמן בתחתיתה. השתוממה האם: ״זאת כל הכמות שקנית, רק טיפות אלו?״ ״לא, אף פה יש שמן!״, הפך את הקערה ושפך גם את הטיפות בתחתית.
הלכה האם, קנתה הכל בעצמה והכינה את משתה מלכים. בבוא הלילה, גילתה הנסיכה שבחיר לבבה טיפש. אמרה לו: ״יוצאת אני, רגע, לעשות את צרכי״ אמר לה הטיפש: ״יודע אני שמתכונת את לברוח לי״. ענתה לו: ״לא אברח לך, ואם אינך מאמין בי, קשור את רגלי לחבל, ואת קצהו אחוז בידך. עשה כדברה, ומשיצאה החוצה, התירה את החבל, קשרה אותו לרגלי האייל שעמד בחצר, ונמלטה לארמון המלך.
משראה הטיפש, שהנסיכה בוששה לשוב משך בחבל. בחושבו שהאייל הוא הנסיכה חיבקו חיבוק אמיץ. ראה האייל כי עומדים לחנקו, ונגח לטיפש בפניו. החל הטיפש זועק: ״דם , דם!״. שמחת החתונה הפכה לאבל.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
טיטון וטיטונה
טיטון וטיטונה, זוג זקן, החליטו לבקר את ילדותיהן הנשואות, הפזורות בכפרים אחרים. צררו את כל כספם, תלוהו על התקרה ואמרו: ״זבובים, זבובים, שמרו על כספנו זה!״
כשיצאו, לקחו עמם את בנם הקטן. בדרך עברו ליד ביצה, ובה צפרדעים מקרקרות. אמרה האם: ״צפרדעים מקרקרות דברי חכמה. למדו את בני״. זרקה טיטונה את בנה לתוך הביצה. עוד הם הולכים, והנה עוברים ליד שדה פרחים, והיו פרחים צהובים, אדומים ואף ורודים. – השליכה טיטונה את מטפחת ראשה הלבנה ואמרה: ״פרחי, הנה לכם מטפחת ראשי – צבעוה בצבעיכם הנהדרים״. והלכו, עד שהגיעו לביתה של האחות הבכירה. בעלה של זו היה סוחר צאן. לפיכך התרוצצו עזים בבית, והטילו גלליהם בכל פינה. נתנה טיטונה לבתה תרנגולת וחמש ביצים שהביאה עמה ואמרה: ״בתי, הבית מטונף ומסריח מעזים.״ לכי לבית המרחץ ונקי את עצמך. אביך ואני את הבית ננקה ונטהר.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה אמרה טיטונה לבעלה: ״טיטון, עלה על הגג.״ מסרה לו טיטונה את העזים ובני הכבשים, והוא השליכם מהגג אל הרחוב, וכך עשו עד לאחרון מבני הצאן. ולאחר שעשו זאת, פינו את הבית מגללים, שטפו אותו והכניסו סדר בכל הפינות.
באה הבת מבית המרחץ, לבה רחב למראה הבית המצוחצח ואמרה לאמה: ״תודה על הנקיון, אמא, אבל איפה הצאן? ״ ענתה האם: ״למה את צריכה צאן ? הכל השלכנו מעבר לגג.״
ספקה הבת כף אל כף, תלשה שערות ראשה ואמרה בבכיה: ״אויה לי, כשישוב בעלי בערב יהרוג אותי.״ אמרה לה האם: ״אל תבכי ואל תייללי. תני לי את חמשת הביצים והתרנגולת שלי ואלך לאחותך השניה.״
הלכו לבת השניה. בעלה היה סוחר שמן. החדרים היו הפוכים ובחצר היו מושלכים כדים ריקים ומלאים והבית מלא צחנה וסרחון איום. אמרה האם לבתה: ״בתי, למה את יושבת ונרקבת בבית זה? לכי לבית המרחץ, אני ואביך נסדר וננקה.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה הבת, אמרה האם: ״טיטון עלה על הגג.״
עלה טיטון על הגג, מסרה לו את הכדים והוא השליכם לרחוב, וכך עשו עד שלא נותר שריד של כד בבית. שטפו את הבית וסדרו אותו יפה.
חזרה הבת מבית המרחץ ונדהמה למראה עיניה: ״אמא, אין בפי מילים להודות לך, אבל איפה הכרים ?״
ענתה האם: ״בתי, כדים אלה לשם מה הם נחוצים לך? השלכנו אותם לרחוב מעבר לגג.״ שמעה זאת הבת וזעקה: ״אויה לי, אמי את כל רכושו של בעלי השמדתם. כשישוב בערב מהעבודה יהרגני.״ ״בתי, אל תבכי ואל תיללי, את התרנגולת וחמשת הביצים השיבי לי, ונלך לנו לבתי השלישית.״ הלכו אל הבת השלישית, שאף לה היה בית שהסרחון והטינופת משלו בו. כלים התגוללו על הרצפה והבת מטפלת בתינוק.
״בתי, לבית המרחץ לכי, על התינוק אשים עין ואת הבית נסדר וננקה.״ טרם יצאה הבת וכבר התחילו בניקוי הבית, והתינוק מייבב ובוכה. ניסתה טיטונה להשתיקו, אך התינוק הסרבן המשיך ליבב, לקחה אותו אל בין זרועותיה אף זה ללא הועיל. לקחה מסמר ותקעה לו בראשו. התינוק מת והשתתק. הניחהו בערסל והמשיכו לנקות את הבית.
הבת שבה מצוחצחת מבית המרחץ, וראתה שביתה נקי ויפה. הודתה להוריה ושאלה: ״ומה שלום התינוק ?״ ״הוא ישן״.
נגשה הבת לראות את תינוקה, משנסתה להרימו, נוכחה לדעת שאין בו רוח חיים הרימה את קולה בזעקה: ״אויה לי אימי, מה עשיתם את בני היחיד הרגתם!״
־״ הוא לא אבה להשתתק והשתקתי אותו על ידי מסמר״ – ניסתה האם להצטדק. אחר אמרה: ״בתי אל תתאבלי ואל תיללי, הבי לי את תרנגולתי וחמשת הביצים ואלך לי לבתי הרביעית״.
והלכו לביתה של הבת הרביעית ובעלה הקירח. ובת זאת עניה מרודה היתה. לא היה לה כסף לבית, היא ובעלה גרו באוהל. נתנה לה טיטונה את התרנגולת וחמשת הביצים, ומהם בישלו ארוחת ערב טובה וטעימה. לאחר שאכלו, הלכו לישון.
באמצע הלילה קמה טיטונה. הירח המלא חייך אליה, והיא הביטה אל סביבותיה וראתה משהו נוצץ בחשכה.
העירה את בעלה ואמרה לו: ״טיטון, קח את אלתך והכה על הדבר הנוצץ, זהו הכלב שבא לגנוב את החמאה. הלך טיטון, ובכל כוחו הכה על המקום הנוצץ באלתו, זו היתה קרחתו של בעלה של בתו שהבהיקה לאור הירח המלא. כמובן שטיטון הרגו בו במקום.
ושוב יצאו לדרך, ועברו על פני שדה הפרחים שבו השליכה טיטונה את מטפחתה. את המטפחת לא מצאה. הם המשיכו לביצה – הרימה טיטונה את קולה ושאלה: ״צפרדעים, איה בני ?״ ומשענו לה הצפרדעים בקרקור, אמרה טיטונה: ״כנראה שבני עדיין לא סיים תלמודו…״ והמשיכו בדרכם.
הגיעו לבית והנה אסון: הכסף שתלו על התקרה נעלם ואיננו. אמרה טיטונה: ״הזבובים גנבהו.״ התפשטה ושכבה כשגבה למעלה, ואחר אמרה לטיטון: ״טיטון, מרח גבי בדבש וכל זבוב שישב עליו, הכה אותו באלתך.״ ישב זבוב על ראשה של טיטונה, הכה טיטון על ראש טיטונה. הזבוב פרח – אך הראש נמעך. טיטונה מתה, ניסה טיטון לדובב אותה: ״טיטונה, צחקתי איתך!״ אך אין קול ואין עונה.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
האשה שבעלה התאנה לה
לאישה חסודה אחת היה בעל אכזר, שלעולם לא הסכים עם מעשיה, לעולם לא הלל את תבשיליה, לא שבח טעמה בסדר הבית, ותמיד כעס עליה. אם היא עשתה כך היה נוזף בה שלא עשתה אחרת ואם עשתה אחרת, כעס: ״לו עשית כך היה טוב יותר…״ יום יום הכה אותה.
באחד הימים אמר לה בעלה לפני צאתו לעבודה : ״לארוחת צהרים תכיני פולים!״ והלך. ידעה אשתו, שאם תכין פולים מבושלים, יגער בה על שלא קלתה אותם. ואם תקלה אותם, ינזוף בה על שלא השרתה אותם במי מלח. ואם תעשה כן, יכה אותה על שלא השאירה אותם חיים. אמרה האשה בליבה: ״הבה נתחכמה לו.״ חלק מהפולים בשלה, חלק קלתה, חלק השרתה במים ואילו חלק מהם השאירה חיים. נכנס הבעל הביתה וצעק: ״אשה י את הארוחה הגישי.״ הגישה לו את הפולים המבושלים. זעק: ״וכי לא ידעת שאני אוהב פולים קלויים ?״ ״אם כך, בעלי האהוב, אגיש לך פולים קלויים״ התכעס הבעל ואמר: ״
אשה! וכי לא אמרתי לך שתשרי את הפולים במים?״
אמרה לו: ״ בעלי, גם פולים שרויים במים הכנתי ״
נזף בה ואמר: ״אני רציתי פולים חיים״ ״הרי לך פולים חיים״ לא היה לבעל כל מענה. הגיעה שעת הערב, זעק אל אשתו: ״אשה, הכיני את המיטות׳״
הציעה מיטות בחדר המיטות, במסדרון, במטבח ועל הגג. אמר לאשתו: ״בואי לישון״ הלכו לחדר המיטות. נזף בה ואמר: ״כמה פעמים עלי לומר לך שאני אוהב לישון במטבח״ אמרה לו: ״הצעתי מיטות אף במטבח״ נזף בה ואמר: ״כלבה, אמרתי לך שהלילה אישן במסדרון!״ אמרה לו: ״אכן אמרת, יש מיטות מוצעות במסדרון״ גער בה וצעק: ״חם מאד בבית, מדוע לא הצעת מיטות על הגג?״ אמרה: ״ אף שם הצעתי״. אם כן – אמר הבעל המאוכזב – הבה נעלה לגג ונישן שם״.
עלו לגג. התחיל הבעל מביט בשמים, וראה כוכבים מרצדים ונוצצים. שאל את אשתו: ״אשתי, מה אלה?״ ענתה לו: ״אלה מאזני הקב״ה והוא שוקל בהם עוונותיו של כל איש ואיש, שמע זאת הבעל חרה אפו וזעק: ״כלבה, וכי רצית שאחת מהמשקולות שבהם שוקל הקב״ה עוונותינו תיפול על ראשי, על כן העלית אותנו לגג ?״ הבעל החל מכה אותה, כך שגם באותו היום היא קיבלה את מנתה.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
בת חכמה תשמח לב אב
לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשר, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.
אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״
הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.
בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.
בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״
שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.
שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.
שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
בת חכמה תשמח לב אב
לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשד, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.
אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״
הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.
בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.
בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״
שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.
שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.
שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.
שמע הנערה החכמה נפוץ בכל המדינה, והמלך חפץ לשאתה לאשה. לפיכך שלח לה רביעיות שליחים, ובידיהם מתנות רבות – ארבע, מכל דבר: ארבע שמלות, ארבעה זוגות נעליים, ארבע מחרוזות, ארבע טבעות וכך הלאה. מה עשו השלוחים ? גנבו מכל דבר שניים. והבת צופיה בעיני רוחה. דפקו על הדלת. אמרה להם: ״על הדלת דפקו – ואת הנגר זכרו״
השתוממו לדבריה. כשבקשו אותה לפתוח אמרה להם: ״לא אוכל, כי שכלי בחיקי״. תמהו למענה זה. שאלו אותה ״אביך אייהו?״ ״הלך לעשות שותפות עם אלוהים״. נדהמו, ואחר שאלו: ״ואמך אייה?״ להציל נפש מתוך נפש הלכה״. ״אדוננו רוצה לשאת משוגעת״ חשבו. פתחה להם את הדלת, קבלה את המתנות, הודתה להם וביקשה כי יאמרו למלך :
״משמיים נגרעו אמתיים ומחלפותי חסרות צמתיים אך בשם אבותיך אל תיגע בעבדיך.״
באו אל המלך וסיפרו לו הכל. פירש להם: אמרה לכם שכלה בחיקה – פרושו של דבר – מסתרקת. אמרה לכם שאביה הולך לעשות שותפות עם האלוהים – כלומר לזרוע. אמרה לכם שאמה הולכת להציל נפש מתוך נפש – כוונתה – אמה מילדת.
ובאשר לדבריה האחרונים, חי אלוהים שלולא השביעתני באבותיי שלא אגע בכם לרעה כי עתה נשאתי ראשיכם מעל כתפיכם. בושו לכם! השיבו את שגנבתם״ יצאו השלוחים בבושת פנים והחזירו הכל לנערה החכמה. נשא המלך את הנערה לאשה ועזרה לו במשפטים.
שני רעים לנו בפונדק, לאחד הייתה אתון ולשני סוסה, ושתיהן הגיע זמנן ללדת. וקרה ששתי הבהמות המליטו באותו הלילה. קם בעל האתון, לקח את הסייח ונתן לו לינוק מהאתון, ואילו את העיר שם תחת הסוסה שהניקה אותו.
בבוקר נתעוררו ונדהמו לגלות שסייח יונק חלב אתון והאתון מלקקת אותו, ואילו העיר יונק חלב סוסה. אמר בעל הסוסה: ״הסייח שלי, כי סוסתי המליטה אותו, והעיר שלך״. אך בעל האתון לא הטה אוזן לדברי רעהו ואמר: ״לא כי, אתתי המליטה את הסייח וסוסתך את העיר.״
והלכו למלך. אמר להם המלך: ״הרחיקו את הוולדות, וכל ילד ילך אל אמו יולדתו״ עשו כך, העיר שהכיר את הסוסה הלך אחריה והסיח אחר האתון.
יצא בעל הסוסה בפנים נפולות. קראה לו המלכה מחלונה: ״מה לך כי תבכה ?״ סיפר לה על משפט המל־ אמרה לו: ״ביום יוצא המלך אל שפת הנהר. דוג לך דגים והכה אותם. כשישאלך המלך מדוע אתה מכה אותם, ענה
הלך ועשה כעצתה. ראה המלך איש שוטח דגים ומכה אותם במגלבו וצועק: ״הנה לכם! למדו לקח י אל תגנבו שוב את מלפפוני!״ זעק המלך: ״רשע, מדוע תכה את הדגים?״ ענה לו: ״הם גנבו את המלפפונים שבחלקתי.״ קצף המלך ואמר לו: ״בן בליעל, שקרן עלוב, כיצד יוכלו דגים לאכול מלפפונים?״ ענה לו האיש: ״דגים יוכלו, אדוני המלך, לאכול מלפפונים – כפי שסוסתי יכלה להמליט בן חמורים.״
שמע המלך את המענה ונכלם. תקן את המעוות והחזיר את הסייח לבעל הסוסה. ידע שיד המלכה באמצע, שב אל ארמונו ואמר לנערה: ״אשתי, את מפריעה לי למלוך, ושמה אותי לצחוק בעיני נתיני. על כן אשלחך הביתה. אך לפני כן, קחי לך את החפץ היקר לך ביותר ללבך.״
קבלה את הגזרה בדומיה, והכינה משתה פרידה, ונסכה לכוסו של המלך סם שינה. משנרדם, הכניסה אותו לארגז ולקחה אותו לביתה.
ומשנעור המלך, שאל: ״איפה אני?״ ענתה: ״בביתי״ שאל: ״כיצד זה?״
״מלכי, אמרת שאברור את החפץ היקר ביותר ללבי בארמון. אין לי חפץ יקר יותר ממך.״ שמע המלך את המענה ובשמחה החזיר אותה לביתו.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
אח עני, אח עשיר
בעיר אחת היו שני אחים – וכדרך הטבע האחד עשיר כקורח, ואילו השני עני מרוד. העשיר ריחם על אחיו, והיה נותן לו מידי יום ביומו ריאל אחד, שבו היה קונה העני מצרכי אוכל, לו ולבני ביתו.
יום אחד, לא הלך העני אל אחיו העשיר לקבל את ריאל, וגם ביום השני לא הלך. וכך לא הלך שבעה ימים. ביום השביע בא אל אחיו. שאל אותו האחד: ״וכי מדוע לא באת זה כבר שבעה ימים. קח לך שבעה ריאלים, אך אל נא תעשה זאת שוב.״
יצא האח העני והוא שמח. התרוצץ בשוק בכדי לקנות חפץ שיעלה לו בדיוק שבעה ריאלים. קנה סיר קוסקוס נאה ונוצץ. כה מצא חן בעיניו אותו הסיר, שהחליט להגישו דורון למלך.
הלך אל המלך והגיש לו את המתנה. והיא כה מצאה חן בעיני המלך עד שאמר: ״ תנו לו זהב כמשקלו״. בן לילה הפך העני עשיר.
שמע אחיו העשיר על מעשהו של האח העני, והחליט אף הוא להביא דורון למלך. מה עשה קרא לחרש אמן וציווה עליו להתקין כיסא עשוי זהב ויהלומים, ככיסאו של שלמה המלך. כיסא זה היה כה יקר, שלאחר שנשלם, לא נותרה לעשיר בכיסו אפילו פרוטה שחוקה, כי הוציא את כל כספו על בנית הכיסא.
הגיש העשיר את הכיסא למלך כשי – התפעם המלך עד מאוד מהמתנה, ורצה להעניק לעשיר מתנה יאותה: חשב בליבו: ״אם אתן לו זהב, הוא יעלב, מה צורך לו בזהב? אם הוא הביא לי כיסא כה יקר, כנראה שכסף וזהב לא חסרים לו. אך רוצה אני לתת לו דבר יקר מכסף וזהב. ודבר יקר מכסף וזהב הוא אותו סיר קוסקוס שהביאו לי מתנה. אתן לו את סיר הקוסקוס.״
הודה המלך לעשיר ואמר לעבדיו: ״תנו לו את הסיר קוסקוס תמורת מתנתו.״ כך נהפך הגורל: העשיר הפך בין לילה לעני, אך אחיו העני רחמן היה ועשהו שותף לעסקיו.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
פרי באושים
ניסוח אמנותי של פרקא׳ בתהילים. הרעיון המרכזי הוא: ההשגחה והגמול הקיימים כעולם הזה.או כמו שאמרו חז״ל: עין רואה ואוזן שומעת.
לאחר ששהו בנכר ימים רבים, שבו שני סוחרים, ידידים בנפש, לבתיהם. והנה עברו ליד נחל קטן. אמר האחד לרעהו: ״סרה ידברו בנו, אם נכנס מלוכלכים ומיוזעים העירה. הבה נטבול בנחל קטן זה, וכשנגמור יגלח איש זקנו של רעהו.״
קיבל הרע השני את ההצעה. לאחר הטבילה גלח הראשון את זקנו של חברו. התחיל השני מגלח את חברו בתער, ותוך עשיית המלאכה, שאל את חברו: ״אם בתער זה אשחטך, מה יאונה לי?״ ענה לו הרע: ״עין רואה ואוזן שומעת, המלך שלמעלה יאמר מעשיך למלכינו, ומלכינו ישיב לך כגמולך״.
״בוא נראה״ אמר הרע השני ותוך כדי כך שחט את ידידו והטמינו בעפר. נכנם העירה ושתי נשים הקבילו את פניו: אשתו ואשת רעהו. מה נדהמו הנשים לראותו חוזר העירה בגפו. שאלה אותו אשת הרע: ״איפה בעלי?״ ענה לה: ״בהיותנו בנכר, הסתכסכנו, חלקנו את הסחורה חלק כחלק ואיש איש הלך לדרכו. מאז לא התראינו.״
חזרה האשה לביתה וצפתה לישועת שמיים.
במלאת שנה למקרה, אמר הרע בלבו: ״אלך ואבקר מקום קבורתו של רעי.״ ומשבא למקום השתומם מאד. על מקום הקבורה פרחה גפן, ואשכולות ענבים שרועים היו על הארץ, כל ענב כתפוח. נדהם על גודל הענבים, ועל כך שהגפן מניבה ענבים בתקופה זו – כי תקופת חורף היתה. החליט, כי אין כענבים האלה דורון למלך. מלא מהם סל גדוש והביאם אליו. המלך שמח מאד על השי, והעניק לו תמורה ביד רחבה. לאחר מכן צווה על משרתו לשים אותם במרתף.
הגיעה שעת הערב, והמלך ערך משתה לאורחים נכבדים מארץ רחוקה. לקראת סוף הסעודה, ספק כף אל כף וצווה: ״משרת, את הענבים הגש לקינוח הסעודה.״ חשבו האורחים שהמלך מתלוצץ. וכי היכן אפשר למצוא ענבים בתקופה זו של השנה ?
המשרת הלך להביא את הענבים, אך כעבור רגע והוא שב מבוהל ואמר: ״אדוני המלך, הענבים זבים דם ומוגלה, הם הציפו את המרתף.״ הלך המלך למרתף, ומשראה מחזה זה, אמר לעבדיו: ״הביאו את האיש שהגיש את הענבים.״ כשהביאו את הסוחר, אמר לו המלך: ״משביעך אני במוחמד ובקדוש לו. ספר את התעלומה מאחורי ענבים אלו.״ סיפר לו הסוחר על רעו ועל שעולל לו. שמע המלך את הסיפור ואמר – ״התקיימו דברי רעך: אלוהים גלה לי היום את פשעך.״ עוד באותו ערב הסיר את ראשו של הסוחר מעל כתפיו.